תביעה של בנק נגד לקוח על יתרות חובה - טענת עושק כפייה הינה סוגיה שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב. להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופט שינמן יעקב בעניין: רקע : זו תביעה כספית שתובע בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "התובעת" או "הבנק") את לקוחותיו-שפירא מיכאל (להלן: "הנתבע" או "מר שפירא") והגב' שפירא שולמית (שניהם ביחד יקראו להלן: "הנתבעים" או "הלקוחות") בגין יתרות חובה שלהם בבנק בחודש נובמבר 2002. החשבונות נפתחו ע"י לקוחות הבנק בשנת 86, ולמרות דרישות הבנק, לא נפרעה היתרה ולפיכך הוגשה התביעה. מנגד הנתבעים מעלים טענות הגנה שונות שעניינן בטענות "התניית שירות בשירות", דרך ניהול חשבון וחיובים שחויבו טענות התובעת : לטענת התובעת בשנת 1986 התנהל בסניף הבנק ברמת גן, חשבון חש"ק על שם הנתבעים שמספרו 34878/30 (להלן: "החשבון המשותף"). מחודש מרץ 93 ועד לחודש יולי 97 התנהל בבנק חשבון חח"ד נוסף ע"ש הנתבע 1 שמספרו 587500/33 (להלן: "החשבון העסקי") ובמועד הגשת התובענה היה חשבון זה סגור. החשבון המשותף התנהל במסגרת אשראי של 5,000 עד 40,000 שקלים והחשבון העסקי התנהל במסגרת האשראי של 6,000 שקלים ביום 09.12.02 הגיש הבנק את התביעה דנא כנגד הנתבעים, כאשר יתרת חובם לבנק עמדה ביום הגשת התובענה, על סך של 48,028 שקלים. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ועל פי הסכמת הצדדים, ניתנה רשות להתגונן, כאשר התצהיר שצורף בתמיכה לבקשה, ישמש ככתב הגנה. א. בכתב ההגנה העלו הנתבעים טענות, כי הבנק שכנע אותם לרכוש מניות ולצורך כך העמיד להם הלוואה ע"ס 60,000 שקלים. ב. הנתבעים הוחתמו על הוראת קבע בסך של 1,500 שקלים לחודש. ג. הבנק חייב את החשבון מבלי להסביר לנתבעים מה הם החיובים. ד. הבנק דרש את פירעון האשראי מיידי וללא כל התראה טענת הבנק - הנתבעים הרחיבו חזית, כאשר העלו טענה של התניית שירות בשירות בתצהירי העדות הראשית של הנתבעים, שכן טענה זו, לא בא זכרה בכתב ההגנה. בנוסף טוענת התובעת, כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת טענת התניית השירות בשירות ולא הביאו כל ראייה פוזיטיבית לקיומה של התניית שירות בשירות. עוד טוענת התובעת כי גם אם הייתה התניה כזו, הנתבעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי ולא הוכיחו כל קורלציה בין מועדי העמדת האשראי ופתיחת תוכניות החיסכון. חוות דעת מומחה, שהוגשה ע"י הנתבעים, אין לה כל משקל ראייתי, דינה להיפסל ולפיכך יש לחייב את הנתבעים בחוב הנתבע טענות הנתבעים : הנתבעים טענו, כי הבנק רמס את זכויותיהם תוך הפרה של כל נורמות התנהגות ראויה וחובת נאמנות בסיסית ובפרט הוא רמס את חובת הנאמנות המוגברת המוטלת עליו כאיגוד בנקאי והכל תוך ניצול מצבם, מעמדם והשכלתם של הנתבעים, מצוקותיהם והסתמכותם והאמון שרכשו כלפי התובעת, בהיותה מוסד בנקאי. הסתמכות זו של הנתבעים מקורה בכך שהינם לקוחות של הבנק במשך 30 שנה והם היו משוכנעים, כי הם מקבלים את הטיפול הטוב וההגון ביותר החשבון המשותף היה חשבון שיקים שנפתח לאחר ששני הנתבעים במועד הפתיחה, חתמו על תנאי ניהול חשבון שיקים ועל כרטיס דוגמת חתימה ולא חתמו על ההסכם המצורף כנספח א' 1 לתצהירי העדות הראשית שהוגשו ע"י הבנק. במהלך תקופת ניהול החשבונות אצל התובעת, חייבה התובעת שלא כדין את החשבון המשותף בניגוד למוסכם, בתשלומים, עמלות, ריביות שונות ומשונות וכן גרם לנתבע 1 לבצע פעולות חסרות כל כדאיות והיגיון כלכלי, תוך התניית שירות בשירות ותוך כדי ניצול תמימותם של הנתבעים, חולשתם והאמון הרב שרכשו לבנק פתיחת החשבון העסקי נבעה מניצול תמימותו של הנתבע 1, כאשר אנשי התובעת הניעו אותו לפתוח את החשבון העסקי, תוך הבטחה לתנאים משופרים, מסגרות אשראי גבוהות, ריביות טובות ונמוכות, אשראי נזיל ובלתי מוגבל, תוך הגדרתו שהנתבע "לקוח מועדף". פתיחת החשבון העסקי באה במטרה, כדי שהבנק יוכל לבצע בשתי החשבונות (הפרטי והעסקי) את זממו ולחייב את הנתבעים בתשלומים ועמלות שונות ומשונות ובכלל זה לבצע מאות ואלפי העברות כספיות בלתי הגיוניות ובלתי כלכליות בשתי החשבונות, תוך חיוב הנתבעים בעמלות העברה, בעמלות שורה וכיו'. יום בהיר אחד, החליטה התובעת להפסיק את קו האשראי המוסכם ללא כל היגיון וללא כל הסבר ודרשה מהנתבעים פירעון מיידי של יתרות החוב בחשבון המשותף שהוא החשבון היחיד שנותר, לאחר שהבנק באופן חד צדדי סגר את החשבון העסקי, לאחר כיסוי יתרת החוב באמצעות כל חסכונותיהם של הנתבעים התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה. עדת התביעה היחידה שהעידה, עדותה הייתה רצופת אי דיוקים וסתירות לרוב והינה בלתי מהימנה בעליל, כך שלא ניתן לבסס ממצאים או להסיק מסקנות על פיה. עדה זו לא הייתה לה כל ידיעה אישית לגבי האירועים נשוא הדיון וגם מטעם זה, כשמדובר בעדות שמיעה, אין לקבל את עדותה שכל עדות זו נובעת מעיון במסמכי הבנק ולא מידיעה אישית. לאור כל האמור לעיל, טוענים הנתבעים, כי יש לדחות את תביעת התובעת עדים : מטעם התובעת - הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' שרה קנר ששימשה כמנהלת סניף רמת גן מחודש דצמבר 98 ועד 2003. מטעם הנתבעים - הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר שפירא מיכאל וכן חוו"ד מומחה מר מילר אילני ע"י מר מיכאל מילר. ביום 26.01.06 נחקרה חקירה נגדית, עדת התביעה הגב' שרה קנר, ביום 12.09.06 נחקר עד ההגנה שפירא מיכאל וכן עד ההגנה מר מיכאל מילר. כל הפנייה לפרוטוקול הדיון משמעו, פרוטוקול הדיון במועד בו נחקר העד הרלוונטי טענתם המשפטית המרכזית של הנתבעים הינה, כי נגרמו להם נזקים כבדים עקב "התניית שירות בשירות" (שתקרא בקיצור בפסק דין זה גם "התניה"), בהתייחס להתנהלות הבנק כלפיהם בניהול החשבון המשותף ובעבר גם לגבי החשבון העסקי טענות מקדמיות : בטרם אדון לגופם של דברים, אני מוצא לנכון לדון ולהסיר "מעל סדר היום", שתי טענות מקדמיות שטענו הצדדים בקשר לכבילותן של ראיות שהוגשו ע"י הצד שכנגד ובקשר להרחבות חזית אסורות. ב"כ התובעת טען, כי בתצהיר הנתבע, הייתה הרחבת חזית אסורה, כאשר הועלו בו טענות, שזכרן לא בא בכתב ההגנה. כך למשל לטענתו, בתצהיר הנתבע הופיעו טענות (שלא הופיעו בכתב ההגנה) של כפייה מצד הבנק לפתיחת תוכניות חסכון, טענות לעניין המצב העסקי של הנתבע שהיה זקוק לאשראי, הטענה בדבר החיוב לפתוח את החשבון העסקי, הטענה בדבר החיוב לקנות קרנות נאמנות של הבנק והטענה המפורשת או משתמעת כי כל אלו, הן פעולות אסורות והינן בגדר "התניית שירות בשירות". לגרסת ב"כ התובעת, יש להתעלם מטענות אלו, שכן הן בגדר הרחבת חזית אסורה - ס' 5-9 לסיכומי התובעת ב"כ הנתבעים מנגד טען, כי התובעת לא הציגה בפני ביהמ"ש את ההסכם המקורי שבין הצדדים וחלף זאת הוצג ההעתק הסכם שכותרתו "תנאי ניהול חשבון שיקים" (נספח א'1 לתצהיר עדות התובע). לטענת ב"כ הנתבע, הסכם זה לא צורף לכתב התביעה אלא צורף לתצהיר התובעת והינו בגדר מסמך פסול ופגום ונטול תאריך ולפיכך יש להתעלם ממנו (סיכומי הנתבעים ס' 24-30). במענה לטענה זו משיב ב"כ התובעת, כי גם טענה זו, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה (ס' 1.ד.ה לסיכומי התובעת). אינני סבור כי יש לקבל את טענותיהם המקדמיות של שני הצדדים, כעילה לדחיית התביעה, או כעילה לפסילתן של טענות ההגנה שהיו בגדר הרחב חזית לטענת ב"כ התובעת. ראשית, וכפי שיפורט, גם אם החלטתי בעניין הטענות המקדמיות הייתה שונה, לא היה בכך לשנות את התוצאה אליה הגעתי, לפיה, אני סבור כי לא הוכחה לי התניית שירות בשירות, יהיה ההסכם התקף בין הצדדים, אשר יהיה הנתבעים עצמם "אינם כופרים בעצם קיומו של הסכם ניהול חשבון אשר נחתם על ידם במועד פתיחת החשבון אצל התובע..." (ס' 30 לסיכומיהם, ההדגשה במקור). טענת התניית שירות בשירות, שנטענה ע"י הנתבעים, הינה טענה שהנטל להוכחתה מוטל עליהם והינה בגדר טענה של "הודאה והדחה", בייחוד כאשר היא באה בצד ההודאה, כי הסכם פתיחת חשבון אצל התובעת אכן נפתח, אלא שלא -לפי נוסחו של נספח א'1 הנ"ל. כשנטענה טענה זו לראשונה, בעת חקירתה הנגדית בביהמ"ש של עדת התביעה - העדה קנר, הודיעה ב"כ התובעת מפורשות כי טענות הנתבעים, לגבי כבילותו של נספח א'1 ובהתייחס לטענה כי הם אינם יודעים את תנאי ההסכם לפתיחת החשבון , הינם בגדר טענות שזכרם לא בא ב"כתב ההגנה וגם לא בתצהיר העדות הראשית של הנתבעים ואני מתנגדת להרחבת חזית" (ראה דברי עו"ד פינקלמן בעמוד 11 לפרוטוקול הדיון, במהלך חקירתה של העדה קנר). הלכה למעשה, הנתבעים מעולם לא דרשו, לקבל העתק מההסכם ומעולם לא כפרו בו בכתב התביעה שהוגש כאמור, עוד ביום 9/12/02 נכתב מפורשות: א. בס' 2 כי: "ביום 23/11/86 הנתבעים חתמו על תנאי ניהול חשבון אצל התובע" (וצורפה דוגמת חתימה); ב. בס' 3 נכתב מפורשות כי "על פי ההסכם כל יתרה דביטורית שתיווצר בחשבון הנתבע, מסיבה כל שהיא, תישא ריבית........"; ג. בס' 5 לכתב התביעה נכתב כי "על פי ההסכם רשאי התובע בכל עת לדרוש סילוק היתרה........"; ד. בס' 8 נכתב כי "לפי ההסכם תנאי ניהול חשבונות הנתבעים, חוב הנתבעים כרשום בספרי התובע ייחשב לנכון וישמש הוכחה מספקת נגד הנתבע לכל פרטיו ופרוש הדבר הוא שהרישומים בדף החשבון מהווים ראיה לכאורה נגד הנתבע לכל פרטיו". ביום 13.05.03 הגישו הנתבעים בקשה לדחיית מועד להגשת בר"ל מתוקנת בטענה כי הבנק לא המציא לנתבעים "מסמכים הנוגעים לחיובים בחשבונותיהם ......" (ראה ס' 2 לבקשה בש"א 164342/03). כפי שניתן לראות הנתבעים לא העלו כל טענה ישירה או עקיפה, לעניין ההסכם שהיווה את הבסיס לתובענה כנגדם ולא טענו כי אין בידם את אותו ההסכם המצוין בכתב התביעה וכל שביקשו לקבל, היו מסמכים ונתונים הקשורים לחיובים ולזיכויים שהיו בחשבון. גם כשהוגשו תצהירי העדות הראשית לא העלו הנתבעים טענה לעניין כבילותו של נספח א'1 או לעניין העדר תנאי ההסכם יתר על כן, הנתבעים מצידם, לא הציגו כל הסכם אחר ומנגד עדותה של עדת התביעה, הגב' שרה קנר, לפיה במועד פתיחת החשבון חתמו הנתבעים על תנאי ניהול החשבון בהתאם להעתק א'1- לא נסתרה. משלא כפרו הנתבעים בעצם קיום ניהול החשבון, וכל טענתם בעניין זה הייתה, כי נספח א'1 איננו ההסכם על פיו נוהל החשבון, וטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה אלא רק בשלב הסיכומים, הרי שיש לדחותה, שכן, הנתבעים מנועים ומושתקים מלהעלותה בשלב הסיכומים. לכל היותר, גם אם הנתבעים לא היו מושתקים ומנועים מלהעלותה, ניתן היה לראות בטענה שכזו, טענה של "הודאה והדחה". טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודים הנתבעים בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציינים עובדות נוספות אשר בעטיין גורסים הם, כי התובעת אינה זכאית לסעד המבוקש. במצב זה, מוטלים על הנתבעים נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידם. כאשר הם אינם מרימים את הנטל, מתקבלת גרסת התובעת, שכן הנתבעים הודו בה. כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' - 'כן, אבל', כלומר הודאה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, כשבצדה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של התובע (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320). לאור כל האמור, אני מגיע למסקנה, כי יש לדחות את טענת הנתבעים, לעניין כבילותו של נספח א'1 או לעניין העדר ההסכם שנחתם בין הצדדים כעילה לדחייתה של התביעה. הנתבעים לא טענו אומנם בכתב ההגנה מפורשות את טענת התניית שירות בשירות, והעלו אותה לראשונה בתצהירי העדות הראשית, אך אין בכך כדי להשמיט את זכותם לטעון אותה. העובדות היוצרות בסיס לטענה זו צוינו בכתב ההגנה ובנוסף גם אם היה מדובר בהרחבת חזית אסורה, הרי שב"כ התובעת לא התנגד מפורשות לאותה הרחבת חזית, ובמישרין או בעקיפין וחקר את הנתבע בחקירתו הנגדית על טענותיו בקשר להתניית שירות בשירות האם הוכחה טענת התניית שירות בשירות : טענת התניית שירות בשירות הינה טענה שעל הטוען אותה -להוכיח אותה. ההוכחה צריכה להיות בראיות פוזיטיביות, ממוקדות וקונקרטיות ואין די בהעלאת טענות כלליות וכוללניות. יתר על כן, גם אם הוכח השירות שקיבל הלקוח-מחד וזה שנכפה עליו לרכוש-מאידך, על הטוען להוכיח, כי קיים קשר סיבתי וקורלציה ביניהם. לאחר ששמעתי את העדויות עיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעים כשלו בהרמת נטל זה. הנתבעים לא הוכיחו את התניית השירות בשירות, לא הוכיחו את קיומה של התניה בכלל, ובפרט לא הוכיחו קשר וקורלציה בין השירותים שניתנו להם לבין אלו שנכפה עליהם ל"קנות"-כטענתם, ולא הסבירו מדוע "שתקו" במשך שנים עד שהעלו לראשונה טענותיהם אלו, במסגרת התובענה שבפני חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981 קובע בסעיף 7 (א) כדלקמן: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". על פי ההלכה הפסוקה, הסכם למתן שירות שנעשה אגב התניה פסולה בטל בבחינת "חוזה אסור" מכוח סעיף 30 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג - 1973. בע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נ"ו (4) 721, שם נקבע בסעיף 10 לפסה"ד עמוד 734 כדלקמן: "קביעת ממצאי העובדה לעניין קיום התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת ממצאים שנלוות להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הדבר מחייב בחינה באזמל ניתוח ראייתי חד בשים לב לתוצאות הנובעות מקביעת קיומה של התניה פסולה, השקולות להפרת החוק (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חב' לביטוח בע"מ, פד"י מ' (1) 589 עמ' 6-605). הוכחת תניה פסולה ואי סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על ידי התאגיד הבנקאי, העדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטייה של ההתניה (ע"א 5307/91 חב' משב"ט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מ"ט (5) 53, 55) משמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נשוא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גרסה מפריכה לעדות לקוח בין בשל מעבר הזמן והעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים בעל פה המתנהלים עם לקוחות והן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה, עשוי להיות כי גרסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על ידי עדות חד משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגרסת ההפרה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש])". (ההדגשה בקו איננה במקור י.ש.). על הלכה זו חזר כב' השופט אילן (הנשיא בדימוס של ביהמ"ש המחוזי בת"א) בת.א. (ת"א) 1129/90 גרטנר צבי נ' בנק הפועלים, תק-מח בתצהיר העדות הראשית שלו, טען הנתבע מר שפירא, טענות כלליות ושונות, כי הבנק כפה עליו לבצע פעולות שונות בחשבונותיו ללא כל הגיון כלכלי והוא שנתן אמון בלתי מסויג באנשי הבנק, נענה להצעות אלו או נאלץ להיענות להם, לאחר שאלו נכפו עליו "תוך התניית שירות בשירות וכן תוך ניצול תמימותם של הנתבעים, חולשתם וחוסר ניסיונם, כמו כן ניצול האמון הרב שנתנו בתובע-אמון שנבע מעצם עובדת היות התובע מוסד בנקאי בכלל, ובפרט לאור כך שכלקוחות ותיקים של התובע (כ-30 שנים) היו משוכנעים כי מקבלים הם את הטיפול ההגון והטוב ביותר" (ס' 4 לסיכומי הנתבעים). התניות השירות בשירות התבטאו, בין היתר, לטענת הנתבע בכך, שהוא חויב להפקיד כספים בתוכנית החיסכון בעוד הוא מצוי ביתרות חובה, חויב לרכוש ניירות ערך כאשר הבנק מעמיד לטובתו הלוואות וקובע אילו ניירות ערך ירכוש ובשלב כלשהו אף חויב לפתוח את החשבון העסקי דוגמאות לאותן התניות, מובאות בתצהיר העדות הראשית של הנתבע, כאשר טען למשל, כי הפקדת הכספים לתוכניות החיסכון שמומשו לתוך החשבון העסקי, הן בגדר התנית שירות בשירות (סעיף 19 לתצהירו), או כאשר טען, כי המשך העמדת אשראי או הגדלתו או העמדת הלוואה, הותנו ברכישת ניירות ערך מכספי האשראי שניתנו ובהפקדת כספים לתוכניות חיסכון ולרכישת ניירות ערך. השיא היה לטענת הנתבע, כאשר הבנק סירב לבקשות הנתבע למכור את כל הניירות ערך שרכש ולממש את תוכניות החיסכון לחשבונו הפרטי מבעוד מועד (סעיף 38 לתצהירו). כאמור אין בידי לקבל טענות כלליות אלו של הנתבעים, שלא הוכחו בכלל ובפרט לא הוכח כל קשר בין הפעולות שקיבל הנתבע לבין אלו שנכפה עליו לרכשם. בסעיף 8 לתנאי ניהול החשבון (שתוכנו כאמור הובא בס' 8 לכתב התביעה ושלא הוכחש ע"י הנתבעים) נכתב כי: "לפי ההסכם תנאי ניהול חשבונות הנתבעים, חוב הנתבעים כרשום בספרי התובע ייחשב לנכון וישמש הוכחה מספקת נגד הנתבע לכל פרטיו ופרוש הדבר הוא שהרישומים בדף החשבון מהווים ראיה לכאורה נגד הנתבע לכל פרטיו". משמע, בהתאם לסעיף זה, כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה מספקת כלפי הלקוחות לכל פרטיהם. לאור הוראות סעיף 8 לתנאי ניהול החשבון, ברור שהוכחת טענת התניית שירות בשירות (בנוסף להוראות הדין הכללי כאמור, הקובעות כי נטל זה מוטל על הנתבעים), הייתה מוטלת על גבם ולפתחם של הנתבעים, באמצעות ראיות חד משמעיות וברורות העדות היחידה שעמדה בפניי בעניין זה, הייתה עדותו של הנתבע עצמו. יש לזכור ראשית, כי הנתבע עצמו הוא "עד הנוגע בדבר" ובעל עניין אישי וישיר בתוצאות המשפט ולפיכך, יש להתייחס לעדותו בזהירות הראויה. יתר על כן, עדותו של הנתבע, יש לזכור לעניין התניית שירות בשירות, הייתה בגדר "עדות יחידה". כאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר, פד"י כו (2) 761). גם חולשת ראיותיו של הצד האחר במשפט, אין בה כשלעצמה כדי לחזק את העדות היחידה שהובאה על ידי התובע (ראה 394/62 חב' מידן כרמל נ' ויקטור רפאול, פד"י יז (2) 987). כאמור, "עדות יחידה", שהובאה על ידי הנתבעים לביסוס טענת התניה, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו עדותו של מר שפירא הייתה עדות כללית, ללא תאריכים, ללא מועדים ובחלק מהשאלות שנשאל- בתשובותיו, התגלו סתירות לעומת האמור בתצהירו או תהיות שלא ניתן להן הסבר. כך למשל העיד העד שפירא, כי אינו זוכר פרטים, תאריכים ואין לו כאן את הניירת הרלוונטית (עמוד 19 שורה 6 לפרוטוקול הדיון) ובהמשך הסתבר לראשונה במהלך עדותו, כי במהלך שנת 93 קיבל לקוחות גדולים בעסקו, והיה צריך אשראי לצורך מימון פעילותם של אותם הלקוחות, פירוט נרחב נתן העד בנושא האשראי בעמוד 20 שורות 24-29 ובעמוד 21 שורות 1 ו-2 ובסופו של דבר הודה הנתבע, כי באותו מועד הוא אינו יודע אם היה "צריך את האשראי בשביל העבודה, או שזה הצעת הבנק". יש להדגיש עוד, כי חרף טענתו של הנתבע, כי פקידי הבנק כפו עליו לבצע פעולות מסוימות, והוא ידע לציין את שמותיהם של אותם הפקידים, איש מהם לא זומן כדי לתמוך בטענתו, למרות שלדבריו, אם הפקיד המרכזי ששמו מאיר "היה פה לא היה כל המשפט הזה" (עמוד 22 שורה 1). הנתבע היה צריך להוכיח טענת התניה ולכן החובה לזמן את העדים שיכלו לתמוך בטענתו הייתה מוטלת עליו, בייחוד כאשר אחד העדים היה עד כה חשוב שהיה יכול למנוע את התובענה שהוגשה כנגדו כדבריו אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651 בעמוד 658 נקבע: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד". בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736, בעמוד 760 נאמר : "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". כאמור, לא רק שהייתה זו חובתם של הנתבעים להוכיח את עצם התניית השירות בשירות, אלא שעליהם היה לפרט במדויק, מהן אותן השירותים שנכפו עליהם והאם קיים קשר סיבתי בין השירות שניתן להם, לבין זה שנכפה עליהם. לדוגמא: מתן אשראי כנגד ובו זמנית-פתיחת תוכניות חיסכון שהבנק דרש את פתיחתו כזכור, הנתבע טען, כי הוא חויב לקחת הלוואה בסך של 60,000 שקלים שההחזר הוא בהוראת קבע של 1,000 או 1,500 שקלים והובטח לו, כי מדובר על השקעה וחיסכון ולא על רווח והימור. בסופו של יום, הסתבר לו, כי מדובר בתרמית לשמה, הצגת מצג כוזב ומעילה באמון. טענה של כפייה, תרמית, ועושק הינן טענות קשות, שיש להוכיחן ברמה גבוהה של ודאות (בקרוב לרמה הנדרשת בהליך הפלילי-מעבר לכל ספק סביר) והיא מוטלת במלואה על כתפי הטוען אותה. הנתבע כאן, לא רק בעדותו בביהמ"ש, לא ידע ליתן פרטים ונתונים, אלא שאפילו בתצהיר העדות הראשית שלו, הוא לא היה החלטי בקשר לאותן העובדות היוצרות לטענתו את טענת התרמית. בתצהירו הנתבע מדבר, על היקף ההלוואה שניתנה למיטב זכרונו ועל סכום הוראות קבע שאינו זוכר במדויק מה היה שיעורן. בנסיבות אלו אין מנוס מהמסקנה, כי לא הוכחה לי טענת התרמית או הכפייה הנטענת, אך החשוב מכך, לא הוכח לי אילו נסיבות הביאו לאותה כפייה ככל שהייתה כפייה. אם הנתבעים היו ביתרת חובה, הרי יתכן והיה זה הגיוני, לדרוש מהם פתיחת תוכנית שכזו כדי שזו תשמש כבטוחה, ואם לא היו ביתרת חובה, הרי שברור שאין מדובר ואין היגיון, כי הבנק יוכל לאכוף עליהם לבצע פעולה בלתי הגיונית בניגוד לרצונם בסופו של יום, גם אם בתחילת הדרך, נתקלו הנתבעים בקשיים, בקבלת מסמכים ונתונים שביקשו לקבל מהבנק- כדי שיוכלו להוכיח טענותיהם, הרי שבסופו של דבר, אלו נמסרו לנתבעים, אך למרות זאת, לא טרחו הנתבעים להביא כל ראייה, מתי נפתחו אותן תוכניות חיסכון והחשוב מכך, האם נפתחו במועדים שניתן לשייכם ולקשור ביניהם לבין להגדלת מסגרת האשראי או למועדים בהם ניתנו להם ההלוואות. כאמור הפרחת טענות כלליות, של לחץ, כפייה ועושק, אינם מספיקים כדי להוכיח טענה שכזו, שכן יש להניח, כי כמעט כל אזרח המצוי ביתרות חובה גדולות יחסית להיקף האשראי שלו, חש בתחושות מלחיצות ובאווירה לא טובה - בקשריו עם הבנק, שמובילים בסופו של דבר - לקרע, שהמרחק בינו לבין הגשת תביעה, הינו קצר. השאלה אם בהתנהלות של כמעט עשר שנים, נהג הבנק בכפייה כלפי הנתבעים ואם לאו, ומסקנתי הינה כי לא הייתה כפייה וככל שהייתה לא הוכחה לי. סעיף 39 לחוק החוזים (כללי) קובע כדלקמן: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה." סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות) קובע כדלקמן: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחד מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה." כשהנתבעים חויבו "לקנות" את השירות שניכפה עליהם, הם בכל פעם כזו, כרתו הסכם חדש עם הבנק בקשר לאותו השירות הכפייה יכולה לבוא לידי ביטוי בעצם ההתקשרות, אך היא יכולה לקבל ביטויה גם במהלך ביצוע החוזה המקורי שניכרת בין הבנק לבין לקוחותיו בעת פתיחת החשבון. הסעד שמקנה סעיף 6 ו- 17 לחוק החוזים, בשל כפייה הוא ברירה לבטל את החוזה, בכל שלב בו מתעוררת הכפייה. כפייה הינה לחץ חיצוני השולל את היכולת להפעיל רצון חופשי או שהוא גורע ממנה. האפשרות להשתחרר מהתחייבות חוזית שהושגה או מופעלת בכפייה מוכרת מזה דורות רבים. אולם בעבר הוכרה אפשרות זו במסגרת מצומצמת, שהתייחסה בעיקרה לאיום במוות או חבלה גופנית חמורה למתקשר או לבני ביתו, ולמספר מקרים נוספים של איום חריף ביותר (ד' פרידמן ונ' כהן, "חוזים" כרך ב', עמ' 889). בעניינינו, טוענים הנתבעים לכפייה כלכלית שהופעלה עליה בטרם קבלת/קניית השירות שנכפה עליהם. לאחר שמיעת הראיות ושמיעת טיעוני הצדדים, אין אני בדעה, כי הופעלה על הנתבעים כפייה שלא יכלו לעמוד בה או כזו, שנטלה ושללה מהם, את הרצון החופשי לקבל את השירות, לכרות את ההסכמים, ולחתום על כל המסמכים הנוגעים לקבלת ההלוואות, פתיחת תוכניות חיסכון או פתיחת חשבון העסקי וכד'. כפייה כלכלית קיימת רק כאשר מתקשר אדם בחוזה או מבצע אותו בניגוד ושלא בהתאם להוראות החוזה והדין, כדי להשתחרר מלחץ עסקי - מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו, והמטרה הינה למצוא את נקודת האיזון בין הצורך לקיים חוזים שנכרתו, לבין הצורך לשמור כראוי על רצונו החופשי של אדם - על האוטונומיה של רצון הפרט - בכריתתם ובביצועם של חוזים, ובדרך למציאת אותה נקודת איזון נדרשת הכרעה בשתי שאלות: האחת עניינה איכותה של אותה כפייה מקנת-זכות והאחרת עניינה עוצמתה של אותה כפייה בהיות רבים מכלל האוכלוסייה, נתונים בלחצים בכלל ובלחץ כלכלי מכל עבר בפרט, מסקנה מתבקשת מאליה היא, כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי, רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו, אין לסווגו כחוזה שנכרת או מבוצע בכפייה. הגעתי למסקנה כי הנתבעים צרכו את כל שירותי הבנק מתוך צורך ובחירה חופשית שלהם וכפי שאף הסתבר, היה זה פעמים במסגרת רצונם הברורה של הנתבעים, ובין היתר כדי להגדיל עסקיהם ולצורך כך נדרשו לאשראי שהיום הם בוחרים לומר, שניכפה עליהם. לו אחרת פסקתי, במקרה זה, כי אז הייתי פוגע בביטחון וביציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת בנק הוא אומנם גוף כלכלי חזק שיש פעמים שהוא עלול לרמוס זכויות לקוחותיו, אך בד"כ הינו גוף שהאזרחים נעזרים ונתמכים על ידו ובו ופעמים לא מעטות, הוא המשענת ונקודת האחיזה להקמתו וצמיחתו של עסק. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות והבנקים בחיי המסחר והעסקים נוהגים על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבולותיהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום תוך לקיחה בחשבון את עוצמותיו, גודלו של הבנק והסיכון שאלו מעצם טבעם מהווים, כגורם מכריע במאזן הכוחות, שבין הבנק ללקוח. ענייננו הוא ב"מוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט. בית המשפט הכשיר עצמו, הוא ערוך לזיהויה של חריגה מכללים נאותים שקובע מוסר העסקים, ובמקרים הראויים יכיר בזכותו של הצד הנפגע לשחרר עצמו מכבליו של חוזה שנכרת או שירות שניכפה בחטא, בשל פגיעה באותם כללים על-פי טבע הדברים ממלאים שיקולים לבר-משפטיים תפקיד ראשון במעלה בעיצובו של מוסר העסקים, ולא ניתן לצייר את גבולותיה של הכפייה הכלכלית אלא באורח כללי בלבד . לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפייה ככפייה בת-פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ (ע"א 93 / 1569 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, מח (5) 705, עמוד 721). כאמור, ברור כי ערב הגשת התביעה, מערכת היחסים הייתה לא טובה ואולי אף מלחיצה, אך לא היה בכך לחץ בלתי הוגן ביחסי הבנק עם הלקוח ואם הלחץ נמשך לאורך שנים, כפי שעולה מטענות הנתבעים, הרי שלא ברור, מדוע הסכים הנתבע להמשיך לקבל שירות מהבנק במשך שנים, תחת לחצים מבלי להתריע עליהם אפילו פעם אחת בכתב והחשוב מכך, מדוע המשיך בכלל לעבוד עם אותו הסניף הנוקט כלפיו בפעולות כפייה, אילוץ, לחץ ואפילו תרמית, במשך שנים רבות כל כך ניתוח פעולות שנעשו בחשבון בדיעבד וגילוי, כי אלו נעשו ללא כל היגיון כלכלי שכן בסופו של יום, יצא שכרו של הלקוח בהפסדו, אינם המבחן הנכון. מבחן ההיגיון הכלכלי או יותר נכון, חוסר ההיגיון הכלכלי שניכפה צריך להיות מוכח, בעת שמבוצעות הפעולות עצמם ולא בדיעבד ועל הנתבעים היה להוכיח, כי במועדים הרלוונטיים, קבלת ההלוואה או האשראי היו תוצאה של התנית שירות בשירות. ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 586. בת.א. (חי') 155/92 נתקר שומריה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (לא פורסם) נקבע כי: "... יש לבחון את הגיונה הכלכלי של הפעולה בעת עשייתה, ולא בחכמה שלאחר מעשה... מה שנראה בדיעבד כטעות ברורה, אינו נראה בהכרח כך בשעת מעשה ורבים וטובים נכשלים". ובת.א. (ת"א) 3356/01 בנק המזרחי נ' שיני-בר בע"מ ואח', (לא פורסם) נקבע כי: "יש לבחון המצב שהיה בעת סיום התוכניות ולא כעת, שכן יש לבדוק שאלת קיום התניה פסולה בזמן אמת ולא בדיעבד, כחכם לאחר מעשה". גם אם היינו בוחנים את מערכת היחסים שבין הבנק לבין הנתבעים במבחני "העושק" היינו מוצאים כי גם אלו לא התקיימו כאן. למרות שטענה מפורשת "ברחל ביתך הקטנה" של עושק, לא נשמעה מפי הנתבעים, הרי העובדות המקימות טענה כזו, נטענו ונשמעו כאשר טענו הנתבעים למשל כי הבנק "ניצל מצבם מעמדם של הנתבעים כמו גם מצוקתם וההסתמכות והאמונה שרחשו אלה כלפי התובע .....". סעיף 18 לחוק החוזים קובע כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, ראשי לבטל את החוזה ראשית יש להאיר ולהדגיש כי הנתבעים מעולם לא ביטלו את החוזה עם הבנק והלכה למעשה ההפך מכך הוא הנכון, כאשר אלו המשיכו במערכת היחסים במשך תקופה כה ארוכה, כאשר הם צורכים לאורכה של תקופה זו, את שירותי הבנק השונים. ההתקשרות שעשו הנתבעים בכל פעם מחדש עם הבנק לגבי השירות שנקנה על ידם נעשה בין אנשים בוגרים המבצעים וצורכים את השירות מדעת. לא ברור כלל ולא הוכח לי כי הנתבעים לא יכלו להשתחרר מכבלי הבנק ולעבור לעבוד עם בנק אחר, או מדוע לא הייתה להם האפשרות המעשית, להתנגד ולסרב לרכוש את השירות שהוכרחו לרכשו כדבריהם. עילת הביטול בשל עושק, שונה מעילות הביטול האחרות במצבים שסעיף 18 מטפל בהם, נערך החוזה על ידי הצדדים מדעת ומרצון, ובכל זאת בהתקשרות פגם המצדיק את התערבות הדין, עד כדי מתן אפשרות לביטולה החד-צדדי. ההצדקה להתערבות זו היא מוסרית, והרעיון והמנחה של הוראת העושק הוא של מוסר וצדק חברתי (ג' שלו, "דיני חוזים" עמ' 251). ביטולם של הסכם או של תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים - הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (השופט טירקל בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון [1], בעמ' 767). קיימת תלות הדדית ביניהם (ד' פרידמן, נ' כהן בספרם חוזים (כרך ב) [22], בעמ' 976). הראיות שהובאו בפניי, לא היה בהן בכדי להצביע על מצוקה או חולשה כלכלית או נפשית או אחרת - חמורה, שהייתה לנתבעים, בעת שהתקשרו בהסכמים השונים עם הבנק ושחומרתה הביאה לכדי, שיבוש בשיקול דעתם של הנתבעים, וכמו כן לא עלה בידה של הנתבעים לשכנע אותי גם בקיומם של היסודות האחרים הנדרשים לצורך העלאת טענת עושק מצוקה איננה מצב של עוני ומחסור או אי נוחות עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, אלא שינוי פתאומי המביא ללחץ - כלכלי או פסיכולוגי - חמור. בנושאים כלכליים-מסחריים מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים, עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם: "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי, אם כל קושי כלכלי... יפתח את השער לטענת עושק " (שם, בעמ' 991-990). אם נקבל טענה זו של הנתבעים בקשר לעושק, הרי שכמעט כל התקשרויות עם בנקים, או בין לווים למלווים, עשויה להתבטל בטענה של עושק. כאמור רוב רובם של הלווים או לקוחות הבנקים מצויים או נתונים מטבע הדברים, במצב או במצוקה כלכלית קשה, הגורמת להם לא אחת, גם למצוקה או לחולשה נפשית כפי שכבר נאמר, מעדותו של הנתבע עולה, כי לא רק שהבנק לא כפה עליו חלק מהשירות, אלא שהוא הודה למשל כי הפניה לקבלת אשראי מוגדל באה מצידו עקב השינוי וההתפתחות החיובית שהייתה בעסקו. סעיף 18 לחוק החוזים מעלה גם את עניין חוסר הניסיון של המתקשר, כשמדובר בחוסר ניסיון המאפיין את האדם ונובע ממגבלות חברתיות וחינוכיות שלו, ולא בחוסר שיקול דעת עסקי או נמהרות כשלעצמם (ג' שלו, "דיני חוזים" עמ' 357). לאור כל האמור ברור כי גם עושק לא היה כאן ובכל מקרה לא הוכח לי. טבעם של נתבעים בכלל, "לזרוק לתוך סל הגנתם", כל טענת הגנה. טענות הגנה יש להוכיח פעמים, ופעמים "המרבה בטענות הגנה שלא הוכחו - מחסיר". לא די בתחושה סובייקטיבית של הנתבע בהעלאת טענות הגנה, אלא יש כאמור להוכיח אותן וטענות קשות של כפייה, מרמה ועושק- רמת ההוכחה הנדרשת אף גבוהה יותר כאמור, לו היו מוכיחים הנתבעים את התנית השירות בשירות ובלאו הכי היו מפרטים באיזה שירות מדובר, היה צריך להוכיח גם את הקשר הסיבתי בין שתיהן, שכן לא די בכך כי לקוח מקבל שירות והבנק נותן שירות מהצד השני ואלו פסולים, רק כשאחד מותנה בשני ומטבע הדברים, התנאה שכזו, יכולה להיות רק אם יש קשר סיבתי בין שניהם. כפי שקבעתי לעיל, הנתבע לא ידע להצביע על הקשר שביניהם ובמהלך עדותו אף הסתבר, כי ייתכן והצורך לקבלת אשראי לא נבע כלל מדרישות הבנק, אלא דווקא מהתפתחות עסקית שחלה אצלו, כשהחל לעבוד בסוף שנת 1993עם לקוחות גדולים והיה צריך אשראי בגינם ביחסיו למול חברת "טרה" שהיה הסוכן שלה. הצורך בקשר סיבתי שכזה, נקבע גם בע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד נד(6) 769, 780. הנתבע בניסיון לצייר מצב דרמטי, לחץ, כפייה ועושק, בהתניית שירות בשירות, הצהיר בסעיף 25 לתצהירו, כי בשלהי שנת 1992 כשמצבו לכאורה היה טוב לאחר שמנהל הבנק ראה שיש לו תוכניות חיסכון, שהוא מגלגל כספים רבים (ראה סעיף 23 לתצהירו), הוא נדרש ע"י מנהל הבנק תוך מסע של שכנועים ופיתויים, לפתוח את החשבון העסקי לא הוכח לי שעצם פתיחת החשבון העסקי, פגעה בנתבע והדעת נותנת אפילו, שפתיחת חשבון שכזה מתיישבת יותר, עם בקשת הנתבע להפריד את הניהול הבנקאי של עסקיו מאלו הפרטיים והמשותפים עם הנתבעת. לא הוכח לי, כי עצם פתיחה החשבון העסקי (להבדיל משאלת כשירות הפעולות שבוצעו בחשבון כמו חיוב בעמלות לכך אתייחס בהמשך) הרע בכלל את מצבו של הנתבע ובפרט לא הוכח לי לחץ או כפייה או עושק בפתיחתו. לעניין טענתו של הנתבע כי הוא אולץ לקבל אשראי, הרי כפי שכבר הארתי, הסתבר שהפנייה לקבלת אשראי, באה דווקא מצד הנתבע ולא מצד הבנק. הנתבע טען כי היה "נואש לאשראי" (סעיף 25 לתצהיר) ולפיכך אולץ לפתוח את החשבון העסקי וחויב לחתום על הוראת קבע לתוכניות החיסכון בעדותו בביהמ"ש, בהגינותו הודה הנתבע, כי אין הוא מסכים להגדרת מצבו כמי שהיה נואש, הוא אמר: "גם אני לא אוהב את המילה נואש בסעיף 25, אולי לא שמתי לב לזה, אני אסביר מה זה נואש לאשראי: אני לא נואש, החשבון העסקי שהתפתח בעניין המניות וכל זה, קבלתי כמה קליינטים גדולים - חצי חינם וכאלה - האשראי בטרה היה 60 יום, והגדולים נותנים 90 יום, ההפרש של החודש הייתי צריך אשראי. אם הבנק אמר בו תקבל אמרתי בסדר אין בעיה, אמרו תקבל ריבית זולה, זה הנואשות, אני לא ראיתי בזה נואשות. עשיתי בבנק ניכיון שיקים של הקליינטים, הסתבכתי גם במחלבה וגם בבנק. כל הכספים היו טובים שלי, והרווחתי". מכאן, מדברי הנתבע עצמו ניתן ללמוד, כי הוא לא היה נואש. את האשראי ביקש בגלל צרכים עסקיים שלו והפנייה לקבלת האשראי הייתה מצידו ולא מצד הבנק. גם טענתו של הנתבע כי ההלוואה שניתנה לנתבעים בסך 50,000 שקלים ביום 25.01.93, הייתה בגדר שירות שניכפה עליו, יש לדחותה. ראשית גם במקרה זה, לא הוכח כי כנגד הכפייה ללקיחת ההלוואה, ניתנה לנתבעים הטבה כלשהי בכלל ובפרט כזו שלא היו זוכים בה, אם היו מסרבים לקחת את ההלוואה. ההלוואה הוגדרה כ"הלוואה ייעודית", "גב אל גב" לצורך רכישת ניירות ערך (ראה בעניין זה ס' 11 לתצהיר עדותה של הגב' קנר). מתן אשראי מחד ורכישת מניות מאידך, היא פעולה בעלת היגיון כלכלי, כאשר מצד אחד של המתרס נוצרת יתרת חובה אך מצד שני, קמה לנתבעים זכות הנובעת מאחזקת המניות וברור, כי אם אלו היה רווח בצידם, איש מהנתבעים לא היה מתלונן וטוען, כי מדובר בהתניית שירות בשירות. לא הוכח כי המניות שנרכשו, שימשו כבטחון לחשבון אחר או לאשראי נוסף ולפיכך, הייתה זו פעולה כלכלית רגילה שלא הוכח, כי היה בה כפייה או היא נבעה מאמצעי לחץ פסולים שהופעלו כלפי הנתבעים חוו"ד של המומחה מר מילר, כפי שיפורט בהמשך, אין בה כדי להועיל לנתבעים. מטבע הדברים המומחה אינו יכול להוכיח את העובדות היוצרות את העילה לביטול חבויות עקב מתן שירות בשירות. משכשלו הנתבעים בכך, המומחה אינו יכול להושיע אותם ולמלא את החסר. אך גם עיון בחוות הדעת עצמו ובעדות בביהמ"ש של המומחה עולה, כי מדובר בחישובים חסרים, שנערכו תוך ניסיון להצדיק ולבסס את טענות הנתבעים ולכן לא ניתן להסתייע בעדות זו. העד מילר מתייחס ל- 3 תוכניות חיסכון אשר נפתחו לטענתו במאי 88, פברואר 89 ומאי 89. הגב' קנר העידה מפורשות ועדותה לא נסתרה, כי לא היה כל קשר בין תוכניות החיסכון לבין הגדלת האשראי ולא היה כל שינוי במסגרת האשראי לבין המועדים בהם נפתחו תוכניות החיסכון. גב' קנר גם העידה, כי קודם למועד פירעון תוכניות החיסכון, נתן הבנק לנתבעים הלוואות נוספות בחודש דצמבר 90, אוגוסט 91, מרץ 92 וברור שמועדים אלו, אפילו אינם סמוכים, למועד בו נפתחו תוכניות החיסכון או נרכשו ניירות הערך. העדה קנר הייתה עדה אמינה והיא החלה לעבוד בסניף בדצמבר 98, כאשר החשבון העסקי של הנתבעים נסגר כבר שנה לפני כן מהטעמים האמורים ברור, כי העדה אינה יכולה להעיד מידיעה אישית על ההתרחשויות עובר לנטילת ההלוואות או פתיחת תוכניות החיסכון או לכל האירועים הרלוונטיים, הנטענים ע"י הנתבעים, אך היא בהחלט יכולה להעיד, על פעילות הלקוח הנלמדת, מתוך תיק הלקוח ומסמכי הבנק שהיו בפניה. עדה זו העידה, כי לא הייתה כל שבירה של תוכניות חיסכון, בניגוד לטענות הנתבע ולא הייתה כל סמיכות בין המימון או האשראי שקיבל לבין המועדים בו טוען כי נכפה עליו לקחת הלוואות ולפתוח תוכניות חיסכון. כאמור, עדה זו הייתה עדה מהימנה ומיומנת ברמה המקצועית, על כל המגרעות שבעדותה, שכן לא הייתה חלק מהגורמים שהיו בסניף במועדים הרלוונטיים יש לחזור ולהאיר, כי הנטל לא היה מוטל על התובעת להוכיח, כי טענת התניית השירות בשירות, איננה נכונה, אלא הייתה מוטלת על הנתבעים שלא הרימו אותה. סממן נוסף למהימנות עדותה של הגב' קנר ניתן למצוא בעובדה, שלא התיימרה ליתן תשובה במקום שלא הייתה בטוחה ושהדבר לא היה בידיעתה. כשלא ידעה הגב' קנר להשיב לשאלה מסוימת, היא הודתה במפורש כי הדבר אינו בתחום ידיעתה. כך למשל העידה בעניין חוסר הידע שלה בביעור הרשאות (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון), כך העידה גם לגבי חוסר הסבירות של חיוב בעמלות בהעברה מחשבון לחשבון שנעשו בסניף, בחשבונות הנתבעים (ראה עמוד 14 לפרוטוקול הדיון) ולבסוף כך העידה לגבי האמור בסעיף 8 ג' לתצהירה בהתייחס לתוכנית שנפרעה ביום 30.05.97, כאשר נפרעה לחשבון העסקי, על אף שהיא הייתה שייכת לחשבון הפרטי ובסופו של דבר אמרה "אולי היה אז משהו שונה, אני לא יודעת" (ראה עמוד 15 לפרוטוקול הדיון). שתיקת הנתבעים, במשך שנים, בהתייחס לטענותיהם - כיום, לגבי פעולות הכפייה העושק והאילוץ שנעשו כלפיהם, אינן יכולות לעמוד להם, לא רק בהיבט הדיוני של השתק, אלא גם בהיבט של העמדת הבנק במצב בלתי אפשרי, כאשר יצטרך להזים כל טענה של לקוח במשך עשירות שנים קודם להתגלעות המחלוקת שביניהם פעולת מחאה לגבי אילוץ או כפייה מן הדין שתעשה ע"י משלוח מכתב מחאה או תיעוד כלשהו לעניין אותה מחאה. לא ייתכן לשבת ולשתוק קרוב ל- 10 שנים ולהעלות את טענת האילוץ, הכפייה והעושק, רק בעת הגעה לפתחו של ביהמ"ש. ובעניין זה, אין לי אלא להצטרף לדבריו הברורים של כב' השופט אטדגי בפסק דינו, הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ נ' גת מערכות ואח' ת.א. 200099/02 ות.א. 66504/03 (סעיף 12 לפסה"ד). עמדה דומה לכך הביע כב' השופט עדי עזר ז"ל בהחלטה ברשות להתגונן בעניין בנק לאומי נ' ורקשטל גד, ת.א 1278/01 בש"א 04075/01 בסעיף 6 של ההחלטה. הנתבעים העידו, כי באופן כללי הם לא היו בודקים את החשבון והעדיפו שלא לדבר עם הבנק (עמוד 19 שורה 23 ועמוד 24 שורות 1 ו-2 לפרוטוקול הדיון). "טמינת הראש באדמה", אי משלוח מחאה כלשהי בכתב והחשוב מכך אי הבעת אותה מחאה בפני איש (למעט אולי מנהל הבנק שלא הובא לעדות), עומדת לרועץ לנתבעים ובתי המשפט קבעו שאפילו במקרים, בהם הלקוח מקבל דפי חשבון ומודע לכתוב בהם ואינו משיג עליהם, שתיקתו הינה שתיקה רועמת וביהמ"ש רשאי להסיק ממנה, כל מסקנה שתתאים לנסיבות. אפילו ידיעה מיוחסת שהייתה ללקוח אפשרות להשיג עליה, אי מחאתו ואי תגובה מצידו, יוצרים השתק. ע"א 424/86, 431/86 נאות מרינה בת ים ואח' נ' הבנק הבינלאומי, פד"י מג(2) 355, 371-372 וע"א 550/66 א.שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כב' (1) 240, 246-245. יש לזכור בעניין זה, כי לא רק שתיקת ואי מחאת הנתבעים עומדת לנגד עיני, אלא גם עדותה של הגב' קנר שבתקופת היותה מנהלת הסניף, הגיע הנתבע לפחות פעמיים בשבוע להתעדכן על מצב החשבונות, קיבל את ההסבר וגם אז, לא נשמעה מפיו כל טרוניה או השגה בקשר לפעולות שבוצעו בחשבון סוף דבר : סוף דבר, לא רק שהנתבעים לא הוכיחו טענותיהם, אלא אפילו אם יכלו להוכיח אותן, קרוב לוודאי שהיו מושתקים מלהעלותן. לבסוף, יש להתייחס לחוו"ד של המומחה, מר מילר. עדותו של מר מילר, הייתה עדות מיומנת, אלא שאין בעדות זו כדי ל"כפר" על חסרונות עדותו של הנתבע ו/או על כך שהנתבע לא הצליח להציג בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית להוכחת טענותיו. לא די בכך שהנתבע טען באופן כללי, כי לא היה הגיון בנטילת הלוואותיו, אלא שראשית מוטל עליו הנטל להוכיח, כי הדבר נכפה עליו כנגד קבלת שירות מהבנק ורק אם אלה מוכחים, יש מקום לדון באיכות טיעוניו של המומחה. לא רק שהנתבע לא הוכיח כאמור טענתו זו, אלא שבמהלך הדיון, הסתבר, כי למשל, הצורך בקבלת האשראי, נבע מצרכיו העסקיים בעת שעסקו התפתח וגדל וקלט לקוחות גדולים וללא שום קשר "לרצונות הבנק", להעניק לו אשראי שכזה בדרך של הלוואות או של פתיחת תוכניות חיסכון כנגד הגדלת האשראי והכול כדי שהבנק יוכל להרוויח מכך שלא ביושר כטענתו של הנתבע. המומחה לטענתו לא ראה את העדות הראשית של הנתבע, אלא לכל היותר, ראה את הטיוטא וברור, שעד כזה שאמור להשתית את עדותו על עדות הנתבע, שרק היא יכולה ליצור את התשתית העובדתית, יש בכך פגם וערעור האפשרות לסמוך על חוו"ד שכזו ראה לעניין זה: ת.א 18/91 אלמר כספים בע"מ ואח' נ' בנק אוצר החייל בע"מ, תקדין מחוזי כרך 92 (1); שם נאמר:"גם אם החישובים שנערכו ע"י המומחה נכונים, אין האמור בחוות הדעת יכול לבוא במקום טענות הגנה שיש לטעון אותם בתצהירים של בעלי הדין...". המומחה ערך את החישובים, לא של כל החשבון, אלא רק התמקד ב-3 תוכניות החיסכון, ברכישת ניירות הערך, ולא הזים את כל התנועות בחשבון, אלא רק את אלו הקשורות לניירות הערך ולחסכונות. ברור שזו הרצה חלקית ומגמתית של החשבון לפי שיקול דעתו של המומחה שאיננו צד ניטראלי בעניין, אלא צד מגמתי. עריכת ההתחשבנות במנותק מהמצב הכולל של החשבון, איננה תקינה ואינה משקפת את מצב החשבון והדרך הנכונה הייתה להריץ את כל החשבון ולנטרל מתוכנו פעולות שהיו פסולות ושיש לזכות בגינן לטעמו של המומחה, ואז בפני ביהמ"ש אכן הייתה מוצגת תמונה כוללת, לפי ראות עיניו של המומחה, ולא תמונה חלקית ומגמתית. יפים לעניין זה, הדברים שנאמרו בע"א 424/86 נאות מרינה בת ים ואח' נ' בנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פד"י מ"ג (2) 355, 389: "די בליקוי אחד בתחשיב הכלכלן, כדי לאיין את הדו"ח הכולל, וזאת, כאשר הכלכלן, אינו מפרט בדו"ח את ערכה של כל טענה שבגינה, ערך את השינויים בחשבון". ולבסוף יש להאיר, כי מעדותו של המומחה בביהמ"ש ניתן ללמוד, כי המומחה התייחס לשתי החשבונות כאל חשבון אחד. ברור שצורה זו של התחשבנות איננה תואמת את העובדות והמציאות שהייתה בין הצדדים ולא ייתכן להתבסס על חישובי המומחה, גם מן הטעם, כי הוא לקח בחשבון שיעורי ריבית הן בחשבון הפרטי והן בחשבון העסקי, לפי שיקול דעתו בלבד תוך התעלמות ממסגרות האשראי בכל חשבון וחשבון ולא בשניהם ביחד העובדה כי בוצעו העברות מחשבון לחשבון, אינה יוצרת בהכרח, חשבונות משותפים, גם אפילו אקבע, כי העברות כאלה, בוצעו באופן בלתי סביר. לאור כל האמור לעיל, אין בחוו"ד המומחה כדי לסייע לנתבעים להוכיח טענותיהם ובעיקר לא לעניין התניית שירות בשירות ובלאו הכי, לא לחיובים שחויבו בגינם. סוף דבר, שטענת התניית שירות בשירות נדחית בזאת מאידך, אני סבור, כי אכן הוכח לי, גם על פי הודאתה של העדה קנר וגם לפי דברי הנתבע 1 בעצמו, כי חיובים בגין העברות בתוך הסניף בין חשבון לחשבון, היו העברות שלא היה מקום לחייב בגינם בעמלות ויש לזכות את הנתבעים בגין החיובים בהם חויבו בחשבון הפרטי שהוא החשבון שעומד לדיון בפניי, בגין אותן העמלות עוד יש לציין, כי אכן ההתנהלות של הבנק בקשר להעברות מחשבון לחשבון הייתה התנהלות מוזרה במעט וגם אם לא הוכח לי, כי בוצעו פעולות בניגוד לדעתו של הנתבע ו/או שלא על פי בקשות של הנתבעים (טענה שהיה צריך להיות מוכחת ע"י הנתבעים) הרי אינני יכול להשתחרר, בין היתר בהתבסס על עדותה של הגב' קנר, כי התנהלות זו, שבין שתי החשבונות הייתה מוזרה ודי אם אקח לדוגמא את פירעון התוכנית ב- 30.05.97 כאשר לא ברור איך תמורתה או איך היא הגיעה לחשבון העסקי. לא הוזכר קודם לכן במפורש או במשתמע, כי יש תוכנית חיסכון בחשבון העסקי ואם זו אינה אחת משלושת התוכניות הפרטיות שהיו בחשבון (שמספריהן היה 392) לא ברור, כיצד תוכנית שכזו, עשתה דרכה מהחשבון הפרטי לחשבון העסקי סוף דבר, דין התביעה להתקבל, בכפוף לכך שהבנק יערוך חשבון חדש לאחר זיכוי הנתבעים בכל חיוב בגין העברות שבוצעו בין החשבונות (הפרטי והעסקי) ושחושבו בחשבון המשותף לפי ימי הערך בהם חויבו ובהתאמה ייערך חשבון ריבית מחודש. ככל שאין בידי הבנק נתונים שכאלה, מפאת חלוף הזמן או מכל טעם אחר (חיובי העמלות בגין העברות מהחשבון הפרטי לעסקי ולהיפך) ובהתייחס לעדות הנתבע והמומחה לעניין זה (ס' 82 ו-83 לתצהיר הנתבע) ועל פי הערכה ואומדנה, אני קובע כי הבנק יוכל, שלא לערוך חישוב וזיכוי כאמור אך אז, יהיה עליו להפחית מסכום התביעה סך של 7,204 שקלים נכון ליום הגשת התביעה וסכום החיוב לאחר ההפחתה, יעמוד על סך של 40,824 שקלים כאמור לא הוכח לי, כי בוצעו פעולות בין שתי החשבונות, אך מצד שני, לפחות לגבי העברה בין החשבון העסקי והחשבון הפרטי של תוכנית החיסכון משנת 97, ולמרות שמדובר באופן יחסי בזמן לא רב יחסית לטענות האחרות, לא הוכח לי, כיצד העברה זו בוצעה ואיני מוצא דרך אחרת להביע מורת רוחי מכך שלא היו בידי הבנק אסמכתאות להוכחת העברה זו, אלא בדרך של פסיקת ההוצאות בתיק. ברור, כי העברה בוצעה בין שתי החשבונות ובכך איש אינו כופר ולפיכך, גם אם חויב חשבון אחד וזוכה חשבון אחר, לפחות הנתבע לא נפגע מכך, אלא אם היו הבדלים בשיעורי הריבית בין שתי החשבונות, דבר שלא הוכח לי סיכום : לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,200 שקלים שאלו יקוזזו כנגד החלטתי מיום 20.12.04 וכמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 שקלים +מע"מ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל (להלן:"שכ"ט עו"ד"). אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום התביעה לאחר ניקוי וזיכוי החשבונות בגין כל עמלה שחויב החשבון בגין העברות בין שתי החשבונות לפי ימי הערך בהם חויב החשבון בגין עמלות אלו או סך של 40,824 שקלים לאחר עריכת החשבון המחודש, ישלמו הנתבעים לתובעת את סכום היתרה, בתוספת ריבית כאמור בסעיף 11 ב' לכתב התביעה בשינויים הנהוגים בריבית לאחר הגשת התביעה (לרבות כל ההפחתות הנהוגות) ובכלל זה לאחר פסה"ד. תצהיר פקיד התובעת לגבי שינויים אלו, יהווה ראייה מכרעת בנוגע לנ"ל. ב"כ התובעת ישלח לב"כ הנתבעים חשבון מעודכן בתוך 30 יום מהיום והנתבעים ישלמו לתובעת את הסכום הנדרש, 30 יום לאחר קבלת הדרישה בתוספת שכ"ט עו"דבנקטענת עושקטענת כפייהלקוחות