תקנה 4 תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר)


פסק דין

1. עובדות:

התובעים הם בעלים של מקרקעין ברחוב המסגר בתל-אביב (גוש 7104, חלקה 46), שהתקשרו בעסקת קומבינציה לבניה על המקרקעין ודיווחו לשלטונות מס שבח על העסקה, כולל הצהרה שהיא שומה עצמית על פי סעיף 73(א)(2) לחוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג 1963 (להלן: החוק). מנהל מס שבח דחה את שומתם העצמית של התובעים וקבע שומה על פי מיטב השפיטה (סעיף 78(א)(2) לחוק), בסכום גבוה יותר. התובעים הגישו השגה על שומת המנהל על פי סעיף 87 לחוק – וזו נדחתה. על ההחלטה הדוחה את ההשגה, הוגש ערר לועדת הערר הפועלת ליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהתאם לסעיף 88 לחוק. כתנאי להגשת הערר נדרשו התובעים לשלם לקופת המדינה, באמצעות גזבר בתי המשפט, אגרה בשיעור 443 ש"ח, על פי תקנה 4 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה 1965 (להלן: התקנות).

התובעים טוענים שסכומי האגרה שגבתה המדינה, נגבו ללא בסיס חוקי ועל המדינה חלה חובה להשיבם למשלמיהם. התובעים הגישו בקשה לאישור התובענה כייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהחלטתי מיום 30.9.96, קבעתי כי עניין חוקיות האגרה שנגבתה לצורך הגשת ערר על פי סעיף 88 לחוק מס שבח, בהתאם לתקנה 4 לתקנות מס שבח, יכול להתברר בהליך של תובענה ייצוגית, והתרתי למבקשים להגיש תובענה ייצוגית כמבוקש. הקבוצה הוגדרה בהחלטה הנ"ל כך: "כל מי ששילם אגרה לצורך הגשת ערר מ- 7.6.89 ואילך".


קביעה זו עמדה לדיון בפני ביהמ"ש העליון בהליך של בקשת הגשת ערעור שהגישה פרקליטות המדינה (רע"א 7860/96 מ"י נ' ינובר), אך בית המשפט החליט להשאיר את הדיון עד לאחר הערעור על ההחלטה כולה והחזיר את הדיון לבית משפט זה למתן פסק דין בתובענה.
מסיבה שאינה ידועה לא החזירה מזכירות בית המשפט העליון את התיק עצמו לבית משפט זה, ועד שהתעוררו הצדדים חלפו שנתיים. משהוחזר התיק – אני ממהר לתת את פסקי. חבל שכאשר שאלת עצם הדיון בהליך זה שנויה במחלוקת והיתה הזדמנות להכריע בה בנפרד – הוצרכו הצדדים לעבור הליך נוסף ומשהה.
2. דיון

א. האם נגבתה האגרה בחוסר סמכות

העובדות המשמשות יסוד לתובענה, כפי שפורטו לעיל, אינן שנויות במחלוקת. הנתבעת מסרה הודאה פורמלית בכל העובדות המשמשות יסוד לתובענה, ובכלל זה כי היא גובה אגרה עם הגשת הערר לועדת הערר. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם נגבתה האגרה בחוסר סמכות ושלא לפי חוק, ואם יימצא שכך הוא - האם חלה על הנתבעת חובת השבה.

א(1) טענת הנתבעת כי מדובר ב"מחיר" ולא ב"אגרה", אינה נכונה ועומדת בניגוד ללשון התקנות. תקנה 4 לתקנות מס שבח נוקטת במפורש במונח "אגרה", ואם תמצי לומר שלא כינוייה של הגביה קובעת, הרי גם אופי התשלום לפי ההגדרות המקובלות בדיני המיסים הוא אופי של אגרה, הנגבית תמורת שירות. מכאן שסעיף 1 לחוק יסוד משק המדינה חל על האגרה שנגבתה בהגשת הערר לועדת הערר.
א(2) התובעים טוענים שגביית האגרה נעשתה תוך חריגה כפולה מן הסמכות הפונקציונלית הקבועה בסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה (להלן: חוק היסוד). הסעיף קובע שעל שיעור האגרה להיקבע בחוק או על פי חוק, וכל שינוי בשיעור צריך גם הוא להעשות בחוק או על פיו:
(א) מסים, מלוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות.
(ב) מיסים, מלוות חובה, תשלומי חובה אחרים ואגרות המשתלמים לאוצר המדינה, ושיעוריהם לא נקבעו בגוף החוק ולא נקבעה בחוק הוראה שקביעתם בתקנות טעונה אישור הכנסת או ועדה מועדותיה, קביעתם בתקנות טעונה אישור מראש או תוך התקופה הקבועה לכך בחוק – בהחלטת הכנסת או בהחלטת ועדה מועדותיה שהכנסת הסמיכה לכך".
א(3) הנתבעת טוענת לחלופין ששר המשפטים הוסמך בסעיף 110 לחוק מס שבח מקרקעין להתקין את תקנה 4 לתקנות מס שבח מקרקעין.
סעיף 110 לחוק מס שבח מקרקעין מורה, תחת הכותרת "נוהל וסדרי דין" כדלקמן:
"שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר סדרי הדין בועדות ערר ובין השאר בדבר הארכת המועד להגשת ערר ושכר בטלה של עדים".
שר המשפטים התקין את תקנה 4 לתקנות מס שבח מקרקעין, המורה כדלקמן:
"עם הגשת כתב הערר ישלם העורר בועדה אגרה בסכום הנקוב בפסקה (5) בתוספת הראשונה לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח 1987, ולעניין זה יראו כשווי התובענה את סכום המס השנוי במחלוקת."

סעיף 110 נוקט בלשון "סדרי דין" ולא במונח אגרות, ועל מנת שניתן יהיה לקבל את טענת הנתבעת, יש להניח כי המונח "סדרי דין" מכיל בתוכו גם התקנת אגרות.

נראה לי כי בעניין זה צודקים התובעים ולא ניתן לראות את המונח "סדרי דין" ככולל בתוכו הסמכה ליצירת חובת תשלום אגרה. השיקול ששיכנע אותי בכך יותר מכל הוא העובדה שבמקרים שבהם הוסדר נושא האגרה בתקנות, קיימת בחוק הסמכה ברורה גלויה ומפורשת לכך (ר' תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז 1983; חוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב 1992 ותקנות בתי דין מנהליים (סדרי דין), התשנ"ב 1992). גם סעיף 54(ב) לחוק בתי דין מנהליים הקובע את העניינים שבהם רשאי שר המשפטים להתקין תקנות בהתייעצות עם המועצה, מונה סדרי דין ואגרות בסעיפים נפרדים. משמע - אגרות אינן יכולות להחשב חלק מסדרי דין. מסקנה אחרת תביא לחוסר נפקות בכך שהמחוקק הראשי, במספר ניכר של חוקים, טרח לציין במפורש ובנפרד הסמכה להתקין תקנות בנושא אגרות.
א(4) טענת הפרקליטות כי ישנה מגמה להכשיר תוקפה של חקיקת משנה ולא לפוסלה; אינני מוצא שמתקיימת מגמה כזו, ונראה לי כי התובעים צודקים שהמגמה היא לפרש בצורה מצמצמת את סמכויות מחוקק המשנה ולנהוג במשנה זהירות בכל הנוגע לפגיעה בזכויות היסוד החוקתיות של האזרח. חיזוק למגמה זו נמצא בדברי הנשיא ברק בספרו "פרשנות במשפט":

"נראה כי לעיתים לא באו הצהרות חגיגיות אלה של בית המשפט (שיש להזהר מלפגוע בחקיקת משנה – מ.ט.) אלא לשם כיסוי לפעולותיהם הממשיות של בתי המשפט בפיקוח על חקיקת המשנה. הן ניתנו בתקופה בה הגישה המקובלת היתה כי אין להתערב בחקיקת המשנה ובאו כדי להמתיק את דברי ההתערבות".
א(5) המדינה טוענת לחילופי חילופין כי ועדת הערר היא בית משפט כמשמעותו בחוק יסוד השפיטה, לפיכך יש לשר המשפטים סמכות להטיל את האגרה לפי סעיף 83 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984.
משמעות המונח "בית משפט" בסעיף 83 לחוק בתי המשפט נקבעת בהתאם להגדרה הקבועה בסעיף 1 לפקודת הפרשנות, ולפיה "בית משפט – כל בית משפט בן סמך לשפוט בישראל". ועל פי סעיף 1 לחוק יסוד השפיטה, בימ"ש אחר מבימ"ש שלום, מחוזי ועליון, הוא "בית משפט אחר שנקבע בחוק כבית משפט",


ועדת הערר אינה בית משפט ומשלא נקבע במפורש בחוק כי תחשב כבית משפט – היא איננה בית משפט, ולא מצאתי שיש ממש בטענת המדינה. סעיף 1 לפקודת הפרשנות וסעיף 1 לחוק יסוד השפיטה אינת מותירים ספק בכך, ומכאן שלשר המשפטים אין סמכות להטיל את האגרה לפי סעיף 83 לחוק בתי המשפט. וממילא, צודקים התובעים בטענתם כי גם אילו היה נקבע כי ועדת הערר הינה בית משפט, הרי שיעור האגרה לא אושר כמתחייב מסעיף 1(ב) לחוק יסוד: משק המדינה, ועובדה זו כשלעצמה מעידה כי האגרה נגבתה בחוסר סמכות ואינה חוקית.
א(6) משנקבע כי מדובר באגרה שחלה עליה הוראת סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה; משנקבע כי שר המשפטים לא היה מוסמך להטיל את האגרה; משלא אושר שיעור האגרה בועדה מועדות הכנסת כנדרש – הרי שגביית האגרה נעשתה שלא כדין ובחוסר בסמכות.


ב. חובת ההשבה

ב(1) סעיף 6(ב) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979, אינו מותיר ספק בעניין חלות החוק בענייננו, ולא מצאתי דבר שיתמוך בטענת הנתבעת כי יש להבחין בין פעולת רשות במישור הציבורי-שלטוני לבין פעולת רשות במשפט הפרטי. סעיף 6(ב) קובע מפורשות כי "חוק זה יחול על המדינה", אינו מציין הסתייגויות ואינו מגביל את החלות לעניינים מסוימים בלבד, הקביעה כללית ואין היות הנתבעת "מדינה" משנה לעניין חלות החוק.
ב(2) לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר על הנתבעת להוכיח כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות עובדתיות המצביעות על חוסר הצדק שבהשבה.
סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע:
"בית משפט רשאי לפטור את הזוכה מחמת השבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

הנתבעת טוענת כי קיימים שיקולים המצביעים בבירור על חוסר צדק בהשבה ועל פגיעה בכלל הציבור, ומביאה מדבריו של הנשיא ברק בבג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור פ"ד נ(2)793:
"השאלה מה דינם של מיסים שנגבו בחריגה מסמכות, היא שאלה קשה… עולה מתוך החומר ההשוואתי, כי בתי המשפט שקלו מחד גיסא את זכותו של אדם להשבה של סכומי קנס הפיגורים אשר שולמו מכוחו של חוק שהוכח כבלתי תקף; ומאידך גיסא, נשקלו הבעיות הכלכליות והתקציביות שהשבת סכומי הקנס עלולה לגרום לרשות הציבורית ולציבור בכללותו."

הנתבעת טוענת שבענייננו שיקולי אינטרס הציבור כבדים יותר לאין שיעור ואף מכריעים, וזאת משום שהתביעה הינה ייצוגית וסך הסכומים המצטבר מגיע לפי אומדן התובעים לכ- 23,000,000 ש"ח, ומציינת שמדובר בגביית כספים שנעשתה ע"י ועדת הערר בתום לב ובהסתמך על התקנות.
מקום בו עומדת זכות הקניין של האזרח, מול פגיעה אפשרית ברשות של המדינה, יש לבצע איזון אינטרסים ולהעמיד זה מול זה את אינטרס הפרט מול האינטרס הציבורי. בטרם אבחן נושא זה ברצוני להדגיש שהנתבעת ציינה כי שיקולי אינטרס הציבור כבדים יותר בהיות התביעה ייצוגית; נראה לי שטענה זו שגויה, כדבריו של פרופ' ד. פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט, בספרו, עשיית עושר ולא במשפט:

"בעיני אין הטענה משכנעת. משמעותה היא שיש להעניק סעד לפרט אם הוא יחיד אשר כספו נגבה שלא כדין, אך אם הנסיבות הן כאלו שנפגע אינטרס של רבים – אין להם תקנה. ומן הצד האחר: אם הרשות הציבורית קיבלה, שלא כדין, את כספו של היחיד – תחויב בהשבה; אך אם נתמזל מזלה והנסיבות נוגעות לרבים – היא פטורה." (עמ' 586)

דעה זו נכונה בעיני, ולא נראה לי כי יש מקום להתחשב בהיות התביעה ייצוגית. לצורך העניין יש לבחון את העניין לגופו, היינו, לבחון מה הסעד הנדרש במקרה זה. אם יוחלט כי הסעד המתאים ביותר הוא השבה, אין לשלול סעד נבחר זה רק משום שמדובר ברבים ולא בקבוצה מצומצמת. טענת המדינה שהשבת הכספים תגרום נזק לתקציבה ותגדיל את נטל המס– אין לה מקום. הנתבעת לא הוכיחה על מה הוצאו הכספים שנגבו באמצעות האגרות, אם בכלל יועדו לטובת הציבור, ואם אכן יגדל בפועל הנטל על הציבור בעקבות השבתם.
ב(3) טעות ואילוץ

הנתבעת טוענת כי עסקינן בטעות שבחוק שאינה מהווה עילה להשבה, וכי בהעדר מחאה מצד המשלם בגין התשלום, תישלל הזכות להשבה בגין התשלומים שנגבו שלא כדין. בע"א 412/54 עיריית ת"א יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד י' 1835, מצטט השופט ש.ז. חשין (מ"מ הנשיא אז) מדבריו של בית משפט אמריקני, עוד בשנת 1956:

"מכל הסמכויות שהוענקו לערים ע"י המדינה, עשויות הללו לעיתים קרובות ביותר להשתמש לרעה בסמכותן להטיל מיסים. בתי משפט אינם מחוייבים לראות בעין טובה שימוש לרעה כזה על ידי כך שיעטו את הניסיון לגבות מיסים בלתי הוגנים, אי חוקיים ולא קונסטיטוציונים, במעטה של הגנה כזאת אשר תטיל על משלם המיסים נטל כפול, בדרשה ממנו להוציא סכומי כסף גדולים בשכר עורכי דין בבית משפט של יושר, כדי להגן על זכויותיו מפני דרישות בלתי חוקיות ולא קונסטיטוציוניות כאלה, שעה שהוא מציע לשלם במועדם את המיסים החוקיים, ולאחר שהוא מצביע על המיסים המיוחדים… שהם בלתי הוגנים, אי חוקיים ולא קונסטיטוציונים, הוא מתנגד לגיבויים ומוחה על כך".
(שם, בעמ' 1845).
ובהמשך פסק הדין, בנושא ההשבה, אומר השופט:
"ואם אמנם עשוי עקרון זה לגרום תקלה לרשות הציבורית, אין תקנתה אלא בתחיקה מיוחדת, כפי שנעשה הדבר במדינות רבות. אפשר, למשל, להקטין במקרים כאלה את תקופת ההתיישנות לתביעת השבה…; ובמקרה של רשות מקומית, הרי יכולה זו גם להתקין חוק עזר אשר יאפשר לה להחזיר כספים שנגבו על ידיה שלא כחוק… מכל מקום אין להשאיר ללא כל סעד אזרח אשר שילם מס בלתי חוקי, או סכומי כסף שלא היה חייב לשלמם…"

זו אסמכתא ישראלית הפוסקת את הדין במחלוקת רחבת מידות בפסיקה בישראל ומחוצה לה; - טעות שבחוק כשלעצמה, אינה שוללת את הזכות להשבה.
נראית לי טענת התובעים שניתן ללמוד זאת גם מהעובדה שבעקבות החלטת ביהמ"ש העליון (כי חלק מהאגרות שגובה רשות השידור, היא אינה גובה בסמכות) חוקק חוק התשריר ע"י הכנסת - על מנת למנוע השבה. זהו אימוץ ההלכה של השופט חשין שלפיה לא ניתן לשלול את זכות ההשבה, אלא בחקיקה מיוחדת, וצודקים התובעים כי מה שמוכיחה נקיטת פעולה זו, הוא שנדרש חיקוק כדי לפטור את המדינה מהשבה, וכי לו היתה המדינה פטורה מהשבה עקב גבייה בלתי חוקית – היא לא היתה נזקקת לחוקק את חוק התשריר.
בנושא העדר המחאה שמעלה הנתבעת כנגד התובעים – לא נראה לי כי טענה זו רלוונטית לענייננו, בניגוד לפסיקה הזרה המרובה שנזקקה לה המדינה, משום שהאגרה נדרשה ע"י הרשות בתוקף חקיקה מפורשת - ועל מנת להמשיך בהליכים היה על האזרחים לשלם. אין משמעות לעובדה שלא הביעו מחאה תוך כדי תשלום; כפי שצוטט בעניין ארמון אהרונוביץ' הנ"ל מפסק הדין של בית משפט לערעורים בקליפורניה (מתוך 1304,5 ALR 74) –

"החוק אינו דורש מאדם למחות במקום שהמחאה לא תהיה יעילה"

(417 PAC 294 CAL.APP)

שם החזיר בית המשפט למבקשים דמי רישום של חברה זרה ודמי אגרת רישיון שנגבו ממנה שלא כחוק (1930).
באותו נושא נאמר בעניין חברת ארמון אהרונוביץ' הנ"ל:
"במקום שמס בלתי חוקי נפרע מחמת אילוץ, אין הכרח בדבר שהתשלום ייעשה במחאה כדי לזכות את משלם המס להשבה, אם הוא מברר שתשלומו אינו רצוני. מחאה במקרים כאלה חשובה רק כראיה שהתשלום היה תוצאה של אילוץ."

התובעים טוענים כי מדובר ב"אילוץ" משום שזהו מקרה שבו הרשות התנתה מתן שרות שחובה היה עליה לתת לפי דין בתשלום, ותשלום תחת אילוץ גורר בהכרח השבה. התובעים צודקים כי מדובר בתשלום מסוג אילוץ, שהרי הגדרת אילוץ בפסיקה הינה:
"כל אימת שאדם התופס משרה רשמית דורש תשלום כסף בעד עשיית מעשה שמחובתו לעשותו ללא תשלום, והמסווה של מעמדו הרשמי נוטע בלב המשלם את האמונה שבאין תשלום לא ייעשה המעשה, בנסיבות אלו משלם המשלם שלא מרצון, והוא זכאי להשבה". (ע"א 415/59 דוידוב נ' ראש העיר תל-אביב-יפו, פ"ד טז, 648; ע"א 412/54 עירית תל-אביב-יפו נ' חברת ארמון אהרונוביץ' 3 בע"מ, פ"ד י(3) 1844).
מסכים אני עם דעתו של המלומד פרידמן בספרו על עשיית עושר ולא במשפט:

"בדין הישראלי אין ספק שתשלום אשר נדרש ע"י רשות ציבורית, כתנאי לביצוע החובה המוטלת עליה, ניתן להשבה… העובדה שהאזרח יכול, במקרה המתאים, לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק ולכפות בדרך זו את הרשות למלא חובתה כלפיו, אין בה כדי למנוע השבה. האזרח אינו חייב לנהוג בדרך זו. הוא רשאי להיכנע לדרישה, לשלם את הסכום הנדרש ממנו, ולתבוע השבה לאחר שהרשות מילאה חובתה כלפיו או שנתנה לו את השירות המבוקש."

ב(4) לא נותר לי אלא לקבוע כי הסעד הראוי והמתבקש במחלוקת שלפניי הוא סעד של השבת הכספים למשלמי האגרה שנגבתה שלא בסמכות, על מנת להימנע מהישנות מקרים כאלה בעתיד, ועל מנת שלא לאפשר לרשות של המדינה להסתמך על כך שבבוא היום, אם יוחלט כי גבתה כספים שלא בסמכות, לא יאשר בית המשפט השבה מתוך שיקולים של נטל כלכלי כבד על הרשות ופגיעה בתקציב המדינה. המדינה היא האחראית לנזק שנגרם כתוצאה מהגבייה הבלתי חוקית ומן הראוי להטיל עליה את תיקון המצב, ולהביאה לנקיטת אמצעים למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד.


ג. בטלות יחסית

בניסיון לתקוף את סוגיית ההשבה מזוית אחרת, טוענת המדינה כי יש ללכת לפי גישת הבטלות היחסית ולנתק בין הפגם לנפקות: הכלל הקובע מה מותר ומה אסור הוא במישור אחד, ואילו הסעד בגין הפרתו מצוי במישור אחר. לפיכך טוענת הנתבעת כי במקרה שימצא בית המשפט כי תקנה 4 לתקנות הותקנה בחוסר סמכות, תהיה זו מדיניות ציבורית משפטית נכונה לקבוע כי התקנה בטלה רק ממתן פסק הדין (ואף לאחריו) והלאה.
הנתבעת טוענת גם בנושא זה לשיקולי צדק שבכוחם להביא לכך שתועדף הפרדת הפגם מן הסעד, ונשענת על דברי השופט זמיר בע"פ 866/95 סוסן נ' מ"י (לא פורסם) בנושא הבטלות היחסית:
"אכן, יש שחריגה מסמכות של ערכאה שיפוטית תחייב את המסקנה, אם בשל חומרת החריגה ואם בשל נסיבות אחרות, כי פסק הדין בטל ומבוטל מיסודו. אך יש שהחריגה תהיה פורמלית ושולית בלבד, ואילו הבטלות תוביל, בנסיבות המקרה, לתוצאות חמורות ביותר. במקרה כזה אין הכרח לומר כי יקוב הדין את ההר".
הנתבעת טוענת שבענייננו מדובר על חריגה טכנית שאינה שקולה מול התוצאות החמורות שיגרמו לאוצר המדינה ובעקבות כך לציבור משלמי המיסים כולו.
נראה לי כי את הלכת הבטלות היחסית, שלעיתים עשויה להוות פתרון ראוי, יש לצמצם ואין להפעילה בנקל. מדובר בדוקטרינה חריגה שעל בית המשפט לשקול היטב אם יש מקום להשתמש בה בנסיבות העניין שלפניו. בכל הדוגמאות למקרים בהם פסק בית המשפט על בטלות יחסית, הוחלט העניין בכובד ראש, ויפים לעניין זה דבריו של השופט ש' לוין בבג"ץ 2294/90 פורז נ' מ"י פ"ד מד(3) בעמ' 317, שבו נפסק כי תקנות שעת חרום הותקנו בחריגה מסמכות ועל כן בטלות:
"במקרה דנן קיימים, בנסיבות העניין המיוחדות, שיקולים כבדי משקל, המחייבים השעיית פועלו של פסק הדין… בנסיבות אלה הגענו לכלל מסקנה, שיש עמנו לקבוע, שפסק דיננו ייעשה בר פועל רק לאחר שיחלפו שלושה שבועות מהיום."

אם לבחון לפי המציאות הנורמטיבית שנוצרה בענייננו, לא נראה לי כי נסיבות העניין מעלות 'שיקולים כבדי משקל', שבכוחם להביא למסקנה כי יש לנקוט בדוקטרינת הבטלות היחסית. אמנם מדובר בסכום לא מבוטל שעל המדינה להחזירו למשלמי האגרה, אולם שיקול זה אינו עולה כדי שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית.
ד. החלטה

משנקבע כי האגרה נגבתה בחוסר סמכות ושלא כדין; משנקבע כי מדובר בתשלום מסוג "אילוץ" הגורר השבה; משנקבע כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות עובדתיות המצביעות על חוסר צדק בהשבה; משנקבע כי הלכת הבטלות היחסית אינה חלה בענייננו - כל שנותר לי לקבוע הוא כי על הנתבעת להשיב את סכומי האגרה שגבתה מן התובעים, בהתאם לסכומים המפורטים בנספח ג' לפי מועד הגשת הערר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום האגרה ועד לתשלום בפועל.
יחד עימם זכאי כל מי ששילם אגרה כנ"ל להשבת כספו באותה מידה ונראה לי לקבוע שתוקם קרן נאמנות לצורך פרעון החוב. עורכי הדין של התובעים, ביחד עם עורך דין שיתמנה על ידי המדינה, ישמשו נאמנים לקרן והם יפרסמו את דבר קיומה ואת הזכות להגיש אליה תביעות בתוך תקופה של 4 חודשים מפרסום ההודעה (נוסח ההודעה יוגש לאישורי).
לפי כמות התביעות שתוגשנה אקבע את גובה הסכום שתחויב המדינה להפקיד בקרן.
גמול התובעים בגין יוזמתם יעמוד על 10% מהקרן ושכר הטרחה של עורכי הדין שיטפלו בחלוקה (להוציא את באי כוח המדינה) יעמוד על 5% נוספים, מעל לשכרם בגין הטיפול בתביעה – הכל מתוך הקרן.
הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח; את הסכם שכר הטרחה של עורכי הדין עם התובעים אינני מאשר. לעורכי הדין מגיע שכר הטרחה שקצבתי ללא קשר לגביה ואינני סבור שיש לעודד שכר לעורכי דין שיתבסס על שותפות בנושא התביעה – אלא "לפום צערא אגרא".





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק מס שבח

  2. חישוב מס שבח

  3. מס שבח - פחת

  4. הנחה במס שבח

  5. סעיף 16 לחוק מס שבח

  6. השגה על מס שבח

  7. אי תשלום מס שבח בזמן

  8. ועדת ערר מס שבח

  9. מס שבח לפי שווי השוק

  10. מס שבח מקרקעין על חלקה

  11. מס שבח על זכויות בניה

  12. ערעור של מנהל מס שבח

  13. ניכוי פחת במס שבח

  14. דירה במתנה מס שבח

  15. שומה עצמית מס שבח

  16. תיקון שומת מס שבח

  17. מס שבח דירה יחידה

  18. מס שבח דירה במתנה

  19. טעות חישוב מס שבח

  20. מס שבח דירה בירושה

  21. השגה על מס שבח עוד

  22. ערר על שומות מס שבח

  23. יום הרכישה - מס שבח

  24. קיזוז הפסדים מס שבח

  25. עסקת חליפין - מס שבח

  26. ביטול חכירה - מס שבח

  27. קיזוז הפסד הון כנגד מס שבח

  28. איחוד וחלוקה מס שבח

  29. הפקעת נכס - פטור ממס שבח

  30. איך מערערים על מס שבח

  31. איגוד מקרקעין - מס שבח

  32. איחור בהגשת ערר מס שבח

  33. זכות אובליגטורית - מס שבח

  34. יום המכירה לעניין מס שבח

  35. צו מניעה גביית חוב מס שבח

  36. כונס נכסים - פטור ממס שבח

  37. ניכוי הוצאות בחישוב מס שבח

  38. חישוב מס שבח על מכירת מגרש

  39. ערר על החלטת מנהל מס שבח ברחובות

  40. תביעה נגד עורך דין - מס שבח

  41. זיכוי מס שבח - הפקעת מקרקעין

  42. 4 שנים - פטור ממס שבח כל ארבע שנים

  43. על מי חל מס שבח בעסקת מקרקעין

  44. חתימה על טופס מס שבח תחת כפיה

  45. תביעה על טעות חישוב גובה מס שבח מקרקעין

  46. הגדרת ''דירת יחיד'' לצורך מס שבח

  47. ההבדל בין מס שבח מקרקעין לבין מס רווחי הון

  48. תצהיר על ביטול מכירה לעניין חוק מס שבח מקרקעין

  49. מהו סכום מס השבח שיש לקזז מהוצאות מכירה של משק ?

  50. תקנה 4 תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר)

  51. תביעה לתשלום פיצוי מוסכם, על פי חוזה מכר בגין אי תשלום מס שבח

  52. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון