תביעה נגד בנק להחזיר כסף - אי בדיקת תנאי אשראי מטרת הלוואה הינה סוגיה שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב. להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופטת שושנה אלמגור: הקדמה : זוהי תביעה כספית כנגד בנק עלֿֿסך של 1,099,749 שקלים, להשבת כספים אשר עלֿֿפי הטענה נגבו ביתר כתוצאה מהפרת הבטחות והתחייבויות, ובתביעהֿֿשכנגד עלֿֿסך 824,013 שקלים בגין יתרת חוב קיים ומצטבר של הנתבעיםֿֿשכנגד. התובע הנו בעל מניות עיקרי ומנהלה של התובעת, העוסקת בייזום פרויקטים של בניית בתי מגורים במרכז הארץ ושבמשך שנים רבות הייתה בעליהם של נכסי נדל"ן רבים. את חשבונותיו, בטרם הגשת התביעה, ניהל התובע במשך שנים רבות אצל הנתבע. בשנת 1991 עבר לסניף פרדסֿֿכץ, שם פתח שני חשבונות נפרדים, לו ולתובעת. הנתבע הנו תאגיד בנקאי שניהל את חשבונותיהם של התובע והתובעת בסניף בפרדסֿֿכץ, אשר בעת פתיחת החשבונות נוהל בידי מר מֹשה מזין - להלן: הבנק" או הנתבע טענות התובעים : התובע גורס כי העביר את פעילותם העסקית שלו ושל התובעת לסניף פרדסֿֿכץ לאור המלצותיו והבטחותיו של מר מזין, קרוב-משפחתו ומנהל הסניף באותם הימים, כי יזכו לתנאים מועדפים בסניף דנן, ובכלל זאת לריבית מינימאלית, וזאת - כפועלֿֿיוצא מהיכרותו המוקדמת עם התובע ועם פעילותה העסקית, היקף עסקיה ומחזורה של התובעת וכן מכך שידע מהם הנכסים שבבעלותה ומהן הבטוחות אותן היא יכולה להציע לבנק. לדברי התובע, הבטחותיו אלו של מר מזין לתנאים מועדפים נבעו מהכרה בצרכיה של התובעת לקבלת אשראי והלוואות זמינים ובתנאים ייחודיים, שיתאימו לפעילותה הנדל"נית הבנק לא מימש את הבטחותיו לתובעים להעניק להם יחס ותנאים כלקוחות מועדפים, ואף לא העניק להם תנאים אשר תאמו את פעילותם העסקית וביטחונותיהם, וזאת - עלֿֿאף שמדובר בפעילות המתאפיינת בהוצאות כספיות בשיעורים ניכרים, מעת לעת, ובהתאם לקצב התקדמות הפרויקטים הנמצאים בביצוע. עוד טענו התובעים, כי שווים של הביטחונות אשר הציגו לנתבע עלה, בכל התקופה, על התחייבויותיהם, והדגישו כי כבטוחה להתחייבויותיהם כלפי הבנק שעבדו לו את כל רכושם, ובין היתר נכסי נדל"ן מניבים, תכניות חיסכון וניירותֿֿערך שהסתכמו בסכומים גבוהים אףֿֿעלֿֿפי שניהלו בסניף שני חשבונות נפרדים, עירב הבנק בין שני חשבונותיהם של התובעים והעביר כספים מחשבון אחד למשנהו, מבלי לקבל את הסכמתם לכך. בנוסף, כאשר הלכו חובותיהם ותפחו, השתנה יחסו אליהם. הוא דחה את בקשותיהם לקבלת הלוואות למימון פעילותם העסקית והפעיל לחצים וכפייה, עלֿֿידי מנהליו, על התובע לבצע פעולות בחשבונו - פעולות אשר הלה לא חפץ לבצען ושבסופו של יום הובילו להחמרה במצבה של התובעת, עד כדי שיתוק כמעט מוחלט של פעילותה העסקית. מגרסת התובעים עולה גם כי נוכח היכרותו האישית והמשפחתית של התובע עם מר מזין, ועלֿֿ סמך היחס החם והצמוד של יתר פקידי הנתבע, ובכלל זה המנהלים שהחליפו את מר מזין, הוא הסתמך באופן ומוחלט על אותם פקידים והסכים להצעותיהם מבלי לבדוק אותן כהלכה - דבר שהוביל לקבלת תנאים גרועים שלא תאמו את צרכי עסקיהם של התובעים ושעמד בניגוד להתחייבות הבסיסית שניתנה להם ערב פתיחת החשבונות בסניף הנתבע לקבלת תנאים מועדפים - ואילו אלו, מצדם, ניצלו את לחציו, את חוסרֿֿמקצועיותו הפיננסית ואת האמון העיוור שנתן בהם אשר לרשלנותו והתנהגותו של הנתבע בחוסרֿֿתָםֿֿלב טענו התובעים, כי אלו באו לידי ביטוי בכל פעם בה הציעו פקידי הנתבע לתובעים הלוואה לטווח קצר במקום הלוואה לטווח ארוך או מסגרת אשראי שתתאים לצרכיהם, ובכך גרמו להם לשלם את הריבית המרבית באותה העת, במטרה להביא להגדלת רווחי הבנק ומבלי להתעניין כלל במטרות שלשמן ביקשו התובעים את האשראי או ההלוואה. פן נוסף ברשלנותו של הנתבע גלום בגובה האובליגו לעומת שווי הביטחונות הגבוהים אותם העמידו התובעים לרשותו, פער שהוביל במישרין למתן אשראים, הלוואות והתחייבויות שונות בתכלית מאלו אשר צריכים היו להינתן לו נערך שערוך כראוי ולמתן הלוואות בתנאים גרועים מאלה המקובלים מקום בו מובטחים החשבונות בביטחונות גבוהים. הנתבע אף נהג בחוסרֿֿתוםֿֿלב בזמן שחל פיחות בפראנק השוויצארי והתנה שירות בשירות עת דרש מהתובעים כי יבצעו ביטוח שער על מנת שתיקיהם לא יָעברו לטיפול משפטי או לפירעון מיידי של ההלוואה, וזאת - עוד בטרם הגיע מועד פירעונה. ועוד גרסו התובעים לעניין זה, כי מאוחר יותר, עת היה שער הפראנק גבוה, כפה הנתבע עליהם לפרוע מיידית את ההלוואה למרות ביצועה של עסקת ההגנה טענות הנתבע : הבנק סיפק לתובעים שירות בנקאי בהתאם לצרכיהם, לאופי עסקם ולבקשותיהם, כפי שהובאו מזמן לזמן בפניו. הוא אישר, אמנם, שהתובע נחשב ללקוח מכובד, אך טען כי הוא היה זה אשר ניהל את חשבונות הבנק והיה אחראי לפעולות בהם, וכפועלֿֿיוצא, ניהל משא-ומתן לפני חתימת הסכמי הלוואה. בנוגע לטענת התובע כי ,,סמך בעיניים עצומות" על טיב וכדאיות העסקאות שהוצעו לו טען הנתבע, כי המדובר באיש-עסקים ממולח בעל השכלה משפטית, העוסק בהצלחה בייזום ובקבלנות בנייה מאז שנת 1975, אשר נהג להתמקח עם פקידי הבנק ביחס לכל הלוואה, ולא חתם על שום טופס טרם לקח אותו אליו לבדיקה בתשובה לטענת היחס המועדף שהובטח לתובעים גורס הנתבע, כי אלו קיבלו תמיד תנאי אשראי והלוואות בשיעורים מופחתים מהריבית המקסימאלית שהייתה נהוגה בבנק. עוד הוא טוען, כי טענות התובעים הנן כלליות ומעורפלות, שכן לא צוין במפורש או הוכח מהם התנאים הגרועים מהמקובל להן נטען. תימוכין לטענה שלא ייתכן שהתובעים לא ידעו מהו שיעור הריבית בו הם מחויבים ניתן למצוא בעובדה שהבנק שולח ללקוחותיו הודעות חיוב ריבית בהן נרשמים סכומי מסגרות האשראי, שיעורי ריבית החובה והריבית החריגה וסכומי החיוב בשתיהן. כמו-כן, בין השנים 1997 ו-2000 חתמו התובעים על טפסי בקשה לקבלת הלוואות שקליות, ובהם נרשמו במפורש שיעורי הריבית בהן חויבו הלוואות שקליות אשר לתביעה להחזרת כספים הנובעים מפערים בשיעורי הריבית על האשראי טען הבנק, כי חלה התיישנות על החזרת כספי ריבית שנגבו בתקופה שקדמה ליום 20/01/1995. הוסיף הבנק וטען, כי פירעון הלוואת הפראנקים השוויצאריים נעשה בידי התובע וכי דבר לא נכפה עליו. בפני התובע נפרשו כל האפשרויות והעלויות המתלוות לכל אפשרות, והעסקה נעשתה מרצונו החפשי. כתב התביעהֿֿשכנגד הנו תביעה לפירעון יתרות חובה בחשבון, ובחקירתו הודה הנתבע-שכנגד כי לא פרע את ההלוואה בסך 750,000 שקלים שהיא נשוא התביעה דיון : חובת הנאמנות החלה על הבנק נבחנת ונבדקת בכלים שונים מהמבחנים בהם נבחנים יחסים חוזיים בחיי המסחר האחרים: ,,יחסי בנקֿֿלקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל. עלֿֿכן נאמר לא אחת כי אמנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים נוספים שלהם כפופים הן הלקוח והן הבנק..." (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 590 (1994)) חובת הנאמנות והאינטרסים של הצדדים יוצרים את הצורך בהחלת חובות אמון ותםֿֿלב מוגברות על הבנק, כעולה מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, לפיו, בין היתר, אל לו לבנק להתנות שירות בשירות, להטעות את לקוחו או לנצל את חולשותיו, ואף מחויב הוא לגלות כל פרט מהותי לגבי כל שירות אותו הוא נותן ללקוח לטענת התובעים, היה שווי הביטחונות גבוה מהאשראי וההלוואות שנלקחו בכל זמן ניהולו של החשבון, אך עובדה זו לא באה לידי ביטוי בתנאי האשראי שקיבלו מהבנק. טענה זו לא הוכחה מצד התובעים, ולמעט מילים כלליות, לא הייתה בפי התובע ראיה שתוכיח את ערך הביטחונות מול גובה האובליגו. להפך: מעדויותיהם של מנהלי הסניף, מר יעקֹב אנשל ומר אריה פליישר, עולה כי היו זמנים בהם נוצר פער בין השניים, ולרעת הראשונים: ,,ש. אתה בקיא בביטחונות שהוא העמיד לבנק כנגד האשראים שקיבל? ת. בזמנו, כן. ש. ונכון שהם היו מספקים לאשראים שקיבל? ת. בתקופות מסוימות, כן. ש. בכל התקופות. ת. לא. בתקופות שבהן חל פיחות בפראנק השוויצארי נוצר פער, ואז הביטחונות לא הספיקו. גם במהלך השוטף של החשבון - היו לפעמים הוצאות." (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון, שורות 8-14) בהמשך נשאל פליישר: ,,ש. נכון, לגבי ההלוואה בפראנקים, שאתה דרשת ממנו, כשהיה פיחות, לפרוע את ההלוואה לפני זמן הפירעון? ת. לא. אני דרשתי ממנו לפתור את הפער שנוצר לו בביטחונות כתוצאה מהעלייה בשער הפראנק." (עמ' 23, שורות 1-4) ולבסוף: ,,ש. עמוס טוען שבשלב שהיה פיחות בפראנק, הבנק דרש ממנו פירעון מיידי של ההלוואה לפני מועד הפירעון שהיה קבוע. ת. הבנק דרש ממנו להשלים את הביטחונות. כי נפתח פער בביטחונות באופן יחסי גדול. ולקחתי אותו למנהל המרחב שלי, ודרשנו ממנו שאם אינו מסוגל להעמיד ביטחונות, שיעשה עסקתֿֿהגנה אני קובעת, עלֿֿכן, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם להוכיח כי שווי הביטחונות עלה על שווים של החובות וכי כתוצאה מכך קיבלו תנאי אשראי הגרועים מאלה להם היו זכאים כלקוחות מועדפים. יָתרֿֿעלֿֿכן, גם אם אניח הנחה ה,,טובה" לתובעים, ששווי הביטחונות מול גובה האובליגו היה מאוזן, הרי שבזמן שמבצע הלקוח עסקה החושפת את החשבון לסיכון גבוה במיוחד, כגון עסקאות עתידיות, אופציות וכיוצא באלה, רשאי הבנק לדרוש ממנו כי יבטח עצמו מפני אותו סיכון, כדי למנוע מצב בו יֵרד שווי הבטוחות אל מול הסיכון אותו צפו מראש. מחובתו של בנק זהיר לנהוג כך (ראו עדותו של מר אנשל בעמ' 26-27 לפרוטוקול). יוער עוד, כי דרישת הבנק לביצוע עסקת הגנה המבטחת את העסקה העיקרית נועדה להגן, אמנם, על הבנק, אך גם על התובעים. התובע הודה בחקירתו (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 26-27) כי בחודש ספטמבר 1997 נדרש להגדיל את הבטוחות או לבצע עסקת הגנה מפני עליות שער הפראנק השוויצארי, והסביר כי חלה עלייה דראסטית בשער מטבע זה וביטוח השער נועד להגן גם עליו. טענתו שבדיעבד ,,ההיסטריה הייתה מיותרת" (עמ' 12, שורה 28) הנה ,,חכמהֿֿשלאחרֿֿמעשה", ומדבריו ברור כי במועד בו פנה אליו הבנק בבקשה להגדלת הבטוחות נסק שער המטבע האמור כלפי מעלה ונוצרה בהלה שהצדיקה, למעשה, את דרישתו זו נטען מפי התובעים, כי הבנק התרשל בכך שלא בירר את מטרת ההלוואה שעה שביקשו אותה ושכפועלֿֿיוצא מכך ניזוקו נזק כספי, הואיל ושיעורי הריבית עבור הלוואות ארוכותֿֿטווח, כפי שנכון היה לעשות, פחותים מהלוואות קצרותֿֿטווח - שכמותן ניתנו לתובעים. כבר נקבע בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 (1983), כי תנאי סביר ביחסים שבין הבנק ללקוחו הוא שהבנק ישמור לעצמו הזכות להחליט מתי ייתן הלוואה נוספת ללקוח, אם בכלל, ותניה זו אף מצויה בחוזי פתיחת החשבונות שבין הצדדים. מכאן נובע כי במסגרת שיקוליו בבואו ליתן הלוואה, וכאחד מכליו להבטיח את פירעונה העתידי, נדרש הבנק לוודא מהן מטרותיה, מקורותיה ואופן פירעונה מר אנשל הודה, אמנם, (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 14-18) כי לא עניין אותו לאיזו מטרה ביקש התובע הלוואה, אולם מחקירתו עולה כי ההלוואות היו לטווח קצר וכי משהיה התובע זקוק להלוואות ארוכותֿֿטווח פנה ל'בנק דיסקונט למשכנתאות': ,,ש. כשהיו לו לחצים בחשבון, הוא בא וביקש ממך כסף. נכון? ת. כן. ש. ועלתה ההצעה לסוגים שונים של הלוואה. אלה דברים שאתה והסגן שלך הצעתם לו. ת. לא. ש. אז הוא ביקש אשראי 'אוֹן-קוֹל'? ת. ודאי. כשהוא היה צריך אשראי גבוה וארוך, אז הוא הלך ל'בנק 'דיסקונט' למשכנתאות'. כל העסקאות היו כי היה לו נכס. אוֿֿטו-טו הוא מוכר אותו, אז לא היה הגיוני מבחינה בנקאית להעמיד לו הלוואה ארוכתֿֿטווח על נכס שעומד להימכר. אף שהנכס לא היה משועבד לטובת הלוואה ספציפית, כי הוא עמד למכור אותו בהמשך הוסיף עד זה, כי משנזקק התובע להלוואה לטווח ארוך, סייע לו לקבלה בבנק דיסקונט למשכנתאות (עמ' 31, שורות 2-5). ושוב יש לומר: התובע לא עמד בנטל להוכיח כי בזמן מן הזמנים בהם נטל הלוואה כלשהי מהבנק נכון יותר היה, מבחינה כלכלית, להציע לו הלוואה לטווח ארוך ולא לטווח קצר - כפי שקיבל בפּועל. כמי שהנטל להוכיח את תביעתו רובץ על כתפיו, לא די לתובע להסתפק באמירות כלליות על כך שתמיד, בכל עת במהלך עשרות שנות עבודתו עם הבנק, הוא נזקק להלוואות לטווח ארוך. עסקי התובעים, כיזמי בנייה, וצרכיהם הפיננסיים, השתנו מזמן לזמן, ועלֿֿכן אין לקבל טענה כללית על כי כל ההלוואות שנטלו וכל סוגי האשראי, בכל זמן וזמן, נדרשו לזמן רב ולא לטווח קצר. והא ראיה, שכפי שהעיד מר אנשל, היו מקרים בהם ביקש התובע הלוואה לפרקֿֿזמן קצר, שכן הוא עומד לפרעה באמצעות כספי פדיון מכירת הדירות שהיה עתיד למכור תוך זמן קצר מאוד. לפיכך, לא תמיד נדרשה לתובעים הלוואה לטווח ארוך, ומשלא הוכיחו אילו מההלוואות שקיבלו ניתנו בתנאים גרועים מאלו שהיו מקבלים אילו ניתנו לטווח ארוך, דין טענתם זו - להידחות בהקשר זה ראוי לעמוד על העובדה שהתובע הנו איש-עסקים מזה עשרות שנים ומשפטן בהשכלתו. הואיל וכך, קשה לקבל את טענתו כי סמך על הבנק בעיניים עצומות וכי מעולם לא בדק את תנאי האשראי וההלוואות הניתנים לו. למול טענתו זו של התובע עומדת עדותם של פקידי הבנק על כך שלפני כל עסקת הלוואה ניהל עמם משא-ומתן על תנאיה, ואף הגדיל ועשה והקפיד לא לחתום על מסמכי ההלוואה מיד באותו מעמד, אלא נטל אותם עמו, ורק לאחר יום או יומיים חזר לבנק כדי לחתום עליהם. כך העיד מר פליישר: ,,ש. נכון שמעולם הוא לא ניהל אתך משא-ומתן לגבי גובה הריבית? ת. הפוך. הוא כל הזמן ניהל אתי מו"מ. על גובה הריבית ועל גובה העמלות." (עמ' 19, שורה 33-עמ' 20, שורה 1) וכן: ,,ש. גם בחידוש אשראי הוא לקח את המסמכים אליו? ת. תיק האשראי שלו בדרךֿֿכלל היה מורכב מהלוואות. מסגרות האשראי היו לצורך הניהול השוטף של החשבון. לגבי מסגרות האשראי אני לא יכול להגיד לך באופן מוחלט שהוא לא חתם במקום. אבל לגבי ההלוואות אני יודע להגיד שלא חתם לפני שלקח את המסמך החוצה." (עמ' 22, שורות 8-12) וכך העיד אף מר אנשל, כשנשאל: ,,ש. זאת אומרת שאתה ניסית לקבל אצלו את הריבית הגבוהה ביותר שאתה יכול. ת. אני חוזר: לא הייתה עסקה שלא התמקחנו." (עמ' 28, שורות 6-7) ועוד: ,,ש. אתה טוען שהוא התייעץ עם גורמים נוספים. ת. אני לא אמרתי. יכול להיות שאמרתי. הטענה שלי היא שהוא אף פעם לא חתם במקום. תמיד היה לוקח את זה, ומחזיר את זה כעבור יום או יומיים. אני לא יודע מה הוא עשה בינתיים מקובלת עליי עמדת פקידי הבנק, לפיה בשלב מסוים חשפה ההלוואה בפראנקים שוויצאריים את הנתבע ואת התובעים לסיכון באופן ששווי הבטוחות לא יכסה את הפרשי השער, ולכן דרשו מהתובע כי יבצע עסקת הגנה או שיפרע את ההלוואה פירעון מוקדם. לא הייתה בכך משום התנאת שירות בשירות, כטענת התובעים, אלא התמודדות נקודתית עם תנודות שוק והפרשי שער מטבע צפויים, שהצדיקו נקיטת צעדי ביטחון או פירעון ההלוואה. יתירה מזאת, לא מצאתי שום היגיון כלכלי בכך שהבנק יבקש את פירעונה של ההלוואה עת ירד שער הפראנק ולאחר שלדרישתו, ביצעו התובעים את עסקת ההגנה. דומתני, כי פירעונה של ההלוואה תוך ניצול ירידת שערו של הפראנק בעת פירעונה מגלם את חששם של התובעים כי המטבע ישוב ויעלה, ועלֿֿכן פרעו ההלוואה מיד, ובכך מקבלת אני את גרסתו של מומחה ההגנה, ולפיה פרעו התובעים את ההלוואה מיזמתם ועל מנת לקבל הלוואות שקליות אחרות בתנאים משופרים כבר נקבע בע"ש (מחוזי ירושלים) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, תקֿֿמח 2004(2) 5364 (2004), כי חוזה שבין הבנק ללקוחו הנו ,,חוזה יחס", המתאפיין ביחסים ארוכי-טווח מורכבים, אשר הופכים אותו רגיש לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו בחוזה. הצורך בגמישות וביכולת הסתגלות לתנאים משתנים בא לידי ביטוי, בין היתר, במתן אפשרות מצד הבנק להקצות אשראי, ביטוח סיכון, הלוואות בתנאים משתנים וכיוצא באלו, בהתאם למצב הקיים באותו מועד בחשבון נשוא החוזה העיקרי, ואלו, למעשה, הן אמותֿֿהמידה לחלוקה הדדית של סיכונים, ובבסיסן צריכים הצדדים לחוזה להגיע לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסים החוזיים. יוצא, אפוא, שיש לבדוק האם מהתנהגותם והתנהלותם של הצדדים, מהטענות שהעלו או מאמירותיהם עלה שהובטחו בעלֿֿפה תנאים מועדפים לתובע, ואם כן, מהם אותם תנאים התובע גרס בפניי כי בשלב המשא-ומתן וחתימת החוזים לפתיחת החשבונות הובטחו לו ולתובעת תנאים מועדפים וכי תנאים אלו הפכו לחלק מחוזה ההתקשרות שבין הצדדים, אלא שמלבד הטענה הכללית לקבלת אשראי בריבית מינימאלית, לא פירט מה ההטבות והתנאים שהובטחו ואף נמנע מהביא לעדות את מר מזין, מנהל סניף הבנק שהבטיח, עלֿֿפי הטענה, את ההטבות הנדונות ערב פתיחת החשבונות. למותר לחזור על ההלכה בדבר הימנעות מהבאת עד העשוי ל,,תרום", לפי גרסת צד להִדּיינות, להוכחת טענתו (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990)). הימנעות מהבאתו של עד כלֿֿכך מרכזי ומהותי לתמיכה בטענות התובע בדבר קיומה של התחייבות כלשהי למתן תנאים מועדפים כלשהם מחלישה את גרסת התובעים באופן שלא די בעדותו של התובע לביסוס טענתם בדבר התחייבות למתן תנאים מועדפים ותכנהּ של התחייבות זו מאידך, מנהלי הבנק השונים הצהירו בתצהיריהם ובחקירתם הנגדית, כפי שבואר לעיל, כי לא הובטח לתובעים דבר וכי על כל הלוואה או אשראי שניתנו נוהל משא-ומתן. בנוסף לכך, מהחקירה עלה כי אכן ניתנו תנאים שהיטיבו עם התובעים עד כדי כך שהנתבע - לטענתו - לא יכול היה לתת תנאים טובים יותר, ואף צוין כי באף מקרה לא שילמו התובעים את הריבית הגבוהה ביותר, וכדברי פליישר - ,,ש. נכון שבחלק מהמקרים עמוס ניסים וחברתו שילמו את הריבית הגבוהה ביותר? ת. לא. ש. אתה בטוח? ת. כן. ש. איזו ריבית הוא שילם? את הריבית הנמוכה ביותר? ת. הוא שילם את הריבית שהסכמנו עליה. ולמיטב זיכרוני, תמיד היא הייתה נמוכה מהריבית המירבית." (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 26-32) עד זה הוסיף כי לאחר משא-ומתן קיבל התובע את התנאים האופטימאליים אותם יכול היה לקבל: ,,...בדרךֿֿכלל, כשהסכמנו משהו, אחרי מו"מ, אלה היו כבר התנאים הטובים ביותר בהם יכולנו לבוא לקראתו. וכדי לשנות משהו, זה כבר... כל מה שנרשם היה כבר אחרי מו"מ. כבר לא היה מה לשנות..." (עמ' 21, שורות 28-30) והבהיר: ,,...קודם אמרתי שלא בטוח שהוא קיבל את התנאים הטובים ביותר - נשאלתי אם הוא קיבל את התנאים המירביים. הוא קיבל תמיד הטבות, והוא לא שילם את הריבית המירבית. אני יודע להגיד זאת. נכון שאמרתי עכשיו שאי-אפשר היה לקבל תנאים טובים יותר. אלה התנאים שהסכמנו עליהם במו"מ. לא היה יותר מה להוריד לאחר מכן התבקש - ,, ש. אז תן לי מספר. אתה לא יכול... מה הייתה הריבית המינימאלית ומה המקסימאלית? ת. מה שהוא קיבל הייתה המינימאלית. ש. מאיפה אתה יודע? ת. כי אני פשוט זוכר. ש. אתה זוכר בעלֿֿפה מֿֿ1993? ת. אני רק זוכר שהוא קיבל ממני ריבית מועדפת. המסגרת שלו, נפח האשראי שלו, היה מעבר לסמכות שלי. ומאוד התעסקו בבנק באחוז הריבית. תמיד הם נתנו לו איזושהי הטבה ביחס ללקוח רגיל. ש. הוא היה זכאי להטבות? ת. כן. והוא קיבל אותן." (עמ' 28, שורות 21-31) ומדבריו אלו עלה כי אכן התקיים נוהג, שבבסיסו הכלל לפיו לא ישלמו התובעים ריבית מרבית ויזכו להפחתה בשיעורה. שיעור ההפחתה לא הוכח אמנם, אך מנגד, התובע לא הוכיח טענתו כי שילם את שיעורי הריבית הגבוהים ביותר או כי תנאי האשראי שקיבל ניתנו תוך חיוב בריבית המקסימאלית בבנק צירוף המילים ,,ריבית מינימאלית", בו משתמשים התובעים, הנו מושג עלום משהו, שכן שיעור הריבית הנו פראמטר המשתנה מעת לעת, וקביעתו תלויה, בין היתר, במשא-ומתן שמנהל הבנק עם הלקוח ובפראמטרים נוספים, כגון מצב החשבון, שווי הביטחונות, גובה האשראי או ההלוואה, משך פריסת תשלומי הפירעון, ועוד. התובעים לא השכילו להציג מסמכים אשר יתמכו בגובהה של ריבית קבועה מסוימת או בהנחה על הריבית בשיעור כזה או אחר. התובע לא עמד בנטל להוכיח התחייבויות שתענינה על דרישת המסוימות לפי סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. הוא לא הוכיח התחייבות של הבנק להעמיד לו אשראי מסוים או הלוואות מסוג מסוים בתנאים מסוימים. טענתו אשר לתנאים הטובים שהובטחו לו ול,,ריבית המינימאלית" נטענה באופן כללי, ואי לכך אינה מעמידה עילת תביעה נגד הבנק. יתירה מזאת, לפי עדויות הבנק, התובעים קיבלו הלוואות בשיעורי ריבית מופחתים מהריבית המקסימאלית, תוך ניהול משא-ומתן עם התובע, ובכך מילא הבנק אחר חובת האמון כלפי הלקוח סבורתני כי במהלך השנים, לא רק שיכולים היו התובעים לבדוק ולעקוב אחרי הריבית ששילמו בעזרת אנשי-מקצוע שונים, כגון רואי-חשבון וכלכלנים, אלא שחלה עליהם החובה לעשות כן. מסקנתי אף מתחזקת נוכח עדותו של התובע על כי בפּועל, עברו עסקיה של התובעת ביקורת רואה חשבון, וכי בנוסף, שימשו החשבונות כחשבונות עסקיים לשם תיאומי-מס, כעולה מההחזרים שניתנו מרשויות מס ערך מוסף. אשר עלֿ כן, סבורה אני כי אכן הייתה בידי התובע האפשרות לבדוק את תנאי האשראי וההלוואות עליהם חתם בחוזי ההלוואה, ולפיכך אין הוא יכול להתכחש לחתימתו על אותם חוזים ולטעון כי יש לשנות את שיעורי הריבית הקבועים בהם. אשר לטענת התובעים כי הבנק זקף החזרי מע"מ לזכות חשבון התובע ולא לחשבון התובעת, הרי שלא הוכח שנגרם בכך למי מהם נזק כלשהו, ועל כן דין טענה זו - להידחות גם כן עוד אוסיף, כי מצאתי לנכון לקבל את טענת ההתיישנות בנוגע לסכומים הנתבעים מהנתבע, מן התקופה שלפני יום 20/01/95. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את התביעה התביעה שכנגד : אין חולק על כך שהנתבעת שכנגד נטלה הלוואה בסך של 750,000 שקלים לתקופה של שישה חודשים וחצי החל ביום 11/07/01 ועד ליום 31/01/02 ועל כך שהנתבע-שכנגד חתום על כתב ערבות להבטחת כל חוב, ללא הגבלה בסכום. לית מאן דפליג שההלוואה לא נפרעה, והנתבע הודה בכך בחקירתו הנגדית (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 15-16). אשר לטענת שיעורי הריבית בגין ההלוואה נשוא התביעהֿֿשכנגד - בזו דנתי במסגרת התביעה העיקרית, ולאור התוצאה אליה הגעתי, יש לדחותה סוף דבר : התביעה נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת. לשאלת ההוצאות: הצדדים ניהלו משא-ומתן ארוך לסיום התיק מבלי צורך להִדּיין, והתובע הפגין נכונות ורצון טוב לעשות כן. לפיכך, ולאור מצבו האישי של התובע, איני עושה צו להוצאותאשראיבנקהלוואה