בקשת רשות ערעור - מס הכנסה

החלטה 1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ב' אופיר-תום) מיום 20.6.00, ועל החלטתו מיום 27.6.00, שניתנו במסגרת עמ"ה 1046/00. בהחלטותיו דחה בית-המשפט קמא את בקשת המבקש לקבוע, כי נטל הראיה הועבר אל כתפי המשיב, וסרב להיזקק לכתב התגובה של המבקש לתשובת המשיב. 2. ביום 28.12.99 הוציא המשיב למבקש צו על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב] (להלן: הפקודה), אשר לפיו קיימים הפרשי הון בלתי מוסברים בין שתי הצהרות הון שהגיש המבקש, הפרשים המסתכמים בסכום של 315,332 ש"ח. המבקש מייחס הפרשי הון אלה לעובדה שסכום של 103,000 דולר של ארצות הברית, הועבר לחשבונו בבנק בשנים 1991 ו1992-, מדודו (להלן: הדוד), איש עסקים המתגורר בברזיל, בהעברה בנקאית מחשבונו של הדוד שבבנק "ריפליק נשיונל" שבניו-יורק. המשיב לא קיבל הסבר זה, והשגה שהוגשה בעניין נדחתה אף היא. 3. המבקש ערער על קביעת המשיב בבית-המשפט קמא, ובמסגרתו ביקש כי בית המשפט יורה על "העברת נטל הראיה" אל כתפי המשיב, וזאת מן הטעם שהחזקה לפיה פעל המשיב כדין בהוצאת השומה, נסתרה. וכיצד נסתרה? המשיב, כך טוען המבקש, סירב להיענות למכתבים ששיגר לו המבקש, ואשר בהם נתבקש לסור לבית מלון בירושלים בו שהה הדוד - שהגיע מברזיל לרגל נישואי בתו - על מנת לחקרו. המבקש טוען כי "בכך נשללה חוקיות השומה", הקובעת כי המשיב "לא שוכנע כי יש לקבל את ההעברות האמורות כהסבר להפרשי הון שנמצאו" [ההדגשה הוספה]. המערער גורס כי התנהגות המשיב עומדת בסתירה לכללי המשפט המנהלי, לאור העובדה שהדוד הינו אדם קשיש שמצב בריאותו אינו שפיר, ועל כן יהא קושי לזמנו לעדות במשפט. בית-המשפט קמא דחה את הבקשה, בקבעו, כי הטענה בדבר הבאתו או אי הבאתו של הדוד אל פקיד השומה, ובדבר סירובו או אי סירובו של המשיב לשמעו, היא טענה עובדתית הטעונה הוכחה בשלב ההוכחות, ואין לדון בה בשלב הנוכחי. בית-המשפט קבע גם, כי אין לסטות בענין זה מן ההלכה הנוהגת בשאלת נטל הראיה בערעור מס הכנסה שעניינו הפרשי הון לא מוסברים. בית המשפט ציין כי אם יביא המבקש ראיות טובות להוכחת עמדתו, יעבור ממילא הנטל אל המשיב, להוכיח כי הפרש ההון הינו תולדה של רווח עסקי. באשר לטענות המבקש בדרכי התנהגות המשיב החורגת מכללי המשפט המנהלי, נפסק כי הן אינן רלוונטיות למחלוקת בעניין הנטלים. 4. החלטתו של בית-המשפט המחוזי ניתנה ביום 20.6.00, על יסוד בקשת המבקש ותגובת המשיב לבקשה. ביום 27.6.00 נתקבלה בבית-המשפט קמא תגובת המבקש לטעוני המשיב. בית-המשפט המחוזי החליט כי אין בנמצא כל בקשה מטעם המבקש להגיש תשובתו לתשובת המשיב. בית-המשפט קמא סמך החלטתו על הוראת תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין. כנגד החלטות אלה מלין המבקש. לשיטתו, הטענה בדבר היותה של התנהגות המשיב מנוגדת לכללי המשפט המנהלי, היא טענה מקדמית, השוללת את החזקה כי פעולת המשיב נעשתה כדין, ועל כן שוללת את הבסיס עליו נשענת ההלכה בדבר העברת "נטל ההוכחה". אשר על כן, גורס המערער כי דין טענותיו בדבר חוקיות השומה להתברר בשלב המקדמי, ולא להידחות לדיון בערעור גופו. 5. דין הטענה להדחות. אין מחלוקת בין הצדדים כי "כל המבקש להתנגד להפעלת סמכות זו [סמכותה של רשות המס], עליו נטל הראיה ונטל השכנוע" (ע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, מיסים ו6/, ה11-). נטל השכנוע כי השומה מופרזת מוטל בנסיבות הרגילות על הנישום, בראש ובראשונה, מכוח סעיף 155 לפקודה (ע"א 23/88 לוי נ' פקיד השומה, פ"ד מה(1) 472, 473). כידוע, נטל השכנוע הינו בדרך כלל קבוע, ואינו עובר במהלך המשפט מבעל דין אחד למשנהו (א' הרנון דיני ראיות (כרך א', תשמ"ה) 189). יחד עם זאת, עשוי נטל הבאת הראיות להתחלף במהלך המשפט, וזאת, אם יביא המבקש ראיות המוכיחות לכאורה את עמדתו, כי נפל פגם בשומה. כך אכן קבע בית המשפט קמא ואין עילה להתערב בהחלטתו. אשר על טענה הנוספת שבפי המבקש, כי נשללה ממנו, שלא כדין, הזכות ליתן את תגובתו בכתב לתשובת המשיב, ועל כן יש לראות את החלטת בית-המשפט מיום 20.6.00, אשר ניתנה בטרם מסר את תגובתו, כבטלה - גם בה אין צורך להכריע היום. המבקש סומך טענתו זו על הוראת תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין), הקובעת כי "המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחויבים, הוראות תקנת משנה (ג)". סעיף 241(ד) קובע, כי "בית המשפט או הרשם רשאים להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם". היחס בין תקנה 241(ג1) לבין תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין, מצריך עיון. אפילו טעה בית המשפט קמא בענין זה האחרון הרי משדחינו את טענותיו של המבקש לגופו של עניין, אין לנו כאמור צורך להכריע בשאלה זו. הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך 5,000 ש"ח. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורמיסיםמס הכנסהערעור מס