פסק דין השופטת ש' נתניהו: 1. המערערת היא חברה קבלנית, העוסקת בביצוע עבודות קבלניות בבניין. ערעורה זה נגד המשיב, פקיד השומה תל-אביב, סב על שלושה נושאים, שבהם נדחתה השגתה על השומה שהמשיב שם אותה לשנים 1980-1978, והם: א. אי-ניכוי ריבית והצמדה על הלוואות שלקחה לצורך עסקיה השוטפים; ב. חיובה במס על רווחים מניירות ערך; ג. חיובה במס על תקבולים שנתקבלו מלקוחות לאחר שנות המס הרלוואנטיות. בית המשפט קמא (כבוד השופט א' פלפל) דחה את ערעורה של המערערת בכל הנושאים הנ"ל. מכאן ערעורה לבית-משפט זה. א. הוצאות המימון של ההלוואות 2. בשנת המס 1978 רכשה המערערת נכס מקרקעין בסכום של 460,141 ל"י. לטענתה, נרכש הנכס והוחזק על-ידיה כמלאי עסקי, ולכן הוצאות מימון של הלוואה שלקחה ושהמשיב מייחד לרכישת הנכס הן הוצאות שהוצאו להשגת הכנסתה והן מוכרות לניכוי על-פי סעיף 1(17) של פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], המורה בנוסחו בתאריך הרלוואנטיני, כי: "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הנכוי תוגבל או לא-הותר על פי סעיף 31 - יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד, לרבות - (1) סכומים המשתלמים בתור ריבית או הפרשי הצמדה על כסף שלווה, אם נוסח פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת ההכנסה...". לכאורה, הטענה, כי הנכס נרכש כמלאי עסקי בידי חברה קבלנית העוסקת בבניין היא טענה מתקבלת על הדעת. אלא שהנכם לא נרשם במאזני המערערת לשנת 1978 כמלאי עסקי אלא כהשקעה. הרישום אמנם אינו סוף פסוק, ועדיין ניתן לבחון ולברר מה היא המציאות לאמיתה. אך לרישום שנעשה על-ידי הנישום עצמו יש ערך ראייתי רב (השווה ע"א 1[ 219/56], בעמ' 584), מה גם שכפי שקבע בית המשפט קמא, המערערת לא הביאה כל ראיה הסותרת את הרישום והמבססת את טענתה שהנכם נרכש לשמש כמלאי עסקי. המערערת ידעה להבחין ברישומיה בין נכסי מקרקעין שנרכשו להשקעה לבין כאלה שנרכשו כמלאי עסקי. כך במאזן לשנת 1979 נרשם נכס מקרקעין אחר "על מנת לבנות עליו דירות למכירה", וההשקעה בסכום רכישתו נרשמה שם בסעיף "מבנים בהקמה" תחת הכותרת "רכוש שוטף", ובסעיף אחר באותו מאזן מופיעה השקעה בסכום של 476,858 ל"י בסעיף "מגרשים כפי העלות" תחת הכותרת "השקעות". בית המשפט קמא לא קיבל לכן את טענת המערערת, כי הנכם הנדון שימש כמלאי עסקי להשקעה עסקית. הוא קבע ששימש כהשקעה שלא לצורך ייצור ההכנסה, מסקנה זו מבוססת כהלכה, ואינני רואה מקום להתערב בה. 3. חשיבותה של קביעה זו לענייננו נובעת מההלכה שנפסקה בבית-משפט זה בע"א 2[ 426/79]. המערערת הרי אינה תובעת ניכוי של הוצאות המימון של הכספים ששימשו לרכישת הנכס הנ"ל. היא תובעת וצאות המימון של הלוואה שלקחה להוצאות השוטפות של העסק - כלומר של הון ששימש בהשגת ההכנסה. אך בעניין ע"א 2[ 425/79] נקבעה הלכה, היוצרת קשר בין הוצאה "פרטית" לבין הלוואה שנלקחה לשמש לעסק בייצור ההכנסה, בכל הנוגע לשאלת הזכות לנכות את הוצאות המימון של ההלוואה. גבולותיה הנכונים של הלכה זו הם השנויים במחלוקת בין הצדדים. באותו עניין שילמה החברה ריבית על משיכת יתר בבנקים, ובאותה תקופה קנתה מגרש שלא שימש להשגת הכנסה וכן נתנה למנהליה הלוואות ללא ריבית. המשיב לא הכיר בניכוי הריבית על משיכת היתר, וערעורה של החברה על כך נדחה. וכך נאמר שם מפי כבוד השופט שינבוים, בעמ' 835: "יוצא אני מתוך הנחה, שקניית המגרש לא נעשתה באותו כסף ממש, אשר נתקבל ממשיכות היתר, אלא שאין אפשרות לעקוב אחרי הכסף המסוים שנלקח כהלוואה, אם בו נרכש המגרש או בכסף אחר, וכסף ההלוואה שימש למימון ההוצאות להפקת ההכנסה." ובהמשך, בעמ' 836: "המערערת הוציאה כספים למטרות שאינן לצורך ייצור הכנסתה. משום כך נוצר אצלה חוסר בכסף מזומן, והיא נאלצה ללוות כספים ולשלם עליהם ריבית, לכן אין היא יכולה לטעון, כי ריבית זו שולמה דווקא על כספים שלוותה לצורכי יצירת הכנסתה. שהרי אפשר לומר לה: 'אלמלא הוצאת את הכספים לקניית המגרש לא היית צריכה ללוות ולשלם ריבית'." אותו דין החיל גם על הלוואות ללא ריבית שנתנה החברה למנהליה מכספיה. קדם להלכת ע"א 2[ 425/79] פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה עמ"ה (חי') 15[ 149/72], שאומץ בהסכמה בע"א 2[ 425/79], בעמ' 836, תוך הציטוט הבא מתוכו: " 'לדעתי, במקרה של חברה בע"מ המשתמשת בכספיה למטרות שאינן באות לקדם את ייצור הכנסתה, אינן מניבות לה הכנסה ואין בינן לבין ייצור הכנסה ולא כלום, ועקב זאת היא מוצאת את עצמה זקוקה למימון, על ידי קבלת הלואה בריבית, לצרכי ייצור הכנסתה, אין לראות את הוצאת הריבית כהוצאה המותרת בניכוי לפי סעיף 1(17) לפקודה'". בהסתמך על הלכה זו סירב פקיד השומה להכיר בהוצאת המימון שתבעה המערערת. בית המשפט קמא, שראה עצמו אנוס על-פי אותה הלכה, דחה את ערעורה בנושא זה, אף שלטעמו הלכת ע"א 2[ 425/79] הינה כללית וגורפת יתר על המידה ומן הראוי להגבילה למקרים חריגים. כדבריו: "נשאלת עם זאת השאלה האם יש לאמר באופן גורף שבכל מקרה בו משקיע פלוני בעל עסק את ההון העצמי שלו בנכס כלשהו שאינו משמש בעיסוקו והוא נזקק אח"כ למימון חיצוני כדי לעמוד בהתחייבויותיו העסקיות - האם ניתן לאמר לו בבואו לתבוע כהוצאה ביצור הכנסה את הרבית ששילם: 'אלמלא הוצאת את הכספים לרכישת הנכס לא היית צריך ללוות ולשלם ריבית'. אני הייתי סבור שאין הדבר כן, ואם כך הם פני הדברים, האם יש לאמר שהמצב שונה כאשר הנישום הוא חברה בע"מ, שרכשה נכס שאינו משמש לה בעיסקה. לעניות דעתי לא צריך המצב להיות שונה כאשר הנישום הוא חברה בע"מ - וביחוד לא כאשר רכישת נכס נעשית במסגרת המטרות שבתזכיר ההתאגדות שלה, אף אם רכישת הנכס בכספי ההלוואה חורגת ממסגרת עסקיה הרגילים. נראה היה לי שיש מקום להתייחס למה שנפסק בפרשת חיאור כאל מקרה חריג בו הוכח למעשה, כאמור לעיל, שלקיחת ההלוואה על ידי הנישום לא היתה אלא פעולה של תנועה סיבובית של כסף שיצא מידי הנישום לבעלי מניותיו וחזר אליו דרך הבנק בצורת הלוואה הנושאת ריבית - היינו 'פעולה מלאכותית'." ומעניין להזכיר כאן פסק-דין מאוחר יותר מפסק הדין נושא הערעור, שבו יישם השופט פלפל את השקפתו שלו על הלכת ע"א 2[ 425/79], והוא עמ"ה (ת"א) 294/85 [16]. באותו עניין, משכה הנישומ כספים מהעסק שלה להוצאות פרטיות, והמשיב סירב לכן להכיר לה בריבית על הלוואות שלקחה לצורכי העסק. מהעדויות לא התברר, מה היו סכומי המשיכות הפרטיות, אך ברור היה, כי בעסק היו אותה עת רווחים. השופט פלפל איבחן את המקרה בעמ"ה (חי') 15[ 149/72] ומע"א 2[ 425/79] ומעניינה של המערערת שלפנינו, שאת ערעורה דחה, וקיבל שם [16] את הערעור באומרו, בעמ' 185-184: "נימוקו של המשיב לשומה שעשה כנ"ל אינו נראה לי כלל וכלל. אי אפשר לומר, לדעתי, שהמערערת היתה חייבת להשקיע את רווחיה שנוצרו במשך השנה במלאי העיסקי שאותו הגדילה, ולא למשוך מצד אחד כספים שהם רווחי העסק לצרכיה, ומצד שני לממן את הגדלת המלאי העיסקי במימון חיצוני, שאותו ניתן להשיג כמובן רק על ידי תשלום ריבית, היינו הוצאות מימון. יש לציין כי אין המקרה שבפנינו דומה כלל וכלל לזה שנידון בעמ"ה (חי') 149/72 (חיאור נ. פ"ש חיפה, פד"א ו, 254) ולא לזה שבע"א 425/79 (אנג'ל בע"מ נ. פ"ש ירושלים, פ"ד ל"ו (829 ,)3), ואף לא לזה שבעמ"ה 171/83 (מורן הנדסת בנין בע"מ נ. פ"ש ת"א 4, פד"א י"ג, 321). בפסקי דין אלה נדונה השאלה, בהתייחס למצבים שונים, אם ובאיזה מידה זכאי נישום להשקיע את הונו מחוץ למסגרת עסקו ולתבוע הוצאות מימון על כסף שהוא לווה באותה תקופה ומשקיע אותו בעסקו. בעמ"ה 171/83 הנ"ל ראיתי את עצמי כפוי על ידי מה שנאמר בע"א 425/79 הנ"ל להשיב בשלילה על השאלה הנ"ל אך אין המקרה שבפנינו, דומה לנידון. לא יעלה על הדעת, כך נראה לי, שבעל עסק לא יהיה זכאי להוצאות מימון כאשר הוא מצד אחד מושך את רווחי עיסקו למחייתו, ומצד שני לווה כסף כדי להשקיעו בעיסקו אם במלאי עסקו ואם בהשקעות אחרות, ותמוה הוא הדבר בעיני כי פקיד השומה נקט במקרה שלפנינו בעמדה שנקט." הבאתי את הדברים בשל העניין שבהשוואה בין אותו פסק-דין לפסק הדין בערעור זה, מבלי לחוות דעה אם בנסיבות אותו מקרה נכונה שם התוצאה. 4. מקורן של הלכות עמ"ה (חי') 15[ 149/72] וע"א 2[ 425/79] הוא בקושי לעקוב אחר הכסף ולייחס את השימוש בכספי ההלוואה למטרה זו או אחרת, מה שמכביד, כמובן, על היכולת לחשוף ניסיון להסוות את המטרה האמיתית שלשמה שימשה הלוואה. השופט ויתקון דיבר על קושי זה בע"א 3[ 167/58], בעמ' 1478: "...למדנו שלא קל הוא כלל ועיקר לקשור כספי הלוואה למטרתם המיועדת. לכסף אין סימן-היכר - MONEY HAS NO EARMARK - אומר הפתגם. בדרך כלל, משנכנסים כספי ההלוואה לחשבונו הכללי של הלווה ומתערבבים ומתמזגים בו בכספים אחרים, שוב אין להסיר ואין לזהות אותם. אפילו לא איבד הכסף את זהותו, לעולם לא תדע, אם אותו סכום שהיה מיועד לתפקיד פלוני, אך למעשה מילא תפקיד אלמוני, לא שיחרר על-ידי כך כסף אחר, שאלמלא כן היה ממלא את התפקיד האלמוני ויכול עתה למלא את התפקיד הפלוני." על-אף קושי זה ניתן היה לקבוע שם, כי ההלוואה שקיבל הנישום לצורך רכישת ציוד לעסק שימשה בפועל לתשלום חוב עבור מלאי עסקי. שם הייתה השאלה שונה מבענייננו - האם ההפרש שנוצר לחובת הנישום עקב הצמדת ההלוואה הוא הפסד שצריך להשתקף בחשבון הרווח וההפסד או בחשבון ההון של המפעל. לעניין זה לא הייתה חשיבות, אם ההלוואה שימשה לציוד או למלאי של העסק או לכל מטרה אחרת שבפירות, כי בכל מקרה החבות היא חבות שבהון וכך יש לרשום אותה: "מקום שכספי ההלואה שימשו במפעל, אין נפקא מינה, אם הם שמשו לרכישת נכסי-הון, כמו ציוד, או לקניית מלאי או למטרה שבפירות אחרת. בכל מקרה נוצרת חבות-שבהון, וכל סכום המוצא לפרעון חבות זו... הרי הוא... הוצאה שבהון" (ם, בעמ' 1484). למען ההבהרה יש להעיר כאן, כי לפי נוסחו של הסעיף הרלוואנטי דאז, רק הריבית על ההלוואה הייתה מוכרת בניכוי, והטענה שהועלתה שם, שיש להכיר גם בהפרשי ההצמדה, נדחתה בפסק הדין. אותו רעיון, כי לכסף אין סימן היכר, מוצאים אנו בדברי השופט ויתקון בע"א 4[ 159 ,157/60]; והפעם ממש בהקשר שאנו עוסקים בו-הקשר שבין ההוצאה שלא להפקת ההכנסה לבין כספי ההלוואה: "הבעיה היא, כאמור, אם אפשר לזהות כספי הלוואה בשימושם מטרה זו או אחרת ולהפריד ביניהם לבין כספים אחרים. ייתכן שהדבר קשה כאשר כספי ההלוואה מתערבבים ומתמזגים עם כספים אחרים ושוב אין לדעת, אילו כספים, כספי ההלוואה או הכספים האחרים, שימשו בהשגת ההכנסה ואילו מהם בתשלום הוצאה שאינה מותרת לצורך מס הכנסה. על קושי זה רמזתי בענין נציב מס הכנסה נגד בית-החרושת לסיגריות לוד בע"מ, ע"א 167/58 'פסקי-דין', כרך יד, ע' 1475. שם היתה השאלה אם מותר לנכות כהוצאה שבפירות 'הפרשי הצמדה', ששולמו על הלוואה ששימשה כרכישת מלאי. בית-המשפט פסק שכל הלוואה יוצרת חבות של הון (הכולל גם את הפרשי ההצמדה) ושאין להבדיל לצורך זה בין הלוואה שכספיה מושקעים ברכישת נכסי הון לבין הלוואה המשמשת לצורך העסק השוטף, כי כספי ההלוואה מתמזגים עם כספים אחרים, וייתכן שכספי ההלוואה ששימשו בעסק השוטף, שיחררו בזה כספים אחרים, שהיו מיועדים לאותה מטרה והיכולים לשמש עכשיו למטרה הונית. וכאן הוספתי בסוף פסק-הדין, שם, (1), ב-ע' 1484: 'אמנם, גם כאן ייתכן שישאל השואל, וכי אין אנו רואים שהחוק עצמו מבדיל בין הלוואה והלוואה לפי מטרתה? הכוונה היא לסעיף 1(11)(א) לפקודת מס ההכנסה (הוא סעיף 1(17)(א) הנוכחי - ש' נ') המתיר ניכויים כהוצאה של 'סכומים המשתלמים בתור ריבית על כסף שהנישום לווה, אם נוכח פקיד השומה שהריבית משתלמת על קרן ששימשה בהשגת ההכנסה'. אמור מעתה שהחוק מבדיל בין הלוואה לצורך השגת ההכנסה לבין הלוואה למטרה פרטית; והרי אף כאן ייתכן שכספי ההלוואה באו כדי לשחרר הון עצמי שקודם שימש בעסק ועכשיו הוא פנוי ויופנה למטרות פרטיות. אך נראה לי שאת הקושיה הזו ניתן לתרץ בכך שזהו מקרה מיוחד שפקיד השומה צריך ליתן דעתו עליו בכל מקרה ומקרה. לכן אין ללמוד מהסעיף 1(11)(א) גזירה שווה לגבי המקרה, שיתחלפו במפעל מטרות הקשורות במבנה ההוני שלו עם מטרות הקשורות בעסקיו השוטפים' " (שם בעמ' 2240-2239; ההדגשות שלי - ש' נ'). במלים אחרות, להבדיל מהמקרה שנדון בע"א 3[ 167/58] הנ"ל, שם לא הייתה חשיבות להבחין בין המטרות השונות שלהן שימשה ההלוואה, שבכל מקרה היא חבות שבהון, בסוגיה שלנו יש חשיבות לעניין זה. הבדל זה הסביר השופט ויתקון כבר בע"א 3[ 167/58] הנ"ל וחזר עליו תוך ציטוט הקטע הנ"ל ממנו, בע"א 4[ 159 ,157/60]. גם בע"א 4[ 159 ,157/60] ניתן היה לעקוב אחר כספי ההלואה. נקבע, כי הם שימשו לתשלום חוב מס הכנסה - מטרה שאינה מניבה הכנסה. לא התעוררה שם לכן השאלה שהתעוררה בעניין ע"א 2[ 425/79] והמתעוררת אצלנו - מה הדין כשהמימון של הנושא שמטרתו אינה השגת הכנסה בא מתוך כספי העסק - שלאחר מכן נזקק להלוואה לשם מימונו השוטף. השופט ויתקון עורר שאלה זו בע"א 4[ 159 ,157/60] והשאיר אותה שם ללא תשובה: "...מה הדין כאשר שולם חוב 'פרטי' כזה מתוך כספי המפעל, ולאחר מכן נתקבלה הלוואה כדי לכסות את החסר לצורך מטרות העסק עצמו" (שם, בעמ' 2240). הלכת ע"א 2[ 425/79] עוסקת במישרין בשאלה זו, ששם נשארה פתוחה. 5. טענת בא-כוחה המלומד של המערערת היא, שאת הזכות לניכוי הוצות המימון של הלוואה, הנתונה לנישום בסעיף 1(17), ניתן לשלול רק כאשר אפשר לייחס את ההלוואה באופן ספציפי להוצאה "הפרטית". לדידו, הלכת ע"א 2[ 425/79] חלה רק באותם מקרים מיוחדים, שבהם מתקיים קשר אמיץ וסימולטני בין ההלוואה לבין ההוצאה "הפרטית". עמדת באת-כוחו המלומדת של המשיב היא הפוכה: הלכת ע"א 2[ 425/79] באה כדי למנוע את הצורך בייחוס ספציפי של השימוש בכספי ההלוואה להוצאה הפרטית, שהרי אחרת מה באה ההלכה לחדש לעומת הוראת סעיף 1(17). לגישתה, אין בהלכת ע"א 2[ 425/79] כל נסיבות מיוחדות או חריגות, שמהן ניתן ללמוד על הפרשנות המצמצמת של בא-כוח המערערת. לא הוכח שם כל קשר מיוחד ספציפי או סימולטני בין ההלוואה שלקחה החברה לבין רכישת המקרקעין או מתן ההלוואות ללא ריבית למנהליה. 6. לדעתי, הלכת ע"א 2[ 425/79] אינה הלכה כללית ונוקשה, המחייבת למנוע מהנישום את הזכות לניכוי הוצאות המימון של ההלוואה בכל מקרה בו הנישום לקח את ההלוואה למימון העסק והשתמש בכספי העסק להוצאה "פרטית". על-אף הקושי לעקוב אחרי השימוש בכסף, אין פקיד השומה פטור מלנסות לעשות מעקב זה. כמו שציין השופט ויתקון בע"א 3[ 167/58] הנ"ל בדברים שחזר עליהם בע"א 4[ 159 ,157/60], השאלה נשאלת בהקשר לסעיף 1(17), ויש לתת את הדעת עליה בכל מקרה ומקרה. ואכן, הפסיקה מלמדת, שבית המשפט לא פטר עצמו מן הצורך לברר את הקשר בין ההוצאות שלא להפקת הכנסה לבין ההלוואה ששימשה להכנסה. כך בע"א 4[ 159 ,157/60] בחן השופט ויתקון, בעמ' 2240 את אותו הקשר וקבע, כי כספי ההלוואה הופנו שם ישירות לתשלום חוב מס הכנסה, מטרה שאינה מפיקה הכנסה: "...כאן הופנו כספי ההלוואה, הם עצמם וללא איבוד זהותם, למטרה שאינה השגת ההכנסה, דהיינו, תשלום חוב המס; הרי הם שולמו ישר על-ידי הבנק לאוצר. כאן אין לנו לדון בשאלה, מה הדין כאשר שולם חוב 'פרטי' כזה מתוך כספי המפעל, ולאחר מכן נתקבלה הלוואה כדי לכסות את החסר לצורך מטרות העסק עצמו." כך השופט ח' בנטל בעמ"ה (ת"א) 17[ 171/79 ,153/78], בעמ' 140: "...המערערת השתמשה בכספי החברה ללא אבחנה וכאשר פקיד השומה מתבקש להתיר ניכוי הריבית ששולמה עליו לברר אם הריבית שולמה על הון ששימש בייצור הכנסה ועל-כן עליו לפתוח את החשבונות ולפענח את השימוש שנעשה בפועל. מלאכה זו נעשתה... על-כן נהג פקיד השומה כדין בהתירו ריבית על הון שלווה ואשר שימש בייצור ההכנסה בלבד, כנדרש בהוראת סעיף 17 לפקודה." וכך בעמ"ה (חי') 15[ 149/72], שעליו סמך השופט שינבוים את ידו ואימץ אותו בע"א 2[ 425/79]. המעקב אחרי השימוש בכספי ההלוואה גילה במקרה זה עובדות מיוחדות ויוצאות דופן: המערערת שם הלוותה כספים ללא ריבית ולתקופה בלתי קצובה לבעלי המניות שלה, שאחד מהם היה גם מנהלה של המערערת, ולשותפות בלתי רשומה שלהם. הסתבר עוד, שחלק מהכספים שהלוותה חזר אליה על-ידי כך שאותו מנהל העמיד אותם לרשות הבנק כדי שזה ילווה אותם למערערת. כך זכה המנהל בריבית ובהפרשי הצמדה מהבנק, בגין כספים שהוא ואחיו קיבלו מהמערערת ללא ריבית והצמדה. כפי שציין בית המשפט קמא, היה זה מקרה חריג, בו הוכח, למעשה, שלקיחת ההלוואה על-ידי הנישום, כביכול לצורכי העסק, לא הייתה אלא פעולה של תנועה סיבובית של כסף, שיצא מידי הנישום לבעלי מניותיו וחזר אליו דרך הבנק בצורת הלוואה נושאת ריבית. אלא שבדרך כלל קשה לחשוף קיומו של קשר כזה. האינפלציה הגבוהה ששררה במשק שלנו בתקופה הרלוואנטית לענייננו יצרה תמריץ לנישומים להעדיף מימון העסק מהלוואות ולזכות בניכוי ההוצאה, על השקת הון עצמי הנשחק על-ידו האינפלציה. דבר זה כשלעצמו הוא לגיטימי, אך טמון בו מניע לנסות להלביש מימון של השקעה "פרטית" במסווה של השקעה עסקית להשגת ההכנסה על-מנת לזכות בניכוי הריבית והפרשי ההצמדה. הלכת ע"א 2[ 425/79] באה לסכל ניסיונות כאלה. הרעיון שביסודה הוא ברור: פקיד השומה אינו חייב להראות ממש שכספי ההלוואה שימשו למטרה "הפרטית", אך עליו להראות, כי ההוצאה "הפרטית" היא זו שגרמה לצורך בהלוואה לשם ניהול עסקה של החברה. נציבות מס הכנסה הכירה בהלכת ע"א 2[ 425/79] כהלכה המחייבת לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. כך נאמר בחוזר מ-9.3.83 שהפיצה בעקבות ע"א 2[ 425/79], בו נאמר בסעיף 5: "...בהפעלת הלכת פסק דין אנג'ל יש צורך בבדיקת הנסיבות ובעיקר מועד ההשקעה הפרטית שצריכה להיות בסמוך למועד לקיחת ההלוואה (אם כי בית המשפט אינו אומר זאת במפורש, ניתן לראות שההלכה הגורפת יסודה בכך שמדובר בארועים סמוכים, שהקשר ביניהם הדוק, ולכן תנאי להפעלתם הוא שההלוואה נלקחה תוך פרק זמן של שנתיים-שלש מאז בוצעה ההשקעה בין אם נלקחה לפני ההשקעה ובין אם לאחריה." (ראה גם מאמרו של עורך-דין ד' נייגר, "ייחוס ספציפי של הוצאות מימון כעילה לאי התרתן" מיסים ה(1991( )2) א-1). על קשר זה הסיק בית המשפט בע"א 2[ 425/79], בעמ' 835, מעובדה אחת בלבד, שהמגרש נרכש על-ידי החברה באותה תקופה בה לקחה את ההלוואה: "המערערת שילמה ריבית על חשבון משיכת יתר בבנקים, ובתקופה זו נקנה על-ידיה מגרש, שאינו משמש להשגת הכנסה" (ההדגשה שלי- ש' נ'). אף לא פורש שם, מה היה משך אותה תקופה, שדי היה בה כדי להגיע לאותה מסקנה. הנסיבות בעמ"ה (חי') 15[ 149/72] היו אמנם מיוחדות, אך קשה להסיק מפסק-דין זה, כי יש לצמצם את הקשר הנדרש למקרים חריגים בלבד. עובדותיו במערומיהן נוטות להצביע על קשר ישיר בין ההלוואה שלקחה החברה מהבנק להלוואה שנתנה לבעלי המניות שלה, ויש גם טעם בטענה, שהמשיב היה רשאי להתייחס אל כל העיסקה כאל עיסקה מלאכותית. המערערת מרחיקה לכת מכך. לטענת בא-כוחה, ההנחה, באין ראיה לסתור, היא, שההוצאה "הפרטית" נעשתה מתוך ההון של העסק, והיוצא מן הכלל הוא רק המקרה שבו ההלוואה וההוצאה "הפרטית" נעשו באופן סימולטני. הוא מסתמך על מאמרם של עורכי הדין ע' גבאי, צוקרמן, "'הלכת אנג'ל' וגבולותיה - הערות לפסק הדין בעמ"ה 171/83 מורן הנדסת בנין בע"מ נגד פ"ש תל-אביב 3" (הוא פסק הדין נושא ערעור זה - ש' נ') רואה החשבון לה (תשמ"ו-מ"ז) 341, המפנה לפרשנות שניתנה בהודו ובדרום אפריקה לסעיף זהה לסעיף 1(17) שלנו. פסיקה זו אינה מלמדת על הפרשנות המתבקשת אצלנו לאותו סעיף. המצב הכלכלי שלנו שונה, והבעיות שלנו אחרות. על כך כבר אמר השופט י' כהן בע"א 5[ 159/79], בעמ' 582: "לדברים אלה ברצוני להוסיף, שלא כל מה שנקבע בפסקי-דין, שניתנו באנגליה בעניינים דומים, יכול להנחות אותנו בפסיקתנו." וכבר עמדתי לעיל על הרקע הכלכלי שהצמיח אצלנו את הלכת ע"א 2[ 425/79]. 7. השאלה שהצגתי בפתח הדברים היא, מה הם גבולותיה הנכונים של הלכת ע"א 425/79 [2]. במלים אחרות: מה מהותו של הקשר בין ההלוואה לבין הרכישה "הפרטית" הנדרש כדי לשלול את זכות הניכוי. מקובל עלי, כאמור, כי יש צורך בבדיקה של מכלול הנסיבות של כל מקרה כדי לעמוד על הקשר בין ההוצאה הפרטית לבין הצורך בהלוואה. כשלעצמי, אינני סבורה שהדגש חייב להיות דווקא על סמיכות הזמן. קשר זמן עשוי להוות עובדה חשובה, שממנה ניתן להסיק מסקנה לעניין זה, אך הוא אינו חייב להיות דווקא השיקול המרכזי או היוני. ניתן להסיק מסקנות מתאימות מכל מערכת נסיבות שתצביע על קשר זה, ומובן שלא ניתן להגדיר את הדברים מראש לפרק זמן נוקשה כלשהו, לא של שנתיים-שלוש לפי חוזר הנציבות ולא לכל תקופה אחרת. ודוק, השופט שינבוים דיבר בע"א 2[ 425/79] לא על הקשר בין ההוצאה "הפרטית" לבין ההלוואה אלא על הקשר בין ההוצאה "הפרטית" לבין הצורך בלקיחת ההלוואה, שהתעורר כתוצאה מהוצאת הכספים מתוך העסק למטרה "הפרטית": "המערערת הוציאה כספים למטרות שאינן לצורך ייצור הכנסתה. משום כך נוצר אצלה חוסר בכסף מזומן, והיא נאלצה ללוות כספים ולשלם עליהם ריבית, לכן אין היא יכולה לטעון, כי ריבית זו שולמה דווקא על כספים שלוותה לצורכי יצירת הכנסתה. שהרי אפשר לומר לה: 'אלמלא הוצאת את הכספים לקניית המגרש לא היית צריכה ללוות ולשלם ריבית' " (שם, בעמ' 836; ההדגשות שלי - ש' נ'). כך גם השופט א' פרידמן בעניין עמ"ה (חי') 15[ 149/72], בעמ' 254: "לדעתי, במקרה של חברה בע"מ, המשתמשת בכספיה למטרות שאינן באות לקדם את ייצור הכנסתה, אינן מניבות לה הכנסה ואין בינו לבין ייצור הכנסה ולא כלום, ועקב זאת היא מוצאת את עצמה זקוקה למימון, ע"י קבלת הלוואה ברבית, לצרכי ייצור הכנסתה, אין לראות את הוצאת הרבית כהוצאה המותרת בניכוי לפי סעיף 1( 17) לפקודה" (ההדגשה שלי - ש' נ'). לדעתי, יש להבין את הדברים כמכוונים לקשר אמיץ יותר מאשר צורך שהתעורר ללוות כספים לניהול העסק בשל הכספים שהוצאו ממנו להוצאה "הפרטית". דרוש לכך צורך צפוי מראש; במלים אחרות, צורך שהנישום היה ער לו ועל-אף זאת יצר ביודעין מצב שבו נזקק להלוואה מבחוץ, שגררה אותו להוצאות מימון. הקבלה מסוימת ניתן למצוא בין מבחן זה למבחן העיסקה המלאכותית - האם העיסקה כשלעצמה מחוסרת טעם מסחרי אמין כלשהו, זולת הטעם להימנע ממס (ראה ע"א 6[ 265/67], בעמ' 603; ע"א 11/74 [7], בע"מ 302; ע"א 8[ 390/80]). אף נישום, המושך כספים מהעסק לצורך הוצאה "פרטית" ויוצר חסר במימון העסקי כשהוא צופה שהדבר יביא לצורך בהלוואה, אין לו מניע אמין כלכלי אחר מאשר ליהנות מהפחתת מס. 8. בענייננו קבע בית המשפט קמא, על סמך ראיות שהיו לפניו, כי "במועדים בהם בוצעו התשלומים עבור המגרש, אכן היו למערערת יתרות זכות בגובה הסכומים הנדרשים". הצורך בהלוואה התעורר אמנם במועד מאוחר יותר. על כך מעיד מנהל המערערת: "קניתי מגרש כשהיה לי כסף בחברה. את ההלואה לקחתי בתקופה כשלא היה לי כסף." מכאן מבקש בא-כוח המערערת להסיק, כי החברה נזקקה להלוואה בנסיבות שאין להן קשר עם רכישת הנכס. הוא מסתמך על דברי אותו מנהל, כי "יתרת החובה נוצרה כיוון ואני מממן - פרויקטים", דברים שבא-כוח המערערת מבקש לקשר לעדותו, כי "החברה עוסקת בבניה צבורית ... אחרי חודש עבודה מגישים חשבון על העבודה שבוצעה בפועל... על פי תנאי החשבון בין 30-60 יום אנו מקבלים הכסף". משמע, שהצורך בהלוואה נוצר כתוצאה מאופן ניהול העסק על-ידי המערערת. היא מממנת את הפרויקט אך מקבלת תשלום רק כעבור חודשיים עד שלושה מביצוע העבודה. שיטת ניהול כזו יוצרת את הגירעון במימון שוטף של העסק, וזאת הסביר העד באומרו, כי יתרת החובה נוצרה, כיוון שהוא מממן פרויקטים. הצורך באשראי היה לכן במקרה זה לא רק צפוי אלא גם ידוע מראש. הוא נובע מהשימוש ביתרות הכספים שהיו בידי העסק ואשר שימשו לרכישה "הפרטית" שבוצעה באותה שנת מס עצמה. אינני רואה, במה יש לראות מקרה זה כמקרה חריג במיוחד, שאין להחיל עליו את הלכת ע"א 2[ 425/79], בפרשנות המתונה יחסית שנתתי לה. 9. טנה אחרת מפי בא-כוח המערערת היא, כי חקיקתו של סעיף 19 של הפקודה, שניתוסף לה בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 22), תשל"ה-1975, מלמדת, כי פרשנותה הדווקנית והכוללת של הלכת ע"א 2[ 425/70] אינה יכולה להתקבל. לוא כך היה הדבר, לא היה, לדעתו, צורך בסעיף 19. אוכל לקצר בשאלה זו. ראשית, מפני שפרשנותי שלי את הלכת ע"א 2[ 425/79] אינה פרשנותה של באת-כוח המשיב. שלא כדעתה, לדעתי חייב להימצא קשר בין הרכישה הפרטית לבין הצורך בהלוואה, ואילו סעיף 19 מחמיר עם הנישום, כפי שאראה להלן, מעבר לפרשנות זו. שנית, סעיף 19 אינו בא לתת הסדר כללי לשאלת ניכוין של הוצאות מימון של הלוואות עסקיות במצב שבו הנישום השתמש בכספי העסק לרכישת נכס שאינו משמש להשגת הכנסה. סעיף 19 מחיל הסדר ספציפי לגבי הנכסים המיוחדים המוגדרים בו כ"מלוות מועדפים" ולגביהם בלבד. אכן, כפי שנראה מיד, הסדר ספציפי זה חל על המערערת (לגבי שנת 1980 בלבד), אך המצבים האחרים שאינם נתפסים בסעיף 19 אינם מייתרים את סעיף 1(17)(א) כפי שפורש בהלכת ע"א 2[ 425/79]. 10. לסעיף 19 נודעת לענייננו חשיבות אחרת. סעיף זה מגביל את זכות הניכוי של הוצאות מימון הלוואה שלקח נישום שיש לו "מלוות מועדפים", כהגדרתם בסעיף. הגדרה זו הורחבה בתיקונים עקיפים של פקודת מס ההכנסה [נוסח חדש] (סעיף 8 של חוק מס הכנסה (ניכויים מיוחדים בשל אינפלציה) (הוראת שעה ותיקוני חוק), תשמ"א-1981 וסעיף 3(11) לחוק מס הכנסה (ניכויים מיוחדים בשל אינפלציה) (הוראת שעה ותיקוני חוק), תשמ"ב-1982), והיא כוללת עתה גם זכות במקרקעין מסוימים, שהנתונים הדרושים להכללתם בהגדרה, השונה בכל אחד מתיקונים אלה, מתקיימים בנכס הנדון, שהמערערת רכשה בשנת 1978. תיקונים אלה חלים כבר משנת 1980 על המערערת, שאין מחלוקת שמתקיימים בה התנאים לכך לפי סעיף 10 של חוק מס הכנסה (ניכויים מיוחדים בשל אינפלציה) (הוראת שעה ותיקוני חוק) ושל סעיף 13(ב)(4) של חוק מס הכנסה (ניכויים מיוחדים בשל אינפלציה) (הוראת שעה ותיקוני חוק). הסדר זה מחמיר עם הנישום מעבר לאמור בהלכת ע"א 2[ 425/79], הן בכל הנוגע לייחוס הקשר בין מקור המימון לרכישת "המלווה המועדף" לבין ההלוואה, והן לגבי שיטת החישוב של הוצאות המימון המוכרות בו. סעיף 19 יוצר הנחה חלוטה בדבר הקשר בין ההלוואה לבין רכישת "המלווה המועדף", כעולה מסעיף-קטן (ב) של סעיף 19 על תיקוניו השונים. כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 22), תשל"ב-1972, בעמ' 330: "ההגדרות בסעיף יוצרות את הקשר בין סכום ההשקעה במילוות מועדפים לבין סכום ההלוואות של הנישום באותה שנת מס, וכן את ההנחה המשפטית שההלוואות אכן נלקחו לרכישת מילוות מועדפים באותו סכום." כך גם שיטת החישוב של הוצאות המימון המוכרות מחמירה עם הנישום. היא מייחסת את ההלוואות היקרות ביותר שלקח הנישום לרכישת המלוות המועדפים שברשותו. גם דבר זה בא לידי ביטוי בסעיף 19(ב) על תיקוניו. 11. ולסיום הדיון בנושא זה שתי הערות: א. שאלת ניכוי הוצאות ההלוואה התעוררה כאן לגבי שלוש שנות המס מאז נרכש הנכס. המערערת טענה, כי המשיב חייב להכיר בהוצאות מימון ההלוואה שלקחה. היא לא חלקה, לחלופין, על טענת באת-כוח המשיב, כי הוא רשאי להמשיך שלא להכיר בהוצאות ההלוואה גם בשנות המס שלאחר הרכישה ועד אשר יימכר הנכס וההון יוחזר לעסק. טענתה בקשר לשלוש השנים הייתה רק זו, שאורך התקופה אינו עומד במבחן הקשר הסימולטני בין ההוצאה "הפרטית" להלוואה, שרק אז מותר לשלול ממנה את זכות הניכוי. ב. התמקדתי בדין בנושא זה במצב המשפטי המשתקף מהו ראות הפקודה, כפי שעמדו בתוקפן בשנות המס הרלוואנטיות ובפסיקה שפירשה אותן. 12. לסיכום: לגבי השנים 1979-1978 קיים, בנסיבות המקרה, קשר בין קניית המגרש לבין הצורך בלקיחת הלוואה לצורכי העסק, צורך שהיה צפוי וידוע מראש. די בכך כדי לשלול מהמערערת את הזכות לניכוי הוצאות המימון של ההלוואה לפי הלכת ע"א 2[ 425/79]. לגבי שנת המס 1980 חל על המערערת סעיף 19 של הפקודה. בסיכומיה ביקשה באת-כוח המשיב להחזיר למשיב את השומה לשנת 1980 לשם חישובו של תיאום הוצאות המימון לפי סעיף 19. בא-כוח המערערת לא הגיב על כך בסיכומי התשובה שלו. בענייני מסים כבר אמרנו, כי נתיר עיון מחדש בשומה, שנפתחה בערעורו של נישום, גם כשפקיד השומה אינו מגיש ערעור שכנגד. ראה ע"א 9[ 686/80], בעמ' 550: "...בענייני מסים יושב בית המשפט לא רק כפוסק בין שני בעלי הדין, כבערעור אזרחי, אלא על-ידי הגשת הערעור נפתח פתח לעיון נוסף בשומה, ומוטלת חובה על בית המשפט לא רק כלפי הנישום המערער אלא כלפי הציבור כולו, שעניין לו בכך, שהשומה תהיה שומת אמת. הצורך להגדיל את השומה יכול להתגלות גם עקב טעות, שטעה הפקיד הממונה על קביעת השומה, וגם ללא שבית המשפט התבקש על-ידיו לעשות כן." וכן ראה ע"א 10[ 755/88]. ב. חיוב המערערת במס על רווחים מניירות ערך 13. המערערת טוענת, כי רווחים אלה הם רווחי הון הפטורים ממס לפי צו מס הכנסה (פטור ממס על ריוח הון ממכירת מניות), תשמ"ב-1981, יש להבהיר, כי המערערת חויבה במס הכנסה על רווחיה אלה, לא משום שראו אותה כסוחרת בניירות ערך, אלא משום שהעסקות בניירות הערך היוו לגישתו של המשיב חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מניהול העסק של החברה. בית המשפט קמא קבע, כי פעולות המכירה והרכישה של ניירות הערך היו משולבות בפעולה העסקית הרגילה של המערערת, כך שלא ניתן לנתק אותן מהפעולות העסקיות השוטפות שלה. בקביעתו זו הסתמך על עדותו של מנהל המערערת, אשר אמר: "אנחנו רכשנו ניירות ערך כדי לשמור על ערך הכסף וזאת כדי להשאיר לנו בטחונות. אם היינו בחובה בודאי שקודם השתמשנו בכסף לכיסוי החובה ורק היתרה שמשה לקניית ניירות ערך... גם ניירות ערך שועבדו כבטחונות לבנק". חשוב לציין בהקשר זה, כי המערערת מדווחת על הכנסותיה לצורך מס הכנסה לפי שיטת העבודות הגמורות, המקובלת בענף הבנייה שבו ביצוע העבודה מתפרש על כמה שנים. שיטה זו קובעת את תאריך ההכנסות וההוצאות ליום גמר העבודה, להבדיל משיטת המזומנים הקובעת את תאריך ההכנסות וההוצאות לפי יום קבלת ההכנסה או הוצאת ההוצאה ולהבדיל מהשיטה המסחרית הקובעת את התאריך לפי היום בו נוצרה הזכות לקבל את ההכנסה או נוצר החיוב להוציא את ההוצאה (להבחנה בין שיטות הדיווח השונות ראה א' ויתקון וי' נאמן, דיני מסים (שוקן, מהדורה 4 תשכ"ט) 611 ואילך). את השלכתה של שיטה זו על תקבולים, שהתקבלו לפני גמר העבודה, ועל הרווחים, הצומחים מהם, הסביר השופט בכור בע"א 11[ 57/79], בעמ' 54-53: "במקרה הנדון השתמשה המשיבה בשיטה המיוחדת של עבודות גמורות. ביסודה של שיטה זו פיקציה שכל התקבולים וההוצאות של עבודה פלונית נוצרו בשנת גמר העבודה. אין ספק שזוהי פיקציה מנקודת מבט החשבונאות המסחרית הנכונה. המשיבה בחרה לעצמה שיטה זו ועליה לקבלה כולה כמיקשה אחת. לכן מבחינה זו התקבולים שנתקבלו על ידי המשיבה על החשבון, בין אם היה זה בלירות או - במטבע זר, אינם תקבולים בשנת קבלתם כי אם רק בשנת גמר העבודה. אם כן, הרי לא ניתן לנתק תקבולים אלה ממקורם כל עוד לא נגמרה הבודה הפלונית בגינה נתקבלו. בנסיבות אלה הרווחים שצמחו מהקרן של תקבולים אלה הם חלק מהתקבולים והם רווח שבפירות, וזאת כל עוד לא הוכנסו התקבולים במעגל הכנסות העסק בהתחשבנות לצרכי המס... ...לכן השאלה שוב חוזרת לזה האם נתקבלה הכנסה ונרשמה כהכנסת פירות ולאחר מכן הוצא הכסף שנתקבל ממעגל העסקים והושקע בהשקעה הונית... כאן התקבול טרם נתקבל על ידי המשיבה (בשיטת ההתחשבנות לצרכי מס) ולכן את ערכו של התקבול יש לחשב לפי היום בו נתקבל לצרכי מס, דהיינו, בשנת גמר העבודה בגינה נתקבל, ומה שנתווסף עד לאותו יום לסכום התקבול המקורי הוא חלק הימנו ומההכנסה החייבת. ניתוק והשקעה הונית יכולים להעשות רק לאחר שהתקבול הוכנס במסגרת ההכנסות החייבות במס" (ההדגשה שלי - ש' נ'). על כך יש להוסיף את דברי השופט י' כהן בע"א 5[ 159/79], בעמ' 581: "התשובה לשאלה, אם ההכנסה שבפירות... הפכה לנכס הון, תלויה בשאלה, אם אכן נותק הקשר בין הפעולות העסקיות הרגילות של המערערת לבין ההשקעה. במקרה דנא, על-פי הראיות, שהיו לפני בית המשפט המחוזי, היה השופט המלומד רשאי לקבוע, שקשר זה (בין ההשקעה ההונית לבין הפעילות העסקית - ש' נ') לא נותק, ושההשקעה באגרות החוב נועדה אך ורק לשמור באופן זמני על ערך הכספים, כדי שהם יוכלו לשמש בעתיד לכיסוי ההוצאות של עבודות הפיתוח. על-כן, הן על-פי המבחן, העולה מכמה פסקי-דין, לפיו יש לבדוק, אם פעולת ההשקעה היא חלק אינטגראלי של עסקו של הנישום, והן לפי המבחן של ניתוק ממחזור העסקים - וייתכן שההבדל בין שני המבחנים הוא סמאנטי בלבד - הרי היו במקרה דנא ראיות מספיקות לביסוס קביעת השופט המלומד, שלא נוצר כאן ניתוק, ושפעולת ההשקעה באגרות החוב מהווה חלק מפעולות עסקיות רגילות של המערערת". הוא אשר קרה גם במקרה שלפנינו, כפי שקבע בית המשפט קמא על סמך עדותו של מנהל המערערת. די היה בכך כדי לדחות את הערעור בשאלה זו. אך אפילו היה מדובר על תקבולי הון של המערערת בגין מכירת ניירות הערך שרכשה, גם אז התמורה שהתקבלה נכנסה ושימשה לפעילות העסקית הרגילה של המערערת ובכך איבדה את צביונה כתקבול הון. ראה ע"א 12[ 32/56]. ג. חיוב המערערת במס על סכומים שהתקבלו לאחר שנות המס הרלוואנטיות 14. מדובר בתקבולים שהתקבלו על-ידי המערערת ב-1981 על חשבון תביעותיה בגין עבודות שנגמרו כבר עד שנת 1980. בית המשפט קמא ציין, כי בעת הדיון בהשגה כבר קיבלה המערערת את הכספים שתבעה, ומטעם זה דחה את ערעורה. אך גם אלמלא כן היה דין הערעור בנקודה זו להידחות. כפי שכבר נאמר, המערערת מדווחת לפי שיטת העבודות הגמורות, והמועד הקובע את החיוב במס על ההכנסה הוא מועד גמר העבודה. המערערת טענה, כי בעת גמר העבודה עדיין לא נקבע הסכום המדויק המגיע לה וניסתה למצוא אחיזה בע"א 13[ 860/75], בו היא רואה הלכה כי אין לייחם הכנסה או הוצאה אחורה כאשר הזכות או החבות טרם נולדה בתקופה הקודמת או הייתה "היולית" ובלתי מחייבת. כאשר הוגשו התביעות הייתה אמנם מחלוקת על חישובי ההתייקרות. אך, כטענתו של בא-כוח המערערת בכתב-תשובתו, המחלוקת הייתה על אופן חישוב ההתייקרויות, לא על עצם הזכות לתשלום עבור התייקרויות. זכות התביעה כבר הייתה אם כן קיימת. רק המודד הכמותי שלה טרם נקבע. די בכך לחיוב בעיתוי של גמר העבודות. השווה פסק הדין האמריקני H. LIEBES & CO. V. COMMISSIONER OF INTERNAL REVENUE [1937( ]18) (חובת דיווח על הכנסה צפויה מפיצויים מממשלת ארצות-הברית על שמנעה מאזרחיה, ללא סמכות, לצוד כלבי ים, למרות שסכום הפיצוים וצורת חלוקתם טרם נקבעו). יש להוסיף, כי רק סכום הקרן יוחס לשנת המס 1980, ואילו ההצמדה והריבית חויבו בשנת 1981 עם קבלת הסכום. מיותר לכן להתייחס לטענת המערערת, שבחיוב למפרע לשנת 1980 של כל הסכום, הקרן והפרשי ההצמדה, יש משום מיסוי כפול. 15. ולבסוף, טוען בא-כוח המערערת, שהטרדה בפתיחת החשבונות והשומות שכבר נסתיימו אינה מוצדקת, אלא לשם מניעת עיוותים ממשיים וחמורים, שלטענתו לא התקיימו במקרה זה. גם בטענה זו הוא מסתמך על ע"א 13[ 860/75] הנ"ל. אך מה לנו כאן ולטרדה מיוחדת בפתיחת חשבונות ושומות, כאשר השומה עדיין עומדת פתוחה ותלויה לפנינו. על כך כבר נאמר מפי השופט ויתקון בע"א 14[ 600/75], בעמ' 88-87: "...מזמן קיימת הלכה שאם בשנת ההכרעה נודעו לנו העובדות עלינו להעדיפן על השערות ונבואות..... ומה, אם זהו הדין שעה שיש צורך בפתיחת חשבון ושומה, מקום שאותה שומה עדיין תלויה ועומדת לפנינו על אחת כמה וכמה. כאן ודאי אין טעם להסיח דעתנו מידיעתנו דהיום ולעשות כאילו עדיין מגששים אנו באפלה". סוף דבר 16. הייתי דוחה את הערעור בכל שלושת נושאיו ומחזירה למשיב את השומה לשנת 1980 כאמור בסעיף 12 לעיל. הייתי מחייבת את המערערת בהוצאות המשיב בסך 8,000 ש"ח, להיום. השופט י' מלץ: מסכים אני עם חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו, כי דין הערעור להידחות. עם זאת ברצוני להבהיר את עמדתי לעניין ההכרה בהוצאות המימון. התשתית העובדתית שהונחה לפני בית המשפט קמא בנקודה זו הייתה דלה. לא הוברר, למשלי מה היה פרק הזמן שעבר בין רכישת המגרש לבין הצורך בנטילת ההלוואה. לא הוברר מה היה היחס בין הסכום שהוצא לרכישת המגרש לבין הסכום שנלקח כהלוואה. כל שהראתה המערערת בעניין זה היה, כי באותם ימים בהם הוציאה כספים לצורך תשלום רכישת המגרש היה חשבונה בבנק מצוי ביתרת זכות. בכך לא היה, לדעתי, די. על המערערת היה להראות, כי מן הראוי שההוצאה תוכר ככזו. סעיף 1(17) לפקודה מתנה את ההכרה בהוצאת המימון בכך שפקיד השומה ייווכח שהריבית שולמה על הון ששימש בהשגת ההכנסה. מכאן, שעל המערערת היה להראות, שאין קשר בין הוצאת הכספים לצורך רכישת המגרש לנטילת ההלוואה, ולשיטתה של המערערת, היה עליה להצביע על היעדר קשר אמיץ וסימולטני. אף מעל רף נמוך זה לא הצליחה המערערת לדלג ולא הצביעה על כל אינדיקאציה עובדתית המצביעה כי היה ניתוק בין שני הדברים. דפי יתרת החשבון שהוצגו היו מקוטעים וחלקיים, ובהם אין די כדי ללמוד על היעדרו או על קיומו של קשר בין רכישת המגרש לצורך בהלוואה. לכן, גם אם נאמץ את מבחנה המקל של המערערת, המסייג במידה ניכרת את הלכת ע"א 2[ 425/79], אין כל מקום לקבל את הערעור. עם זאת, נוכח פסק-דינה המקיף והממצה של חברתי הנכבדה, מצאתי לנכון להעיר עוד מספר הערות בעניין זה. מסכים אני למבחן אותו מציעה חברתי בסוגיה זו, לפיו יש ללמוד על הקשר בין ההוצאה הפרטית להוצאת המימון מכך שהנישום צפה את הצורר בהוצאת המימון בבואו לרכוש נכס הון. עם זאת, נראה לי, כי יש להעניק חשיבות רבה יותר לסמיכות מבחינת הזמן בין ההוצאה לצורך ליטול הלוואה. אלמנט הזמן מהווה שיקול מרכזי במסגרת מכלול הנסיבות שתיבחנה כדי ללמד על קיומו או על היעדרו של קשר בין ההוצאה הפרטית לצורך בהלוואה, ועל יכולתו של הנישום לצפות קשר עתידי כזה. גם לדעתי אין לקבוע מסמרות מהו פרק הזמן הראוי, ובוודאי אין לומר בכל מקרה, כי המדובר ב-3 שנים כפי שקובעות הנחיות הנציבות. אך ברור, שככל שהצורך להיזקק למקורות מימון קרוב למועד ההוצאה הפרטית, יהיה בכ כדי לחזק את המסקנה בדבר הקשר בין השניים. בבוא הנישום לבקש הכרה בהוצאת מימון, שומה עליו להראות, כי חלף פרק זמן מספיק, היכול להצביע על ניתוק הקשר. אין באמור לעיל כדי להוות גורם יחיד ובלעדי, אלא אך ורק להצביע על אחת מאבני הדרך שיקלו על הנישום ועל פקיד השומה לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. האם יכול היה הנישום לצפות, בעת שהוציא את הוצאת המימון, כי יהיה צורך מאוחר יותר להיזקק למימון? אינני מסכים לדרך בה הלכה חברתי בעניין זה בראותה את הקשר נעוץ אך ורק במבנה העסק של המערערת ובצורך המזדמן של עסק זה ליטול הלוואות לצורך מימון פרויקטים. אני סבור, כי משפוסעים אנו כברת דרך ארוכה ומצרים את הלכת ע"א 2[ 425/79] וקובעים מבחן רחב שיותיר שיקול-דעת לשופט לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, אין מקום לקבוע חזקה גורפת כזו, לפיה עסק שמממן מפעם לפעם פרויקטים לבנייה, חזקה עליו שהוצאות המימון שלו לא יוכרו אם רכש נכסים הוניים, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה זה, לו הייתה מונחת תשתית עובדתית מתאימה מטעם המערערת, המצביעה על היעדר הקשר, לא הייתי מהסס לקבוע, שתשתית זו הייתה גוברת גם על החזקה האמורה הנלמדת ממבנה עסק זה. עם זאת, נוכח כישלון המערערת להוכיח את היעדר הקשר האמור, יש גם לדעתי לדחות את הערעור, ואני מצטרף, בכפוף לאמור לעיל, לפסק-דינה של חברתי הנכבדה. השופט ת' אור: 1. מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו, וברצוני להתייחס רק לחלק הערעור הנוגע להוצאות המימון של ההלוואות. 2. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא בפרשנות שיש ליתן לפסק הדין בע"א 425/80 [2], עליו הרחיבה חברתי את הכתיבה. העובדות שהיו בסיס לפסק הדין שם הן "שהמערערת שילמה רבית על חשבון משיכת יתר בבנקים, ובתקופה זו נקנה על ידיה מגרש שאינו משמש להשגת הכנסה". הנמקתו של כבוד השופט שינבוים, בעמ' 836 שם, לכך שאין מקום להכיר בהוצאות המימון, היא כדלקמן: "המערערת הוציאה כספים למטרות שאינן לצורך ייצור הכנסתה. משום כך נוצר אצלה חוסר בכסף מזומן, והיא נאלצה ללוות כספים ולשלם עליהם ריבית, לכן אין היא יכולה לטעון, כי ריבית זו שולמה דווקא על כספים שלוותה לצורכי יצירת הכנסתה. שהרי אפשר לומר לה: 'אלמלא הוצאת את הכספים לקניית המגרש לא היית צריכה ללוות ולשלם ריבית' " (ההדגשות שלי - ת' א'). על-פי הנמקה זו, ועל רקע העובדות שהיו בע"א 2[ 425/79], ניתן להסיק, שאם יש לנישום הוצאות מימון והוא נזקק למימון זה לניהול עסקו- בשל כך שבאותה תקופה של קבלת המימון הוא רכש נכס שאינו משמש להשגת הכנסה - לא ייחשב מימון זה כהוצאה לצורכי העסק. במקרה כזה רשאי המשיב לשייך את המימון להוצאה שהייתה לרכישת הנכם, אף אם מה שאירע בפועל הוא, שקודם שולם עבור הנכס מתוך כספי העסק, ורק אחר כך, ועקב כך, נדרש המימון, ובמעות שהתקבלו עקב מימון זה נעשה שימוש לצורכי העסק. 3. העובדות בענייננו דומות במידה רבה לאלה שהיו בע"א 2[ 425/79]. כפי שהבהירה חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו, המערערת רכשה מגרש כהשקעה שלא לצורכי עסקה, אף שברור היה שהיא עתידה להיקלע לקשיי מימון. המערערת עוסקת בבנייה ציבורית, אשר בה התמורה עבור העבודות משתלמת רק כעבור 60-30 ימים מיום ביצוען. מכאן, שאם יישאר העסק ללא מזומנים - עקב רכישת המגרש - מן ההכרח שהמערערת תזדקק למימון לצורך ביצוע עבודות הבנייה בהן היא עוסקת, על כל ההוצאות הכרוכות בכך. בנסיבות אלה צדק המשיב, כשסירב, לאור הלכת ע"א 2[ 425/79], לראות בהוצאות המימון הוצאות מותרות בניכוי לפי סעיף 1(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. . מסכים אני עם חברתי הנכבדה, שיש מקום להבהיר ולסייג את ההלכה העולה מע"א 2[ 425/79], לאור הפירוש הרחב שמבקשת באת-כוח המדינה ליתן לפסק הדין בפרשה זו. החקירה והסיווג דרושים, הן בשאלה מהי "הוצאה פרטית" לעניין הלכה זו והן בשאלת הקשר הנדרש בין ה"הוצאה הפרטית" והוצאות המימון של העסק כדי שההלכה תחול. כמו לחברתי הנכבדה גם לי נראה, שהפירוש של המשיב להלכת ע"א 2[ 425/79] הוא רחב מדיי. אלא שאיני סבור שהבהרה וסיוג אלה דרושים לצורך הכרעה בענייננו, ועל-כן אשאירם בצריך עיון. בענייננו המדובר בהוצאות לרכישת מגרש כהשקעה שלא לצורכי העסק באותה שנת מס אשר בה ברור וצפוי היה שיהיה מחסור במזומנים לצורך ניהול העסק. ואכן, בשל ההשקעה כאמור, נאלצה המערערת ליטול הלוואות כדי שתוכל לנהל את עסקה. עובדות אלה די בהן, אף לדעת הדוגלים בפירוש מצמצם של ע"א 2[ 425/79], כדי להצדיק את עמדת המשיב. לפיכך מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו. הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו. ריבית והצמדהריביתהלוואה