הצהרת הון - מרצדס


פסק דין

הקדמה

1. ערעור זה, שעובדתי הוא בעיקרו, נסוב סביב צו שהוציא המשיב, פקיד שומה ת-א 3, למערער, לשנים 86' - 89' (להלן - שנות הערעור) ואשר יסודו בגידול הון בלתי מוסבר, שנמצא אצל המערער בין שתי הצהרות הון שהגיש למשיב; האחת ליום 31.3.84 שסומנה מש1/ (להלן - הצהרת ההון הראשונה); והשניה ליום 31.12.89 שסומנה מש2/ (להלן - הצהרת ההון השניה).

מעיון בנימוקי השומה עולה, כי עיקר מקורו של גידול ההון הנ"ל, בשורה של נכסים ברי ערך שרכש המערער במהלך שנות הערעור, ואשר לא הוזכרו כלל בהצהרת הונו השניה של המערער, גם אליבא דידו. בין אלה נימנו, מכונית מרצדס שנרכשה על ידי המערער בנובמבר 89'; סירת מנוע שנרכשה על ידו במאי 88' ודירת נופש שרכש באוגוסט 84'.

תרומה נוספת לגידול ההון בין שתי הצהרות ההון האמורות, נבעה אליבא דמשיב מעוד שורה של הוצאות שהוצאו על ידי המערער בשנים האמורות, ואשר לא התישבו עם הכנסותיו המוצהרות באותן שנים. בין אלה, הוצאות שכר דירה ששילם בגין דירות בהן התגורר באותה תקופה; הוצאות נסיעה לחו"ל שהוציא; תשלומים שביצע לביטוח הלאומי והוצאות שנדרש לשלם בעקבות תיאום הוצאות שנעשה לו.


שתי ההוצאות האחרונות, קרי, תשלומי הביטוח הלאומי וההוצאות המתואמות, יצאו מגדר המחלוקת במהלך הדיון בתיק, לאחר שבא כחו של המערער דאז, הכריז כי הסכומים שהוספו לשומה בסעיף ההוצאות והשימושים, בגין אלה, מקובלים עליו (עמ' 32 לפרוט').


מרכיב נוסף בגידול ההון, כך לפי כתבי הטענות בתיק, נגזר משתי הלוואות שצוינו על ידי המערער בהצהרת ההון השניה שלו, בסעיף ההתחיבויות, כל אחת על סך 80,000 ש"ח, בהן סירב המשיב להכיר, הכל, כפי שיוסבר ויפורט בהמשך.


2. המערער לא הכחיש, אם כי לא מלכתחילה, את עובדת אי הכללתם של כל אותם פרטי רכוש שנימנו לעיל, בהצהרת הונו השני. כך גם לגבי חלק מן ההוצאות שיוחסו לו כאמור.
טענותיו התמקדו בעיקרו של דבר בשאלת היקף ההשמטה, ובהסברים שהעלה לגבי כל אחד מפרטי השומה.
חלק ניכר מטיעוניו ביסס המערער על טרוניות כבדות שהעלה כנגד המשיב, שלא טרח לדבריו, לבדוק את ספרי החברות שהיו בניהולו בשנות הערעור, כדי לדלות מתוכם הסברים להשמטות הנטענות, ושלא טרח לחקור עדים שיכלו לאשר גירסתו. ממנו עצמו, כך המשיך וטען כנגד המשיב, נמנע העיון בספרי החברות משום שאלה לא היו בידיו לאחר שנלקחו ממנו על ידי מחלקת החקירות של המכס, שהגיש נגדו כתב אישום בגין אחד הנכסים נשוא ערעור זה.


3. בטרם אכנס לדיון ענייני בכל אחד מפרטי השומה וההסברים עליהם, אבהיר תחילה, כי טענותיו אלה האחרונות של המערער, אינן מקובלות עלי כלל.
אשר לטרוניותיו כנגד המשיב על שלא בדק, לא חקר, ולא זימן עדים כיאות לצורך אישוש טענותיו כנגדו, אין לאלה כל מקום כלל בערעור כגון זה, ואין לי אלא לתמוה על העלאתן בנסיבות המתוארות. והרי, הלכה פסוקה היא, כי כאשר בסוגיית הפרשי הון עסקינן, מונח נטל ההוכחה כולו על כתפיו של המערער, והוא זה הנקרא להביא ראיותיו להסברת גידול ההון המיוחס לו, או להפרכתו. כל שמוטל על המשיב הוא להצביע על גידול ההון, ומכאן עובר הנטל אל הנישום להסביר או להפריך.
כך מבהיר בית המשפט בע"א 83/236 ליברמן נ' פ"ש ת-א, פ"ד ל"ט (2) 812,810 עמדתו בענין זה:
"...מדובר איפוא בהתווספות פתאומית להון של המערער, שאין לה זיקה הגיונית לפעולות המתוארות בחשבונות, כאשר ההסבר החלופי היחידי הוא הסיפור על הירושה ודרך הטיפול בה, כפי שתואר בתמצית לעיל. בנסיבות כאלה אכן רבץ הנטל על המערער, ועליו היה להוכיח, כי תוספת ההון אינה תולדה של רווח עסקי, אשר אותו רשאי פקיד השומה להביא בחשבון בשומתו לצורך החיוב במס, אלא היא תוצאה של ירושה או של מתנה או של אירוע כיוצא בזה" (הדגשה שלי, ב.א.ת).


אשר לטענה בענין העדרם של ספרי החברות בידיו, ואי יכולתו, בנגזר, לסמוך טיעוניו על העולה מהם, גם כאן יש להביע תמיהה על הנטען. לא זו בלבד שהצדק עם הגב' בורשטיין בטענה כי הספרים נלקחו מן המערער כשנה ויותר לאחר הצהרת ההון השניה, אלא שגם אילו נלקחו ממנו קודם, לא היתה כל מניעה בעדו לסמוך הסבריו עליהם, בהיותם פתוחים בפניו לאחר הגשת כתב אישום נגדו.
האם יש לשוב ולהדגיש, כי בפני נאשם עומד, על פי דין, כל חומר הראיות לעיון ולצילום?

יודגש: המערער לא הציג בפני המשיב, במהלך כל דיוניו עימו שום תיעוד ושום מסמך להוציא מסמך אחד, מש4/, ששוגר אל המפקח על ידי רואה החשבון של המערער, מר ברק עמרמי, ובו הסבריו לפרטים מסוימים בהצהרת ההון, כאשר עיקרה בטענה שאין בידיו מסמכים לאישוש טענותיו.


4. לגופו של ענין, דומה, כי על מנת להתיחס אל הסבריו של המערער לגבי כל אחד מפרטי השומה, ועל מנת לעמוד על מידת תוקפם, אין מנוס מבחינתו של כל מרכיב ומרכיב לעצמו, תוך ניסיון להבינו על רקע תמונת הראיות הכוללת.
השאלה שאמורה לעמוד ברקע בחינה זו של מרכיבי השומה, היא, מהו בסופו של דבר הפער שנוצר ולא הופרך, בין שתי הצהרות ההון האמורות?



להלן, אתיחס אל פרטי ההשמטה ואל הסבריו של המערער לגביהם, על רקע שאלה זו.


השמטת המרצדס מהצהרת ההון השניה

5. במועד כלשהו בחודש נובמבר 89', רכש המערער בגרמניה, מכונית מרצדס מספר רישוי 11-561-89 (להלן - המרצדס, או, הרכב) תמורת סכום בן 220,000 ש"ח.
על כך לא חלקו הצדדים.
בעדותו בבית המשפט הודה המערער תחילה בעצם קניית הרכב, וכן הודה במחיר ששילם עבורו. בלשונו: "אני שילמתי לפפיאשוילי 220 אלף ש"ח עבור המרצדס" (עמ' 64 לפרוט').
אלא שבהמשך חזר בו וסיפר סיפור אחר. לדבריו הפעם, גם אם רכש את הרכב בשנת 89', וגם אם זה המחיר ששילם תמורתו, הרי, לא הוציא סכום זה בפועל באותה שנה, ולא בשנים האחרות שבערעור, אלא לאחר המצאת הצהרת ההון השניה למשיב.
בתקופה שבין שתי הצהרות ההון, כך טען, הוציא על רכישת הרכב 80,000 ש"ח בלבד, ואת היתרה הוציא לאחר מכן.


6. טענה זו, יש לומר מיד, לא זו בלבד שעומדת היא בסתירה צורמת לדבריו הקודמים של המערער, אלא ששום גיבוי גם לא ניתן לה בראיות.
וכיצד כך, כאשר ענין לנו בעסקה בעלת היקף כספי בלתי מבוטל, שמדרך הטבע חייבת היתה להיות מלווה בתיעוד ובמסמכים, שאמורים היו להצביע על צורת הרכישה, ועל צורת מימונה על ידי המערער?

האמנם לא יכול היה להשיג מסמך בנקאי כלשהו, כפי שטענה הגב' בורשטיין בצדק, על מנת להוכיח שמחשבונו לא יצא עד מועד הצהרת ההון השניה סכום העולה על אותם 80,000 ש"ח להם טען?



מכל מקום, באין בפני כל ראיה לגיבוי טענתו זו של המערער, בדבר אי מימונו המלא של הרכב במהלך שנות הערעור, אין לי אלא להסיק, כי אין לה לטענה זו כל אחיזה בעובדות, ודינה להידחות.
בנסיבות אלה, אין לי כל נפקא מינה אם מימן המערער את רכישת הרכב על ידי התקזזות עם אדם אחר (הוא אותו פפיאשוילי) או אם מימן את הרכב ישירות. השאלה, אחת היא, לאמור, מהו מקור הכסף שהוצא לצורך רכישת הרכב בתוך תחומיה של תקופת הערעור; והאם נמצא לכסף זה כיסוי בהכנסותיו המוצהרות?



אשר לטענת המערער, לפיה, הוחרם הרכב מידיו חודשים מספר לאחר רכישתו, גם בכך אין לדעתי כדי לתרום כלל לפתרונה של שאלת מקור המימון של הרכב בעת רכישתו; או, ענין מצב נכסיו של המצהיר נכון ליום הצהרת ההון.
החרמת הרכב שבוטלה בהמשך, לא ביטלה בכהוא זה את העובדה הפשוטה, שבתקופה הרלוונטית לערעור, יצא מכיסו של המערער אותו סכום כסף שבו מומן הרכב; ודי בכך.


תוצאת המקובץ היא מכל מקום, כי התשתית הראייתית שהציב המשיב לגבי אלמנט זה של שומתו, קמה; וכי הוספת הסכום על סך 220,000 ש"ח לסעיף ההוצאות והשימושים בשומה, כדין נעשתה.


הסירה

7. ביום 17,11.90 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב, בתיק אזרחי 51641/90 כנגד חברת הביטוח האנגלית, חתמי לוידס לונדון ואח' (מש5/) בה תבע נזקיו בגין שריפת הסירה שהיתה בבעלותו, במאי 1988.
בסעיף 8 לכתב התביעה טען המערער:
"שווי הסירה והציוד שעליה נכון ליום השריפה היה לפחות 35,000 דולר. הסירה נקנתה בשנת 1988 על ידי התובע 1 (המערער) בסכום של 33,000 דולר ושוויה ביום השריפה היה לפחות סכום זה".


לאחר שעותק מתביעתו זו של המערער נמצא על ידי אנשיו של המשיב בתיקו אצל רואה החשבון מר עמרמי, החליט המשיב להוסיף גם סכום זה של עלות הסירה, בסך 51,480 ש"ח - או 33,000$ כמוצהר על ידו - ששולם על ידו בעת רכישת הסירה במאי 88'.
המערער, שהכחיש תחילה, מכל וכל, עצם בעלותו בסירה בשנות הערעור, שינה טעמו בהמשך, וטען כי מכל מקום לא דובר כלל בסכום עלות של 33,000$, כמצוין בתביעתו מש5/, אלא בסכום של 10,000 $ לכל היותר, ששולם על ידו בפועל בגין הרכישה.
אשר להצהרתו בכתב התביעה כנגד חברת הביטוח, בזו, כך הסביר, נופח על ידו מאד מחיר הסירה מטעמים מובנים.


אין צריך לומר כי טיעון זה שנזרק לתוך חלל בית המשפט מבלי כל גיבוי בראיות, כאשר הסתירה המובנית בו צורמת, חסר הוא כל נפקות לענייננו. שהרי, אין בו כדי להסביר את עצם השמטת הסירה מהצהרת ההון; ואין בו גם כדי להוכיח שווי מונמך של הנכס, כנטען היום מפי המערער.
במיוחד כך, כאשר הסכום שנתבע על ידי המערער בכתב התביעה, תאם את הסכום שציין רואה החשבון שעבד עם המערער בכל שנות הערעור. כאן ושם דובר בעלות שסבבה סביב סכום של כ50,000- ש"ח (ר', מכתבו של מר עמרמי מש7/, אל המשיב, ור' עדותו בעמ' 102 לפרוט').


בנסיבות הענין כמתואר, אין לי אלא לקבל עמדת המשיב גם בנקודה זו, ולהעמיד את סכום גידול ההון שנוצר למערער עקב אי רישומה של הסירה במצבת נכסיו, בהצהרת הונו השניה, על סך 51,480 ש"ח, השווים לסך 33,000$, נשוא תביעתו הנ"ל.


השקעה ביחידת נופש

8. ביום 1.8.84 רכש המערער יחידת נופש מחברת קלרין, תמורת סכום של 10.700 ש"ח....
רכישה זו, כמו המרצדס וכמו הסירה, לא דווחה גם היא בהצהרת הונו השניה של המערער, דבר לא נרמז אודותיה.
לטענת המערער - שלא הכחיש רכישתו של נכס זה מקלרין במועד הנזכר - לא שילם תמורתו בכסף, אלא בשווה כסף, במסגרת עסקת חליפין בה מסר לקלרין, בתמורה לדירת הנופש, את מכונית ה-BMW שהיתה בבעלותו ואשר נתקבלה בידיו כמתנה מאביו.
טענה זו, ככל שמוזרה היא על פניה, לא הועמדה במחלוקת בעניננו, לגופה, אלא לענין זיקתו של המערער ל-BMW, אם כמו שרכש הרכב עצמו, ואם כמי שלא הוציא כסף על קנייתו, אלא קיבלו מאביו; כנטען.


גם בענין זה, למותר לשוב ולהדגיש, כי טענת המתנה עמדה תלויה באויר, ללא שום תמיכה וגיבוי בראיות. אבי המערער לא זומן להעיד ולהחקר על "המתנה" שהעניק לבנו ברוב אדיבותו, וגם איש מחברת קלרין, לא הגיע על מנת לחזק הנטען.
יתרה מזו, עיון בהצהרת הונו הראשונה של המערער ליום 31.12.84 מבהיר, כי הרכב נשוא עסקת החליפין, היה ברשותו של המערער עוד בתקופה שלפני הצהרת הון זו, וכי נרשם בה, כרכב שעלותו 1,1000,000 שקלים ישנים, שהם 1,100 ש"ח.
הווה אומר, לא במתנה עסקינן, ולא בנכס שעלותו בידי המערער היתה אפס, אלא בנכס בעל ערך כספי בדוק, שנרכש לפי שוויו בשוק (ר' עדותו של רואה החשבון עמרמי בעמ' 106 לפרוט' בנושא זה).
פועל יוצא מן האמור, שמחיר יחידת הנופש, ככל שזו אכן נרכשה כנגד רכבו של המערער כנטען על ידו, עמד על סך 1,700 ש"ח נכון ליום הצהרת ההון השניה.
סכום זה שנגרע כאמור מהצהרת ההון השניה, הוסף כנדרש, לשומה נשוא הערעור.


ויוער: בצדק הבהירה ב"כ המשיב ברוב הגינותה, כי בנגזר מתיאור הדברים לעיל, אמורה יחידת הנופש להתווסף אל הוצאותיו של המערער בהצהרת ההון השניה, כאשר כנגדה אמורה להרשם הכנסה שמקורה במכירתו הרעיונית של הרכב לחברת קלרין, בסך 9,590 ש"ח.
בנקודה זו צריכה השומה תיקון, כפי שהוסכם כאמור גם עליה.


הוצאות שכר דירה

9. מנייר העבודה שהכין רוה"ח של המערער מר עמרמי (מש53/) עולה, כי בחלק מתקופת הערעור, או ליתר דיוק, בתקופה שבין התאריכים 15.8.88 - 31.12.89, התגורר המערער בדירה שכורה ברח' אושא בתל-אביב, שעבורה שילם שכר חודשי בסך 650$.
הוצאה חודשית זו, שלא הוזכרה בהצהרת הונו השניה של המערער, הוספה על ידי המשיב לסעיף ההוצאות בשומה, לאחר הכפלתה במספר חודשי החזקתו של המערער בדירה זו.
תחילה, בנה המשיב פרט זה של השומה על פי מיטב שפיטתו, באין בידיו נתונים מדויקים שהמערער נדרש למוסרם, ולא מסר. ואולם בהמשך, לאחר הוצאת הצו, החליט המערער למסור לידי המשיב את הסכם השכירות, מש65/, שעל פיו הושכרה לו הדירה למשך אותה תקופה. עם קבלת ההסכם תיקן המשיב את בסיס השומה, בהתאם, בהעמידו את הסכום הכולל על דמי שכירות חודשיים בסך של 500 $ לחודש בלבד.
דא עקא, שגם על כך חלק המערער. לטענתו, ולטענת בא כוחו המלומד, לא נשא הוא בדמי שכירות אלה, לבדו, שכן במהלך כל אותה תקופה התגורר בדירה זו ביחד עם שותפו, אחד, בנימין מנצורה.


ושוב, גם כאן, חוזר הסיפור על עצמו, כמקודם. אותו שותף לדירה, מר מנצורה, לא זומן כלל לבית המשפט, כך שלא העיד על שותפותו עם המערער, ולא אישש טענת השותפות בדירה; תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה.
במקום השותף לדירה, עצמו, הגיע לבית המשפט לפי הזמנת המערער ידידו של מנצורה, הוא, מר עודד רומנו, שניסה ככל יכולתו לחזק גירסה זו של המערער; לשוא.
בעומדו על הדוכן, התקשה מר רומנו מאד במסירת פרטים אודות תקופת השכירות והמגורים של חברו מנצורה, בדירה, כמו גם במסירת פרטים אחרים אודות האיש (ר', עמ' 119 לפרוט'). דבריו הציבו בפני, סימני שאלה לא מעטים באשר לאמינותו, במיוחד כאשר הוברר לי כי אותו מנצורה התגורר באותה תקופה עצמה ברח' בבלי דווקא (ר', מש47/) ; וכאשר הוברר לי עוד, שעל פי הסכם השכירות מש65/, עליו חתם המערער לבדו, ולא מנצורה, התחייב להימנע מ"לשתף אחר בזכות החזקה", אלא אם כן קיבל הרשאה בכתב מן המשכיר, לעשות כן [ר', סעיף 6(א) להסכם].
הרשאה כזו, יש לומר, לא הוצגה לי, והמשכיר עצמו לא זומן לעדות. גם שום מסמך בנקאי או אחר על העברות כספיות שאמורות היו להתבצע על ידי המערער ו/או שותפו לדירה, לידי המשכיר, לא הונח בפני.
וכיצד אוכל לאמץ, בנסיבות שכאלה, דבריו של המערער, חסרי הביסוס וחסרי הגיבוי?



10. לטענת המשיב עוד, התגורר המערער בשנים 85' - 87', בדירות שכורות שונות ברחבי העיר תל אביב, כעולה לטענתו מן המסמכים מש54/, מש55/ ומש56/ שהגיש לי.
הדירה האחת היתה ברחוב רופין, האחרת ברח' עזרא, והשלישית, ברח' חיים ואלישע.


בנקודה זו, נטיתי לקבל הסבריו של המערער, כי לא התגורר בדירות אלה, וכי פטור הוא מהמצאת הסברים לגביהן, בהיות טענות המשיב בנושא הדירות, מבוססות על מסמכי מירשם התושבים הנ"ל, ולא יותר.
אכן, כפי שחזר וטען ב"כ המערער, אין לסמוך קביעה חד משמעית בנושא השכירות הנטענת, כאשר כל הבסיס לטענה זו הוא רישום פורמלי במרשם התושבים שיכול להיות מטעה או מוטעה. והרי, כך הוכח אליבא דכולי עלמא לגבי הדירה ברחוב רופין, שבגינה ייחס לו המשיב הוצאות שכירות במשך שמונה חודשים, שעה שדובר בדירת הוריו.


עובדה זו, כך נראה לי, היא בעלת השלכה גם על טענת המשיב בענין החזקתו של המערער בדירה ברחוב עזרא, שלטענתו לא גר בה מעולם.
עדותו של המערער בענין זה, שגובתה היטב בעדויותיהן של חברתו, ז'קלין משולם (עמ' 98 לפרוט') ואחותה שושנה אורטל (עמ' 100 לפרוט') עמדה אל מול טענת המשיב, ששוב נסמכה כל כולה על מירשם התושבים, ויכלה לה.


דמי השכירות שיוחסו למערער בגין תקופת השכירות בדירה זו, יופחתו לפיכך מסעיף ההוצאות בשומה נשוא הערעור.
אינני יודעת דבר על הדירה ברחוב חיים ואלישע, ואיני רואה ליחס למערער הוצאות בגין שכירת דירה זו.


11. דומים הדברים בהתיחס לטיעוניו של המשיב באשר לחוב המס בו התחייב המערער, עקב מכירת דירת מגורים שרכש לעצמו, ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב.
לגבי דירה זו טען המשיב, תחילה, כי יש לראות ברכישתה ובמכירתה, עסקאות שעשה המערער במסגרת עיסוקו בסחר במקרקעין, ולחייבו בגין רווחי המכירה כהכנסה מעסק.
לאחר שעות ארוכות של שמיעת העדים וחקירת המערער אודות עיסוק זה במקרקעין, הודיעה ב"כ המשיב ברוב הגינותה, כי החליטה לרדת מן הטענה שהמכירה נשוא הדיון, בוצעה במסגרת עסקית, וכי חרגה מגדרה, של עיסקה פרטית.
דא עקא, שעל אף האמור לא הרים עדיין המשיב ידיו בענין זה. אם אין עסקת מכירת הדירה ברחוב קינג ג'ורג' בבחינת עסקה ממש, כך המשיב, הרי, מהווה היא לעומת זאת, עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי, וממילא טעונה היא מס על רווח ההון שהצמיחה למערער.
וכל כך למה?

על מנת להעמיד טיעון זה על רגליו, הצביעה הגב' בורשטיין בפני, על כל אותם סממנים שנימנו בפסיקה, ואשר על פיהם הופכת עסקה במקרקעין להיות עסקה מסחרית, או עסקת אקראי מסחרית.
סממנים אלה שנתקיימו לטענתה גם בעניננו, הם: תקופת החזקה קצרה בנכס; בקיאותו המוכחת של המוכר, בעסקי מקרקעין; תדירות עסקאותיו בתחום זה, ומימון העסקה בכסף זר.


בחנתי כל שנטען והוכח על ידי המשיב בהקשר זה, והגעתי למסקנה כי רק תנאי אחד או שניים, התקימו לגבי המערער בעניננו, ובכך אין די כדי להשליך על אופיה העסקי של העסקה.


אכן, הדירה נרכשה על ידי המערער בתאריך 10.10.87 ונמכרה על ידו בתאריך 6.5.88, לאחר שהתגורר בה - אם בכלל - רק מספר חודשים. תקופת החזקה קצרה בנכס מהווה אכן אינדיקציה להחזקה עסקית ואולם לא כך כאשר אלמנט זה עומד בפני עצמו.
לפי הראיות שבאו בפני, לא היתה באותה עת בידי המערער כל דירה אחרת, עובדה שנתקבלה גם על דעתו של מנהל מס שבח, אשר ראה לפטור מכירת דירה זו ממס, בראותו בה דירת מגורים יחידה של המערער; ובצדק כך.
העובדה ששנתיים לאחר מכירה זו, קרי, במועד כלשהו בשנת 90', נכנס המערער ראשו ורובו לעסקי מקרקעין, כשהוא מבצע עשרות או מאות עסקאות כאמור, אין בה כדי להשליך על עסקה יחידה זו, שכמותה לא בוצעה לפחות בתוך השנתיים שלאחריה.
אכן, לצורך הוכחת אופיה העסקי של עסקה מסוימת, די בהצבעה על עסקאות דומות לה לפני או אחרי אותה עסקה, אלא שהקשר בין העסקאות חייב שיבוסס על ראיות של ממש, מה שאין כן בעניננו. עסקת דירה זו אינה קשורה בעיני, על פניה, בעסקאות המאוחרות יותר, ואין להשקיף עליה כאילו היתה אחת מהן.


הדבר נכון גם באשר לאלמנט הבקיאות של המערער בעסקי המקרקעין, שאמנם הוכחה לגבי התקופה החל משנת 90', אך לא בוססה כלל לתקופה הרלוונטית לדיון זה.


בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא לאמץ עמדתו של מנהל מס שבח, שראה במכירת הדירה האמורה, מכירה של דירת מגורים, על כל המשתמע מכך.


נסיעות לחו"ל

12. אין חולק, אף לא המערער עצמו, כי בתקופה נשוא הערעור, יצא לחו"ל לא פחות מ21- פעם (ר', מוצגים מש50/ מש51/, מש8/ ומש9/, וכן עמ' 30 לפרוט'). נסיעות אלה לא הוזכרו בסעיף ההוצאות בהצהרת ההון השניה, ומשום כך החליט המשיב להוסיף בסעיף זה, סכום כולל ע"ס 35,000 ש"ח בגין כלל נסיעותיו. זאת, לאחר שהסכים לקבל בחלקה, טענת המשיב לפיה מומן חלק ניכר מנסיעותיו אלה על ידי החברות בניהולו, ששלחוהו לחו"ל בעניני יבוא ועסקים אחרים.
אין צריך לומר כי על מנת להוכיח טענה חריגה זו, שומה היה על המערער, כצעד ראשון, להמציא למשיב את ספרי החברות, ולהצביע על רישומן של הוצאות הנסיעה שניתנו לו כנטען על ידו.
המערער לא טרח לעשות כן, ואף הגדיל עשות בהטיחו כנגד המשיב טענות קשות על הימנעותו שלו מבדיקת ספרי החברות, מיוזמתו.
כלום היה על המשיב לשוטט מחברה, לחברה ולתור בספרים של כל אחת מהן אחר רישום שיועיל לביסוס טענה כזו ואחרת של המערער כאשר הנטל להוכיחה עליו הוא, כטענת ב"כ המשיב?



בנקודה זו, לא מצאתי כל תועלת בעדות חברתו של המערער, או בעדותה של הגב' שריזלי (עמ' 116 לפרוט') שכלל לא עבדה בחברה בתקופה הרלוונטית, ולא יכלה להעיד, אלא מפי השמועה, על נסיעותיו של המערער, אם עסקיות היו, אם לאו.
צודקת ב"כ המשיב גם בזאת, שממילא אין לדבר על מימון הנסיעות על ידי החברות, בטרם נוסדו אלה, קרי, לפחות לא בשנים 84' - 86'; שכן, רק בשנת 86' או אולי 87' נוסדה הראשונה בהן, היא חברת נדי אביזרים בע"מ, כפי שהעיד המערער עצמו (עמ' 79 לפרוט').
מה לי אם כן הטענה בדבר מימון הנסיעות על ידי החברות? כלום עשו כן בטרם באו לעולם?



נראה לי מכל שהובא, כי אך חסד עשה המשיב עם המערער, בהעמידו את הוצאות נסיעותיו על סכום סימלי כמעט של 35,000 ש"ח, לכל תקופת הערעור.


סעיף הזכאים בהצהרת ההון

13. ייאמר תחילה, כי ההלכה שנקבעה בנושא זה ברורה היא וחד משמעית, לאמור, הטוען שקיבל הלוואה מקרוב או מידיד, וכי כיסה בה את הוצאותיו בתקופת הצהרות ההון, חייב להוכיח טענתו זו בראיות, של ממש.
בענין יונה (עמ"ה 85/19-18, יונה יונה נ' פ"ש י-ם, מיסים ג6/ עמ' ה142-) הבהיר בית המשפט כי "טענת הלוואה מקרובים היא תמיד טענה חשודה", וכי ניתן לקבלה, רק לאחר שבוססה בראיות אוביקטיביות, כמו, אישור בנק המעיד על משיכת סכום ההלוואה מחשבונו של המלווה; אישור על העברת הסכום לחשבונו של הלווה; או, דפי חשבון הבנק של הלווה שגם בהם אמור להופיע הסכום המתאים בזמן המתאים.
דבר מכל אלה לא הוצג על ידי המערער בעניננו, וכל הטענות שהשמיע בפני, בעלמא, אין בהן כדי להועיל לו כלל.
מה עוד, שסיפוריו בשני המקרים, לגופם, מעלים על פניהם תהיות קשות לגבי אמינותם, כפי שיוסבר להלן.


ההלוואה מן הגב' זמירה יהודאי

14. בסעיף ההתחיבויות של המערער בהצהרת ההון השניה שלו, הופיע סכום על סך 80,000 ש"ח לזכותה של הגב' יהודאי, ממנה קיבל סכום זה לדבריו, כהלוואה לזמן ארוך ללא תנאים.
ועל שום מה החליטה אותה גב' יהודאי להשליש לידי המערער - שלא היה כמסתבר רעב ללחם - סכום נכבד שכזה, בדרך של גמילות חסד?

שמא, היתה אישה נדיבת לב זו, גם בעלת אמצעים כאלה שיכלה להרשות לעצמה פיזור כספיה ללא חשבון? - מסתבר שלא כך, ולהיפך. ענין לנו לפי דברי המפקח, באישה קשת יום, עקרת בית שלא הרויחה לפרנסתה, ואשר היתה תלויה כל כולה בכספו של בעלה הנרקומן, אשר שהה אותה עת מאחורי סורג ובריח.
מנין איפוא אותו סכום כסף בידיה, ומדוע עשה דרכו אל המערער? דווקא? על תמיהה זו לא שמעתי כל הסבר מפי המערער, וזו נותרה תלויה ועומדת נגדו.
מעדותו של המפקח מר אבי ניסן (עמ' 28 לפרוט') הוברר לי, כי האישה זומנה אל משרדי המשיב, שם הוצגו לה שאלות על אותה הלוואה, אלא שהאישה, לא ידעה במה המדובר. לדברי המפקח, חזרה וטענה באוזניו כי לא היו דברים מעולם, וכי שום הלוואה לא ניתנה על ידה לא למערער ולא לאדם אחר כלשהו, בהיותה היא עצמה חסרת כל.
המפקח, כך הוסבר לי, הציג בפני הגב' יהודאי מסמך בכתב יד, מש45/, שנמצא בתיקו של המערער אצל רואה החשבון שלו, ובו נרשם שהמערער קיבל הלוואה כאמור, ממנה.
הגב' יהודאי טענה כי לא ראתה את המסמך ולא חתמה עליו מעולם, הגם שחתימה מיומרת שלה התנוססה עליו.
לכאורה די בכך כדי להפריך את סיפור ההלואה, מכל וכל.


דא עקא, שבזאת לא נסתיים הענין.
המערער, שביקש על אף האמור, לבסס טענת ההלוואה ולהציגו כהסבר להוצאות ולשימושים שיוחסו לו, החליט לזמן לעדות בפני, לא את בעלת ההלוואה, אלא את בנה, עופר יהודאי, שהפך את הקערה על פיה.
לדבריו של זה, אף שהמסמך מש45/, נושא חתימת אימו עליו, אין זו בפועל חתימתה שלה, אלא חתימתו הוא, שביצע בשמה. לטענתו, הוא המלווה, והוא זה שמסר הכסף לידי המערער. ומדוע חתימת אימו? לדבריו "על מנת לעשות לה כבוד". ומה הכבוד בחתימה? - סתם ולא פירש.
לא שמעתי מפי העד, על מה ולמה החליט למסור סכום כסף נכבד זה שאמור היה לשמש לפרנסת משפחתו, לידי המערער, איש בעל נכסים, בעל מרצדס ו-BMW, בעל סירה ובעל חברות.
מה ששמעתי ממנו, היה סיפור מפותל וחסר היגיון, שהתיחס בין היתר לעובדה שהכסף היה בידיו ולא בידי אימו, שלא ידעה דבר על מסירתו למערער.


עדותו של עד זה, יש לומר, לא התקבלה על דעתי מכל וכל, לא רק בשל היותה סותרת את דברי המערער עצמו, אלא גם בשל אי האמת שזעקה ממנה ובשל העדר ההיגיון הבסיסי בה.


סיכומו של ענין בנקודה זו, סיפור ההלוואה שהביא המערער בפני, על שתי הווריאציות שפורטו לעיל, דימיוני הוא בעיני וחסר שחר, עד שאין לי אלא להתפלא על עצם הצגתו בפני בלא הנד עפעף.


15. ההלוואה האחרת

כמו ההלוואה הראשונה, כך גם זו - שלדברי המערער ניתנה לו על ידי חברו, או שותפו המיומר לדירה, בנימין מנצורה - עמדה ע"ס 80,000 ש"ח, אותם כלל המערער ביתרת הזכאים בהצהרת הונו השניה.
כמו שם, כך גם כאן, לא היה בידי המערער מסמך כלשהו לאישוש טענת ההלוואה, להוציא דף רשום בכתב יד מש47/, הנחזה להיות אישורו של מנצורה אודות ההלוואה.
דא עקא שאותו איש עלום, בשם בנימין מנצורה, כלל לא זומן כאמור לעדות בפני, וחברו, עודד רומנו שהתנדב להעיד במקומו, לא אישר מסמך זה כלל.
לא האמנתי לעד רומנו כי נכח בעת רישום מסמך ההלוואה, שהיה לדבריו מסמך שונה ממש47/, ולא האמנתי לו שנכח בעת ספירת הכסף. דבריו נאמרו כלאחר יד בלא כל אחיזה בראיה כלשהי.


ושוב, הצדק עם הגב' בורשטיין בהקשותה, על מה ולמה נטל המערער הלוואה מאדם עלום, שאין לדעת מיהו, ואשר שום מאמץ להביאו לבית המשפט, לא הוכח? ועל מה ולמה הסכים אותו אדם להעניק מחסדו למערער, שמצבו הכלכלי לא הזקיקו כלל לחסדים אלה?



הצדק עימה בהקשותה, גם, מדוע זה לא טרח המערער כלל, ברצותו להוכיח טענת ההלוואה, להמציא לבית המשפט, ולו, מסמך בנקאי אחד, שיצביע על דרכו של הכסף מן המלווה, אליו?

באין בפני כל מסמך או כל ראיה אוביקטיבית בעלת משקל, לאישוש סיפורו של המערער, לא אוכל לקבל גם טענת הלוואה זו, השומה בענין זה תישאר בעינה.


16. סוף דבר,

על רקע העדר בסיס ראייתי כלשהו למרבית הסבריו של המערער שנדונו לעיל, ועל רקע העובדה שהוא זה שנשא בנטל להפרכת הטענה בדבר הגידול בהונו כמבואר, ולא השכיל להרימו, אין לי אלא לדחות הסבריו להוציא באותם סעיפים לעיל, בהם קיבלתי עמדתו.


יוער, לא ראיתי להתיחס להסבריו של המערער בענין הכספים שנפלו לידיו במסגרת עסקי מכוניות כלשהן שביצע לטענתו במהלך שנות הערעור, באין לאלה כל בסיס בכתבי הטענות ובדיונים שקדמו להם.


כך הדבר גם לגבי כל שנטען על ידו לפתע, במסגרת סיכומיו, בענין הוצאות המחייה שקבע לו המשיב, ואשר עליהן לא חלק קודם, כלל (ור' מכתבו של רואה החשבון מש48/).
במיוחד כך, לנוכח העובדה, שכל טענותיו החדשות בענין אורח חייו הצנוע, דלות הוצאותיו, וריחוקו ממותרות, נראו בעיני מגוחכות כדי אבסורד, על רקע הדברים שהובאו על נכסיו ורכושו לאורך דיון זה.


הערעור יידחה איפוא בחלקו המהותי.


המערער ישלם הוצאות המשפט בסך 15,000 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתום שבוע מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרשי הון

  2. גידול לכאורי בהון

  3. הצהרות הון הפרשים

  4. הצהרת הון - מרצדס

  5. השוואת הון - דוגמא

  6. הצהרת הון לא סבירה

  7. השתתפות החברים בהון

  8. תקנות הון עצמי

  9. הצהרת הון ראשונה

  10. אישור חלוקת הון

  11. הצהרת הון - ייעוץ משפטי

  12. השוואת הצהרות הון

  13. השוואה בין שתי הצהרות הון

  14. צו לעידוד השקעות הון

  15. הצהרת הון גבוהה בגלל הלוואה

  16. הפרש בין הצהרות הון בגלל מלאי

  17. חוק לעידוד השקעות הון בחקלאות

  18. ניכוי הוצאות ריבית על הון זר

  19. קיזוז הפסדי הון מול רווחי הון ?

  20. בעל דוכן בשוק הכרמל - הצהרת הון

  21. צו לעידוד השקעות הון בחקלאות

  22. חוק לעידוד השקעות חברות עתירות הון

  23. קבלת כסף מההורים - הצהרת הון

  24. סעיף 45 לחוק עידוד השקעות הון

  25. הפסד הון ממחיקת חוב - תיאום הון

  26. זכות לקזז הפסדי הון כנגד רווחי הון ?

  27. גידול הון בלתי מוסבר - שתי הצהרות הון

  28. רווח הון אינפלציוני במכירת מניות

  29. הצהרת הון - אי הצהרה על גידול תכולת בית

  30. צו הפיטורין בענין הוצאות הון מניות

  31. צו עידוד השקעות הון מפעל להשכרת ציוד

  32. תקנות מס הכנסה חישוב רווח הון בעסקה עתידית

  33. תקנות השקעות משותפות בנאמנות הון עצמי וביטוח

  34. מסלול מענקים - סעיף 47 לחוק עידוד השקעות הון

  35. צו עידוד השקעות הון מענק על מכונות וציוד מתוצרת הארץ

  36. סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה - הפרשי הון בלתי מוסברים בין שתי הצהרות הון

  37. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח דרכי השקעת ההון והקרנות של מבטח וניהול התחייבויותיו

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון