העלמת מס תשלום תלושי משכורת עובדים

פסק דין רקע 1. השומה שבנה המשיב בתיק זה, נסמכת כל כולה על מימצאי חקירה פלילית (להלן - החקירה) שנערכה על ידי מחלקת החקירות של מס הכנסה, במשרדיה של חברת ש. דניאל בלדרים בע"מ (להלן - החברה) בה עבד המערער בשנים נשוא הערעור, הן, השנים 93' - 95'. ממימצאי החקירה עלה כי החברה - שעיסוקה היה בשיווק שטחי פרסום לעיתון בטלפון (טלמרקטינג) - הנהיגה אצלה שיטת תשלום עמלות לעובדיה, אשר בוצעו בחלקם הגדול "מתחת לשולחן", מבלי שדווחו לרשויות המס, ומבלי שנוכה מהן מס במקור כמתחייב. לצורך הסוואת מעשיה אלה, שהיוו בעליל מעשים של העלמת הכנסה, נהגה החברה למסור לידי כל אחד מן העובדים - בהם המערער דנא - תלושי שכר חודשי על סכומי שכר טריויאליים שנעו סביב 2,000 - 2,500 ש"ח לחודש (להלן - התלושים) אשר שולמו למערער ולחבריו, בשיק שצורף אל התלוש, על אותו סכום. מסכום השיק ניכתה החברה מס במקור, כדין. דא עקא, שבזה לא נסתיים הענין. לצד השיק, כך הוברר, נהגה החברה בשנים נשוא הערעור, להשליש לידי עובדיה, שכר נוסף במזומנים, בסכומים שעלו הרבה על סכומי השיקים, ואשר היקפם לא נודע עד היום. על התשלומים במזומנים שהיוו בפועל עיקר שכרם של העובדים, לא דווח למשיב דבר, והמס בגינם לא נוכה. המערער, כפי שנטען ולא הוכחש, היה אחד העובדים בחברה, שנהנה מהסדר התשלומים המתואר במשך שנים, ושתק; על כך אין מחלוקת. כל שנטען בפני, על ידו ועל ידי בא כחו המלומד, הוא, כי לא ידע, לא הבין ולא חשד. הסידור המתואר, כך המערער, נראה בעיניו תקין וראוי הגם שעלתה ממנו, על פניו, התנהגות חמורה ביותר מצד החברה כלפי רשויות המס, והגם שהנהנה המרכזי מהתנהגות זו, היה הוא עצמו, כמו יתר העובדים בחברה. ממילא, סבר המערער לפי טיעונו בפני, כי משנעשה מה שנעשה, לא עליו החובה לתקן המעוות, אלא על החברה שיזמה ותיכננה את כל המהלכים, ואשר בפועל יש לראות דווקא בה, כמי שחייבת בתשלום המס לרשויות, להבדיל ממנו ומחבריו שאמורים היו לקבל שכרם, לאחר ניכוי המס במקור ממנו. ומה לו למשיב לטענתו, כי ילין עליו? בניית השומה 2. למרות העובדה שהשומה לשנות המס שבדיון הוצאה למערער על רקע ובעקבות מימצאי החקירה הפלילית הנזכרת, הובהר לי מפי המפקח יאיר הניג (עמ' 53-50 לפרוט') כי לא השתית מסקנותיו השומתיות על תוצאות החקירה, הן לבדן, אלא פנה לצורך בניית השומה, אל ספרי החברה ועל הנתונים הכספיים שדלה מתוכם, לאחר שאומתו על ידי מזכירתה, הגב' איריס ששון. בנקודה זו איני רואה לאמץ טענת בא כחו המלומד של המערער, עו"ד הרשקוביץ, לפיה, פעל המשיב בהכנת השומה בחוסר שיקול דעת ובשרירות. לא זו בלבד שמימצאים של חקירה פלילית שנערכה לנישום לאותה תקופה ובגין אותן עילות, יכולה להוות בסיס לשומה המוצאת על סמכם, אלא שבעניננו העיד המפקח והדברים הוכחו, כי לא הלך כסומא אחר מימצאי החקירה, אלא למד כל פרט מהם ובדק נפקותו במישור האזרחי. בסיכומו של דבר, נטל המשיב את הנתונים החשבונאים שמצא בספרים וחישב על פיהם את סכומי העמלות ששולמו למערער במהלך שנות הערעור כולו, בסומכו ידיו בתוך כך על הצהרת המערער לפיה נעו עמלותיו בין 35%-25% מהכנסתו. מן התוצאה שנתקבלה בידו, הפחית המשיב את ההכנסה הכוללת שקיבל המערער לפי תלושי השכר האמורים, וכן הפחית סכומים בשיעור של 20% מסכום העמלות שאותם נהגה החברה לנכות לעצמה בגין העסקאות שביצעו עובדיה. היתרה שקיבל בדרך זו, היא שהוצבה בבסיס השומה. שיטת חישוב זו, יש לומר, לא הופרכה עקרונית על ידי המערער, אף שטען להעדר בסיס עובדתי לנתונים עליהם נשענה כמתואר. בכך אדון בהמשך. טענות המערער 3. שתיים הן, כך עולה מן האמור לעיל, טענותיו העיקריות של המערער, כפי שהובאו בפני במהלך עדותו ובסיכומיו. האחת, שלא הוא הנושא לפי דין בחובת תשלום המס על השכר ששולם לו על ידי החברה, אלא, היא זו הנושאת בחיוב. השניה, שמכל מקום אין נתוני השומה שהוצאה לו כאמור בידי המשיב, נכונים, הם כשלעצמם. שהרי, כך טען, כל אותם נתונים שניטלו על ידי המשיב מן הספרים, לא התיחסו בפועל אל הכספים ששולמו לו לבדו, אלא כספים ששולמו לו ביחד עם סוכנים אחרים מן החברה שאיתם נדרש לעבוד. לשון אחר, מה שנרשם בכרטיסו שלו בחברה, לא התיחס לשכרו, אלא לשכר הכולל ששולם לו על מנת שיעביר ממנו לסוכנים השונים את חלקם. אתיחס להלן אל כל אחת מטענות אלה, לפי סדר הבאתן דלעיל. החייב במס 4. בסיכומיו, חזר והעלה בפני עו"ד הרשקוביץ טענה, לפיה, יש להבין מנוסחו של סעיף 164 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש)(להלן - הפקודה) כי מי שיש לראותו כ"חייב במס" הוא המעביד, ולא העובד. לכן לטענתו, שומה היה על המשיב להוציא הצווים נשוא ערעור זה, לחברה שלא ניכתה ולא העבירה לו את המס שאמורה היתה לנכות למערער במקור, על פי חובתה בדין. פנייתו של המשיב אל המערער, פנייה שלא כדין היא אליבא דעו"ד הרשקוביץ, ואינה מתישבת עם הוראות החוק. בענין זה היפנני ב"כ המערער, ובצדק, אל פסק דינו של בית המשפט העליון בענין הד הקריות (ע"א 438/90, פ"ש חיפה נ' הד הקריות בע"מ, מיסים יב1/ עמ' ה51-) בו נדונה - אף כי בעקיפין - שאלת חיובה של המערערת דשם, בתשלום מס שניכתה או שהיה עליה לנכות במקור לעובדיה, ואשר בגינו נדרשה לשלם רבית והפרשי הצמדה בשל אי העברת ניכויים אלה למשיב במשך שנים מספר. דא עקא, שב"כ המערער לא עמד על משמעויותיו של פסק הדין, ואף לא ניסה לסמוך טיעונו על הקביעות הרלוונטיות לעניננו. הגדיל לעשות ממנו ב"כ המשיב, שהתעלם מפסק דין זה לחלוטין, וחבל. 5. לגופו של ענין, לאחר ששבתי ועיינתי עיין היטב בפסק דין מורכב זה של בית המשפט העליון, הגעתי למסקנה, כי צדק ב"כ המערער בעיקרון, בטענו בסיכומיו כי משלא עמד המעביד בחובת תשלום המס שאמור היה לנכות במקור, לפקיד השומה, הריהו מתחייב בתשלומו, הוא עצמו. פקיד השומה, כעולה מהוראות הפקודה, אינו פונה, ככלל, אל העובד שמשכרו אמור המס להיגבות, ואשר איננו איש דברו בנושא זה, אלא אל המעביד המהווה מעין צינור טכני להעברת המס שבניכויו אמור היה לטרוח. אלא שבכך אין הענין מתמצה. חובתו של המעביד, שעליו הטיל המחוקק את מלאכת גביית המס, אין בה כדי לבטל כלל את חיובו של העובד עצמו, כלפי רשות המס. כך קובע סעיף 164 לפקודה, שהוא מקור חיובו של המעביד בנושא הניכוי במקור: "כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה...ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם באופן ובשיעורים שנקבעו...." וסעיף 166: "ניכה אדם מס לפי סעיף 164, חייב הוא לשלם לפקיד השומה במועד שנקבע בתקנות את סכום המס שניכה ולהגיש לו באותו מועד דו"ח כפי שנקבע". עינינו הרואות, לא החיוב במס עצמו הוא המונח על כתפי המעביד, אלא חובת הגבייה, והעברת הסכום שניגבה, לרשות המס. כך מסביר השופט חשין סיטואציה משפטית זו, בעמ' ה56- לפסק הדין בענין הד הקריות: "...מעביד חייב על פי דין לנכות מס במקור מעובדיו, ולהעביר ניכויים אלה במועדם לקופת האוצר. במעשה הניכוי ובהעברת הכספים אל קופת האוצר, אין המעביד משמש אלא כמתווך בכפיה בין העובד לבין האוצר, כמו היה שליח בכפיה של העובד ובה בעת שליח בכפיה של האוצר. החבות מעיקרה הינה חבות העובד, ותפקידו של המעביד אינו אלא תפקיד של גובה מס... " (הדגשות מכאן ואילך, שלי הן, ב.א.ת.). זאת ועוד: "ניכוי במקור אין עניינו, מעיקרו, במהותה של החבות במס או ביצירת חבויות במס - אימתי חב אדם במס ואימתי אין הוא חב במס - אלא בדרכי גביית המס ובמינהל המיסים. מעביד חב במס על הכנסותיו שלו, ועובדו חב במס על הכנסתו שלו. זה לעצמו וזה לעצמו. חובת ניכוי במקור החלה על מעביד לעניין מס שעובדו חייב בו על פי דין, לא נועדה, מעיקרה, אלא לאכיפה יעילה של החבות במס, ולהוזלת מחירה של הגביה...". לדעת בית המשפט, לא באו כל אותן הוראות הקבועות בפרק י' לפקודה, אלא למנוע מן המעביד פיתוי להעלים המס שגבה מן העובד עבור רשות המס. ואולם, "אין בכל הוראות אלו כולן כדי לערפל את עיקרי החבויות: החבות המהותית בתשלום היא זו של העובד, ואילו המעביד אינו אמור לשמש אלא צינור להעברת מיסים שהעובד חב בהם..." זו, כך מסתבר, גם דעתו של השופט גולדברג, המבהיר, כי "... לכאורה יש לראות את העובד שלפתחו רובצת חובת תשלום המס, כבעל הדין הראוי של רשויות המס" (עמ' ה73- שם). אלא שמטעמים של מדיניות, העדיף המחוקק להפוך את המעביד ל"מעין ערב" לחוב המס של העובד, ולחייב אותו דווקא בתשלום המס אם נגרע זה מקופת המשיב. הרציו העומד בבסיס הוראות אלה, כך בית המשפט, נעוץ בעובדה שבין המעביד לעובד נכרת מעין הסכם לפיו אמור העובד לקבל שכרו "נטו" מידי מעבידו, לאחר שזה התחייב להעביר את סכום המס שניכה משכר זה, ישירות לרשות המס. ההצדקה לחיובו של המעביד לשלם לרשות, אותו מס שהתחייב לנכות ולא ניכה, או שניכה ולא העביר, נובעת איפוא, "...מכח ההסכם שבינו לבין העובד, בו "המחה" (מבחינה רעיונית) העובד את עול המס על שכם המעביד, והאחרון נאות לספוג נטל זה (אם כי אין ב"המחאה" זו כדי לפרוק משפטית את העובד עצמו מחובתו האישית בתשלום המס כמקבל ההכנסה ברוטו)" (שם, בעמ' ה73-). 6. התמונה המצטיירת מכל שהובא עד כאן בהקשר למערך היחסים שהתקיים בין המעורבים בסיפור המס, היא של מעין "משולש יחסים" שבקדקודו ניצבת רשות המס; באחת מצלעותיו ניצב העובד שהתחייב במס בגין עצם קבלת הכנסת העבודה בידיו; ובצלע השלישית ניצב המעביד, שהתחייב בניכוי אותו מס במקור, ובהעברתו לרשות. ויודגש: בית המשפט בענין הד הקריות, לא דן כלל בשאלת מיהותו של החייב בתשלום המס שלא נוכה כדין, או בזה שנוכה ולא הועבר לרשות המס. עניינו בשאלה אחת, היא, האם רשאי היה המעביד שנתבע בגין המס שלא הועבר לפקיד השומה, לנכות כהוצאה גם את המס עצמו, וגם את הפרשי ההצמדה והריבית שהצטברו עליו? על כך השיב בית המשפט מה שהשיב, תוך דיון באגב, בסוגית התשלום במקור לגופה. רוצה לומר, אין הלכה ואין קביעה, לא בפסק דין זה ולא בפסיקה אחרת, באשר לזכותו של המשיב לפנות אל העובד, ישירות, כפי שעשה בעניננו, ולדרוש דווקא ממנו, ולא ממעבידו, אותו מס שחייב היה מלכתחילה לשלם לרשות המס באמצעות מעבידו, וחדל. שאלה זו, אכן דורשת דיון מעמיק לגופה, ואולם, לא ראיתי לרדת לחיקרה בענין זה שבפנינו, לאחר שלא נותר ספק בליבי כי בנסיבותיו של הענין דנא, הפנייה אל העובד היתה במקומה. 7. אכן, כפי שנקבע בענין הד הקריות הנ"ל, יש לראות במעביד כאילו היה "ערב" לחוב המס של העובד כלפי רשות המס, וזאת על רקע אותו הסכם משתמע בינו לבין עובדו, כמתואר לעיל. דא עקא שבעניננו, לא רק שהסכם כאמור בדבר המחאת החוב למשיב, לא נכרת כלל בין החברה למערער, לא ישירות ולא מכללא, אלא שהיפוכו של דבר הוא הנכון, קרי, אם היה הסכם משתמע, לא היה זה אלא הסכם להעלמת המס מעיני פקיד השומה, בהסכמת המערער. מדוע איפוא יחויב המעביד דווקא, - שאיננו, כפי שהוסבר, יותר מאשר צינור טכני להעברת המס - לשלם המס על כספים שהוזרמו במשך שנים לכיסו של העובד עצמו? "העדפת האינטרס של רשויות המס במישור היחסים שבינן ובין המעביד, לא באה להסיר משכם העובד את חבותו האישית לחוב המס. הטלת חובת תשלום חוב המס על שכם המעביד נועדה להיטיב עם רשויות המס - ועימן בלבד - ואין בכוחה להצמיח לעובד זכות שבדין לקבל טובת הנאה זו, כשחובת תשלום המס מוטלת על שכמו" (ענין הד הקריות, עמ' ה77-, שם; ור' גם ע"א 196/89, פ"ש ירושלים נ' אמי פרטס בע"מ, פ"ד מז(3) 8, בעמ' 12-11. 8. מעורבותו של המערער בכל אותן אינטריגות שהנהיגה החברה בנושא העלמת המס מפקיד השומה, ביחס לשכרו, היא היסק לוגי ממצב הראיות בתיק. שהרי, אין לשער כלל, כי בכל מהלך השנים נשוא הערעור, לא ידע המערער כי החלק המהותי של שכרו משולם לו בחטא, "מתחת לשולחן", במגמה להשתמט מהעברתו לרשות המס. שאם לא כך, כיצד הסביר לעצמו את תופעת פיצולו של השכר מידי חודש? ומה חשב בליבו על תלוש השכר המצומק שקיבל לצד המזומנים? כל מאמציו של ב"כ המערער המלומד, לשכנעני בתום ליבו של המערער בנושא זה, לא יכלו להועיל לו, לנוכח העובדה הפשוטה שבאדם מן הישוב עסקינן, שראה במו עיניו את המתרחש, ואשר נהנה מפרי הביאושים שקטף שלא כדין, באמצעות מעבידו, מבלי לפצות פה ולצפצף. האם יוכל נישום שכזה לטעון בנסיבות כאמור, כי כספי ההעלמה שנכנסו בעיקרם לכיסו שלו, הגיעו אליו בתום לב, ומבלי שיבין מנין וכיצד נצמחו? ויוזכר: ענין לנו בעשרות ואולי במאות אלפים של שקלים שזרמו לכיסיו של המערער במשך מספר שנים, בצורת שכר ברוטו, ללא מס. האם כדי כך טחו עיניו של המערער מראות את שכל בר בי רב היה רואה מיד? 9. בנקודה זו, מיותר להבהיר, לא תוכל להועיל לו, למערער, גם אותה הנחיה פנימית של נציבות מס הכנסה (ה"חבק") עליה ביקש בא כוחו להיסמך, בהפנותו את המשיב אל החברה. כך, לא רק בשל ההלכה הקובעת העדר נפקות להנחיה פנימית בבית המשפט, אלא, גם משום שאין בה בהנחיה זו כדי להוסיף או לגרוע מכל שנאמר לעיל על נפקותה של הפקודה עצמה על עניננו. אין לי צורך לפיכך,להתיחס גם לטרונייתו של ב"כ המערער בדבר הנזק המתחייב מאי כיבודה של הנחיה פנימית שיצאה אל הציבור. והרי, אין לומר בעניננו, שהמערער נסמך על הנחיה זו כאשר נטל את מלוא שכרו ברוטו מידי החברה, ביודעו ששכר זה כולל את סכום המס שנועד למעשה לפקיד השומה, ואשר הועלם ממנו. כלום ציפה על בסיס ההנחיה הפנימית האמורה, שיופטר לעולם מן המס על הכנסותיו האמורות שהועלמו מפקיד השומה, ואשר הגיעו אליו בחלקן הארי, לשימושו ולהנאתו? אשר לטענת ב"כ המערער בענין החשש לכפל מס, מיותר להדגיש, כי גביית המס אינה יכולה בשום מקרה להיגבות גם מן המעביד וגם מן העובד. המעביד בנסיבות כמו אלה המתוארות בעניננו כפוף בין היתר לסנקציות הפליליות המתחייבות מההתנהגות הפלילית, כפי שאכן התרחש הדבר לגבי החברה דנן. השומה 10. על מנת לרדת ליסודותיה של השומה נשוא הערעור, יש לשוב ולעמוד על הרקע העובדתי שעמד בבסיס הוצאתה, ובפירוט יתר. אין כל מחלוקת בין הצדדים, באשר לשיטת תשלום השכר שנהגה בחברה במהלך שנות הערעור, כמתואר, אשר במסגרתה קיבל המערער שכרו. להבהרת תמונה זו יש להוסיף עם זאת מספר פרטים שמסר המערער בעדותו בפני, ואשר נגעו לנהלי הרישום שהנהיגה החברה במסגרת נקיטתה בשיטה המתוארת. לדברי המערער נימנו בין העסקאות שביצע ושבגינן קיבל עמלותיו, שני סוגי עסקאות, כאשר לכל סוג הוצמד לו קוד קבוע במחשב. הקוד האחד לפיו עבד, היה קוד 17 שבמסגרתו ביצע עסקאות לבדו, ו/או בשיתוף פעולה עם מי מסוכני החברה, שעימם חייב היה להתחלק בהכנסה שנצמחה מאותה עסקה. הקוד השני, היה קוד 2, שבו ביצע עסקאות עם שותף אחד בלבד, הוא מאיר טאויל, אחיו של מנהל החברה, שעימו חלק הכנסותיו, חצי בחצי. ייאמר מיד כי בענין קוד זה, שררה הסכמה בין המשיב למערער, לפיה, יש לייחס לו רק מחצית מן ההכנסות שנרשמו על שמו בכרטיסו בחברה, תחת קוד 2. 11. שונה הדבר באשר לקוד 17, שבו רבה המבוכה והמבולקה, כפי שיוסבר בהמשך. בהתייחסו להכנסותיו שנרשמו תחת קוד זה, טען המערער שרק בחלקן התקבלו אלה בגין עיסקאותיו הוא, ובחלקן בגין עיסקאות שביצע ביחד עם סוכנים אחרים שהוצמדו אליו על ידי החברה (ר', עמ' 12 לפרוט'). למרבה הצער, לא ידע המערער להצביע כלל על מספר העיסקאות שביצע בפועל תחת קוד 17 עם אחרים, או על אלה שביצע לבדו. כיצד אם כן, ניתן להעריך הכנסותיו מאלה על פי גירסתו שלו? לטענת בא כוחו המלומד של המשיב, עו"ד אילון, יש להסיק מהתבוננות בספרי החברה, כי בפועל ביצע המערער לבדו את מרבית העסקאות שנרשמו תחת קוד 17, כשרק מיעוטן בוצעו על ידו ביחד עם אחר. אין צריך לומר כי לדעת המערער, ההיפך הוא הנכון. ומי חכם ויידע, כאשר שום רישום ושום תיעוד בענין זה כלל לא הוצגו על ידי המערער שעליו הנטל לעשות כן? כן הדבר גם, באשר לטענתו האחרת של המערער, לפיה, נרשמו בכרטיסו עסקאות שונות שבוצעו על ידי אחרים בחברה, ולא על ידו, כך שההכנסות מהן אינן הכנסותיו הוא. גם טיעון זה לא אושש בשום ראיה נוספת, לא בכתב ולא מפי עד נויטרלי כלשהו. יתרה מזו, המערער אישר בפני, לשאלת ב"כ המשיב, כי גם האידך גיסא של טיעונו זה, היה נכון. רוצה לומר, גם אליבא דידו היו אכן עיסקאות שבוצעו על ידו דווקא, ואשר משום מה נרשמו על שמות סוכנים אחרים (עמ' 22 לפרוט'). בפי המערער לא היתה כל תשובה לשאלה, כמה עסקאות כאמור נרשמו על שמו, או, כמה משלו נרשמו על שמות אחרים. וכיצד יוכל טיעון זה לבוא בחשבון לצורך חישוב הכנסותיו? בסופו של דבר, נראה לי, כי הטענה הכוללת הזו שבה נאחז המערער בכל כוחו במהלכו של הערעור, לפיה, נרשמו בספרי החברה על שמו, הכנסות שלא היו לו, ועמלות שחלקן נמסרו לאחרים, אין בה כדי לחלצו מן השומה שנסמכה על רישומים אלה בספרי החברה, באין בפני המשיב רישומים ואסמכתאות אלטרנטיביים או כל ראיה אחרת ממשית, להפרכתם. וכבר הובהר, כי צדק מר אילון כאשר חזר וטען, כי נטל הראיה בערעור זה, על כתפי המערער הונח הוא כולו מלכתחילה, כמבואר היטב בפסיקה [ר', רע"א 1436/90, גיורא ארד, חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מ"ו (5) 101]. 12. טיעון משמעותי מאד של המשיב, שתרם לא מעט לחיזוק סבירותה של השומה, התבסס על הכנסותיו של המערער כפי שהוצהרו על ידו לשנת המס 96', שאינה בערעור זה. בשנה זו, כך מסתבר מחומר הראיות שהונח בפני, הופסקה באחת, אותה שיטה של תשלום שכר בחברה שנהגה במהלך שנות הערעור, והחברה החלה לשלם השכר לעובדיה, לפי שיטת תשלום מקובלת שבמסגרתה קיבל כל אחד מהם, את שכרו המלא לפי תלוש שכר שהוצא לו כדין. שכרו של המערער בשנה זו, כך הסתבר מדבריו הוא, נע בין 10,000-8,000 ש"ח לחודש (עמ' 24 לפרוט'). הווה אומר, בין תלושי השכר שקיבל המערער במשך כל החודשים בהם נהג הסידור הקודם, ובין שכרו המלא בשנה בה שונתה השיטה, נתגלע פער של מאות אחוזים. וכלום אין הדברים מדברים לעצמם? והרי, די להעמיד שני תלושי שכר שלו, זה כנגד זה - האחד בטרם המהפך בחברה, והשני לאחריו החל משנת 96' - על מנת להגיע לאומדן סביר מאד של גובה שכרו הריאלי בשנים שבערעור. 13. נדמה, כי לנוכח עובדות פשוטות אלה מן השטח, אין מנוס מדחיה מוחלטת של טענת המערער, בדבר חישוב שכרו לפי טבלת השכר שהוכנה על ידו, נ8/, ממנה מסתבר כי שכרו הנוסף שהועלם מעיני המשיב בשנות הערעור, לא עלה על 1,000 ש"ח לחודש, מעבר לתלוש. וכיצד כך, כאשר הסכום בתלוש שעמד על 2,000 - 2,500 ש"ח לחודש, הפך פתאום להיות סכום של 8,000 - 10,000 ש"ח לחודש? אשר לפרטי החישוב בנ8/, לא הצלחתי להבין מה היה הבסיס לנתונים שעל סמכם נבנו חישוביו אלה, ומנין נשאבו. טענתו של המערער, לפיה, אין ללמוד משנת 96' על שנות המס הקודמות, משום שבאותה שנה גדלה משכורתו מאד, עקב השקעתו המוגברת בעסק, גם היא טענה שאין לה כל אחיזה בעובדות. ומדוע לא זימן איש מטעם החברה שיעיד על המאמצים המוגברים שהחל להשקיע פתאום בעבודתו בשנת 96' דווקא שהחלו להניב פרי בשנה זו דווקא? - אין תשובה לתמיהה זו, וחבל. טענה אחת יכול שיש בה עם זאת היגיון וטעם בנקודה זו, היא הטענה בענין היות אותה הכנסה מוצהרת לשנת 96', הכנסה ברוטו ולא הכנסה לאחר מס כפי שגרס ב"כ המשיב, בלא כל ביסוס בראיות. דא עקא, שגם אם אאמץ טענה זו של המערער, עדיין לא יפול סכום ההעלמה, מכפל הסכום על פי התלוש שקיבל בשנים האמורות, ואולי הרבה מעבר לכך. בכל מקרה, מה שעולה מן המקובץ עד כאן, הוא שוב, אותו בלבול, אותו טיוח, ואותם אי אמת ואי סדר שלטו בכיפה בחברה זו, לפחות בתחום השכר ובתחום הדיווח עליו לרשויות המס; הכל, בידיעת עובדיה, וכפי הנראה, גם בברכתם המלאה של אלה שנהנו מתוצאות חטאה של החברה, בכל חודש מחדש. עדי המערער 14. המערער, שכאמור לא הביא ראיות בכתב מטעמו לאישוש טענתו בדבר חלוקת שכרו בינו לבין הסוכנים שעימם עבד, טרח והביא בפני, עם זאת, שניים מן הסוכנים האמורים, בטענו כי האחרים חששו להתיצב בבית המשפט, ולסכן עצמם בעדות שעלולה היתה להפלילם. מפי הראשון מבין השניים הנ"ל - הוא עודד הרשקו שעבד עם המערער תחת קוד 17 - עלה, כי במהלך התקופה כולה, השליש המערער לידיו בגין השתתפותו עימו בעסקה כזו או אחרת, סכום כולל של לא יותר מ3,000- ש"ח כחלקו בעמלות (עמ' 17 לפרוט'). מפי העד האחר, אבי סופר, שעבד גם הוא עם המערער בחלק משנות הערעור, תחת קוד 17, עלה כי קיבל ממנו סכום כולל של כ18,000- ש"ח, חלקו בעמלות. עד זה הציג לי לצורך אישוש דבריו, מחברת, בה נהג כדבריו לרשום את העסקאות שביצע עבור החברה (מע10/) בהן העסקאות תחת קוד 17, אותן ביצע כאמור ביחד עם המערער. עיון במחברת מעלה, כי עסקאותיו של העד עם המערער אכן הסתכמו, כפי שטען בא כחו המלומד של המשיב, בסכום כולל של 95,000 ש"ח, וכי מחצית העמלה, בשיעור 35% מן ההכנסה, הסתכמה בסכום של קרוב ל18,000- ש"ח. הווה אומר, הצדק עם מר אילון בטענו, כי אף בחישוב אופטימלי מבחינת המערער, יוצא כי שילם למר סופר, לכל היותר, סכום שנע בין 17,000 או 18,000 ש"ח, כחלקו של זה בהכנסה המשותפת לשניים (עמ' 41 לפרוט'). לא ראיתי ולא שמעתי סוכנים אחרים שחלקו עם המערער את שכרו, כנטען על ידו; תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. בנסיבות הענין יוצא, כי הסכום שיש לנכות בוודאות מן השומה הכוללת של המערער, עומד על 21,000 ש"ח שהוכחו בבית המשפט, מפי שני העדים הנ"ל. שום סכום נוסף לא הוכח על ידו, ובאמרות בעלמא אין די כדי הוכחה בערעורי מס, בהם נושא המערער כאמור בנטל להוכיח בראיות כל הנטען על ידו. 15. עדיין שאלה היא, מה עלה בגורלם של אותם כספים שנוכו משכרו של המערער על ידי החברה, כחלקה שלה בחגיגה? לא האמנתי למערער כי סבר באמת ובתמים שניכוי זה מיועד היה לשמש כתשלום על חשבון המס שנחסר מהכנסותיו, על ידי אי ניכוי המס במקור. מה עוד, שלא כך טען המערער בפני חוקריו, בהודעתו מע7/, בה הסביר כי הניכוי בא בעקבות "התשלום במזומנים" שבוצע על ידי החברה לעובדיה. גם לא האמנתי לו, למערער - שנראה היה בעיני אדם מן הישוב היודע ומבין דרכו בחיים - כי לא ברר ולא היקשה לגבי כל המערך החישובי של שכרו, כולל אותו ניכוי של 20% ממנו. כלום יעלה על הדעת שאדם בעל שכל ישר, ילך בעיוורון אחר מעבידו, בסיפור פתלתול כמו זה? סיווג ההכנסה 16. מכל טענותיו של המערער, בהן מהותיות יותר ובהן מהותיות פחות, ראיתי לקבל בסופו של דבר, את טענתו האחת, זו שעניינה בסיווגה של ההכנסה על ידי המשיב; סיווג שלא התישב עם העובדות שבאו בפני בדיון זה. צדק עו"ד הרשקוביץ בעיני, בטענו, כי הכנסתו של המערער לשנת 92' סווגה כהכנסת עבודה, כפי שהיה ראוי לה, וכך גם הכנסתו לשנת 96'. על אף זאת החליט המשיב, בלא כל נימוק והסבר, להעמיד הכנסותיו לשנים שבערעור, על בסיס של הכנסות מעסק. ועל שום מה כך? לא קיבלתי כל הסבר מפי ב"כ המערער לשאלה זו, והמסקנה המתחייבת היא איפוא, כי הצדק עם המערער בעומדו על כך שחישוב השומה יתוקן כך שההכנסות הכלולות בה תסווגנה כהכנסות עבודה, בהתאם לסיווג שנהג אצלו קודם ולאחר מכן. סוף דבר 17. תוצאת כל שנאמר עד כאן, היא, שהשומה ככלל, תישאר בעינה, להוציא הקביעות שקבעתי לעיל. האחת, בענין הכספים שהועברו על ידי המערער לשני עדי התביעה שזימן לעדות; השניה, בענין הניכוי שניכתה החברה לעצמה משכרו; והשלישית, בענין סיווגה של ההכנסה הכוללת, נשוא השומה, כהכנסת עבודה. הערעור יתקבל איפוא בחלקו העקרוני. המערער ישלם הוצאות המשפט בסך 7,500 ש"ח שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתום שבוע מהיום ועד ליום התשלום בפועל. עבירות מסתלוש שכרמיסיםמשכורת