מס אפס - חוק אזור סחר חופשי באילת

פסק דין זהו ערעור מע"מ שענינו זכאותו של המערער לתשלום מס בשיעור "אפס" על פי חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממיסים) התשמ"ה1985- (להלן: "החוק") ועל פי תקנות אזור סחר חופשי אילת (פטורים והנחות ממיסים) התשמ"ו1985- (להלן: "התקנות"). המערער עוסק בעבודות קבלנות בנין. הוא רשום כעוסק בסיווג זה בתחנת מע"מ בעכו מאז 22.10.93. בעת הרישום, הוא הודיע שכתובתו בכפר פסוטה. המערער דיווח על עסקאות בשיעור "אפס" מחודש נובמבר 93 ועד אוקטובר 94, אך בתקופה זו דרש בדיווחיו הכרה במס תשומות. המערער טוען, כי בתקופה הרלבנטית עבד בתור קבלן משנה לעבודות בנייה באופן קבוע אצל וילקר שותפות מוגבלת ו/או בחברת בן ציון וילקר (1987) בע"מ (להלן: "הקבלן"), אשר עבדה באילת. החומרים לביצוע עבודות אלו, סופקו כולם ע"י הקבלן. בכל אותה תקופה הוא התגורר באילת, יחד עם פועליו. בטרם הגיש את דו"חות המע"מ, הוא פנה באמצעות ב"כ רוה"ח חביב סמעאן לרשויות מע"מ בעכו ובירר את שאלת זכאותו לדווח על מע"מ בשיעור "אפס" ונענה בחיוב על ידי "אותו האחראי ממע"מ" (סעיף 05(ג) לתצהירו). המערער אינו מציין בתצהיר מיהו אותו "אחראי". מס התשומות אשר דרש להכיר בו, לא נגע לדברי המערער ליצור ההכנסה באילת. כאן המקום לציין, כי בכתב הערעור המקורי שלו הביא המערער את הגירסה הבאה: - הוא היה "עובד באילת מידי יום ביומו, ולצורך כך היה גר באילת יחד עם הפועלים שלו וכי(!) היו עוזבים את אילת ליום מנוחה, פעם כל שבוע או כל שבועיים, כאשר חזרו לכפרם בצפון, כפר פסוטה". לבקשתו לתיקון הודעת הערעור, צירף המערער תצהיר בו נאמר: "אני התגוררתי באילת בתקופה הרלוונטית לשומות במגורי קבע ואשתי נלוותה אלי מרבית הזמן והתגוררנו בדירה משלנו שנשכרה עבורנו". אותה גירסה מופיעה גם בכתב הערעור שתוקן ברשות ביהמ"ש. המערער הגיש גם תצהיר של דוד עשת, אשר אישר את דברי המערער על מגוריו של המערער באילת. לדבריו, התשלומים למערער ע"י הקבלן לא כללו מע"מ. הוא הוסיף, כי הקבלן שכר עבור המערער ועבור עובדיו, כעשרה במספר, 3 דירות מגורים באילת. דירות אלה היו מרוהטות באופן מלא ומצוידות במלוא הציוד לרבות חדרי שינה, סלון, טלוויזיה, טלפון, מקרר, מכונת כביסה וכו'. דירה אחת שימשה את המערער ו- 2 הדירות הנותרות איכלסו את עובדי המערער. הקבלן הוא זה שנשא בהוצאות השוטפות כמו חשמל, ארנונה, טלפון וכו'. עד זה הוסיף עוד, כי משפחת המערער, אשתו ושני ילדיו עברו לגור עמו באילת בדירה המושכרת ופעם בחודש נסעו המערער ובני משפחתו לפסוטה. מטעם המשיב, הוגשו תצהיר של דאוד סמיח, ממונה יחידת ביקורת חשבונות במחלקת ביקורת חשבונות תחנת מע"מ עכו. הוא אומר, שהמערער נרשם בתחנת עכו. עוד הוא אומר: "על פי הנוהלים הנהוגים בתחנת מע"מ עכו, אין אנו מוסרים בע"פ הנחיות מקצועיות אלא כאשר עוסק או בא כוחו פונה לפקיד התחנה הוא מתבקש לפנות בכתב. לכל פנייה בכתב מתקבלת תשובה בכתב מידי הפקיד המוסמך. במקרה הנדון, למיטב ידיעתי, המערער לא פנה לקבלת הנחיות שכלשהן". המערער נחקר על תצהירו (ישיבה 21.4.98) ואמר שכל כמה חודשים שכר הקבלן עבורו דירה אחרת. המערער לא יכול היה למסור פרטים על הכתובות של דירות אלה. בזמן שאשתו התגוררה עמו באילת, היא לא עבדה. ילדיו לא ביקרו במעון (ע' 2). בתקופות מגוריו באילת, הוא לא השכיר את דירתו בפסוטה, אך בכלל אין זה מקובל להשכיר דירות בכפר זה (ע' 7) ואין גם ביקוש לדירות בהשכרה. הוא לא הודיע למרשם האוכלוסין על שינוי הכתובת מפסוטה לאילת וגם לא נתן הוראה לדואר להעביר את דברי הדואר לאילת (ע' 2-3). הקבלן שילם את כל הוצאות האחזקה, לרבות מים וחשמל (ע' 5) וכן את כל הוצאות הכלכלה של המערער, בני משפחתו והפועלים (ע' 9). הוא הסביר את נדיבות הקבלן בכך שהוא עבד אצלו קודם כשכיר במשך כ- 10 שנים (ע' 5-6). הקבלן לא הופיע למתן עדות. המערער תירץ זאת בכך שמקום מגורי הקבלן הוא ראשל"צ והוא זקן (כבן שישים) (ע' 9). כאמור, הגיש המערער תצהיר של מר דוד עשת. לא ברור מה היה תפקידו המדויק אצל הקבלן. כל מה שהוא ציין, שהיה אחראי על המערער. מר דוד עשת, לא הומצא לחקירה. נטען ע"י המערער שהוא חולה ולכן לא הופיע. במספר ישיבות שנקבעו לצורך חקירתו גם לא הוגשה תעודה רפואית לגבי מצבו הבריאותי. עם זאת, ולפנים משורת הדין קבעתי בהחלטתי מיום 18.1.99, כי אם יענה דוד עשת על שאלות בכתב שיוצגו לו ע"י המשיב תוך 15 יום מהגשתן, יחשב התצהיר כמוגש. המשיב אכן שיגר שאלון לדוד עשת והלה ענה על השאלון ולכן יש לקבל את התצהיר, למרות שמשום מה המשיב לא טרח להגיש לא את השאלון ולא את התשובות שניתנו לו. דיון ומסקנות: 1. תנאי לקבלת ההטבות שבחוק, הוא היותו של אדם "תושב אזור אילת". ההגדרה של מושג זה בסעיף 1 לחוק בחלק הרלבנטי לעניננו קובעת: "(1) יחיד שמקום מגוריו הקבוע הוא בתחום העיר אילת או באזור אילת והתגורר שם לפחות שלושה חודשים רצופים לפני שהוא מבקש הטבה לפי חוק זה;" לפי סעיף 4 לחוק, רשאי שר האוצר בתקנות לפטור ממיסים עקיפים כולם או מקצתם פטור מלא או חלקי שירותים הניתנים באזור אילת. בסעיף 5(ה) נאמר, כי "מתן שירותים באזור אילת בידי תושב אזור אילת יהא פטור ממס ערך מוסף". בתק' 1(א) לתקנות נקבע, כי רישומו של תושב אזור אילת כעוסק באזור אילת, יהא "כאמור בחוק מע"מ ובתקנות שהותקנו לפיו ובכפוף לאמור בתקנות אלה". בתק' 2 לתקנות נקבע שעל עוסק תושב אילת שיש לו עסק או יחידת עסק גם במקום אחר "ינהל פנקסים ורשומות ויגיש דו"חות, לגבי העסק שבאזור אילת, בנפרד מהעסק שמחוץ לאזור אילת". 2. אין ספק, כי מי שרוצה לחסות בצלו של פטור או בצלה של הקלה ממס, עליו מוטל הנטל בדבר קיום התנאים לכך (ראה עמ"ה 151/92 דקואר אברהים נ' פ"ש חיפה מיסים ח2/ ה20-; וכן ראה פסק דינו של כב' השופט הס ז"ל בע"ש (נצרת) 73/94 אביטל סיטין נ' מע"מ מיסים ט3/ ה32-). אני סבור, שהמערער לא עמד במשימה זו. ואלה נימוקי: א. המערער הביא את גירסתו "בשיעורין" ולא די בכך אלא ש"שיעורין" אלה אינם תואמים אלה את אלה. תחילה אמר שהוא גר באילת עם הפועלים והוא נוסע כל שבוע או שבועיים לביתו בפסוטה. לאחר מכן אמר שאשתו נלוותה אליו "מרבית הזמן" ולבסוף גרס, כי אשתו גרה עמו דרך קבע יחד עם הילדים. מצב דברים זה מחליש מאד את גירסת המערער. ב. באילת לא היתה למערער כתובת קבועה, אלא הוא נדד מדירה לדירה. ג. הדירות לא היו שלו ולא בשכירותו, אלא היו דירות שהקבלן שכר והמערער היה בהן לכל היותר בר-רשות שהקבלן היה יכול לסלקו מהן כל אימת שרצה. ד. המערער השאיר לעצמו את דירתו בפסוטה כשהיא פנויה וכשכל ציוד הבית הושאר שם, שכן הקבלן דאג לכל מחסורו באילת. ה. המערער לא מסר הודעה על שינוי כתובת, לא למירשם התושבים ואפילו לא לדואר, כך שדברי דואר לא יכלו להגיע לאילת אלא יש להניח שהמשיכו להגיע לכתובתו הקודמת. ו. המערער לא זכר את הכתובות שלו באילת, מעבר לזכרונות עמומים ביותר. ז. כדי שמגורים יחשבו כמגורי קבע, צריך להתלוות ליסוד הפיזי של ישיבה אילת, גם יסוד נפשי של כוונה להשתקע בה. למערער לא היתה כוונה כזו. הוא בא לאילת לתקופה מוגדרת כדי לבצע שירותים עבור הקבלן ומעולם לא חשב להמשיך לגור בעיר זו לאחר סיום העבודות (השווה לענין הצורך במקום מגורים קבוע גם ע"א 1172/92 לונדנר נ' מע"מ פד"י מ"ז (5) 191). ח. לכל היותר, ניתן לאמור על המערער שהוא גר בשני מקומות, הן בפסוטה והן באילת, אך אני סבור שתכלית החוק היא מתן עידוד רק למי שקשר את חייו באופן מלא עם אילת (וראה גם דברי ההסבר להצעת חוק אזור סחר חופשי באילת (ה"ח 1747 מיום 23.7.85 ע' 162) המדבר בין היתר על המטרה של עידוד עובדים לגור באילת). מטרה זו מחייבת ליתן פרשנות למושג "מקום מגורים קבוע" בהגדרת תושב אזור אילת כמתיחסת רק למקום מגורים בלעדי ולא למי ש"פוסח על שני הסעיפים" באופן שרגלו האחת נטועה באילת והשניה נאחזת עדיין במקום מגוריו הקודם (השוה האמור בעמ"ה 151/92 הנ"ל). 3. אשר לטענה בדבר הטעייתו של המערער ע"י משרד מע"מ בעכו לחשוב שהוא זכאי להטבה, הרי לא אוכל לקבלה. רק בסיכומיו גילה המערער מי הוא זה אשר הטעהו (הוא דיבר באופן כללי על האחראי). בסיכומים הוא אמר שהיה המצהיר מטעם המשיב, מר סמיח דאוד, אך אותו סמיח לא נחקר כלל על דברים אלה, ויצוין, שסמיח מציין ששאלות מסוג זה רק מתקבלות בכתב ונענות בכתב. יתר על כן, המערער אומר שמי שערך את הבירורים היה רואה החשבון ולא הוא עצמו. רוה"ח לא הובא לעדות. לכן, יש להתיחס לדברים אלה כאל עדות שמיעה בלבד. לפיכך, לא הוכח כי המערער קיבל יעוץ מוטעה. לפיכך, פטור אני מהשאלה מהי הנפקות המשפטית של עצה בלתי נכונה, בפרט כשהיא ניתנת לרו"ח האמור לדעת את החוק לא פחות טוב מאיש מע"מ. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. סחר חופשימיסים