הברחת זכויות בסמוך להתמוטטות כדי למלט נושים - פירוק קבוצת חברות הינה סוגיה שנדונה בבית משפט המחוזי בתל אביב. להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופטת צפורה ברון בעניין מבוא : בפני תובעה לסעד הצהרתי, לפיו יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת ולייחס את כל נכסיה לתובעות, קבוצת חברות בפירוק. בנוסף, מתבקש מינויו של מפרק התובעות ככונס נכסים על נכסי הנתבעת. על פי הנטען, הנתבעת הייתה איבר מאיברי החברות התובעות, היא פעלה לשירות האינטרסים של החברות התובעות ונעשה בה שימוש אשר פגע וקיפח את נושיה המובטחים של החברות התובעות הצדדים : התובעות 4-1 הן קבוצת חברות שהתאגדו כדין בישראל, אשר עסקו בעבר במסחר ושיווק של מוצרי מזון. חברות אלה מצויות כיום בפירוק, עקב חדלות פירעון כוללת בשיעור העולה על 100,000,000 ₪. חברות אלה יכונו להלן, ביחד: "קבוצת מתוק". רו"ח צבי יוכמן מונה על ידי בית משפט של פירוק כמפרק קבוצת מתוק (להלן: "המפרק"). הנתבעת, אפיבן יוזמות בע"מ, הינה חברה פרטית, אשר הוקמה בשנת 1995 על ידי מנשה מתוק והרצל מתוק, אשר ביחד עם יהודית מתוק, היו, בשעתו, הבעלים ובעלי השליטה בקבוצת מתוק (להלן גם: "יחידי מתוק"). מניות הנתבעת רשומות כיום על שם רמית מתוק ורינת רותם (לשעבר מתוק), בנותיו של מנשה מתוק להשלמת התמונה יצוין, כי יחידי מתוק- מנשה מתוק, הרצל מתוק ויהודית מתוק- ערבו אישית לחובותיה של קבוצת מתוק. שלושת אלה מצויים בהליכי פשיטת רגל, מאחר ואין ביכולתם לפרוע את חובותיהם לנושיהם הרקע : קבוצת מתוק נמצאת, מאז שנת 1999, בהליכי כינוס נכסים ופירוק עקב חדלות פירעון וזאת לבקשת בנק דיסקונט לישראל בע"מ ובנק לאומי לישראל בע"מ (להלן, ביחד: "הבנקים הנושים"). צווי הכינוס ניתנו בהסכמת קבוצת מתוק, שהודתה כי היא אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה לבנקים הנושים (תיק פש"ר 2711/99, להלן: "תיק הפירוק"). במרכזה של התובענה שבפני מצויים שלושה מחסנים, הממוקמים בקיבוץ חולדה, אשר אמורים היו לשמש את קבוצת מתוק כמרכז לוגיסטי. על פי הנטען בתובענה זו, אותם מחסנים הוקמו ונבנו על ידי ובמימון קבוצת מתוק, אולם בסמוך להתמוטטותה של הקבוצה, הוברחו הזכויות במחסנים לידי הנתבעת, כדי למלטם מהבנקים הנושים, הכל תוך יצירת מסמכים כוזבים, המעידים כאילו לנתבעת זכויות במחסנים, הצגת מצגים שקריים ביחס למועדי חתימת ותוכן המסמכים, ביצוע רישומים כוזבים בספרי תאגידים והסתרת השליטה של קבוצת מתוק ומנהליה בנתבעת התובענה הוגשה בתחילה על דרך של בקשה למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק, אולם בית המשפט של פירוק קבע, כי המסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות אינה מתאימה לדיון בסוגיה וכי יש להגיש תובענה רגילה, תוך שהוא מתיר למפרק להגיש תובענה כאמור (בש"א 9470/00). בהתאם לכך, הוגשה התובענה שבכותרת כתובענה עצמאית, גם כנגד יחידי מתוק ובנותיו של מנשה מתוק, אולם אלה נמחקו מכתב התביעה, לבקשתם ובהסכמת התובעות. תיק זה נשמע בתחילה בפני כב' השופטת ענת ברון, שאף החלה לשמוע את עדויות הצדדים, אולם השופטת פסלה את עצמה והתיק נקבע בפני. בהסכמת הצדדים המשכתי לשמוע את התיק מהנקודה שבה הופסקה שמיעתו העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת : במהלך שנות התשעים, פעלה קבוצת מתוק להקמת מרכז לוגיסטי שירכז את פעילותה. לצורך כך הוחלט להתקשר עם קיבוץ חולדה ולהקים בשטחו מרכז לוגיסטי כאמור. בהתאם לכך, נחתמו שלושת הסכמי הרשאה עם הקיבוץ, כדלהלן: ביום 18.7.94 התקשרה מתוק אפריים ובניו בע"מ (להלן: "מתוק אפריים" או "החברה") בהסכם הרשאה עם הקיבוץ, שבמסגרתו התחייבה החברה להקים בשטח הקיבוץ, על חשבונה, מחסן בשטח של 1,320 מ"ר (להלן: "המחסן הראשון") ולשלם לקיבוץ דמי שימוש בגין הקרקע (ההסכם צורף כמוצג ת/3 לתיק מוצגי התובעות). מחסן כאמור אכן נבנה על ידי מתוק אפריים בד בבד עם חתימת הסכם זה, נחתם הסכם נוסף, בקשר לניהול מכון הזרעים אשר בבעלות הקיבוץ. הסכם זה נזכר בראשית המבוא להסכם המחסן הראשון (ההסכם צורף כמוצג ת/3א לתיק מוצגי התובעות). ביום 24.9.96 התקשרו החברה והקיבוץ בהסכם הרשאה נוסף, שבמסגרתו התחייבה החברה להקים בשטח הקיבוץ, על חשבונה, מחסן נוסף בשטח של 869 מ"ר (להלן: "המחסן השני") ולשלם לקיבוץ דמי שימוש בגין הקרקע (ההסכם צורף כמוצג ת/4 לתיק מוצגי התובעות). מחסן כאמור אכן נבנה על ידי מתוק אפריים. ביום 1.6.97 התקשרו הרצל מתוק, מנשה מתוק ויהודית מתוק עם קיבוץ חולדה בהסכם הרשאה שלישי במספר, שבמסגרתו התחייבו להקים בשטח הקיבוץ מחסן נוסף בשטח של 4,788 מ"ר (להלן: "המחסן השלישי") ולשלם לקיבוץ דמי שימוש בגין הקרקע (ההסכם צורף כמוצג ת/5 לתיק מוצגי התובעות). מחסן כאמור נבנה על ידי מתוק אפריים שלושת הסכמי ההרשאה יכונו להלן, ביחד: "הסכמי ההרשאה הראשונים". לקראת סוף שנת 1998 פנו קבוצת מתוק ויחידי מתוק לקיבוץ חולדה וביקשו ממנו לצרף את הנתבעת כצד נוסף להסכמי ההרשאה הראשונים. הקיבוץ הסכים לבקשה זו, בתנאי שצירוף הנתבעת לא יפטור את מתוק אפריים ויחידי קבוצת מתוק מהתחייבויותיהם ואחריותם על פי הסכמי ההרשאה הנ"ל. מסמכים מתאימים נחתמו בין הקיבוץ, מתוק אפריים, הנתבעת ויחידי מתוק (להלן: "הסכמי הצירוף", צורפו כמוצגים ת/12 ו-ת/13 לתיק מוצגי התובעות). בנוסף, נחתמו שלושה הסכמי הרשאה חדשים. הסכמים אלה זהים בנוסחם להסכמי ההרשאה הראשונים, למעט העובדה שבהם נרשמה הנתבעת, לבדה, כאילו היא המתקשרת המקורית בהסכמי ההרשאה הראשונים. הסכמים אלה אף תוארכו כאילו נחתמו במועדים בהם נחתמו הסכמי ההרשאה הראשונים, דהיינו בשנים 1994, 1996 ו-1997, ההסכמים צורפו כמוצגים ת/14-ת/16 לתיק מוצגי התובעות במהלך שנת 1999 נרשמה פקודת יומן מרוכזת, רטרואקטיבית, ליום 31.12.98 בספרי הנהלת החשבונות של מתוק אפריים ובספרי הנתבעת, על פיה הועברו הוצאות הבנייה של המחסנים שהוצאו במהלך השנים 1998-1995, בסך כולל של 1,276,532.29 ₪, לחובת מנשה מתוק. במקביל, "הועבר" ממנשה מתוק לנתבעת סכום זהה (פקודת היומן באה לידי ביטוי במוצגים ת/21-ת/23 לתיק מוצגי התובעות גרסת המפרק וטענותיו : המפרק טוען, כי חתימת הסכמי ההרשאה המאוחרים ורישום פקודת היומן בספרי הנהלת החשבונות נעשו על מנת ליצור מצג שווא, במרמה מכוונת, כאילו הזכויות במחסנים הן של הנתבעת ולא של קבוצת מתוק. זאת, על מנת להבריח זכויות אלה, ערב התמוטטות קבוצת מתוק, לידיהן של בנות בעל השליטה בקבוצת מתוק. המפרק טוען, כי הנתבעת הייתה חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מקבוצת מתוק וכי כל פעילותה נעשתה על מנת לשרת אינטרסים של קבוצת מתוק, תוך שנעשה בה שימוש אינסטרומנטאלי בלבד. למעשה, לא נשמרה כל הפרדה בין הנתבעת לקבוצת מתוק ויחידי מתוק. בעלי השליטה בקבוצת מתוק ובנתבעת הפעילו את הנתבעת באופן חופשי לצרכי קבוצת מתוק בלבד, תוך ערבוב תחומים מלא בינה לבין קבוצת מתוק ותוך התעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת, לכאורה גרסת הנתבעת וטענותיה : הנתבעת לא הציגה גרסה סדורה ואחידה וקיימים הבדלים ניכרים בין גרסתה כמפורט בכתב הגנתה, לבין גרסתה כמפורט בתצהיר מטעמה, שעל משמעותם עוד אעמוד בהמשך. עם זאת, ניתן לתמצת ולומר, כי הנתבעת נאחזת בהסכמי ההרשאה המאוחרים ובפקודת היומן משנת 1999 ומכוחם היא טוענת לזכויות במחסנים; לטענתה, לאחר חתימת הסכמי ההרשאה הראשונים, התעורר צורך בהסבתם של אותם הסכמים לטובת הנתבעת, זאת על רקע עצה משפטית שקיבלה הנתבעת אינה מכחישה, כי בניית המחסנים מומנה ברובה על ידי מתוק אפריים, אולם לדידה מתוק אפריים הייתה בבחינת קבלן, שמימן את בניית המחסנים בעבור הנתבעת, תוך שמנשה מתוק מלווה כספים למתוק אפריים, לצורך כך. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי היא הייתה, מאז ומתמיד, חברה נפרדת לחלוטין, שאינה שייכת לקבוצת מתוק וכי עניין זה היה ידוע לבנקים הנושים היטב. לא זו אף זו, הבנקים הנושים ידעו היטב, כי הזכויות במחסנים הינן של הנתבעת גרסאות הצדדים-כללי : עם סיומו של המשפט, מצאתי כי גרסת המפרק מבוססת היטב בחומר הראיות שבפני בעוד שגרסת הנתבעת הינה קלושה, בלתי מהימנה ואין בדל ראיה התומך בה. דווקא אותן ראיות בהן נאחזה הנתבעת כמוצאת שלל רב, הם הסכמי ההרשאה המאוחרים ופקודת היומן שנרשמה בספרי מתוק אפריים והנתבעת, מחזקים את גרסת המפרק באשר להברחת זכויות, ערב התמוטטות קבוצת מתוק. מעבר לכך, אף הוכח, כי הנתבעת היוותה חלק בלתי נפרד מקבוצת מתוק וכי לא היה לה כל קיום עצמאי. מובן, כי ממצא זה, כשלעצמו, מעלה חשש כבד לאפשרות השימוש בנתבעת ככלי להונאת נושים, כפי שאכן מסתבר ממכלול הראיות שבפני עוד אציין, כי העובדה שגרסת הנתבעת באה ברובה מפי רינת רותם ולא מפי יחידי מתוק, שלהם, מטבע הדברים, ידיעה אישית באשר לעובדות נשוא התובענה, הינה תמוהה ביותר, בלשון המעטה. מתוק אפריים היא הצד הנכון להסכם המחסן השלישי: בטרם אדרש להסכמי ההרשאה המאוחרים, מן הראוי להידרש לטענת הנתבעת, לפיה הסכם המחסן השלישי נכרת עם יחידי מתוק ועל כן הזכויות בו ממילא אינן יכולות להיות של קבוצת מתוק. בשונה משני ההסכמים הראשונים, נחתם הסכם המחסן השלישי למול יחידי מתוק. עם זאת, מהראיות שהובאו בפני עולה, כי בפועל "הצד הנכון" להסכם הייתה מתוק אפריים; היא אשר הקימה ומימנה את בניית המחסן והיא אשר נשאה בתשלום דמי ההרשאה בגינו על כך להלן, בפרק הדן בהסכמי ההרשאה המאוחרים מעדות אלון שפיזר, גזבר קיבוץ חולדה ורכז המשק במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, עולה, כי הקיבוץ היה אדיש לזהות המתקשר בהסכם המחסן השלישי ובלשונו: "שני ההסכמים הראשונים היו עם חברת מתוק וההסכם השלישי עם יחידי מתוק.. לטעמי יחידי מתוק וחברת מתוק היו מבחינתנו קבוצה ועל פי פנייתם פעם ההסכם היה עם קבוצת מתוק ופעם עם יחידי מתוק.. אנחנו הערכנו באותו זמן שהביטחונות שיועמדו בפנינו יהיו טובים יותר" (ראה פרוטוקול מיום 14.11.04, עמ' 26-25). עדות גזבר הקיבוץ מתיישבת עם הסכם נוסף, מיום 30.4.99, שנחתם בין יחידי מתוק לבין הקיבוץ, בקשר עם הפעלת מכון הזרעים של הקיבוץ (מוצג נ/1 לתיק מוצגי בית המשפט). אף שיחידי מתוק הם הצד להסכם, ברור כי בפועל המתקשרת בהסכם הייתה מתוק אפריים (ראה, בהקשר זה, את הסכם ניהול מכון הזרעים בין הקיבוץ ומתוק אפריים, אשר נחתם במועד חתימת הסכם המחסן הראשון, מוצג ת/3א לתיק מוצגי התובעות; עדות גזבר הקיבוץ על כוונת הצדדים, לפיה מתוק אפריים היא שתהא הצד להתקשרות, ניתן גם ללמוד מהעובדה שההסכם עם הקבלן הראשי בקשר להקמת המחסן השלישי נכרת למול מתוק אפריים ולא עם יחידי מתוק, זאת ביום 17.3.97, עוד בטרם נכרת הסכם המחסן השלישי (ראה מוצג ת/6 לתיק מוצגי התובעות; עדות הקבלן הראשי, אהוד ברייר, מיום 14.11.04, עמ' 34-32). מעל לכל אלה, ניצבת הודאת בעל דין מפורשת של יחידי מתוק, לפיה גם המחסן השלישי הינו בבעלות מתוק אפריים, שהרי בספרי מתוק אפריים, עליהם חתמו יחידי מתוק כמנהלים, נרשמה עלות בניית המחסן השלישי כהשקעה ברכוש קבוע (ראה מוצגים ת/8, ת/21, ת/27 לתיק מוצגי התובעות). הנה כי כן, בדומה לשני הסכמי ההרשאה שקדמו לו, גם בהסכם ההרשאה השלישי מתוק אפריים היא שהתקשרה עם הקיבוץ בהסכם הסכמי ההרשאה המאוחרים- הסכמים למראית עין : הנתבעת נאחזת בהסכמי ההרשאה המאוחרים ומכוחם היא טוענת לזכויות במחסנים, אולם דווקא הסכמים אלה, מחזקים את גרסת המפרק באשר להברחת נכסים ערב התמוטטות קבוצת מתוק; ודוק, בסוף שנת 1998, פחות משנה לפני התמוטטות קבוצת מתוק, פנו יחידי מתוק לקיבוץ בבקשה להעביר ולהמחות את כל הזכויות על פי הסכמי ההרשאה הראשונים לנתבעת. מעדותו של גזבר הקיבוץ עולה, כי הנתבעת הוצגה לקיבוץ כזרוע ארוכה של קבוצת מתוק וכיחידה עסקית אחת עם קבוצת מתוק ויחידיה. הקיבוץ סרב לבקשת יחידי מתוק להמחאה והעברה גמורה של הזכויות על פי הסכמי ההרשאה והסכים רק לצירוף הנתבעת כמתקשרת נוספת להסכמי ההרשאה בהתאם לכך, נחתם ביום 19.11.98 הסכם צירוף ביחס לשני המחסנים הראשונים, שבמסגרתו צורפה הנתבעת כצד נוסף מטעם קבוצת מתוק להסכמי ההרשאה הראשונים, כדלהלן: "בהמשך לבקשתכם להעברת זכויות וחובות על פי הסכם מיום 18.7.94 וכתב התחייבות מיום 24.9.96 בכל הקשור לשני מחסנים כנקוב בהסכם וכתב ההתחייבות האמורים (להלן: "הסכמי ההרשאה") שנחתמו בין מתוק אפריים.. עם הקיבוץ, לחב' אפי-בן.. (להלן: "החברה"), הרינו להודיעכם, כי אנו נסכים לצירוף החברה להרשאה על המחסנים בכפוף למילוי כל התנאים המצטברים כדלקמן: 1. מתוק תישאר מחוייבת למילוי כל החיובים המפורטים בהסכמי ההרשאה .. 2. למען הסר ספקות, מתוק מצהירה ומאשרת כי תישאר חייבת ביחד ולחוד עם החברה למילוי כל החיובים על-פי הסכמי ההרשאה, וכי צירוף החברה אינו משחרר ו/או פוטר אותה מאחריות לקיום כל חיוב על פי הסכם ההרשאה.. ההסכם צורף כמוצג ת/12 לתיק מוצגי התובעות הסכם דומה נחתם גם ביחס למחסן השלישי, בזו הלשון: "בהמשך לבקשתכם להעברת זכויותיכם וחבויותיכם, על-פי הסכם הרשאה מיום 1.6.97 (להלן: "הסכם ההרשאה") שנחתם עימכם לבין הקיבוץ, לחברת אפי-בן.. .0להלן: "החברה"), הרינו להודיעכם כי אנו נסכים לצירוף החברה להסכם וזאת בכפוף למילוי תנאים מצטברים כדלקמן.. 1. מנשה מתוק, הרצל מתוק ויהודית מתוק (להלן: "מתוק") ישארו מחוייבים יחד ולחוד ובערבות הדדית ביניהם למילוי כל החיובים המפורטים בהסכם ההרשאה.. 2. למען הסר ספקות, תיווסף הצהרה של מנשה מתוק, הרצל מתוק ויהודית מתוק, כי יישארו חייבים ביחד ולחוד עם החברה למילוי כל החיובים, על פי הסכם ההרשאה וכי צירוף החברה אינו משחרר ו/או פוטר אותם מאחריות לקיום כל חיוב על-פי הסכם ההרשאה.. (ההסכם צורף כמוצג ת/13 לתיק מוצגי התובעות). גזבר הקיבוץ העיד בפני, כי בהתאם למוסכם עמו, הנתבעת אמורה הייתה לצרף את חתימתה להסכמי ההרשאה הראשונים. הקיבוץ סבר, כי מצבת הביטחונות שלו השתפרה, כתוצאה מצירוף "כיס נוסף" להסכמי ההרשאה (ראה עדותו מיום 14.11.04, עמ' 23, 28). בפועל, נחתמו בין הקיבוץ לנתבעת הסכמי הרשאה חדשים, ביום 19.11.98, זהים לחלוטין להסכמי ההרשאה הראשונים, הנושאים את התאריכים המקוריים שבהם נחתמו הסכמי ההרשאה הראשונים, מהם נעדר כל זכר למתוק אפריים ולהסכמי הצירוף (ההסכמים צורפו כמוצגים ת/14, ת/15, ת/16 לתיק מוצגי התובעות). השתלשלות עניינים זו מעוררת חשש כבד, כי כל מטרתם של הסכמי ההרשאה המאוחרים ביצירת הרושם, כאילו הם נחתמו בעבר הרחוק, במועד חתימתם של הסכמי ההרשאה הראשונים. ואכן, בכתב הגנתה של הנתבעת כלל לא נזכרו הסכמי ההרשאה הראשונים והסכמי הצירוף, שאין עוד מחלוקת על קיומם, כשכל שנטען הוא לבעלות במחסן השלישי, על יסוד הסכם ההרשאה המאוחר, שלטענת הנתבעת נחתם בשנת 1997 (ראה, בהקשר זה, גם את סעיף 11 לתצהיר מנשה מתוק, שניתן בתמיכה לתגובת הנתבעת לבקשה המקורית שהגיש המפרק במסגרת תיק הפירוק). בתצהיריה שינתה הנתבעת את גרסתה וטענה, כי הסכמי ההרשאה המאוחרים נחתמו "זמן מה" לאחר חתימת הסכמי ההרשאה הראשונים וכי כל זכויות והתחייבויות מתוק אפריים מכוח הסכמי ההרשאה הראשונים הוסבו לנתבעת גם בגרסה זו של הנתבעת אין ממש; ראשית, הוכח כי הסכמי ההרשאה המאוחרים נחתמו ביום בו נחתמו הסכמי הצירוף ולא בתאריכים הנזכרים בהסכמים (ראה, בהקשר זה, את הסכם המחסן השני, מוצג ת/15, אשר תוארך ליום 18.11.98, הוא מועד חתימת הסכמי הצירוף, זאת, ככל הנראה, בשוגג). שנית, הוכח כי להסכמים אלה אין ישות עצמאית ולמעשה כל מטרתם בצירוף הנתבעת להסכמי ההרשאה הראשונים. העיד על כך גזבר הקיבוץ, כדלהלן: "ההסכמים האלה אף פעם לא עמדו בפני עצמם והם תמיד היו חלק מהסכם הצירוף ותמיד ראינו את שלושת ההסכמים - ההסכם המקורי, הסכם הצירוף וההסכם עם אפיבן כיחידה אחת." (ראה עדות גזבר הקיבוץ מיום 14.11.04, בעמ' 24). באשר לחתימה הנתבעת על סט הסכמים החדש, תחת צירוף חתימתה להסכמי ההרשאה הראשונים, העיד גזבר הקיבוץ, כדלהלן: "הייתה אלינו פנייה שראינו בה זהה מבחינתנו, שייחתם הסכם עם אפיבן. בתום לב ראינו בחתימה על הסכם חדש או צירוף אפיבן בחתימתם על ההסכם הישן דבר זהה. לא נתנו דעתנו לתאריך. " (שם). ובהמשך חקירתו: "המהלך הזה נעשה בתום לב. מתחילתם של דברים ועל פי הסכם הצירוף, אפיבן היו אמורים להוסיף חתימתם על ההסכמים המקוריים. לאחר שנחתם הסכם הצירוף נתבקשנו שצירוף אפיבן יהיה בהסכם נפרד ולא חתימה על ההסכם המקורי. לא ראינו בכך בעיה ראיה נוספת לאופן בו ראו הצדדים את העסקה מצאתי בפנייתו של עו"ד קריספין, ב"כ יחידי מתוק, לקיבוץ, לביצוע שינוי בטיוטת ההסכם להארכת תקופת ההרשאה לגבי המחסן השלישי. בפנייתו מיום 4.3.99, ביקש עו"ד קריספין, כי יחידי קבוצת מתוק לא יוזכרו כצד להסכם, הואיל ולדידו "הסכם ההרשאה מיום 1.6.97 נחתם עם חברת אפי בן, ועמה בלבד. בשל דרישתם הסכימו יחידי משפחת מתוק וחברת מתוק לחתום על ערבויות בקשר עם ההסכם כאמור" (ראה מוצג ת/17 לתיק מוצגי התובעות). במכתבו מיום 27.5.99 דחה הקיבוץ בקשה זו, בציינו "מכתבך אינו מקובל עלינו מכל וכל. חולדה חתמה הסכם עם יחידי מתוק בלבד מתוך היכרותנו עימם. לא היינו חותמים הסכם עם חברת אפיבן בשום תנאי. איננו מסכימים לשינוי כלשהו בנושא זה.." (ראה מוצג ת/18 לתיק מוצגי התובעות). טענת הנתבעת לפיה הסכמי ההרשאה המאוחרים עומדים בזכות עצמם נסתרת גם מתוכן ההסכמים; כך, למשל, בהסכם המחסן הראשון, נאמר כי הוא נחתם בשנת 1994, אולם הנתבעת כלל לא נוסדה נכון לאותו מועד. זאת ועוד, באותו הסכם נזכר מכון הזרעים, המנוהל, כביכול, על ידי הנתבעת, שעה שברור שמכון הזרעים נוהל על ידי מתוק אפריים. בהסכם המחסן השני נאמר, כי הנתבעת תקים מחסן לצורך אחסנה ותשלם דמי הרשאה, אולם ברור כי המחסן כבר הוקם, אותה שעה, על ידי מתוק אפריים חשוב מכך, גרסת הנתבעת אינה מתיישבת עם המציאות בפועל, שהרי הוכח כי ההתקשרות האמיתית נותרה בין הקיבוץ לבין מתוק אפריים וכי הנתבעת לא נטלה כל חלק בהקמת המחסנים ולמעשה בהסכמי הצירוף לא היה ממש; מהראיות שהובאו בפני עולה, כי מתוק אפריים היא שמימנה, מכיסה, את בניית שלושת המחסנים והיא שנשאה בתשלום דמי ההרשאה בגינם: מתוק אפריים היא שהתקשרה בהסכמים עם הקבלנים השונים (ראה מוצג ת/6 לתיק מוצגי התובעות; עדות אלון שפיצר, גזבר קיבוץ חולדה, מיום 14.11.05, בעמ' 25); חשבוניות קבלנים וספקים הוצאו על שמה של מתוק אפריים והמע"מ בגין אותן חשבוניות קוזז על ידה (מוצג ת/7); מתוק אפריים היא שנשאה בתשלום לקבלנים בגין הבנייה (ראה עדותו של ברייר, הקבלן המבצע, מיום 14.11.04, בעמ' 33); המחסנים נרשמו כרכוש קבוע בספריה של מתוק אפריים והיא שהפחיתה את הפחת בגין המחסנים (מוצג ת/21); במקביל, נרשמו הוצאות הקמת המחסנים בספריה של מתוק אפריים, כדלהלן: סכום של כ- 1,300,000 ₪ הוצא בשנים 1998-1996 וסכום של כ- 2900,000 ₪ הוצא בשנת 1999 (ראה כרטסת הנהלת חשבונות, מוצג ת/8). לאחר שהושלמה בניית מחסנן הראשון והשני, במהלך השנים 1996-1995, נמסרה החזקה בהם לידי מתוק אפריים, אשר עשתה בהם שימוש לצרכיה. מתוק אפריים היא שנשאה בתשלום דמי ההרשאה לקיבוץ בגינם ובכלל זה דמי ההרשאה בגין המחסן השלישי, שבנייתו הושלמה רק בשנת 1999 (ראה כרטסת קיבוץ חולדה אצל קבוצת מתוק, מוצג ת/10; חקירתה של רינת רותם מיום 1.2.05, בעמ' 78; חקירתה של יהודית מתוק מיום 25.6.06,בעמ' 56). לא הובאה בפני ולו בדל ראיה שיש בה כדי להצביע על מעורבות הנתבעת בבניית המחסנים. בהקשר זה יובהר, כי גרסת הנתבעת, לפיה הבנקים הנושים ידעו כי הזכויות במחסנים הינן של הנתבעת נסתרת לחלוטין בשים לב למסמכים השונים שהוצאו בקשר לכך, כמו גם לאור אי העדת המפקח מטעם הבנקים הנושים, מר שלם, כמובטח - ראה, בהקשר זה, מוצגים ת/2, ת/62 לתיק מוצגי התובעות אם לא די בכל אלה, הרי שהסכם השכירות מיום 23.8.98 (מוצג ת/28 לתיק המוצגים) סותם סופית את הגולל על טענותיה של הנתבעת; ודוק, על פי אותו הסכם שוכרת הנתבעת את המחסן השלישי מבעלת הזכויות בו, היא התובעת 4. מובן, כי אם הנתבעת הייתה, באמת ובתמים, בעלת זכויות במחסן, לא היה לה כל צורך לשכור אותו מעצמה. מופרך עוד יותר הוא טיעונה של הנתבעת, לפיו, הכוונה הייתה שהנתבעת תשכיר לקבוצת מתוק את המחסנים, שהרי משמעות הטיעון הוא, כי קבוצת מתוק תשקיע את הכספים ותבנה את המחסנים ואז תשלם דמי שכירות עבור המחסנים שהיא עצמה בנתה. גם הסברה של הנתבעת, באשר לייעוץ משפטי, כביכול, שהביא להסבת הסכמי ההרשאה לטובתה, אינו עומד במבחן המציאות; ודוק, הנתבעת טוענת, כי יחידי מתוק פעלו בהתאם לעצה משפטית של עו"ד אילן שביט, לפיה קיים סיכון גדול בהתקשרות עם קיבוץ חולדה, מאחר והקיבוץ אינו יכול להמציא את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל להקמת המחסנים כאמור ולפיכך מומלץ שלא לבצע את ההתקשרות למול קבוצת מתוק, העומדת להתאחד ולהפוך לחברה ציבורית. רוצה לומר, הפעולות בוצעו כפי שבוצעו כדי להימנע מלקיחת סיכון על ידי קבוצת מתוק. אולם בפועל ארע מצב הפוך, שהרי קבוצת מתוק היא שלקחה את הסיכון, מאחר וכל הכספים להקמת המחסנים הועברו על ידה, מבלי שיינתן לקבוצת מתוק סיכוי כלשהו ליהנות מפירות ההשקעה, מאחר וההשקעה בוצעה לכאורה על ידי הנתבעת. מובן, כי עדיפה האפשרות לממן עסקה וליהנות מפירותיה, הגם שמדובר בעסקה מסוכנת, על פני מימון אותה עסקה מסוכנת והעברת פירותיה לאחרים בשים לב למופרכות הטיעון של הנתבעת, אך ברור הוא מדוע עו"ד אילן שביט לא הובא לעדות מטעמה של הנתבעת, אף שעדותו הינה מתבקשת, בנסיבות העניין. מובן, כי הימנעות מהבאת עד חיוני, מעמידה את אותו צד בחזקת מי שיודע שעדות אותם עדים הייתה פועלת לרעתו (ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי עמ' 1661-1648. כן ראה לעניין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385 (2000), בעמ' 392; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990), בעמ' 602; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980), בעמ' 760). סיכומם של דברים: ממכלול הראיות שהובאו בפני עולה, כי הסכמי ההרשאה המאוחרים הינם הסכמים למראית עין, הם אינם משקפים את ההסכמה האמיתית שבין הצדדים וכל מטרתם ביצירת הרושם, כי הזכויות במחסנים הינם של הנתבעת, לבדה. הסכמים אלה בטלים, מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 מופרכות גרסת ההלוואה והפעולות החשבוניות : הנתבעת מבקשת לתמוך את גרסתה, לפיה היא הייתה מלכתחילה בעלת מלוא הזכויות על פי הסכם המחסן השלישי, בפקודת היומן שבוצעה בספרי מתוק אפריים והנתבעת במהלך שנת 1999, לפיה הועברו הוצאות הבנייה של המחסנים, שהוצאו במהלך שנת 1998-1995, לחובת מנשה מתוק, תוך שבמקביל הועבר ממנשה מתוק לאפיבן סכום זהה. בסופה של אותה פעולה חשבונאית, הופחת חובה של מתוק אפריים למנשה מתוק בסכום הנ"ל ומנגד מנשה מתוק היה זכאי לסכום הנ"ל מהנתבעת כהלוואת בעלים. בהתאם לאותה פעולה חשבונאית יוצא, כי הנתבעת נטלה הלוואה מאת מנשה מתוק על מנת להקים את המחסן השלישי. המדובר בפקודת יומן שנרשמה רק בחודש יוני 1999, חצי שנה לאחר המועד שהיא תוארכה בו וחודשים ספורים לפני קריסת קבוצת מתוק. נסיבות אלה, מלכתחילה, מעוררות חשד כבד באשר לאמיתותה של פקודת היומן, על אחת כמה וכמה משהגעתי למסקנה כי הסכמי ההרשאה המאוחרים, לרבות הסכם המחסן השלישי, הינם בבחינת הסכמים למראית עין ממילא, אין בפעולה זו כל ממש; ראשית , פעולה זו כלל לא משקפת את המציאות, שהרי אין בנמצא כל אסמכתא לפקודת היומן, דוגמת הסכם הלוואה, קבלות, חשבוניות, או דיווח של הנתבעת על הוצאות מימון בגין ההלוואה. שנית, אותן הוצאות שהועברו, אשר על פי הנטען אמורות לשקף את עלות בניית המחסן השלישי, הן הוצאות בניית המחסן הראשון והשני, שהרי הוצאות בניית המחסן השלישי הוצאו במהלך שנת 1999 והן מסתכמות בסך של 3,000,000 ₪ (ראה מוצג ת/8 לתיק מוצגי התובעות; תשובות 26 ו- 30 למוצגים ת/59-60). הוצאות אלה לא הועברו לנתבעת ולא נרשמו כהוצאות שהוצאו על ידי הנתבעת בספרי הנהלת החשבונות שלה שלישית, פעולה זו סותרת את הודאת יחידי מתוק, שכן בדוחות הכספיים של מתוק אפריים לשנת 1997, אשר נחתמו ביום 9.8.98 על ידי מנשה מתוק והרצל מתוק- מי שהיו, באותה עת, דירקטורים בנתבעת- נרשמה עלות בניית המחסנים, בסך של 1,253,253.12 ₪ כהשקעה ברכוש קבוע של מתוק אפריים ולא כהלוואה או כהחזר הלוואה לנתבעת או למנשה מתוק (ראה מוצג ת/27). רק מספר חודשים מאוחר יותר, סמוך לפני קריסת קבוצת מתוק, הועברו לפתע הוצאות בנייה, ששולמו לקבלנים על ידי מתוק אפריים, לנתבעת, באמצעות פקודת היומן הנזכרת לעיל גם הפעם יש לייחס לחובתה של הנתבעת את הימנעותה מלהעיד את רו"ח איציק גווילי, שעל פי הנטען ליווה את מהלך ההלוואה ממנשה מתוק לנתבעת, על אף שהצהירה כי בכוונתה לעשות כן. העובדה שעלות בניית המחסנים נרשמה כהשקעה ברכוש קבוע אף מפריכה את גרסת הנתבעת, באשר לשיקולי מס, כביכול, שהביאו לכך שבפועל מתוק אפריים היא שהקימה את המחסן השלישי, אף שהזכויות בו היו של הנתבעת; ודוק, לטענת הנתבעת, לא היו לה באותה תקופה הכנסות ולכן לא ניתן היה לקזז את הוצאות בניית המבנה ומשיקולי מס הוחלט כי מתוק אפריים היא שתקים את המחסן. אולם, רישום עלות בניית המחסנים כרכוש קבוע ולא כהוצאה משמיט את הרציונאל העומד בבסיס טענת הנתבעת, שהרי הניכוי היחידי שלהן כהוצאת מס הוא פחת בגין המבנה. אם לא די בכל אלה, הרי שמופרכות פקודת היומן באה לידי ביטוי גם בתצהיר של מנשה מתוק, שניתן במסגרת הליכי פשיטת רגל, שם הצהיר האחרון על נכסיו והתחייבויותיו, מבלי שהזכיר כל הלוואה שהעמיד, כביכול, לנתבעת (ראה מוצג נ/4 לתיק מוצגי בית המשפט). סיכומם של דברים: פקודת היומן הינה פעולה כוזבת שכל מטרתה למלט את הזכויות במחסנים נשוא התובענה לידי הנתבעת סיכום ביניים : כפי שהובהר לעיל בהרחבה, בניית שלושת המחסנים בוצעה ממקורות ומכספי מתוק אפריים; ההסכמים עם הספקים אשר בנו את המחסנים נחתמו עם מתוק אפריים והוצאות הבנייה נרשמו במקור כהוצאה בספרי מתוק אפריים. חתימת הסכמי ההרשאה המאוחרים וביצוע פעולות הרישום הכוזב בספרי הנהלת החשבונות בוצעו על מנת ליצור מצג שווא, במירמה מכוונת, כאילו הזכויות במחסנים הינן של הנתבעת ולא של קבוצת מתוק. זאת, על מנת להבריח זכויות אלה ערב התמוטטות קבוצת מתוק החוצה, לידי הנתבעת. מעבר לכך, כפי שיובהר לעיל בהרחבה, מצאתי כי הנתבעת היוותה חלק בלתי נפרד מקבוצת מתוק וכל פעילותה בוצעה על מנת לשרת אינטרסים של קבוצת מתוק הנתבעת הייתה חלק בלתי נפרד מקבוצת מתוק : הנתבעת לא נתנה כל הסבר המניח את הדעת למטרות שעמדו מאחורי הקמתה וגרסתה לפיה היא הייתה, מאז ומתמיד, חברה נפרדת לחלוטין, נסתרת בחומר הראיות; מהראיות שהובאו בפני עולה, כי בכל התקופה הרלבנטית, נוהלה הנתבעת על ידי יחידי מתוק, האחים מנשה, הרצל ויהודית מתוק. האחרונים היו בעלי המניות בה (בתחילה), הדירקטורים, המנהלים ובעלי זכויות החתימה בשם החברה, עד סמוך לקריסת קבוצת מתוק. רק בחודש דצמבר 1998, חודשים ספורים לפני קריסת קבוצת מתוק, מונו בנותיו של מנשה כמנהלות. יחידי מתוק גם היו בעלי זכויות החתימה היחידים בחשבון הנתבעת בבנק עד לחודש ספטמבר 1999, דהיינו כחודש לפני קריסת קבוצת מתוק במקביל, הועסקו בנותיו של מנשה מתוק, שהיו, כאמור, בעלות המניות הרשומות של הנתבעת, במחלקת הנהלת חשבונות בקבוצת מתוק (ראה, בין היתר, את מוצגים ת/47, ת/48 ו-ת/49 בתיק המוצגים מטעם התובעות; תשובה 8 במוצג ת/57; תשובה 62 במוצג ת/58; חקירתה של רינת רותם מיום 1.2.05, עמ' 73, 77-76; חקירתה של יהודית מתוק מיום 25.6.06, עמ' 51-50). משרדה הרשום של הנתבעת וספריה שכנו במשרדי קבוצת מתוק. הנהלת החשבונות של הנתבעת בוצעה במערכת הנהלת החשבונות של קבוצת מתוק, על ידי עובדת של קבוצת מתוק. כעורך דינה של הנתבעת שימש עו"ד יצחק קריספין, מי שניהל את המחלקה המשפטית של קבוצת מתוק וכיהן גם כגזבר קבוצת מתוק (ראה תשובות 11-10 במוצג ת/57; חקירתה של רינת רותם מיום 1.2.05, עמ' 92-91; חקירתה של יהודית מתוק מיום 25.6.06, בעמ' 48). הוכח כי הנתבעת שימשה כצינור לניכיון שיקים בעבור קבוצת מתוק; הנתבעת קיבלה מקבוצת מתוק שיקים בשווי מאות אלפי שקלים לשם ניכיון, ללא מתן בטוחות כנגד השיקים וללא מסמך בכתב. הנתבעת לא הרוויחה דבר מניכיון השיקים ומלוא סכום השיק, למעט העמלה, הועברו לקבוצת מתוק, בין במישרין ובין באמצעות תשלום לספקים של קבוצת מתוק (ראה תשובות 46-43 במוצג ת/59, מוצגים ת/45-ת/36; חקירתה של רינת רותם מיום 1.2.05, עמ' 93-91; חקירתה של יהודית מתוק למעשה, לא הייתה לנתבעת כל פעילות עצמאית, עד כי בדוחות הכספיים של הנתבעת לשנים 1998-1997 נאמר, במפורש, כי "לחברה אין פעילות מלבד העמדת קווי אשראי וקבלתם מחברות קשורות". באותם דוחות גם צוין, כי מאחר ואין לנתבעת פעילות עסקית, לא מוצגים דוחות רווח והפסד. אמירות אלה הן בבחינות הודאת בעל דין לכך שכל פעילות הנתבעת בוצעה אך ורק בקשר לקבוצת מתוק. על דברים ברוח דומה העידה יהודית מתוק ובלשונה: "לא היה הרבה מה לנהל, ולכן כל הניהול היה בסה"כ זה כמה דפים של הבנק שהגיעו והיה צריך להכניס אותם להנה"ח.." (ראה פרוטוקול מיום 25.6.06, בעמ' 51). העובדה כי הנתבעת היוותה חלק בלתי נפרד מקבוצת מתוק ולא היה לה כל קיום עצמאי מחזקת את גרסת המפרק ויוצרת, למעשה, תמונה שלמה של ניסיון הברחה אסור של נכסים מקבוצת מתוק. מובן, כי ניסיון זה של הברחת נכסים לא היה יכול להיעשות, אלא כאשר עסקינן בחברות הנשלטות על ידי אותם בעלי שליטה היבטים משפטיים : הצדדים לא טענו לעניין תחולתם של ההלכה הפסוקה שהתגבשה לאור פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 או של חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). החוק נכנס לתוקף בפברואר 2000, חלק ממנו נוצר לפני כן וחלקו אחרי כן. על כל פנים, החוק נתן ביטוי מפורש להלכה הפסוקה שקדמה לו וניתן להסתייע בו לניתוח הסוגיה שבפני. סעיף 6 לחוק החברות מעניק לבית משפט סמכות שבשיקול דעת להרים את מסך ההתאגדות בין חברות ששייכות לאשכול חברות אחד, כדוגמת קבוצת מתוק והנתבעת. כפי שכבר ציינתי, הוראות סעיף 6 אינן אלה גיבושן החקיקתי של העקרונות הקודמים, אשר גובשו בפסיקה, קודם לחקיקת החוק מטרתה של הוראה זו שבסעיף 6 לחוק החברות ועקרון הרמת המסך הגלום בה, נועדה למנוע מבעלי המניות- ומהחברה עצמה- את ניצול ההפרדה ביניהם, להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. העיקרון נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור [ראה רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' אילנה ענבר, פ"ד נד(2) 712 (2000), בעמ' 716; ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992), בעמ' 362]. כאשר בעלי המניות ומנהלי החברה מרוקנים את החברה מכל נכס ומשתמשים באישיות המשפטית הנפרדת שלה כמסך בינם לבין הנושים, במטרה לחמוק מתביעת הנושים, הרי יש לומר עליהם, כי ניצלו לרעה את מסך ההתאגדות, אשר נעשתה לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד. במקרים ראויים, בהם מועבר רכוש של חברה פלונית לחברה אלמונית, כאשר אף כאן משמש הדבר מסווה למעשי תרמית, יהא מקום להציץ אל מאחורי הפרגוד של שתי החברות, כדי לעמוד על הקשרים האמיתיים ביניהן כפועלות כיחידה עסקית כלכלית אחת (ראה ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847 (1990), בעמ' 857; אירית חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש א 260-267 (1999)). עקב החשיבות בשמירה על הוודאות והיציבות שמעניקה האישיות המשפטית הנפרדת לחברות מסחריות בכלכלה בת ימינו, נקבע בפסיקה, כי על העותר להרמת מסך להניח תשתית ראייתית מוצקה לכך שאותן חברות פועלות למעשה כיחידה עסקית וכלכלית אחת, תוך שהן עושות שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת שלהן תשתית ראייתית כאמור אכן הוצגה בפני במסגרת הליך זה, באשר הוכח, כי לנתבעת לא הייתה כל זכות קיום עצמאית והיא שימשה כצינור לקבוצת מתוק, הא ותו לא. יחידי מתוק פעלו להברחת נכסי קבוצת מתוק לנתבעת ובכך פגעו בנושיה המובטחים של הקבוצה. למעשה, הזכויות במחסנים הועברו לנתבעת ללא כל תמורה אמיתית. במצב דברים זה, אין כל ספק, שאין להפריד בין קבוצת מתוק לבין הנתבעת, באשר לאחרונה אין כל בסיס כלכלי, אלא מכוח מה שהועבר אליה מקבוצת מתוק. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, שעה שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. הלכה היא, שבמקרה כגון זה יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך (ראה ע"א 4606/90 הנזכר לעיל). אשר על כן, יש להתייחס אל קבוצת מתוק ואל הנתבעת כאל אישיות משפטית אחת, לאחר הרמת מסך ההתאגדות מעל שתיהן סיכומם של דברים : אני מקבלת את התובענה וניתן בזה סעד הצהרתי כמבוקש; אני מורה בזאת על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת וייחוס כל נכסיה וזכויותיה לקבוצת מתוק, באופן שכל נכסיה מהווים חלק ממסת הכינוס של קבוצת מתוק. בנוסף, אני ממנה בזאת את המפרק, רו"ח צבי יוכמן, ככונס הנכסים של נכסי הנתבעת. הנתבעת תשלם לתובעות את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כדיןפירוק חברהנושהמלט