ביטוח גניבה של מכונית - חניה של בית

פסק דין מבוא: 1. מכוניתו של התובע מסוג מרצדס 230א' משנת ייצור 1993, נגנבה מחניית ביתו של התובע ברחוב הנוטר 25 בעפולה, בלילה שבין 14-15 לחודש פברואר 1996. המכונית בוטחה אצל הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") באמצעות נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") אשר שימש כסוכנה. 2. המכונית נגנבה כנראה בשעות הלילה המאוחרות. דבר הגניבה נתגלה למחרת בבוקר שעה שהגיע בנו החייל של התובע, ניב עטיה, מהבסיס וגילה, כי המכונית אינה חונה בחניון הבית. 3. משפנה התובע אל הנתבעת, אשר ביטחה את המכונית בפוליסת ביטוח "מקיף", דחתה הנתבעת את דרישתו של התובע, בטענה, כי מעשה הגניבה בוים על-ידי התובע, וזאת בהסתמך על ראיות נסיבתיות, ולחילופין נטען, כי במכונית לא הותקנו אמצעי מיגון, כנדרש ברשימת הפוליסה, ואשר היו תנאי לכניסת הפוליסה לתוקף. מנגד, טוען התובע, כי לא נדרש לשפר המיגון ברכבו, ולא ידע על הדרישות הנוספות שהעלתה הנתבעת כתנאי לחבותה, וכן כי מעולם לא קיבל לידיו את הפוליסה. הנתבעת טוענת, כי התובע קיבל גם קיבל את פוליסת הביטוח, וכי הודע לו, מפורשות, ע"י הסוכן, כי עליו להתקין ביטחונית וכן לבדוק, האם מערכת האזעקה ברכב מתאימה לדרישות הפוליסה. אדון בטענות אלה כסדרן: נסיבות גניבת המכונית: 4. נסיבותיה של גניבת המכונית תוארו בתצהירם של התובע ובנו, אשר גילה, כי המכונית אינה חונה בחניון. וכך מפורטות נסיבות האירוע בתצהירו של התובע (סעיף 13): "בתאריך 14/2/96 בשעות הלילה נגנב הרכב הנ"ל בהיותו חונה סמוך לחזית ביתי ברח' הנוטר 25 בעפולה (להלן: "האירוע"). את דבר הגניבה גיליתי בשעה 7:00 בבוקר לערך כאשר בני ניב הגיע הביתה מהבסיס ושאל אותי איפה הרכב, יצאתי החוצה ולא מצאתי אותו. הודעתי על האירוע למשטרת ישראל, תחנת עפולה, אשר חקרה את הענין. ... בני ניב הודיע לסוכן הביטוח שלי על דבר הגניבה." דברים דומים הופיעו אף בסעיפים 4-6 בתצהירו של הבן ניב: "4. ביום 15.2.96 הייתי חייל בשירות סדיר הגעתי הביתה מהבסיס בסביבות השעה 7:00 בבוקר, אבי היה בבית אך הרכב לא היה בחוץ. 5. שאלתי את אבי היכן הרכב וענה לי בחוץ. 6. יצאנו החוצה, אך הרכב לא היה." 5. הנתבעת, כאמור, טוענת כי התובע ביים את מקרה הביטוח, וכי ידו היתה במעשה העלמתה של מכוניתו. לנתבעת אין כל ראיות חד-משמעיות, המצביעות על מעשה זה של התובע, אך מצביעה על צירוף נדיר של נסיבות תמוהות שקדמו להעלמותה של המכונית, ואשר בכל אחת מהן, יש בה משום נסיבה מחשידה. לנסיבות אלה מצטרפות אף סתירות בעדותו של התובע. על-כן, טוענים הנתבעים, כי ניתוח העדויות והראיות שהובאו בפני בית המשפט מעלה, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו במשפט אזרחי, להוכיח את גניבת הרכב הנטענת, ולהוכיח, כי ידו לא היתה בביום המעשה. 6. טענותיה של הנתבעת הינן, בקליפת אגוז, כדלקמן: א. התובע נהג במכוניתו שעה שהיה פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. ביום האירוע, החנה התובע את המכונית, לטענתו, במרחק כ- 500-600 מ' מביתו, הלך למרכז עירו ומשם הביתה רגלית, ללא כל הסבר מניח את הדעת, כאשר רק בחצות השיב התובע את המכונית והחנה אותה ליד ביתו. גרסה זו אינה סבירה ומותירה סימני שאלה. ב. הסתבר, כי מצבה של המכונית בעת רכישתה על-ידי התובע, לא היה מושלם, שכן המכונית עברה תאונה קשה, אשר התובע הציגה כקלה. בנוסף, היתה המכונית מעורבת בשתי תאונות, לא קלות, בהיותה ברשות התובע. ג. התובע הסתיר כביכול את פרטי מוכר הרכב. ד. התובע פירק את מכשיר הרדיו והמגבר, שהיו מותקנים במכונית, והחליפם במכשיר רדיו זול, וזאת יומיים לפני הגניבה. בכך רואה הנתבעת משום מעשה הכנה לגניבה, ולא כהכנה להתקנתם ברכב חדש, אשר התובע רק התעתד לרכוש, וטרם רכשו. ה. חסר צרור מפתחות אחר של הרכב. ו. התובע ביקר אצל הנתבע 2, יומיים לפני מעשה הגניבה, בענין מקרה ביטוח אחר שהתרחש כשבועיים קודם לכן, כאשר חברת הביטוח סירבה לשלם לו בגינו. באותה פגישה התענין התובע בתקפות פוליסת הביטוח של מכוניתו. מעשה זה נתפס אצל הנתבעים גם הוא כמעשה הכנה לגניבה. ז. התנהגותו של התובע עם גילוי הגניבה נתפסה כיוצאת דופן באדישותה. התובע שלח את בנו לסוכן הביטוח, ואילו הוא הלך לרואה החשבון שלו, ורק לאחר מכן פנה למשטרה. לגרסת הנתבעים, אין להעלות על הדעת, כי מבוטח, שרכב כה יקר, יגנב ממנו, לא יאוץ נרעש ונרגש להודיע על כך למשטרה ולסוכנו. ח. התובע הפגין כלפי החוקר מטעם הנתבעת, חשדנות יוצאת דופן, בכך שסירב לחתום על עדות, מבלי שהתייעץ קודם עם בא-כוחו. ט. התובע נמנע מלהביא ראיות, בכך שלא הציג אישורים, כי הודיע לחברת מוטורולה על גניבת ציוד הקשר שהיה מותקן במכונית. 7. לנוכח האמור, מסיקים הנתבעים, כי מצבה הקשה של המכונית, יחד עם העובדה, שרכש ג'יפ חדש, יצרה אצל התובע מניע נכבד להפטר מן המכונית בדרך של העלמתה. גבי דידה של הנתבעת, ברי הוא, כי התובע התקשה למכור את המכונית במחיר סביר לנוכח מצבה. מניע זה, במצורף לכל יתר הנסיבות, יש בהם כדי לסתור את גרסתו של התובע, או כדבריהם: "הנתבעים הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם במשפט אזרחי לכרסם בגרסת התביעה ויש בכרסום זה כדי להביא לדחייתה של התביעה." 8. אציין, כבר בשלב זה, כי בטיעון אחרון זה, נתפסו הנתבעים לכלל טעות. יש לזכור, כי במקרה דנן במשפט אזרחי עסקינן. רמת ההוכחה הנדרשת מצד במשפט אזרחי אינה רמה של מעבר לכל ספק. די בהסתברות של 51% כי גרסתו היא הנכונה, כדי להניע את בית המשפט לקבלה. התובע אינו חייב להוכיח את גרסתו ברמה של ודאות מוחלטת, אלא די אם אקבע, כי גרסה זו סבירה בעיניי בשיעור גבוה יותר מהגרסה שכנגד. יש אף לזכור, כי הטענה, המועלית על ידי הנתבעים כנגד התובע, הינה טענה חמורה של העלמת המכונית בעצמו ונסיון להוציא כספים במרמה מחברת הביטוח. בכגון דא, חל הכלל כי חברת הביטוח, המבקשת להדוף את התביעה, חייבת לבסס את טיעוניה על ראיות בעלות משקל ניכר. כמאמר בית המשפט העליון בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ. כלל חברה לביטוח, פד"י מ' (1) 589, 601: "מאחר שיש בהגנה האמורה כדי להדביק לתובע תו של עבריין פלילי, שעבר עבירות של הצתה ומירמה, הרי שיש להחיל על טענה זו את הכלל, לפיו על הנתבעת לבסס את טיעונה במידת שכנוע, העולה על המידה המקובלת במשפטים אזרחיים רגילים. במקרה כזה, התובע הוכיח את תביעתו המהותית, הווה אומר, הוכיח, כי הסיכון שעליו סבה הפוליסה אמנם התממש, ואילו הנתבעת רוצה להצדיק את סירובה למלא אחרי התחייבותה על-פי הפוליסה, על-ידי שמאשימה היא את התובע בהצתה ובמירמה. טענה כזאת חייבת היא לבסס על ראיות בעלות משקל ניכר." במקרה דנן לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית באשר למעשה העלמת המכונית על-ידי התובע. עם זאת, לא אפטור עצמי מבחינת הראיות שהביאה הנתבעת ומשמען. 9. נכון אמנם, כי המכונית נפגעה בתאונה ערב רכישתה. התובע ניסה להמעיט מערכה של פגיעה זו, וטען בתצהירו, כי רכש את המכונית במחיר מוזל עקב היותה חסרת מזגן. עם זאת, רואים אנו, כי כבר בשלב ראשוני זה, לא הסתיר התובע את עלות רכישתה של מכוניתו - שנרכשה על-ידו במחיר זול ממחיר השוק שלה (או מחיר ה"מחירון"). מעיון בהודעתו של התובע בפני החוקר, (מוצג נ3/) עולה, כי התובע לא הסתיר את הנתונים הרלוונטים מעיני החוקר הפרטי, אלא שיתף פעולה. אמנם יתכן, כי שיתוף פעולה זה היה מאולץ. אולם, למעשה, יש בהודעה זו את כל הנתונים הרלוונטים לגבי מצבה של המכונית. כמו-כן, מסר התובע פרטים מזהים לגבי המוכר ועורך דינו. אמנם שם מפורש לא נמסר, אך מאמין אנוכי, כי התובע לא ניסה להסתיר פרטים אלה מעיני החוקר, שכן ממילא כבר מסר לו קצה חוט שיובילו אל המקור. התרשמותי הברורה מן התובע, במהלך כל עדותו, והתנהגותו באולמו של בית המשפט, כי התובע אינו אדם המקפיד על הפרטים הקטנים, אינו מנדב אינפורמציה, שהינה זניחה לשיטתו, ונראה, כי גם הוא עצמו אינו מקפיד כלפי עצמו על כל הפרטים הקטנים - צורת התנהגות, אשר נראה, כי הפילה אותו בפח גם במקרי ביטוח אחרים. התרשמותי הברורה מהתנהגותו של התובע, היא, כפי שהעיד, כי רכש את המכונית במחיר זול מאוד, וכי הפגיעה לא נתפסה על ידו כמשמעותית (ר' עדותו בעמ' 9 שורות 8-23). 10. אף את הפגיעות המאוחרות יותר במכונית, לא הסתיר התובע מעינה של הנתבעת, שכן ממילא זו היתה המבטחת של המכונית בתקופת קרותן, ושמאים מטעמה, הם שבדקו את המכונית. 11. הואיל והתובע הודה, מלכתחילה, כי רכש את המכונית במחיר זול עד מאוד, (ר' עדותו, שם) כאשר נתוניה של המכונית ידועים לחברת הביטוח, הרי נשמט למעשה המניע להעלמתה, במטרה שהתובע יוכל לגבות מחברת הביטוח שווי שוק מלא - שכן טרם התאגדה חברת הביטוח אשר תפתח ארנקה לפני תובע ותשלם לו מחיר "מחירון" מלא תמורת מכונית שעברה תאונה קשה. 12. אף יתר הפעולות שביצע התובע, ואשר שימשו לנתבעים, כראיה לשיטת פעולה, שננקטה על ידו כהכנה ל"יום הגדול" של העלמת המכונית, אינן נתפסות על-ידי כפסולות. ראשית, מן הראוי לציין, כי כל הפעולות לא בוצעו על ידי התובע במחשך, אלא בגלוי, ומבלי שהתובע ניסה להתכחש להן בכל שלב של הדיון. לא מצאתי בכל חומר הראיות שבפני, כל תשתית לכך, כי התובע ניסה למכור את מכוניתו ללא הועיל, או אף התכוון למכרה בכלל. נכון אמנם, כי בדעת התובע היה לרכוש ג'יפ אחר, אך כעדותו, הרי במועד הגניבה טרם הוציא את כוונתו מן הכח אל הפועל, וכי אותה עת רק ערך גישושים ובירורים בקשר לרכישת ג'יפ מדגם "מוסו" - ג'יפ אשר לא נרכש על ידו בסופו של דבר (ר' עדותו בעמ' 12, לכל אורך העמוד). סבורני, כי שעה שמדובר בטענת הגנה, המייחסת לתובע התנהגות בעלת אופי פלילי, מן הראוי היה שחברת הביטוח תחקור ותדרוש, באשר להזמנת אותה מכונית, על מנת לתמוך את ראיותיה, ולא להשמיע תשובות בעלמא. בנסיבות אלה, כל שהוכח בפני היה, כי התובע ערך גישושים ובירורים בקשר לרכישת ג'יפ מדגם "מוסו". 13. אף ביתר מעשיו של התובע לא מצאתי כל רבותא. מעשה החלפת מגבר הרדיו לא נעשה גם הוא במחשכים. נראה כי נעשה אולי כהכנה לקראת התקנתו ברכב החדש שירכש, ואולי, כגרסת התובע, לא תאם המגבר למכונית. מכל מקום, לא אדע מה טעם ימצא בפירוק המגבר לעין כל, וכאשר למעשה ימצאו עדים, שיבואו להעיד על כך מאוחר יותר. האם לא יקל יותר על העבריין הפוטנציאלי להעלים את המכונית על ציודה, ולפרק אח"כ ציוד זה בסתר. הוא הדין אף לגבי ציוד הקשר, אשר משום מה, לא פורק על-ידי התובע. לעניין זה אציין, כי לא מצאתי כל פגם שבדרכי ההוכחה בכך שהתובע לא הציג הודעה לחברת "מוטורולה", שכן ממילא הודעה כזו אינה ראיה קבילה על פי דיני הראיות. מאידך, לו חפצו הנתבעים בהוכחת העובדה, כי לא ניתנה הודעה כאמור, היו יכולים להעיד בעצמם נציג מחברת "מוטורולה". כל שאר המעשים המיוחסים לתובע, אינם אלא דברים שגרתיים. 14. גם אם אצא מתוך ההנחה, כי הייתי מאמץ את גישתה של הנתבעת - החשדנית יתר על המידה - והרי חברות הביטוח ידועות, ובדין, בחשדנותן היתרה - יתכן אמנם, כי כל הנסיבות דלעיל, יכול שירמזו על כך, כי לתובע היה אינטרס כלשהוא בהעלמתו של הרכב, שכן גניבתו של הרכב עשויה היתה להצמיח לו רווח משני, בכך שיוכל לתבוע סכום כלשהוא, מעבר למחירה הנכון של המכונית. אך בכך עדיין אין כדי לשכנעני, כי אינטרס כספי שולי זה, יגרום לאדם סביר מן הישוב להשקיע בעריכת פוליסת ביטוח, ותשלום דמי השתתפות עצמית, אשר יאלץ לשלמם במקרה גניבה, וליטול על עצמו סיכון כה כבד, כי יופלל בעבירה פלילית חמורה, כנגד רווח כספי שולי שעשוי לצמוח לו. סבורני, כי רק שוטה גמור יעלה בדעתו, ליטול על עצמו סיכון כה רב בנסיבות כגון אלה שבפנינו ואף יבצע מעשיו בגלוי, שעה שחברות הביטוח, כאמור לעיל, ידועות בחשדנותן היתירה, ויחשוף את עצמו לסיכון כה גדול, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, עד כדי כך, שיביים מעשה גניבה. עובדה ראויה לציון היא, כי התובע נחקר בפני חקירה נגדית צולבת ולא הכחיש, ולו אחת, מכל אותן עובדות שמטילות צל כבד של חשד המרחף על ראשו. 15. באשר לעדותו של התובע - בניגוד לשיטת הנתבעים, איני מייחס לעדותו של התובע בפני, נופך של חוסר אמינות. כפי שכבר הערתי לעיל, התובע אינו מבחין בין הפרטים הקטנים ונוקט לשון חפשית, לא תמיד מרוסנת, אולם לא מצאתי בהופעתו סימנים המחשידים באי אמירת האמת. התובע נתפס בעיני יותר כרשלן. חרף רשלנות זו, ניגש התובע לברר את מצבן של הפוליסות שלו, כאשר נתפס במקרה ביטוח אשר לא הוכר על ידי המבטחת, כנראה מנימוקים הנוגעים לאי מילוי תנאי הפוליסה, אין תימא איפוא, כי אדם, הניגש לסוכן הביטוח ונתקל בסירוב לתשלום תגמולי ביטוח, יכעס ואולי ישתמש בשפה בוטה. עם זאת, כפי שאעיר להלן, לא האמנתי לסוכן הביטוח, כי התריע בפני התובע על מצבם של המיגונים במכונית. מאידך סבורני, כי מבוטח, הנכווה ברותחין, ונתקל במיאון חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח, יזהר בצוננין, שעה שקיימים לו ביטוחים אחרים. ומכאן אין ללמוד אלא מקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כי כאשר אותו אדם מתכוון להונות את חברת הביטוח, ידאג ראשית למלא אחר כל התניות שבפוליסת הביטוח על כל תנאיהן ודקדוקיהן, מבלי שיתנהג באופן מחשיד, כפי שמייחס לו הנתבע 2 - התנהגות שיש בה משום מתן התרעה בקול רם, על כוונתו להביא בקרוב להעלמותה של מכוניתו. על-כן, הנני קובע, כי גרסתם של הנתבעים אינה עומדת בכל קנה מידה של סבירות. נטל השכנוע: 16. כפי שהערתי לעיל, בפרק הקודם לפסק דיני זה לעיל, גרסת הנתבעים, כאילו נ טל השכנוע מוטל על התובע מתחילתו ועד סופו, וכי עליו לשכנע את בית המשפט, כי לא הוא גרם לקרות מקרה הביטוח, אינה מדוייקת. אף בפסק הדין עליו נסמכים הנתבעים, ע"א 391/89, וייסנר נ. אריה חברה לביטוח, פ"ד מ"ז (1) 837, 851, נפסק, לגבי פוליסת ביטוח, מסוג "כל הסיכונים", כי די לו למבוטח שיראה כי אירע מקרה הביטוח והנכס המבוטח נעלם. מאידך, בביטוח כנגד גניבה, על המבוטח להראות כי ידו לא היתה במעשה, אך לשם כך די לו להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו, כי ידו היתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטח. 17. אף אני נדרשתי לדיון בסוגיה זו, של נטל השכנוע, בפסק דיני בת.א. (עפולה) 2680/98, פינקלשטיין נ. הדר חברה לביטוח, אשר ממנו צוטט באופן חופשי על-ידי ב"כ התובע בסיכומיו. בפסק דין זה, שנסיבותיו דומות למדי, ניתחתי את פסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיה נכבדה זו של נטל הראיה המוטל על מבוטח. אחזור ואביא את הדברים, תוך שאני חוזר על שנאמר על-ידי כבר לעיל, כי מקום בו מדובר על ייחוס עבירה פלילית חמורה למבוטח, יהא הנטל המונח על שכמה של חברת הביטוח, כבד יותר. 18. בע"א 678/86, חניפס נ. סהר חברה לביטוח, פ"ד מ"ג (4) עמ' 177, בו נדון מקרה דומה למקרה דנן, קבע כב' השופט מצא, בסוגיית המטוטלת של העברת נטל הראיה משכמו של המבוטח, אל שכמה של חברת הביטוח: "טענה זו אין בידי לקבל. הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג. ... אין זה למותר להזכיר, כי טענות המשיבה הטילו במערער חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים. אף שגם בגין טענות כאלו אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, דין הוא, כי איננו יוצא ידי החובה הנדרשת הימנו, אלא אם כמות הראיות שהביא יש בה כדי לספק את המצופה ממנו, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן של טענותיו ומידת חומרתן (ראה: ע"א 475/81. במקרה הנדון לא הביאה המשיבה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה, והדברים הן בבחינת קל וחומר. התרשמות השופט מסבירות התנהגותו של המערער בליל המעשה או תחושתו בדבר קיומם האפשרי של מניעים פסולים בלב המערער בעת שהצהיר על שווי המכונית לצורכי ביטוח לא יכלו להוות תחליף לראיות ממשיות, שהמשיבה הייתה מצופה להביא - ולא הביאה - להוכחת טענותיה החמורות כנגד המערער." ואילו בפסק הדין המנחה, בע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל, חברה לביטוח, פד"י מ"ז (5) 661, קבע כב' הנשיא דאז (שמגר) דברים דומים: "(יב) אין זה למותר לציין, כי טענות המשיבה הטילו במערער חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים. אמנם, גם לעניין טענות כאלו, כשמדובר בתביעה אזרחית, אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, אולם אין המשיבה יכולה לצאת ידי חובתה, אלא אם כן כמות הראיות שהביאה יש בה כדי לספק את הנדרש ממנה, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיה (ראה ע"א 475/81 (8) הנ"ל, ע"א 678/86 [2], בעמ' 184)." השופט אור הוסיף וקבע, כי כל אשר על המבוטח הוא להוכיח את כל העובדות המהוות את מקרה הביטוח. "אין עליו להוכיח מעבר לכך". (עמ' 687). הוראת הפטור, המופיעה בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, לפיו פטור המבוטח, מקום בו אירע מקרה הביטוח על-ידי התובע במתכוון - "מקנה למבטח אפשרות להוכיח את קיומו, ואין הוא מטיל נטל על המבוטח בכל מקרה להוכיח שלא נתקיים". (כב' השופט אור, שם, מול האות ב'). משהוכיח התובע את אירוע מקרה הביטוח, והעיד, כי ידו לא היתה במעל, היה על הנתבעת להוכיח, כי המבוטח הוא אשר ביים או הזמין את גניבת המכונית - והוכחה זו לא הובאה בפני. מאידך העיד התובע, בשפה פשוטה וברורה, כי החנה מכוניתו ליד ביתו עם ליל, ואילו לעת בוקר לא נמצאה במקום. התובע לא היה עד ראיה למעשה הגניבה, שכן מעשים אלה מעצם טיבם נעשים במחשך, ללא עדים זמינים. על-כן קיבלתי את עדותם של התובע ובנו ניב באשר לקרות מקרה הביטוח ולא מצאתי בהן כל סתירה, אשר תביאני לכלל פקפוק בגירסה זאת. על-כן, הריני דוחה את טענתה של הנתבעת בדבר ביום הגניבה. התקנתם של אמצעי מיגון הולמים במכונית 20. ביטוח המכונית דנן, נעשה על ידי החלפת פוליסת ביטוח שהיה על רכב אחר משנת יצור 83 והעברתו למכונית דנן. ההחלפה בוצעה על גבי טופס שסומן כת2/. על פי טופס זה נערך הביטוח הראשוני למכונית לתקופה שתחילתה ביום 14.11.94 וסיומה ביום 31.3.95. בטופס ת2/, שנרשם על ידי סוכן הביטוח, מולאו במדויק פרטי המיגון המותקנים במכונית. טופס זה מהווה למעשה את הצעת הביטוח של התובע, ובו פורטו המיגונים הקיימים במכונית. אין מחלוקת על כך, כי במכונית היתה מותקנת מערכת אזעקה מסוג "ג'מיני" הכוללת גלאי נפח, ניתוק הצתה, ניתוק מתנע, סוללת גיבוי והגנה על הפתחים. על פי הצעה זו, אמורה היתה הפוליסה להיות מוצאת. אלא, שמסתבר, כי חברת הביטוח לא קיבלה את הצעתו של התובע כמות שהיא, והנפיקה פוליסה, אשר ברשימה לה (מוצג ת1/), הופיעה הודעה, רשומה באותיות בגודל זהה לשאר אותיות הדפוס, בהן הודפסה הרשימה, כאשר מתחת לכתובת ומשני צידיה, אך לא מעליה, שורת כוכביות, שגודלן קטן קמעה מגודל האותיות, בזו הלשון: "מבוטח נכבד שים לב להתנאות בדבר הגנות ברכב, מפני גניבה ופריצה." ואילו לאחריה, נאמר: "הביטוח לסיכוני גניבה ופריצה מותנה בהתקנה ובהפעלה של מיגון כמפורט להלן. קיימת ומופעלת מערכת לניתוק מנוע/מתנע עם מפתח אלקטרוני אישי המוגנת במעטה פלדה עם מנעול מחוסם. כמו-כן קיימת מערכת אזעקה המופעלת אוטומטית (דריכה פאסיבית) ומגינה עלכל הפתחים, המכסים ושמשות הרכב, הכוללת שני ניתוקים של מערכת ההתנעה או מערכת ההצתה או משאבת הדלק החשמלית. כמו כן מופעלים גלאי זעזועים, גלאי נפח וצופר פנימי נוסף. וכן קיימת נעילה של מכסה המנוע במנעול אלקטרו-מכני בנוסף למנעול יצרן הרכב - סוללה נטענת (ניקל קדיום) תהווה גיבוי למערכת האזעקה בנוסף למצבר." 21. התובע טוען, בסעיף 11 לתצהירו, כי לא נדרש ע"י הנתבעת לבצע כל תוספת ו/או שינוי במיגונים המותקנים במכונית, וכי גם הנתבע מס' 2 לא הודיע לו כי החלפת הביטוח מחייבת הוספת ו/או שינוי המיגונים המותקנים במכונית. הנה, כי כן, השאלה העיקרית הניצבת לפתחי הינה, האם הודיע הנתבע מס' 2 לתובע, על חובתו להוסיף ו/או לשנות המיגונים המותקנים ברכב? 22. טופס ההצעה, ת2/, הנושא תאריך 19/12/99 מציין את המיגונים הקיימים ברכב, ללא כל דרישה מטעם הנתבעת על הוספת מיגונים במכונית. יש לזכור, כי טופס זה נערך על ידי נתבע מס' 2, שהינו סוכנה של הנתבעת, ושלוחה לצורך כריתת החוזה (סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981-). בהעתק נוסף של הטופס, שסומן ת4/ - שהוצא מתיקי הנתבעים - הוסיף מאן דהוא את המילים "מיגון 4" ולידו חתימת הנתבע מס' 2. נראה, כי תוספת זו התווספה לאחר הגשת הבקשה להחלפת הביטוח. (ר' עדות נתבע 2 בעמ' 23 שורה 11-12). אין כל ראיה, כי דרישה זו הועברה לידיעת התובע קודם להנפקת הפוליסה. אין חולק, כי תקופת הביטוח החלה ברגע ביצוע ההחלפה, דהיינו מיום 19/12/94 (ראה עדותו של הנתבע מס' 2 בעמ' 23 שורה 7). הנתבע מס' 2 טוען בסעיף 4 לתצהירו כי: "א. חברת כלל לא הסתפקה במיגון הקיים במכונית המרצדס כפי שתואר בבקשה (נספח א') והוציאה פוליסת ביטוח ובה דרישה לקיום אמצעי מיגון נוספים כתנאי מוקדם לכיסוי בגין גניבה ופריצה, ובכלל זה התקנת מערכת בטכונית וכן מע' אזעקה משוכללת. תוקף הפוליסה שהוצאה מיום הבקשה, דהיינו מיום 19.12.94 ועד ליום 31.3.95. ב. את הפוליסה מסרתי לתובע מיד עם קבלתה וכן מסרתי אותה לבנק אשר הפוליסה משועבדת לטובתו - בנק המזרחי המאוחד בע"מ." (הדגשה שלי - ב.א.) צר לי לקבוע, כי הנתבע 2 לא הקפיד על הדיוק באמירת האמת, שכן במהלך חקירתו הנגדית בפני התברר, כי הדברים אינם מדויקים וכי הנתבע מס' 2 כלל לא ידע על דרישת הנתבעת, עד לחידוש הפוליסה ביום 1.4.95. ראה עדותו בעמ' 23 שורה 11-28: "תשובה: עליתי על ההבדל בהגנות בין הקיים לבין הדרישה בפועל, בחידוש הפוליסה. זה היה ב- 1.4.95. שאלה: עלית על זה רק ב- 1.4.95. תשובה: נכון. שאלה: כלומר כל התקופה הקודמת של 3.5 חודשים, אתה בתור סוכן לא ידעת שיש דרישה להגנות נוספות. תשובה: אמת. שאלה: את הפוליסה הראשונה של החידוש, אתה קבלת את הרשימה של ההחלפה. תשובה: קבלתי למשרד, והעברתי למבוטח. שאלה: אתה הסוכן, קבלת את הרשימה, ולא קראת את הרשימה ולא עלית על ההבדל בין התנאים. תשובה: לא עליתי על ההבדל בין התנאים בפועל לבין התנאים הנדרשים. שאלה: אם כך מה שאתה כותב בסעיף 4 לתצהירך , אינו נכון. כבר פה אתה יודע שהיה צורך במיגונים נוספים. תשובה: בדיעבד אני יודע שהיא לא הסתפקה במיגונים הקיימים. שאלה: מדוע סיפור זה לא כתבת בתצהירך , שעלית על ההבדלים בחידוש שבשנה השנייה. תשובה: ציינתי לי לפני עו"ד גנות את כל הנתונים, אבל לא חשבתי שהעובדה שגיליתי ורק באפריל, היא כל כך מהותית. " ראה גם עדותו בעמ' 26 שורה 9-13: "שאלה: כלומר התובע נסע ברכב מבלי שיהיה לו כיסוי ביטוחי. תשובה: מבלי שיש לו מיגון זה. שאלה: ומבלי שאתה בתור סוכן, תדע ומבלי שהוא ידע שהוא אינו מבוטח. תשובה: נכון. שאלה: נכון שאת הפוליסות העברת ישירות לבנק המזרחי. תשובה: נכון. " 23. הנתבע 2 אף טען בסעיף 6 לתצהירו, כי מסר את הפוליסה לתובע. והנה, במהלך עדותו מתברר, כי הנתבע מס' 2 שלח את הפוליסה אליו בדואר, ולא נמסרה לו ביד, כפי שנטען בתצהירו (ראה עדותו בעמ' 23 שורה 30-31). כמו-כן, לא נרשם על-ידי נתבע 2 כל מזכר בתיק, לעניין דרישת המיגונים הנוספת. (ראה עדותו של הנתבע מס' 2 בעמ' 24 שורה 5-7): "תשובה: עליתי על ההבדלים בהגנות, בוודאי. כאשר עליתי על זה, יידעתי את התובע בעל פה. לא רשמתי על כך מזכר בתוך תיקי לענין ההגנות הנוספות. יידעתי אותו פעם בתחילת החידוש בסביבות ה- 1 לאפריל, ופעם כאשר היה לנו ויכוח על הפטיש, זה שנגנב. " 24. עוד נטען בסעיף 6 לתצהירו של הנתבע 2, כי הוא הודיע לתובע, כי עליו להתקין מערכת ביטחונית, וכן מערכת אזעקה משוכללת, המתאימה לדרישות הנתבעת. כאשר נחקר נתבע 2, במהלך עדותו, באשר לעובדה כי המילה "בטחונית" לא נרשמה וכן לא נרשם "מערכת אזעקה משוכללת", תשובתו של הנתבע היתה, כי כל מי שעובד בענף הביטוח, יודע שהניסוח "מעטה פלדה", משמעו ביטחונית. כמו-כן משמעם של ניתוקים וצופר פנימי וסוללת גיבוי וגלאי זעזועים, הינו: מערכת אזעקה משוכללת. ראה עדותו בעמ' 24 שורה 14-27: "שאלה: אתה כותב שביקשת ממנו להתקין מערכת ביטחונית. בפוליסה וגם במסמך זה, איננו רואים כל זכר למילה ביטחונית. תשובה: מי שעובד בענף זה, ונתקל בניסוחים של מעטה פלדה, היה מודע לכך, שבאותה עת הכוונה ביטחונית. אז טרם היו מערכות איתור. ידעתי שמדובר על ביטחונית. איני יכול לומר לך מבחינה מקצועית מה פעולותיה של הביטחונית. שאלה: אז איך אתה יודע שמדובר בביטחונית. תשובה: בחברות הביטוח, כמו שניסחו את זה, בעל מעטה פלדה, הכוונה היתה לביטחונית. שאלה: מה הכוונה שעליו להתקין מערכת אזעקה משוכללת. תשובה: הכוונה שיש לה ניתוקים וצופר פנימי וסוללת גיבוי וגלאי זעזועים. שאלה: זה שונה מהביטחונית. תשובה: זה בנוסף לביטחונית. שאלה: היכן כתובה בפוליסה המילה מערכת אזעקה משוכללת. תשובה: מפנה לרשימה בפוליסה. ואמור שם נקרא מערכת אזעקה משוכללת. חלק מהדברים הרשומים שם קיימים בג'ימיני." מה שנעלם מעיני הנתבע מס' 2, שהתובע אינו עובד "בענף זה" כלשונו, ואין זה סביר לצפות ממנו שיבין כפי ש"הבין" - אומנם מאוחר - הסוכן, כי מדובר ב"בטחונית" ו"במערכת אזעקה משוכללת". ושוב, יש לזכור, כי דרישת הבטחונית ויתר פרטי המיגון, נתגלו על ידי הנתבע מס' 2, לשיטתו, בעדותו בעל-פה, רק בשלב מאוחר יותר. כך לא אדע, היכן הקפיד הנתבע 2 לומר את האמת, האם בתצהירו, או שמא בעדותו, או שמא כלל לא, שעה שטען, כי הודיע לתובע כי עליו להתקין במכונית הגנות מתאימות. 25. על כן, לא זכתה עדותו של הנתבע מס' 2 לאמוני, וזה נחזה בעיני כמי שמנסה להעיד על דברים אשר אולי יוכלו לסייע לו בגרסתו, אך לא על דברים הידועים לו, דהיינו על הרצוי ולא על המצוי. 26. מאמין אני לתובע, כי אינו מבין ואינו יודע "בטחונית" מהי. אף אנוכי מעיד, כי מילותיהן הבלתי ברורות של פוליסות הביטוח בנושא המיגונים, מותירות אותי תוהה ומשתהה לנוכח דרישות, המנוסחות במילים בלתי מובנות, שטיבם נהיר למבטח, עשרת מונים יותר מאשר למבוטח. בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. ישר מנשה, פד"י מ"ט (2) 750, 773, מצאנו מפי כב' הנשיא שמגר: "חברה מבטחת המסייגת את חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והוידוא. חברת ביטוח חייבת להסב את תשומת ליבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת ובברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים שבהם לא התקיימו יוכל להנות מגיבוש זכות ולשיפוי." 27. בפסק דיני בענין פינקלשטיין נ. הדר, התייחסתי למצב בלתי רצוי זה, בו מופיעים פרטים טכניים בלתי ברורים בפוליסת הביטוח: "למעשה, יש בהתנהגותה של חברת הביטוח, בהעברת הדרישה אל שכמו של המבוטח, להוכיח, כל אימת שיזקק לחסדיה של חברת הביטוח, כי התקין מערכת התואמת במדויק לכל אותם מפרטים מסובכים, הידועים רק ליודעי ח"ן, משום חוסר סבירות. למעשה, דרישה זו יצרה מצב, בו כל מבוטח חייב לצרף לפוליסת הביטוח, אישור מדויק ומדוקדק על אשר התקין, שאלמלא כן, ימצא עצמו, ביום פקודה, ניצב בפני שוקת שבורה." (סעיף 18 לפסק הדין). בפסק דיני זה, נסמכתי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בע.א. 1045/92 סהר חברה לביטוח נ. פלישמן חנוך (לא פורסם - תקצירו פורסם ב"סקירה משפטית) בו נדון עניין דומה בו התקין מבוטח מערכת מיגון בלתי מספקת, שאינה הולמת את דרישות הפוליסה. כב' השופט גרוס קבע כי די בכך שהמבוטח יביא הוכחה ראשונה, לפיה דאג להתקין במכוניתו מערכת מיגון סבירה - על מנת שהנטל לסתור יועבר אל שכמה של המבטחת - הנתבעת, כדבריו: "דעתי היא כי בנסיבות מעין אלה שאירעו במקרה דנן, כאשר המבטח כולל כתנאי לחבותו, אותו מבקש הוא לראות כתנאי מוקדם, רכיבים טכניים סבוכים שטיבם נהיר למבטח עשרת מונים יותר מאשר למבוטח, הרי שדי בכך שהמבוטח יביא הוכחה ראשונית לפיה דאג להתקין ברכב מערכת אזעקה סבירה ותיקנית גם בלא להוכיח שזו ממלאה אחר כל הדרישות המרובות הכלולות בפוליסה, ודי בכך לשם העברת נטל הראיה לפחות אל המבטח. במקרה זה הביא המשיב כראיה קבלה על רכישת מערכת האזעקה, שיש בה פירוט מסויים. לא די בעיון באותה קבלה על מנת להסיק שאין היא ממלאת אחר הדרישות הנקובות בפוליסה, כטענת המערערת. כדי שניתן יהיה להגיע למסקנה שמערכת זו אינה תואמת את דרישות הפוליסה, היה על המערערת להביא ראיות מטעמה בקשר לכך ולא לישב בחיבוק ידיים. משלא עשתה כן, די היה בראיה זו שהביא המבוטח כדי למלא אחר חובת הראיה הראשונית המוטלת עליו, חובה שהפכה לסופית עקב מחדלה של המערערת. אשר על כן אין התנאי האמור בפוליסה יכול לגרום לדחיית התביעה, כטענת המערערת." מסקנה זו מבוססת על דברי התוספת מפי כב' השופט אור בפסק הדין בע"א 1845/90 בעניין רוני סיני, שהובא לעיל, לעניין העברת הנטל אל שכמה של חברת הביטוח. 28. אולם בכך לא סגי. כפי שקבעתי בפסקה 20 לעיל, הרי התנאים באשר למיגון, לא הודגשו כלל ברשימת הפוליסה. בכגון דא, קובע סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- כדלקמן: "חובה להבליט הגבלות תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." למעשה, די בכך כדי למנוע מבעד חברת הביטוח כדי להסתמך על הסייג לחבותה, המגולם בדרישת המיגון, ולהביא לקבלת התביעה. בכגון דא, קבע בית המשפט העליון בע.א. 4819/92 אליהו חברה לבטוח נ. רוני סיני, פ"ד מט' (2) 749, בעמ' 769: "סיכומה של נקודה זו, חברת הביטוח המבקשת לסייג את גבולות חבותה, מחובתה להבטיח שהמבוטח אכן יוכל להיות מודע לסייגים אלו. בין היתר אמור הדבר במקרים שבהם מדובר בתנאים המחייבים את המבוטח לעשיית מעשה, כגון התקנת אמצעי מיגון כלשהו. אין די להתנות את חבות החברה במקום שיגרתי כלשהו שבפוליסת הביטוח בין "האותיות הקטנות" הרגילות." וכן: "תנאי מסייג השזור לתוך טקסט חד-גוני רצוף וצפוף בצורתו, ללא הפרדה ראויה בין הנושאים, אינו יכול לשקף את כוונת המחוקק בסעיף 3 הנ"ל." (שם, עמ' 770). ואם גם בכך לא סגי, הרי מסתבר, כי חברת הביטוח לא נקטה כל פעולה על מנת להביא את התנאים וההגבלות לידיעתו של התובע בכל דרך אחרת שהיא. כפי שקבעתי לעיל, הרי מעדותו של סוכן הביטוח אין ללמוד על כך, כי הפוליסה נמסרה כלל, בכל דרך שהיא, לידי התובע. אף הסוכן, שהוא כאמור שלוחה של חברת הביטוח, לא שת ליבו, משום מה, לדרישות שהותנו בפוליסה באשר למיגון, אלא, לכל המוקדם, 3.5 חודשים לאחר שנכרת הסכם הפוליסה. ההסכם המחודש נעשה באופן אוטומטי, ללא הוספת תניות חדשות, ומי לידי יתקע, כי התניות הקודמות, שלא הובאו מלכתחילה לידיעת התובע, הובאו בשלב זה לידיעתו. כאמור, לא האמנתי לסוכן הביטוח, כי העביר את הדרישות לידיעת התובע, ולטעמי, לא הועברו דרישות אלה כלל, וכי הנתבע 2 מילא פיו מים ולא העביר דבר לתובע. 29. עוד אציין, כי שתי הזדמנויות פז נתגלגלו לידיה של הנתבעת לבדוק את טיבן של ההגנות שהותקנו במכונית, שעה שהמכונית הועמדה לבדיקת שמאים מטעמה, עת עברה שתי תאונות דרכים. ואכן הנתבעת הציגה את שתי חוות הדעת כמוצגים במשפט. באחת מחוות הדעת, שנערכה על ידי ש.ב.י.ט, ביום 30.2.95, אף התייחס השמאי הבודק, עופר טל, למערכת האזעקה שהותקנה במכונית - אך התעלם משאלת התאמתה לדרישות הפוליסה. סבורני, כי בשני מקרים אלה מחוייבת היתה חברת הביטוח, שהמכונית נבדקה על ידי מומחים מטעמה, לבדוק את טיבם של המיגונים המותקנים במכונית, ולהרים קול זעקה מרה באזניו של התובע, במידה ואין המיגונים תואמים לפוליסה. אלא, שמסיבות השמורות עימה, נמנעה הנתבעת מלעשות כן. סוף דבר: 30. לנוכח כל האמור, לא נותר לי אלא לקבוע, כי הנתבעת לא הביאה את התניות שהוסיפה לפוליסה, שלא על פי ההצעה, לידיעת התובע. בנסיבות אלה, יצרה חברת הביטוח מצג בפני התובע, כי מכוניתו מבוטחת כדבעי. בנסיבות אלה, לא היה מקום לסירובה של חברת הביטוח לשפות את התובע בגין גניבת מכוניתו. 31. הצדדים הגישו חוות דעת נוגדת באשר לשווי המכונית. בסופו של הדיון הוסכם עליהם, כי ערכה יעמוד על סך 123,000 שח. 32. הואיל וקבעתי, כי הנתבעת 1 חבה על פי הפוליסה, אין מקום לחיובו של הנתבע 2, שהינו סוכנה, חרף העובדה, כי לא מילא תפקידו כראוי. על-כן החלטתי לדחות את התביעה נגד נתבע 2, מבלי לעשות צו להוצאות. 33. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 123,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/02/1996 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן תישא הנתבעת 1 בהוצאות התובע ובנוסף בשכ"ט עורך דינו בסך 10,000 שח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. רכבביטוח פריצה / גניבהחניה