פסק דין הרקע התובע הינו יליד 1981, ולטענתו ביום 14.3.97, בסמוך לשעה 18:30, נפגע בתאונת דרכים באזור חברון כשפגע בו רכב מס' רישוי 11-001-52 (להלן:"הרכב"). לפי טענת התובע בכתב תביעתו, הרכב היה נהוג באותה שעה ע"י הנתבע מס' 1 (להלן:"הנתבע"), בהיות התובע הולך רגל (האירוע ייקרא להלן:"התאונה"). בכתב התביעה, טען התובע, כי התאונה היתה תאונת דרכים כאמור בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן:"החוק"), ובעת התאונה הרכב היה מבוטח אצל נתבעת 2 (להלן:"הנתבעת") בפוליסת ביטוח בת תוקף. בכתב הגנתה, הכחישה הנתבעת את אחריותה לפצות את התובע על נזקיו כתוצאה מהתאונה. גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 11.2.98, ב"כ הנתבעת חזרה על טענתה שאין הסכמה בשאלת החבות. בהערת אגב ייאמר, כי חרף המחלוקת האמורה, הצדדים הגיעו לכלל מסקנה שימונה מומחה בתחום האורטופדיה. ד"ר שאול לוין אשר מונה כמומחה כאמור, העניק במסגרת חוות דעתו מיום 10.3.98, 10% נכות צמיתה לתובע. ביום 11.11.98, הוגשה בקשה ע"י ב"כ הנתבעת, במסגרתה היא ביקשה להתפטר מייצוג הנתבע בטענה, כי רק באותה שעה נודע לנתבעת, כי הרכב שהיה מעורב בפועל בתאונה, לא היה ה"רכב" אשר היה אמנם מבוטח אצל הנתבעת. לפי הטענה, הרכב שהיה מעורב בתאונה, היה רכב אחר ואף הנתבע לא נהג ברכב האחר בעת התאונה, אלא אדם בשם איברהים אבו-חמד שלא היה לו רשיון נהיגה בתוקף. עוד הוסיפה ב"כ הנתבעת בבקשתה, כי הפרטים המופיעים בתביעה נלקחו מהרכב המבוטח כשהיה במוסך בדהרייה, ללא ידיעתו וללא רשותו של המבוטח מר עבו עמר סבאח ששהה באותה עת בירדן. על כן טענה ב"כ הנתבעת, שאין הנתבעת נושאת באחריות לקרות האירוע. בקדם המשפט שהתקיים ביום 2.12.98, חזרה ב"כ הנתבעת על בקשתה להשתחרר מייצוגו של הנתבע בהטעימה, כי לאחר מכן בכוונתה לבקש את דחיית התובענה כנגד נתבעת 2 בטענה האמורה. למשמע טענות אלו, ולנוכח הכחשת החבות ע"י הנתבעת, ביקש ב"כ התובע באותו יום לצרף לתביעה את "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"). ביום 7.12.98, הגיש ב"כ התובע כתב תביעה מתוקן, אולם כנתבעת נוספת צירף לתביעתו לא את קרנית, אלא את אלסנדוק (קרן) אל-פלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן:"הקרן הפלסטינית"). הקרן הפלסטינית הגישה את הגנתה, וטענה בין היתר שלבית משפט זה אין סמכות מקומית או בינלאומית לדון בתביעה כנגד הנתבעת, שכן לפי הטענה, עפ"י הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה שנחתם בוושינגטון בתאריך 28.9.95 (להלן:"הסכם הביניים"), אין להביא תביעות כנגד הקרן הפלסטינית או לדון בהן בפני כל בית משפט או בית דין ישראלי, ויש להביאן רק בפני בית המשפט הפלסטיני. זאת ועוד, ביום 4.3.99 ב"כ הקרן הפלסטיני שהופיע לדיון טען, כי לאור העובדה שהרכב הפוגע היה רכב ישראלי, יש לצרף את קרנית דווקא בהיותה בעלת הדין הדרוש. ב"כ התובע לא שקד על שמריו, והגיש כתב תביעה מתוקן שני במספר. בכתב תביעה זה טרם ויתר על הקרן הפלסטינית, אולם צירף כנתבעת נוספת את קרנית. בכך לא תמו תלאותיו של ב"כ התובע, שכן אף קרנית לא שקדה על שמריה, והגישה ביום 2.5.99, בקשה לדחות את התביעה כנגדה על הסף בטענה, שלאור העובדה שהתאונה אירעה בחברון, ושהתובע אינו אזרח ישראלי, לא קמה לקרנית חובה לפצות את התובע על נזקיו. לימים השתכנע ב"כ התובע מטעמיהן של שתי הקרנות וראה לנכון למחוק את שתיהן מהתביעה. המעגל נסגר איפוא, התובע שב למקום ממנו התחיל, והתביעה נותרה על כנה אך כנגד שני הנתבעים המקוריים. את דעתי על מחיקת התביעה כנגד הקרנות, ובמיוחד כנגד קרנית, אתן בשולי פסק דין זה. מכל מקום, לאור כל האמור ולאור גרסתה של הנתבעת, התיק נקבע להוכחות בשאלת החבות. אדון עתה איפוא, בשאלה זו. נטל הראייה לנוכח טענת הנתבעת בכתב הגנתה כפי שפורט לעיל, ב"כ הצדדים היו מפולגים בשאלה, על שכמו של מי מוטל הנטל להוכיח את החבות. ב"כ התובע טען, שמשהוא המציא את הודעתו של הנתבע (ושמא הודאתו), שהוא זה שנהג ברכב, ומשהמציא את אישור המשטרה שהרכב הוא זה שהיה מעורב בתאונה, דבר שעלה מתיק המשטרה הפלסטינית, הוא הוכיח שהרכב היה מעורב בתאונה, ועל הנתבעת להוכיח את ה"החריגים" לקיומה של החבות. מנגד, ב"כ הנתבעת טענה, שנטל הראייה להוכיח שהרכב היה מעורב בתאונה, מוטל על שכמו של התובע, ומשלא הורם נטל זה, יש לדחות את התביעה בהתאם. אין ספק, שההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, והמבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה"חריגים" לכיסוי הביטוחי. אמת גם, שההבחנה בין היסודות של "מקרה הביטוח" לבין ה"חריגים" בעייתית היא (רע"א 143/98 מוחמד דיאב נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נג(1), עמ' 450). ברם, נדמה לי שבמקרה זה אין קושי מיוחד. שאלת מעורבותו של הרכב בתאונה היא שאלה שאין חולק על כך שהיא מסווגת בין היסודות הקשורים לקיומו ולהתרחשותו של "מקרה הביטוח". שונה היה הדבר אם המחלוקת הייתה בקשר להיקפו של הביטוח, ולשאלות כיוצ"ב. אולם, במקרה זה טענתה של הנתבעת הינה שהרכב לא היה מעורב כלל באירוע. משכך, אין ספק שהנטל להוכיח את מעורבותו של הרכב באירוע מוטל על שכמו של התובע (ראה רע"א 143/98 בעניין מוחמד דיאב, שם). מכאן, יש לבדוק אם הנטל הורם ע"י התובע, כאמור. אירוע התאונה בנוגע לעצם התרחשות התאונה העידו התובע ושני חבריו. התובע לא ידע לספר איזה רכב פגע בו, וחבריו הם אלו אשר סיפרו לו על כך (עמודים 1 ו- 4 לפרוטוקול). התובע סיפר שרכב על אופניו, וכשהשרשרת של האופניים נשמטה מהגלגל, הוא עצר בצד ימין של הכביש, קרוב מאוד לשולי הכביש שהיה ללא מדרכה (עמוד 3 לפרוטוקול). התובע לא הבחין כלל ברכב אשר התקרב לעברו ופגע בו. מכאן, שלא ניתן להסיק דבר אודות זהות הרכב והנהג אשר פגעו בתובע באמצעות עדותו. שני חבריו של התובע, מר עוודיי זהאדי ומר עמאד נימר איברהים דאוד, העידו שניהם, כי רכב סובארו, בעל לוחית זיהוי ישראלית, פגע בתובע (עמודים 5, 7, 8, 9 לפרוטוקול). שני החברים לא ידעו לספר באיזה צבע היה הסובארו. המירב שניתן להסיק מעדותם של שני החברים הינו, שרכב סובארו כלשהו פגע בתובע. מכאן, אפוא, לא ניתן להסיק שרכב הסובארו שפגע בתובע היה ה"רכב" שהיה מבוטח על ידי הנתבעת, ולוודאי שלא ניתן להסיק מי נהג ברכב, בניגוד לטענת הנתבעת בהגנתה. בנוסף על האמור, התובע הביא למתן עדות את מר סלמאן אבו סנינה, אשר העיד שהיה נוכח ב"סולחה" שהתקיימה בין משפחתו של הנתבע לבין משפחת התובע. מכאן ביקש בא כוח התובע להסיק, שמשפחתו של הנתבע הודתה בשמו בהתרחשות התאונה, ובאשמו של הנתבע להתרחשותה. ברם, עד זה גם כן לא יכל להוסיף דבר, שכן הוא אישר שלא דיבר עם הנתבע אלא אך עם משפחתו. העד גם אישר שלא נשמעה באוזניו "הודאתו" של הנתבע (עמוד 11 לפרוטוקול). בנוסף על התובע וחבריו, בא-כוח התובע לא שקד על שמריו, והביא למתן עדות את השוטר הפלסטיני אשר חקר את הארוע, ואת השוטר ממשטרת ישראל, אשר על פי הנוהלים קיבל את תיק החקירה מהשוטר הפלסטיני לידיו. השוטר הפלסטיני, מר עבדה אדריס, גבה את הודעתו של הנתבע (ת3/), בדק שרשיון הרכב ושתעודת הביטוח נמצאו כהלכתם, אך לא ראה את הרכב במקום התאונה. השוטר זכה לראות את הרכב רק לאחר מכן. לשאלה מדוע לא חקר את התובע ואת הנתבע פעם נוספת לאחר שנתגלתה סתירה כביכול בין גירסאותיהם טען, שמאחר והנתבע הוא תושב ואזרח ישראל, לא היתה לו סמכות לעשות כן (עוד על הסתירה כביכול בין הגירסאות להלן). מכל מקום, השוטר הישראלי, מר ג'מאל שיבלי אשר קיבל לידיו את תיק החקירה כאמור, לא יכל להוסיף דבר על אודות התרחשות התאונה, שכן תפקידו הצטמצם בקבלת החומר מהחוקר הפלסטיני ובהעלאת הנתונים של התאונה במחשב המשטרה (ת2/). אף רישום זה לא נתקבל לאמיתות תוכנו (עמודים 18 ו19- לפרוטוקול). משכך, לא ניתן להסיק דבר אף מתוך עדותם של שני השוטרים. ניתן רק לדון בכוחה הראייתי של הודעת הנתבע (ת3/). "הודאת בעל דין" בא-כוח התובע היה ער לכשל הראייתי האמור, והשתית את מירב סיכומיו על הכוח הראייתי שיש להעניק להודעת הנתבע כאמור. ראשית דבר ייאמר, שדוחה אני את טענת בא כוח הנתבעת בסיכומיה, שלא ניתן לדעת מה כתוב בהודעה, הואיל והתרגום אשר הוגש אינו תרגום כדין. טענה זו נדחית על ידי, ולו בשל הטעם שהנתבעת עצמה היא זו אשר ביקשה להגיש את התרגום (פעמיים במספר). טענתו העיקרית של ב"כ התובע הינה, שהנתבע נתן הודעה במשטרה הפלסטינית (ת3/), והוא המציא העתק צילומי של תעודת הביטוח של הנתבעת וצילום רשיון הרכב לשוטר הפלסטיני. בעקבות זאת משטרת ישראל, אשר קבלה לידיה את הנתונים מהמשטרה הפלסטינית, העלתה את הנתונים על הכתב, כמקובל בנוהליה (ת2/). בהודעת הנתבע טוען הוא, כי הוא זה שנהג ברכב ופגע בתובע שרכב על אופניים באמצע הכביש. מכאן ב"כ התובע ביקש ללמוד, שבהיות הנתבע בעל דין, "הודאתו" האמורה כשרה וקבילה כראייה לאמיתות תוכנה, בהיותה הודאה המהווה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, שכן היא "הודאת בעל דין". לטענת ב"כ הנתבעת, לא ניתן להסתמך על הודאה זו, שכן אין המדובר בהודאה הכובלת את הנתבעת אלא לכל היותר את הנתבע בעצמו. ראשית ייאמר, כי אין דינו של הנתבע כבעל דין רגיל במלוא משמעות המילה. אמת, לפי טענת ב"כ התובע, סעיף 19 לפקודת רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 קובע, כי כשניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות תאונת ביטוח ואותה חבות מכוסה ע"י ביטוח, ישלם המבטח לזכאי להנות מפסק הדין. ברם, במקרה זה טוענת הנתבעת, שאין היא חייבת לשלם את "פסק הדין" שיינתן כנגד המבוטח, משום שלא אירע כלל מקרה הביטוח ועל כן אין זו "חבות המכוסה ע"י ביטוח". שנית, הכלל המנחה הוא, כי הודאותיו של בעל דין עצמו קבילות נגדו, יהיו הנסיבות של מתן ההודאה אשר יהיו. הודאה של בעל דין אחד כנגד רעהו יכולות לשמש ראייה נגדו, רק אם נעשו במסגרת מערכת יחסים מיוחדת, מכוחה נוצרה זיקה בין מוסר ההודאה לבין הצד נגדו מבקשים להגישה. נדמה לי, כי במידה והשאלה בדבר שימוש ברכב לא הייתה שנוייה במחלוקת, יתכן והיתה קיימת מערכת יחסים מיוחדת בין הנתבע כמבוטח לבין הנתבעת כמבטח. אם כי, גם מערכת יחסים זו הינה בעייתית ואין לראות את הנתבע כאמור "כבעל דין" רגיל (השווה ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ. עיזבון המנוחה ורד סילברמן ז"ל, פד"י לז(4), 281,290). קל וחומר הוא במקרה זה, שהנתבעת מכחישה עד היסוד את קיומה של מערכת היחסים המיוחדת. במקרה שכזה, נדמה, כי אין לזקוף לחובתה של הנתבעת את הודאתו של הנתבע, ולוודאי שלא ניתן לראות בהודאה זו כהודאתה של הנתבעת מכללא (ר' י. קדמי,"על הראיות" עמ' 463). מכאן המסקנה, שהתובע לא הוכיח את יסודות הביטוח. משנפסל כוחה הראייתי של ההודעה, אין מקום לדון בתוכנה. ברם, אדון בטענת בא-כוח הנתבעת אשר ניסתה להיבנות מכך שקיימת סתירה כאמור בין גירסתו של הנתבע, כפי שבאה לידי ביטוי בהודעה, לבין גירסתו של התובע. הסתירה העיקרית שהיא מצאה בהודעה היתה בכך שהנתבע ציין שהתובע עצר באמצע הכביש על האופניים. לעומת זאת, התובע העיד שהיה בשולי הכביש והספיק זה מכבר לרדת מהאופניים. מכאן ביקשה בא כוח הנתבעת להסיק, שאף אם ניתן לקבל את ההודעה כראיה, וניתן לייחס לה משקל כלשהו, ההודעה אינה מאירה לתובע פנים, מפאת הסתירות המצויות בה לעומת גירסתו הוא. לדעתי, אין הסתירות האמורות משמעותיות ולא ניתן ללמוד מהן, כשלעצמן, כדעת ב"כ הנתבעת, שהנתבע לא היה במקום התאונה. העובדה שהנתבע טען שהילד (התובע) עדיין רכב על האופניים בעת התאונה, אין בה משמעות רבה, משום שמספר שורות לפני כן הוא טען בהודעתו שהתובע הספיק לעצור. כמו כן, באשר למקום התאונה, באמצע הכביש או בשוליו, לא מצויה סתירה משמעותית, שכן כידוע, המושג "אמצע הכביש" אין משמעותו ה"אמצע" ממש, אלא אדם שנמצא על הכביש, יהא המקום אשר יהא, משמעו שהוא נמצא ב"אמצע הכביש" לכל דבר ועניין. בשולי פרק זה אעיר, כי לא ניתן היה לייחס משקל לעדותו של חוקר חברת הביטוח מר אלמשעלי אייל, אשר הובא למתן עדות על מנת לאשר שבעליו של הרכב שהה בעת קרות התאונה בירדן, והוא איחסן את הרכב במוסך בדהריה עובר לנסיעתו, שכן עדותו של החוקר היתה בבחינת עדות שמיעה, והודעתו של הבעלים (נ1/) לא נתקבלה כראיה על אמיתות תוכנה. למעלה מכך, העובדה שהבעלים היה בירדן בעת קרות התאונה אינה מעלה או מורידה, ואף אם היתה לעובדה זו השפעה כלשהי, הרי שהיא מהווה אך חריג לכיסוי הביטוחי ומוטל על שכמה של הנתבעת להוכיחה. מכל מקום, כאמור לעיל, התובע לא הוכיח את יסודות הביטוח, ודין התביעה להידחות בהתאם. בעל הדין הנכון משהגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להדחות כנגד הנתבעת, נותרה השאלה שמא התובע נותר "קרח מכאן ומכאן". יש לזכור, כי בתחילתו של ההליך הגיש התובע את תביעתו כנגד שתי קרנות הבטוח, קרנית, והקרן הפלסטינית. הסיבה לכך שהתובע צירף לתביעתו את שתי הקרנות נעוצה הייתה בכך, שהנתבעת הכחישה את חבותה לשלם את נזקיו של התובע, ועל כן הוא סבר, שיש מקום להגיש את התביעה כנגד הקרן הפלסטינית. ברם, לנוכח העובדה שהקרן הפלסטינית טענה שהתובע נפגע מ"רכב ישראלי", הוא סבר שחובת הפיצויי מוטלת על כתפיה של קרנית. לימים, התובע מחק את שתי הקרנות מתביעתו, ואך התביעה כנגד הנתבעת נותרה על כנה. יוטעם, כי נראה לי שכדין פעל התובע בכך שמחק את קרנית מתביעתו, ואפרט. הלכה היא, כי כללי המשפט הבין לאומי ההסכמי אינם נקלטים אוטומאטית, ואינם הופכים לחלק מן הדין החל בישראל, כל עוד לא אומצו בחקיקה הישראלית. לפי כלל זה, הסכם הביניים אינו מהווה כשלעצמו חלק מן הדין החל בישראל, או חלק מן הדין החל ביהודה ושומרון, אלא אם נחקק בחוק של הכנסת (בג"צ 2717/96 וופא עלי ו- 25 אח' נ. שר הביטחון ו- 3 אח', פד"י נ(2) בעמ' 851). אכן, למטרה זו נחקק חוק היישום בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות חקיקה) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה - 1995 (להלן:"חוק היישום") (ס"ח, תשנ"ה, בעמ' 83), שמטרתו ליישם את הסכם הביניים שנחתם בין הישראלים לפלסטינים, ולהופכו לחלק מן הדין החל בישראל. בחוק היישום אף נעשו תיקונים עקיפים לחוקים אחרים. כך למשל, תוקן חוק הפיצויים, והוספו בו סעיפים שונים, ובין היתר, סעיפים 2(א1) וסעיף 12(ד) לחוק הפיצויים השייכים לענייננו. על מנת שעיני הקורא תוכלנה לרוץ בפסק הדין, אביא את לשונם של סעיפים אלו: פרק ב': אחריות סימן א': פיצויים על נזק גוף 2.(א)... 2(א1). הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי (הדגשות שלי - ד.מ.) או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים, שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באיזור או בשטחי עזה ויריחו או באזורים או בשדה התעופה, ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל; לעניין סעיף זה - "רכב ישראלי" - רכב הרשום בישראל או החייב ברישום בישראל לפי כל דין, או רכב שאינו חייב ברישום שבעליו הוא ישראלי". פרק ג': קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 12(א). תפקידה של הקרן לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת המבטח בשל אחת מאלה: (1)... (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינה מכסה את החבות הנדונה ... (2א) למבטח מונה מנהל מורשה .. בשל כך שהמבטח אינו יכול לקיים התחייבותיו, ושר האוצר, לפי המלצת המפקח על הביטוח, אישר כי מן הראוי שהקרן תפעל לפי סעיף זה. (3) המבטח נמצא בפירוק. 12(ד) אירעה תאונת דרכים באזור או בשטחי עזה ויריחו, או באזורים, או בשדה התעופה, תפצה הקרן נפגע שאינו ישראלי, הזכאי לפיצויים ואין בידו לתבוע את המבטח מן הטעמים המנויים בפסקאות (א2) ו-(3) של סעיף קטן (א) ..". בדברי ההסבר להצעת חוק היישום נאמר, כי התיקונים לחוק הפיצויים נועדו ליישם את ההסכמות שהתקבלו בפורטוקול הכלכלי של הסכם הביניים, לפיהן התחייבה הרשות הפלסטינית להנהיג שיטת ביטוח חובה באחריות מוחלטת לנפגעי תאונות דרכים, ולהקים קרן לפיצוי נפגעים, שאינם יכולים לתבוע את המבטח בשל העדר ביטוח או פירוק המבטח או כשהנהג אינו ידוע, דוגמת הקרן הישראלית. עוד נאמר בדברי ההסבר, כי מטרת חקיקת סעיף 2(א1) היא להבטיח, כי נוהג ברכב ישראלי יפצה נפגע ישראלי אף אם התאונה ארעה באזור שטחי הרשות הפלסטינית (הצ"ח, 2299, תשנ"ד, עמ' 619 - 621). מדברים אלו עולה, כי מטרת חקיקת סעיף 2(א1) הינה להרחיב את תחומי אחריותו של מבטח רכב מנועי אף לתאונות המתרחשות בשטחי הרשות הפלסטינית, אך זאת בכפוף לתנאי היסוד כי מדובר ברכב ישראלי ובנפגע שהינו ישראלי (או תייר חוץ). מקום בו אין הנפגע בתאונה יכול להפרע מהמבטח בשל העילות הנקובות בסעיף 12 לחוק הפיצויים, נכנסת קרנית לתמונה והיא אחראית לפצות את הנפגע בסכומים אותם היה אמור המבטח לשלם לנפגע. על פי סעיף 12(א) לחוק הפיצויים, חייבת קרנית "לפצות נפגע הזכאי לפיצויים על פי חוק זה". זכאותו של הנפגע נקבעת, בין היתר, גם על פי סעיף 2(א1) שם נדרש כתנאי לפיצוי מאת המבטח, כי מדובר בנפגע ישראלי וברכב ישראלי. בכל מקרה אחר בו מדובר בנפגע שאינו ישראלי (שאינו תייר חוץ), בתאונה שארעה בשטחי הרשות הפלשתינית, והנפגע לא יכול להפרע מן המבטח, תוטל האחריות לפיצוי על הקרן הפלסטינית, המשמשת בתפקיד זהה לקרנית. כחריג לכך, נקבע בסעיף 12(ד) לחוק הפיצויים כי קרנית תפצה נפגע שאינו ישראלי הזכאי לפיצויים, בתאונה שארעה בשטחי הרשות הפלסטינית, ואינו יכול לתבוע פיצויים מאת המבטח, רק במקרים הנקובים בסעיפים קטנים (2א) ו-(3), בסעיף 12(א). סעיפים אלו עוסקים במבטח שאינו יכול לשאת בהתחייבותיו או במבטח המצוי בפירוק. מחריג זה ניתן ללמוד על הכלל כולו ולהסיק, כי למעט במקרה המנוי בסעיף 12(ד), אין קרנית חייבת לפצות נפגע שאינו ישראלי. במקרה דנן, כיוון שאין חולק, כי אין מדובר במבטח שאינו יכול לקיים את התחייבותיו לפי סעיף 12(א)(2א), (3) לחוק הפיצויים, קרנית לא חבה על פי החריג האמור. מסקנה זו עולה בקנה אחד אף עם סעיף 6 לנספח 5 להסכם הביניים בו נאמר, כי "במקרה ולא ידוע מספר הרישוי של הרכב וזהות הנוהג, הקרן של הצד שלו סמכות לגבי התאונה תפצה את הנפגע ...". על פי סעיף זה, כיון שהנפגע אינו יכול להפרע מהמבטח, כאשר לא ניתן לדעת מי הנוהג ברכב או את מספר הרכב, על הנפגע להפרע כתחליף, או מן הקרן לנפגעי תאונות דרכים הפלסטינית או הישראלית. לצורך כך, נקבע מבחן טריטוריאלי של מקום התאונה, לפיו הקרן שלה הסמכות באותו מקום היא האחראית לפיצוי הנפגע. סעיף זה אינו סותר במאומה את הוראות סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים, אלא אף משלים אותו, שכן מקום בו הנפגע ישראלי וזהות הפוגע או הרכב הפוגע ידועה, אף אם מדובר בשטחי הרשות הפלשתינית תחול האחריות על קרנית. ברם, מקום בו לא ידועה זהות הנהג הפוגע או מספר הרישוי של הרכב, נקבע המבחן הטריטוראלי, כאמור. לאור האמור, במקרה שלפנינו, בו התובע נפגע בתאונת דרכים באזור חברון, הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית, הוא איננו אזרח ישראלי לפי חוק מרשם האוכלוסין, אין קרנית נכנסת לגדר החריג האמור בסעיף 12(ד) לחוק הפיצויים, ואינה נושאת באחריות לפיצוי התובע. שאלה אחרת היא, שאלת אחריותה של הקרן הפלסטינית לשאת בנזקיו של התובע. ברם, אין בית משפט זה צריך לומר את דברו בסוגייה מעניינת זו, שכן קרוב לוודאי שהתובע ימצא את מזורו בבית המשפט שבאזור. מכל מקום, אין בדחיית התביעה כנגד הנתבעת בתובענה זו, בכדי לחסום את דרכו של התובע בבית המשפט שבאזור. נהפוך הוא, יש רגליים לסברה שהיא עשויה להיות לו לתועלת. בשולי הפסק בניהול התיק על ידי ב"כ הצדדים ארע דבר "מעניין". בתחילתו של הדיון המסכם ביום 5.9.00, עתר ב"כ התובע לדחיית הדיון בשל אי התייצבות הנתבע אשר הוא הזמינו בשעתו על ידי מזכירות בית המשפט ואף ניתן כנגדו צו הבאה, שבוצע על ידי המשטרה ושבעקבותיו הנתבע הפקיד 1,000 ש"ח בקופת בית המשפט. חרף ההפקדה, הנתבע לא התייצב לדיון כאמור. ב"כ הנתבעת התנגדה באופן עקרוני לדחיית המועד והטעימה, כי אם בדעת בית המשפט להעתר לבקשה, ברצונה גם כן להביא עד מטעמה. בסופו של דבר לא נעתרתי לבקשה. ב"כ התובע סיים את סיכומיו, וב"כ הנתבעת חשה, כנראה, שהיו בטיעוניו דברי טעם. או אז, באמצע הרצאת סיכומיה (ובסיומם), עתרה לדחיית המועד על מנת שתוכל להשמיע את העד מטעמה. ברם, משחש ב"כ התובע שרוח נעימה נושבת לעברו, הוא התנגד לדחיית המועד. חרף העובדה שהסתיימו השמעת הסיכומים, והתיק נקבע לעיון ולמתן פסק דין, בחלוף יומיים, הגישה ב"כ הנתבעת "בקשה להשלמת סיכומים", עליה הגיב ב"כ התובע בכעס ובתרעומת, על כך שב"כ הנתבעת לא התנהגה כשורה, הן בשינוי עמדתה בעניין דחיית המועד, והן בהגשת סיכומי השלמה. על תגובה זו ב"כ הנתבעת לא טמנה את ידה בצלחת, והגישה "בקשה להגיב" על התגובה, בה שבה על עמדתה שיש לזקוף את אי התייצבות הנתבע למתן עדות לרעתו של התובע. תהא האשמה רובצת על כתפו של מי מבעלי הדין אשר תהא, איש איש בתורו, מטעמיו הוא התנגד בשלב זה או אחר לדחיית מועד הדיון. לטעמי, לאור תוצאות פסק הדין, מסתבר, כי הנתבע יכל להושיט עזרה רק לתובע, ואיתגלי מילתא למפרע, שהיה על התובע להביאו למתן עדות. ברם, לכאן או לכאן, בכל מקרה לא הייתה הצדקה לדחיית מועד הדיון. הבאת עד למתן עדות כרוכה לעתים בהשקעת משאבים. יש לשער, כי ככל שהתייצותו של עד חשובה יותר, בעל הדין יעשה את המאמצים הדרושים על מנת להביאו למתן עדות. מאמצים אלו יכולים לכלול הסעת העד לבית המשפט, קיום שיחה עימו לפני הדיון תוך הבטחת התייצבותו, שיגור תזכורות אליו, קיום שיחה עם מעבידו של העד ודברים כיוצ"ב. במקרה זה, העד תושב ואזרח מדינת ישראל שהמשטרה הגיעה אליו בנקל. נתברר, כי ב"כ התובע לא שוחח עם הנתבע מעודו, לא לשם גביית עדותו ולא לשם הבטחת התייצבותו. אין ספק, כי לו העדות הייתה חשובה לתובע באמת, הוא היה עושה את המאמצים המינימאליים לשם הבטחת התייצבותו בבית המשפט. על כן, לא ראיתי לנכון לדחות את מועד הדיון בפעם השנייה. משבסופו של דבר, התנגד ב"כ התובע עצמו לדחיית המועד, הדבר קיבל משנה תוקף. סוף דבר איפוא, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. רכברכב מנועי