פסק דין 1. תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים 2. בבעלותו של התובע היה רכב מסוג מזדה לנטיס נושא מספר רישוי 59-580-29. רכב זה בוטח אצל הנתבעת בפוליסה מקיפה לביטוח רכב (להלן: "הפוליסה"). בתאריך 19.8.98 נגנב רכבו של התובע עת חנה ברחוב אלוף שדה 1 בגבעתיים, בפאתי ביתם של בּיתוֹ (להלן: "כוכבה") וחתנו (להלן: "ירון"). זמן קצר לאחר היוודע דבר גניבת הרכב, נמסרה הודעה על גניבתו בתחנת המשטרה בגבעתיים (ראו מוצג נ1/) על ידי ירון , אשר בחזקתו היה הרכב עובר לגניבה. התובע פנה לנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח המגיעים לו מכוח הפוליסה. הנתבעת סירבה ומכאן התביעה שלפנינו. טענות הצדדים 3. את תביעתו מבסס התובע על סעיף 1 (ב) לפוליסה לפיו מחויבת הנתבעת לשפותו בגין גניבה. הנתבעת מצידה מסרבת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח וטוענת כי לא חלה עליה החובה לשלמם. לטענתה, השאיר ירון את מפתחות הרכב בתוך מתג ההתנעה, ובשל כך התאפשרה הגניבה. למצב דברים דוגמת זה, אין כיסוי על פי הפוליסה. התובע מכחיש האמור לעיל וטוען, כי מפתחות הרכב לא הושארו במתג ההתנעה, ומערכת האזעקה הופעלה. על כן, אין יסוד לסירובה של הנתבעת לשלם תגמולי הביטוח. דיון ומסקנות נטל השכנוע 4. החובה המוטלת על המבטח, לשלם למבוטח תגמולי ביטוח בקרות מקרה ביטוח, יסודה בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). קרות מקרה ביטוח הינו עילת תביעה של המבוטח. על כן על מבוטח הטוען להתקיימות מקרה הביטוח והתובע תגמולי ביטוח בגינו, הנטל להוכיח התרחשותו של מקרה הביטוח. אולם שעה שמדובר בגניבת רכב, אין לצפות כי מקרה הביטוח יוכח באופן פוזיטיבי (ראו: ת"א (י-ם) 1114/85 מזרחי ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשמ"ז (2) 221). מנגד, על המבטח להוכיח כי מקרה הביטוח נכנס לגידרו של סייג מן הסייגים הכלולים בתניות הפוליסה, ועל כן פטור הוא מאחריות (ראו למשל ע"א 578/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) 177, וכן ע"א 497/85 אשר אשל ואח' נ' ריט, חתם לוידס ואח', פ"ד מב (1) 89). דא עקא, לגרסתה של הנתבעת, חובות המיגון המפורטות בעמודים 3 - 4 לרשימה הנספחת לפוליסה, הינם בגדר תנאים מוקדמים לגיבוש חבותה. משכך, רובץ הנטל להוכיח התקיימותם של תנאים אלה על התובע, וזאת להבדיל מהוכחת קיומו של סייג לפוליסה, שאז מוטל נטל ההוכחה על כתפי המבטח. במקרן דנן, לא הוכיח המבוטח כי נתקיימו התנאים המוקדמים לחבותה של חברת הביטוח, קרי: הפעלת אמצעי המיגון שהוסכמו בפוליסת הביטוח. על כן לא נתגבשה חבותה של הנתבעת, ונשללת זכאותו של התובע לתגמולי ביטוח. עולה השאלה, האם עניין לנו בהוכחת קיומם של תנאים מוקדמים, או שמא עניין לנו בקיומו של סייג לפוליסת הביטוח. ההבחנה בין שני יסודות אלה הינה סוגיה משפטית הנתונה לפרשנויות רבות ושונות (ראו: רע"א 143/93 דיב נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450). לכשעצמי סבורני כי אין לשעות לתביעת התובע, שכן ניתוח הראיות אשר הוצגו בפני הביאני למסקנה כי כף המאזניים נוטה לצד הנתבעת. משכך, ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה האם לפנינו סייג לפוליסה, או שמא עסקינן בתנאים מוקדמים לקיומה. אניח לטובת התובע כי מדובר בסייג לאחריות ולא בתנאי מוקדם וכי לפיכך על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח את הסייג. עם זאת, כפי הנראה להלן, גם הנחה זו אינה מסייעת לתובע. 5. ארבעה הם היסודות עליהם מסתמכת הנתבעת לצורך ביסוס עמדתה כי אין להשית עליה אחריות: עדותו של ירון (בבית המשפט ובפני החוקר מטעם הנתבעת), חוות דעת שמאי מטעמה, העובדה כי הרכב נגנב מרחוב מרכזי בגבעתיים, ולאור יום, וכן עובדת המצאות זוג מפתחות אחד בלבד בידי התובע. להלן אבחן עמדות הצדדים וראיותיהם. גרסתו של ירון 6. עיון והשוואה בין הודעתו של ירון בפני חוקר מטעם הנתבעת, לבין עדותו בפני בית משפט זה, מביאים למסקנה הבלתי נמנעת כי רבות הסתירות בעדותו, לרבות סתירות מהותיות אשר יש בהן כדי לפגוע בתשתית העובדתית אותה מנסה הוא להעלות. בתצהירו מצהיר ירון: "ביום ראשון בבוקר, 16.8.98, הביאה אשתי את מכוניתנו לבית הוריה וקיבלה מאביה את המכונית ושני עותקים של מפתחות המכונית". מאידך טען הוא בחקירתו בפני חוקר מטעם הנתבעת: "... נסעתי עם רכבי הפרטי ... לביתו של חמי ... לבדי, כדי לקחת ממנו את רכבו ...". ובהמשך: "... קיבלתי לידי צרור מפתחות אחד ...". (ראו מוצג נ2/) ואם לא די בשתי גרסאות אלה, הרי שבחקירתו הנגדית בפני בית משפט זה לא נצמד הוא לאחת מגרסאותיו באופן שיטה את הכף לטובת גרסה זו או אחרת, אלא טען הוא כי "אינו זוכר": "ש: אתה זוכר או לא זוכר אם אתה לקחת את הרכב או אשתך לפני הנסיעה לטבריה? ת: אני לא זוכר במאה אחוז ... ש: אני אומר לך, שאתה הוא זה שלקח את הרכב מההורים של אשתך? ת: אני לא זוכר. ש: אז מי לקח את הרכב? ת: אני חושב שאישתי, אני לא זוכר. (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 7-12) סתירות בעדותו של ירון מתגלות גם בעניין בירור המועד בו נתגלה לו כי זוג המפתחות הנוסף אינו בנמצא. בחקירתו הנגדית טען לעניין זה: "ש: מתי גילית שחסר צרור אחד של מפתחות? אשתך אומרת: "בערב פגשנו את אבי והוא ביקש שנמציא לו את מפתחות המכונית..." ת: מה שכתוב בסעיף 9 לתצהיר של אשתי לגבי גילוי המפתחות נכון." (דהיינו שרק למחרת התברר כי עותק אחד של מפתחות הרכב אבד- ההערה שלי מ.י.) (ראו עמוד 8 לפרוטוקול שורות 21 - 23) מנגד, בהודעתו בפני חוקר מטעם הנתבעת טען ירון: "בכל אופן את אובדן הצרור הרזרבי גילינו באותו יום של גניבת הרכב" (ראו מוצג נ/ 2) באשר לאובדנו של סט מפתחות אחד, מסר ירון, בחקירתו בפני חוקר מטעם הנתבעת, את הגרסה שלהלן: "אני לא יודע היכן אשתי הניחה את המפתחות הרזרביים של הרכב. יכול להיות שהיא שמה אותם בתא הכפפות של הרכב ויכול להיות שהיא שמה אותם בתיק הסגול . . .". (ראו מוצג נ2/ עמוד 3, שורות 15 - 20) ובהמשך: "אשתי עלתה לבית ודקה - שתיים אחריה עליתי אני . . . ברכב נשאר . . . התיק הסגול . . .". (מוצג נ2/ עמוד 4, שורות 6 - 9) הנתבעת מסתמכת על הודעתו זו של ירון. לדידה מהודעה זו מצטיירת תמונה ברורה לפיה סט אחד של מפתחות הושאר ברכב, בין אם היה זה בתא הכפפות, ובין אם היה זה בתיק הסגול . על כן לא חלה על הנתבעת החובה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח. כמו כן, מסתמכת הנתבעת על סתירות כמלוא החופן שנתגלו בעדותו של ירון. לשיטתה, יש בסתירות אלה כדי להובילנו למסקנה החד משמעית לפיה עדותו של ירון, בשקר יסודה. ברם, על מנת לקבוע כי כך הוא, יש לבדוק אף את עדויות התובע וכוכבה, אליהן אעבור עתה. עדותם של התובע וכוכבה 7. אל מול עדותו של ירון, הוצגו בפני עדויות התובע וביתו. גרסתם אחת היא, ועיקרה כי כוכבה היא אשר לקחה את הרכב מאביה וקיבלה ממנו שני סטים של מפתחות. וכך אומרת כוכבה בעדותה: "ש: את קיבלת מאביך שני צרורות מפתחות? ת: נכון. ש: את לקחת את הרכב מאביך? ת: בבוקר יום ראשון." (ראו עמוד 1 לפרוטוקול שורות 9 - 12) התובע בעדותו חוזר על גרסה זו: "ש: למי נתת את הרכב לבת או לחתן? ת: לבת. זה היה ביום ראשון, היא הביאה את האוטו שלה ואני נתתי לה את האוטו שלי. היא באה לבד. ש: אתה נתת לה את כל המפתחות של הרכב? ת: כן. היו לי שני צרורות ונתתי לה אותם." (ראו עמוד 10 לפרוטוקול שורות 8 - 12) 8. התמונה המצטיירת מעדויות התביעה היא כזו המתארת אי התאמה בדבריהם של עדי התביעה. מחד עומדת עדותם של התובע וכוכבה, ומאידך עדותו של ירון. מקום שעל בית המשפט להכריע בין עדויות סותרות של עדים שונים, לא כמות העדים היא הקובעת, כי אם איכות עדותם, ועמידת גרסתם במבחן ההגיון והשכל הישר. אי התאמה בדבריהם של עדים שונים מחייבת את בית המשפט לקבוע עמדה באשר למהימנותו ואמינותו של כל עד, ומכוחה- באשר לגרסה המועדפת על ידו. 9. לאחר ששקלתי את עדויות התביעה- עדותם של התובע וכוכבה, מול עדותו של ירון, הגעתי למסקנה כי ידה של הנתבעת על העליונה. סבורני, כי הסתירות הרבות מכרסמות בעדותו של ירון, ופוגמות במידה רבה במהימנותו. אמנם הגירסה העולה מעדותם של התובע וכוכבה, הינה אחידה, עקבית ומגובשת אך אין בה די כדי להפריך את עדותו של ירון. הסתירות הרבות מעמידות בספק את מהימנות עדותו של ירון. אף על פי כן אין הן מאיינות את דבריו באופן אשר לא ניתן יהא לתת כל אמון בגרסתו, ולא ניתן יהא להסתמך עליה ולקבוע ממצאים על פיה. הלכה ידועה היא כי סתירה לכשעצמה אין בה כדי להביא לשלילת דברי העדות, וזאת אם יש הסבר סביר לסתירה (ראו: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', מח (1) 302, 317). במקרה שלפנינו לא הובא בפני הסבר סביר לקיומה של הסתירה. הלכה ידועה היא כי ככל שחולף הזמן ממתן העדות, עולה הסיכוי כי גורמים חיצוניים ינסו להשפיע על העד לחזור בו מדבריו. דומה כי תצהירו ועדותו של ירון באו מתוך ניסיון לרצות את כוכבה ואביה (התובע). זאת ועוד, יש לאבחן בין אמירת דברים וסתירתם בו במעמד (שאז יש בכך כדי לשלול משקל ראוי מן העדות) לבין סתירה בין עדויות שונות אשר נמסרו במועדים שונים בפני אנשים שונים. סתירות בין עדויות שונות אשר נמסרו במועדים שונים, אין בהן כדי לפגוע בקבילותה של העדות, ולכל היותר עשויות סתירות אלה להשפיע על משקלה. לעניין זה נקבע בע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 281 בעמ' 287: "אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלעניין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת הנלמדת מניסיון החיים, והיא שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום - בין שפעלה עליו השפעתם של המעונינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו, ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצורכי המשפט". אשר על כן, החלטתי לבכר את הודעתו של ירון בפני החוקר מטעם הנתבעת על פני עדותו בפני בית משפט זה ועל פני עדותם של התובע וכוכבה. יתרה מזה, דבריו אשר נאמרו בהודעתו זו, מקבלים חיזוק מעובדת העלמותו של סט מפתחות אחד, עניין אשר ידון בהמשך. חוות דעת המומחים 10. מלבד עדותו מלאת הסתירות של ירון, נסמכת הנתבעת בהגנתה על חוות דעתו של מומחה מטעמה, מר שאול יעקובי. מסקנתו של המומחה כפי שעולה היא מחוות דעתו הינה: " בנסיבות דלעיל קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי, היה לגנוב את הרכב ללא שימוש במפתחותיו. כמו כן, הנני מעריך כי מפתחות הרכב הושארו בתוך הרכב ואמצעי המיגון שהיו ברכב לא הופעלו עובר לגניבה ובעקבות כך התאפשרה גניבת הרכב." מנגד, הובאה בפני חוות דעת מטעם התובע, של המומחה, מר חיים מגרלי. מומחה זה, בניגוד לעמיתו, קובע: " ... ניתן לפרוץ ולנטרל את כל חלקי מערכת ההגנה ולגנוב את המכונית. גנב מנוסה יכול לפרוץ ולנטרל את מערכת ההגנה בתוך 5 דקות. גנב פחות מנוסה יעשה זאת בתוך 20 דקות." לאחר עיון מדוקדק בחוות דעת המומחים ובחינתן, מצאתי כי חוות הדעת שקולות, ולא ניתן לבכר האחת על פני רעותה. מכאן כי, חוות הדעת מטעם הנתבעת, הגם שמסקנתה מבססת את טענתה של הנתבעת, אין בה כדי הוכחה מספקת כי הרכב אכן נגנב עקב השארת המפתחות במתג ההתנעה. עמדתי זו מקבלת חיזוק לאור עדותו של המומחה מטעם הנתבעת אשר בעדותו היה פחות נחרץ מאשר בחוות דעתו, והעיד: "ש: אני שאלתי כמה זמן ייקח לגנב או שניים יחד לפרוץ רכב כזה? ת: בהנחה שהגנב מלומד לפחות כמוני, לפחות 10 דקות." רכבו של התובע נגנב תוך פרק זמן של 30-40 דקות. הגם שמדובר בפרק זמן קצר יחסית, הרי שהן מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, והן מעדותו של המומחה מטעם הנתבעת עולה, כי לא מן הנמנע שרכב עם מערכת מיגון משוכללת, כדוגמת המערכת אשר היתה מותקנת ברכב נשוא התביעה, ייגנב תוך פרק זמן זה. זאת ועוד, מקום שגניבת רכבים הפכה ל"מכת מדינה" , לא יהא זה בלתי סביר כי רכב ייגנב לאור יום, במרכז העיר, שעה שחונה הוא על הכביש (ואגב, לאו דווקא תוך התמודדות עם מערכת המיגון במקום חניית הרכב, כי אם במקום בלתי סואן אחר). אובדן סט המפתחות 11. אבדן סט אחד של מפתחות הרכב הינו היסוד הרביעי עליו נסמכת הנתבעת להוכחת טענתה. התובע וכוכבה אינם מספקים הסבר הגיוני ומפורט דיו כיצד אבד סט המפתחות. בעדותה בפני בית משפט זה העידה כוכבה כי היא זו שהוציאה מכספת המלון את שני הסטים של מפתחות הרכב, והיא זו שארזה את התיקים. סט מפתחות אחד מסרה לבעלה ואת הסט השני ארזה בתיק נסיעות שחור קטן. עם הגעתם לביתם, העלה ירון את התיק השחור (אשר בו כביכול הונח סט אחד של מפתחות), ועלה לדירה כשבידו צרור המפתחות השני. ממשיכה כוכבה וטוענת, כי מרגע יציאתה את המלון ועד שנכנסה לביתה, לא נגעה בתיק השחור, ולא הוציאה ממנו את צרור המפתחות אשר היה ארוז בו (ראו: עמ' 1 לפרוטוקול שורות 19 - 20 ועמ' 2 שורות 1 - 5, 8 - 10). למרות עדותה שלעיל, משפתחה כוכבה את התיק וחיפשה בו את סט המפתחות, נוכחה כי הסט אינו בתיק. הסבר להעלמו, אין בידה לספק. הסיכוי כי סט המפתחות יעלם מהתיק בו נארז בלא שתיק זה נפתח מרגע אריזתו ועד שהועלה לביתם של ירון וכוכבה הינו קלוש ביותר. עובדה זו יש בה כדי לחזק את הדברים אשר מסר ירון בהודעתו בפני חוקר מטעם הנתבעת, ולפיהם הושאר סט המפתחות בתא הכפפות, או לחילופין היה הסט בתיק הסגול אשר הושאר ברכב. הודעתו של ירון והעובדה כי אחד הסטים של מפתחות הרכב נעלם באופן מסתורי ומבלי שהתובע וכוכבה יספקו הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת לעניין זה, יש בהם כדי לחזק את עמדתה של הנתבעת ולהטות את כף המאזניים לטובתה. סיכומו של דבר 12. לאחר ששקלתי היטב את עדויות הצדדים והפכתי ועיינתי בראיות אותן הביאו להוכחת גרסתם, נחה דעתי כי גרסתה של הנתבעת קרובה לאמת הרבה יותר מזו של התובע. עדותו של ירון ועובדת העלמו של סט מפתחות אחד, יש בהם כדי להוכיח ברמת הסבירות הנדרשת במשפט אזרחי, את גרסת הנתבעת. אשר על כן, דין התביעה להידחות. עם זאת, בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב