מצג שהציג סוכן הביטוח לתובע בעת עריכת פוליסה

פסק דין הרקע התובע יליד 10.11.69, ולטענתו, ביום 16.5.96, הוא נפגע בתאונת דרכים בירושלים בעת שנהג במכונית מס' רישוי 4761919 שבבעלותו. הוא גרס, כי בעת התאונה הייתה הנתבעת המבטחת של המכונית. בכתב הגנתה, הכחישה הנתבעת את אחריותה לפצות את התובע על נזקיו כתוצאה מהתאונה, וטענה, כי בעת התאונה לא היה לתובע רשיון נהיגה בר תוקף, ולפיכך אין תוקף לפוליסת הביטוח אשר היא הוציאה לתובע. בהסכמת הצדדים מונה ד"ר ראול גלר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, והוא העניק לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, בגין הפגיעה בעמוד השדרה הגבי והצווארי. ד"ר גלר נחקר על חוות דעתו ועמד עליה. ברם, לנוכח המחלוקת שהייתה בעניין חבותה של הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו כתוצאה מהתאונה, מצבו הרפואי של התובע לא עמד במרכזו של הדיון, ואפנה איפוא, לדון בשאלת החבות. העדויות מתצהיר עדותו של התובע עלה, כי הוא יליד איראן, הנושא דרכון איראני עד היום. כמו כן, הוברר, כי המעמד הרשמי שלו במשרד הפנים הוא של תייר, וכי הוא החזיק ביום התאונה רשיון נהיגה אמריקאי ובין לאומי בתוקף. התובע רכש רכב בזכויות תייר בפטור גדול ממיסים. לטענתו, הוא נדרש להציג רשיון נהיגה בעת הוצאת פוליסת הביטוח (על כל רכיביה) אצל סוכן הביטוח. עוד ציין, כי הוא פנה בשעתו לקבל אישור עבודה זמני בישראל, וכי הוא סטודנט לראיית חשבון בישראל. בחקירתו הנגדית של התובע נוספו עובדות חדשות על פני תצהירו. התברר, כי התובע עלה עם הוריו לישראל בשנת 1979, בהיותו כבן 10. הוא למד בביה"ס היסודי בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, ולאחר מכן בתיכון רנה קסן. בשנת 1989, בהיותו בן 18, הוא עבר לארה"ב ושהה שם עד שנת 1994 (עמ' 9 לפרוטוקול). עם חזרתו לישראל, התובע נרשם ללימודים במכללת ירושלים לרואי חשבון במסלול לימודים של 4 שנים, וכן נרשם למועצת רואי החשבון בישראל. את רכבו הוא רכש מספר ימים לאחר ששב מאחת מגיחותיו לחוץ לארץ, בחודש פברואר 1996, ובחודש נובמבר 1996, הוא החליף אותו ברכב אחר. לפני התאונה עבד התובע וקיבל משכורת, וניהל חשבון של תושב חוץ בבנק, כולל קבלת כרטיס אשראי (עמ' 11-12 לפרוטוקול). התובע אישר, כי יתכן שסוכן הביטוח לא ביקש ממנו את רישיון הנהיגה שלו בעת עריכת פוליסת הביטוח, אלא הוא הציגו מיוזמתו. התברר עוד, כי כיום התובע הוא סטודנט באוניברסיטה העברית הלומד שנה שנייה בכלכלה ובתקשורת, ממשיך בלימודי ראיית החשבון, ומתגורר אצל הוריו. מר פורשיאן יעקב, סוכן הביטוח (להלן: "הסוכן"), העיד אף הוא. הסוכן טען, כי תעודת הביטוח מונפקת ע"י חברת הביטוח והסוכן מוסר אותה ללקוח. כן העיד, כי הוא מסר ביחד עם התעודה גם את פוליסת ביטוח החובה. הוא אישר, כי שאל את התובע אם יש לו רשיון נהיגה מעבר לשנה, בהיות שאלה זו חשובה לעניין הביטוח, אך גרס, כי הוא יצא מנקודת הנחה שהרישיון בר תוקף, ולא זכר אם ביקש מהתובע לראות את הרישיון (עמ' 16 לפרוטוקול). הסוכן הסביר כיצד הוא מפרש את המילים "רישיון בר תוקף" המופיעות בפוליסה, ועל פי הסברו משמעותן היא, כי "אם שוטר תופס אותו ומבקש את הרישיונות, שיראה את הרשיון נהיגה" (עמ' 17 לפרוטוקול). המחלוקת המשפטית בין הצדדים נסובה איפוא, סביב סוגיית חבותה של הנתבעת כלפי התובע בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), כששאלת תקפו של רשיון הנהיגה היא הקובעת לעניין זה, וכן סביב טענתו של ב"כ התובע, כי ניתן לתבוע על בסיס הפוליסה גם בהעדר רישיון בר תוקף, בין היתר מכח המצג שהציג סוכן הביטוח לתובע בעת עריכת הפוליסה. אדון איפוא, בשתי השאלות אחת לאחת. תקפו של רשיון הנהיגה סעיף 7(3) לחוק קובע, כי מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו אינו זכאי לפיצויים על פי החוק. נקבע, כי פרוש הסעיף ותקפו של הרישיון ייחתכו בהתאם למבחנים הקבועים בפקודת התעבורה ובתקנות על פיה (ע"א 5631/94 מוריאל לביא נ' "סה"ר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פד"י מ"ט(5), 820). תקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות"), קובעות את תוקפם של רשיונות נהיגה שונים. מתקנה 576 לתקנות עולה, כי רשיון נהיגה (לא ישראלי) מוכר כבר תוקף למי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ, ובידו - 1) רשיון נהיגה בין לאומי בר תוקף שניתן מחוץ לישראל והוא אינו תושב ישראל. 2) רשיון נהיגה לאומי (של ארץ אחרת) והוא אינו תושב ישראל. גם הההסדר המצוי באמנה בדבר תנועה בדרכים (כתבי אמנה 873, כרך 26, עמ' 3), קובע כי תוקפו של רשיון בינלאומי בתחומיה של מדינה פלונית פג כאשר בעל הרישיון הופך להיות תושב של קבע באותה מדינה (התגלעה מחלוקת באשר לתחולתה של האמנה במקרה זה, אולם פטור אני מלהכריע במחלוקת לנוכח העובדה שבית המשפט העליון נתן את דעתו על כך זה מכבר. ראה ע"א 5631/94 בעניין מוריאל, לעיל בעמ' 828). משמעות ההגדרה "מקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", על פי התקנות היא "מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". מאחר והתברר, כי התובע מחזיק ברישיון נהיגה אמריקאי, וכן ברישיון נהיגה בינלאומי, יש לבחון האם הוא עומד בשאר תנאי התקנה, היינו, האם הוא נעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והאם הוא נמצא בארץ באופן זמני. ב"כ הצדדים הפנו את בית המשפט לפסק דין בעניין ת"א (שלום - כ"ס) 2500/95 יצחק אראג'יאן נגד "דולב" - חברה לביטוח בע"מ (הובא בצלטנר, בעמ' 2682), ממנו עולה, שהמבחן לקביעת זהותו של מי שמקום מגוריו בחוץ לארץ אינו מבחן נוקשה ופורמאלי אלא מבחן מהותי המשקף את המציאות. קנה מידה זה מקובל עלי. ב"כ הנתבעת ניסתה להבנות מ"תעודת בירור פרטים על נוסע" שהונפקה ע"י משרד הפנים (נ1/), לפיה החל ממרץ 1994, התובע לא יצא את הארץ מעבר למספר שבועות בלבד. ברם, מעדותו של התובע, שלא נסתרה עלה, כי לפני שובו לארץ בשנת 1994, הוא שהה בארה"ב במשך כחמש שנים, החל משנת 1989. שהייתו זו בחוץ לארץ לא הייתה סמוך לארוע התאונה שהתרחשה, כאמור, במאי 1996, אך יש לבחון אם היא הייתה בסמוך לשהייה זמנית שלו בארץ בכדי לקבוע האם הוא עומד בתנאי התקנה (השווה ת"א (שלום - רמלה) 3641/94 דליה פנחס נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח', הובא בצלטנר בעמ' 3101). מכאן, שיש להפנות את הדיון מעתה לשאלה האם התובע נמצא בארץ באופן זמני אם לאו, החל מיום שובו ארצה בשנת 1994. המענה לשאלה זו, יכריע הן את קיומו של התנאי הראשון (השהייה מחוץ לישראל במשך שנה), והן את קיומו של התנאי השני (זמניות השהייה בארץ). בשאלת אופיה של שהיית התובע בישראל, יש לתת את הדעת על כוונתו של הביקור, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתנהגותו של התובע ועפ"י נתונים אובייקטיבים הניתנים לבדיקה (השווה ת"א (הרצליה) 1493/93 רוני גולן נ' "דולב" חברה לביטוח בע"מ, תקדין - שלום, כרך 96(3), עמ' 198; ת"א (שלום - בת ים) 456/91 תמר גורן - בורר נ' "צור שמיר" חברה לביטוח בע"מ, הובא בצלטנר, 2268). מספר מבחנים גובשו בפסיקה לצורך בחינת אופיה של השהייה: א. פתיחת עסק. ב. קבלת רישיון עבודה. ג. מקום עבודה קבוע, וקבלת משכורת ממקום העבודה. ד. השתלמות ארוכה. ה. קיומו של רכוש כגון דירה, מכונית, ציוד, עסק וכיוצ"ב, והשארתו במקום בו שוהה התובע באורח קבע. ו. אורכה של שהיית התובע בארץ לאחר שחזר מחו"ל. ז. ניהול חשבון בנק. על מנת לבסס את זמניות שהייתו של התובע בארץ, ציינה באת כוחו, כי יציאותיו החוזרות והנשנות מהארץ מידי מספר חודשים, כפי שהן מופיעות בנ1/, חופפות את משך הזמן שהותר לו לשהות בארץ עם כל כניסה, על פי אשרות הכניסה שהוא קיבל (האשרות צורפו לתצהיר עדותו הראשית). היא ציינה, כי התובע קיבל את האשרות בהתאם לתקנות הכניסה לישראל, כאשר חלקן נתנו לו בשל בקשתו להכנס לישראל כדי לעבוד בה זמנית בשכר, וחלקן נתנו לו לשם ביקור בלבד. היא הדגישה, כי שהייתו של התובע בארץ הייתה אך בהתאם לאשרות, ולא על בסיס היותו תושב קבע (וכפועל יוצא מכך הוא גם נהנה מהזכויות המוקנות לתיירים, כמו רכישת רכב בפטור ממס, ופתיחת חשבון בנק של תושב חוץ) . מנגד, נראה לי, שאורח החיים שניהל התובע, כפי שהוא עולה מתצהירו ומעדותו, יש בו כדי להצביע באופן די ברור על ישיבת קבע בארץ בהתאם למבחנים האמורים לעיל. מאז שובו של התובע לארץ בשנת 1994, הוא לומד במוסדות הלימוד להשכלה גבוהה בארץ, ואף עובד כמנהל חשבונות ומקבל משכורת. התובע מחזיק חשבון בנק בישראל כולל כרטיס אשראי, ובבעלותו מכונית אותה הוא אף החליף במכונית נוספת שהוא רכש בישראל קודם לכן. משנת 1994, שנת שובו, הוא שוהה בארץ מזה מספר שנים, מלבד יציאות קצרות מחוצה לה. מכל האמור עולה, כי על אף שהתובע נזהר מלקבל מעמד רשמי של תושב קבע (שמא בשל היתרונות שהוא קיבל ומקבל כתייר), והוא נוהג לצאת את הארץ בהתאם לאשרות הכניסה שהוא שב ומקבל, הרי שכוונת שהייתו בארץ, כפי שהיא משתקפת בהתנהגותו, איננה לצורך ביקור בלבד, אלא לשם ישיבת קבע. גיחותיו של התובע לחו"ל, אינן מעידות על שהייתו הזמנית בישראל, אלא דווקא על רצונו לשמר את הסטטוס הפורמאלי שלו, וכך מאששות את הקביעה שבפועל התובע דר באופן קבע בישראל. האמור יפה, גם אם בכוונת התובע להשתקע בעתיד בחו"ל, שכן המבחן הוא כיצד מתנהג התובע עתה, ולא הכוונות הצפונות בליבו לעתיד לבוא. כמו כן, אין חשיבות לכך שבעת בגרותו שהה התובע מספר שנים בחו"ל, שכן, כאמור, המבחן הוא מבחן עכשווי ולא הסטורי. העובדה שחשבון הבנק של התובע, הינו חשבון תייר (המעניק לתובע לוודאי הטבות למיניהם), והעובדה שהרכב נרכש על ידי התובע כתייר, אינה מוכיחה על היות התובע תייר בארץ כדברי ב"כ, אלא אך מוכיחה שהתובע יודע לנצל היטב את מעמדו הפורמאלי כשוהה בארץ באופן זמני. מכאן, שהתובע אינו עומד בתנאי התקנה, רשיונו אינו בר תוקף, והנתבעת אינה חבה כלפיו בהתאם לחוק. תביעה על בסיס הפוליסה כאמור, טענתו השניה של התובע הייתה, כי על אף שבחוק ישנה הגדרה לתקפו של רשיון הנהיגה, הגדרה זו לא נכללה בפוליסת הביטוח, שכן בין היתר, הסוכן לא ברר איזה רשיון נהיגה מצוי בידי התובע ובכך יצר מצג כאילו די ברשיון כלשהו בכדי לעמוד בתנאים. משום כך גרס התובע, כי הנתבעת חייבת כלפיו על פי הפוליסה, אף אם החוק פוטר אותה מחבותה. מחד נקבע, כי סעיף 7 לחוק אינו מתכוון להתערב ביחסים החוזיים ולהגביל את חופש ההתנאה של חברת הביטוח (ע"א 449,91/82 אסתר גולדמן ואח' נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י ל"ח(3), 521). מכאן, יתכן מצב בו, על אף הפטור המצוי לנתבעת בחוק, היא תחוייב בהתאם לתנאי הפוליסה. ברם, מאידך נקבע גם, כי ההגדרות שנקבעו בפוליסה, המהווה חוזה בין הצדדים, אינן מחייבות את בית המשפט בבואו לפרש את החוק (ע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' זיאד עלי חמאדה ואח', תקדין - עליון, כרך 99(3), עמ' 248). במידה וישנה הגדרה סותרת בפוליסה לעומת החוק, החוק גובר מבין שניהם. במקרה זה, בסעיף 7 לתנאים שנקבעו ושמצויים בגב תעודת הביטוח שנמסרה לתובע, שעל פרושו סב הדיון, מצויין התנאי לפיו "האדם הנוהג הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל...", ומכאן שאין למעשה כל סתירה בין התנאים שנכללו בפוליסה, לבין החוק. הצדדים נחלקו ביניהם האם הסוכן מסר לתובע בנוסף לתעודת הביטוח גם את פוליסת הביטוח, בה מצוי פירוט רב יותר בנוגע לתנאים. אולם אין נפקות גדולה למחלוקת זו, שכן התנאי הנוגע לתקפו של רשיון הנהיגה מוזכר אף בגבה של תעודת הביטוח, כאמור, ואין חולק שזו אכן נמסרה לתובע. יש להדגיש עוד, כי הביטוח מכסה את השימוש ברכב, ואין לדרוש מהסוכן שידע את תוקף הרישיון של הצד לפוליסה. התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי אינו בטוח שהסוכן ביקש ממנו להציג את רשיון הנהיגה, ויתכן שהוא שהציגו מיוזמתו, ומכאן, שהסוכן לא יצר מצג כאילו הרשיון שהראה לו התובע הוא בר תוקף בהתאם לתנאי הפוליסה. מכאן מתבקשת המסקנה, שהפוליסה לא הרחיבה את תחולתו של החוק, ואין התובע יכול להבנות ממנה. טענת ההשתק בנוסף על האמור, טענה ב"כ התובע, כי הנתבעת מנועה מלהכחיש את חבותה לפיצוי התובע על נזקיו, שכן היא ביטחה את התובע בחפץ לב, מבלי להעמידו על הצורך בהצטייידות ברישיון נהיגה בר תוקף. גם בעניין זה, תמך התובע את יתדותיו על המצג שהציג כלפיו הסוכן. לעניין זה יאמר, כי שלילת הטענה האמורה כפי שהוזכר לעיל, יפה גם כאן. יתר על כן, ועל דרך ההיקש, סעיף 7א לחוק קובע, כי - "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר...ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין לא היה סביר שידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן...". נקבע כי סעיף זה לא נועד להעניק זכות לפיצויים במקרים בהם נשללה הזכאות לפיצויים בשל נהיגה ללא רשיון נהיגה כחוק, אפילו גררה הנהיגה ללא רשיון גם את אי הכיסוי הביטוחי בשל ההוראה שבפוליסת הביטוח על פיה נדרש, כתנאי לתחולתה, שהנהיגה ברכב תהיה על ידי בעל רשיון נהיגה תקף בישראל (ע"א 5631/94 בעניין מוריאל, לעיל). בנוסף נקבע עוד, כי בנוגע לשאלה האם התובע צריך היה לדעת על ההעדר כיסוי ביטוחי בשל העדר רישיון נהיגה תקף בישראל, חל המבחן הנורמטיבי של "היה עליו לדעת", ומי שנוהג במדינה שאיננה המדינה מוציאת רישיון הנהיגה צריך (כעניין נורמטיבי) ללמוד מהו, אם בכלל, השימוש שהוא יכול לעשות בארץ כזו ברישיון שהוא מביא עימו מארץ אחרת (ת.א. (י-ם) 840/93 לביא נ' סהר חב' לביטוח בע"מ ואח', הובא בצלטנר, עמ' 2100). דברים אלו נאמרו, אמנם לגבי חבותה של קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אך יפים הם גם לענייננו, ככל שנוגע לטענת ההשתק, וככל שנוגע לידיעתו או לאי ידיעתו של התובע אודות תקפו של רשיונו. כאמור גם, התובע הודה שהוא אינו בטוח שהסוכן הורה לו להציג את רשיון הנהיגה, ומכאן שלא היה בהתנהגותו של הסוכן בכדי לפטור את התובע מחובתו לברר את תוקף רשיונו, ומשלא עשה כן, הוא מנוע מלטעון כי הוא לא ידע על ההעדר ביטוח. בשולי הדברים, העלתה ב"כ התובע את השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה במקרה זה, על פי הכלל שעל המבטחת להוכיח את החריג לפוליסה. נראה שאין צורך לדון בשאלה זו, היות וקבעתי, כי על התובע הוטלה החובה להצטייד ברשיון נהיגה בר תוקף, והנתבעת הוכיחה שהוא לא עשה כן. סיכום סוף דבר, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח ועוד מע"מ. פוליסהסוכן ביטוח