פסק דין 1. בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב מסוג וולבו דגם 744 שנת יצור 1988, שמספרו 70-188-88 (להלן: הרכב), שהיה בבעלות התובעת ובשימושם של צד ג', הגב' שושנה משה, גיסתה של התובעת, ובעלה, עד התביעה מס' 2, מר יהושע משה, אחיה של התובעת. הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' נגד הגב' שושנה משה וטענה, כי אם תחוייב הנתבעת לשלם כספים לתובעת, כי אז יש לחייב את הצד השלישי להשיב לה סכומים אלה. אין מחלוקת, כי בתאריך 1/9/97 נחתמה הצעה לביטוח מקיף (מוצג ג1/), המתייחסת לתקופת ביטוח החל מיום 1/9/97 ועד לתאריך 31/8/98, ועל יסודה בוטח הרכב אצל הנתבעת. טענתה של התובעת היא, כי הרכב נגנב בתאריך 2/9/97, היינו, יום לאחר שבוטח. טענתה המרכזית של הנתבעת היא, כי הרכב בוטח לאחר שנגנב. את טענתה זו מבססת הנתבעת על ממצאי חקירה שנעשתה לאחר הגשת התביעה לתשלום תגמולי הביטוח. ממצאי החקירה היו, ראשית, כי הביטוח נעשה לאחר הגניבה, אשר ארעה בתאריך 31/8/97 ולא בתאריך 2/9/97; ושנית, כי מערכת המיגון מסוג "בטכונית" שהיתה מותקנת ברכב, לא היתה תקינה. 2. הנתבעת הסכימה, כי הנטל להוכחת הטענה כי הרכב נגנב לפני שנחתמה הצעת הביטוח ולא לאחר מכן מוטל על שכמה (סעיף ז.1 לסיכומיה). בפסק הדין ברע"א 143/98 דיב נ' הסנה, חברה לישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, בעמ' 455, נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים (מפי כב' השופט אנגלרד): "העובדה כי נטל השכנוע מוטל על המבטח, אין פירושו של דבר כי המבוטח פטור בלא כלום". באותו ענין מפנה בית המשפט לדבריו של כב' השופט אור בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, בעמ' 687 - 688, שם נאמרו בענין נטלי ההוכחה הדברים הבאים: "יכולים להיות חילוקי דעות בשאלה מה המדיניות הרצויה לעניין נטל ההוכחה. חברי, הנשיא, מדגיש את ההצדקה לכך שהמבוטח לא ייאלץ להוכיח את האלמנט השלילי - שידו לא גרמה למקרה הביטוח - ואילו חברי, השופט גולדברג, מדגיש את העובדה שבחלק גדול של המקרים העובדות הן בידיעת המבוטח, אך לא בידיעת המבטח, ועל כן ראוי שהנטל יהיה על המבוטח. יכולות להיות בענין זה גישות שונות, והדגש לעניין אפשרויות ההוכחה של המבוטח או המבטח עשוי להשתנות ממקרה למקרה. ייתכנו מקרים שבהם יתחשב בית המשפט לענין כמות הראיות שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות שעל פיהן העובדות לאמיתן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. ייתכנו נסיבות אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיבות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט. בנסיבות מתאימות גם ייתכן שיועבר נטל הבאת הראיות מהצד שעליו נטל ההוכחה אל משנהו." (וראה גם: ע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 837). בחנתי את מכלול הראיות שבפני והגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת עמדה בנטל זה והוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, על-פי מאזן ההסתברויות, את הטענה בדבר ביטוח רטרואקטיבי. להלן אבאר ואפרט את עמדתי. 3. מתוך העדויות שהובאו עולה תמונת הדברים הבאה: הרכב נרכש בתאריך 25/10/94 על-ידי הגב' פנינה משה (להלן: פנינה) (עדת תביעה מס' 1) ונרשם על שם התובעת, גיסתה, מטעמים שונים שטיבם לא התחוור - "מסיבות אישיות שלנו...כעקרון מסיבות של טעמי מס" (עמ' 4 לפרוטוקול). פנינה טענה, כי בעת שנרכש הרכב היתה מותקנת בו מערכת בטכונית. פנינה טענה, כי מכרה את הרכב לגיסתה, הצד השלישי, הגב' שושנה משה (להלן: שושנה), הגרה בסמיכות, בחודש יולי 1996, תמורת הסך של 65,000 ש"ח. על אף שהרכב נמכר לשושנה, לא שונה רישום הבעלות לגביו, וזו נותרה על שם התובעת גם לאחר מכן. בעלה של שושנה, מר יהושע משה (להלן: יהושע) (עד תביעה מס' 2) טען, כי אינו יכול לזכור את תאריך הרכישה של הרכב. לדבריו, הרכב היה ברשותו מאז רכש אותו מפנינה ועד שנגנב במשך שנתיים או שנה וחצי (עמ' 8 לפרוטוקול). 4. מתוך מכלול הראיות מתברר, כי בפרק הזמן בו היה הרכב ברשותם של יהושע ושושנה לא נעשה לרכב "טסט", היינו, לא חודש תוקף רשיון הרכב אשר פג במועד כלשהו בשנת 1996; לא נעשה לרכב ביטוח חובה; לא נעשה לרכב ביטוח מקיף ולא נעשה לרכב ביטוח צד ג'. הביטוח הראשון והיחיד שנעשה על-ידי שושנה ויהושע יום לפני גניבת הרכב, לפי הטענה, הוא הביטוח המקיף, מושא תביעה זו. אשר לרישוי הרכב, הודה יהושע בעדותו, כי "לא היה לי טסט" (עמ' 15 לפרוטוקול) (וראה גם עמ' 3 ו4- לתמליל חקירתו של יהושע מיום 7/9/97, אשר הוגש בהסכמה). הוא הדין בביטוחי רכוש - מקיף או צד ג'. יהושע העיד כי לרכב היה ביטוח חובה ומקיף לפרק זמן של חודשיים לאחר שקנה אותו מפנינה, ולאחר שפקע הביטוח לא נעשה כל חידוש של הביטוח על ידו. יהושע אמר בעדותו, כי "ביטוח מקיף לא היה לי [מיום קניית הרכב - א.א.ג.] כי לא היה לי כסף לעשות" (עמ' 10 לפרוטוקול). בהמשך, בתשובה לשאלה, "ואם אמרת שלא עשית ביטוח מקיף כי הרכב שכב במוסך שנה ולא רצית לעשות ביטוח אז מה נכון?", השיב: "שניהם נכונים ואני יכול להסביר. בתקופה שרציתי לעשות את הביטוח לא היה לי כסף. היה לי ביטוח למשך חודשיים מאז שקניתי. אחר כך נכנס הרכב למוסך ולא היה צורך לעשות לו ביטוח" (שם). אין מחלוקת כי גם ביטוח צד ג' לא נעשה. אשר לביטוח חובה, ככל הנראה לא נעשה לרכב ביטוח חובה בשום שלב מאז רכישתו, ובמיוחד לא עובר לגניבה. בענין זה אמר יהושע בעדותו, כי הוא חושב שביטוח החובה מתחיל ביום הראשון בכל חודש אוגוסט, ואולם אמר כי אינו זוכר. יהושע הוסיף, כי במועד עריכת הביטוח המקיף עשה גם ביטוח חובה "עשיתי ביחד עם הביטוח, זה התחיל ב1- באוגוסט" (עמ' 15 לפרוטוקול). עוד הוסיף, כי "הביטוח חובה אצל החוקר, וטסט לא הספקתי לעשות" (עמ' 18 לפרוטוקול). דא עקא, עיון בתמליל חקירתו של יהושע מיום 7/9/97 מעלה, כי בשום שלב לא מסר יהושע לחוקר את תעודת ביטוח החובה - לא זו ששולמה, לפי הטענה, עובר לגניבה ולא תעודת ביטוח חובה קודמת. נהפוך הוא: יהושע אומר לחוקר כי אינו יודע איפה תעודת ביטוח החובה - "ואני לא יודע איפה התעודת חובה" (עמ' 4 לתמליל). יהושע טען, כי אשתו שושנה שילמה את ביטוח החובה בבוקר יום הגניבה, ואולם, תעודת ביטוח החובה לא הוצגה בשום שלב, לרבות בבית המשפט (וראה גם עמ' 30 לתמליל הנ"ל שם חוזר יהושע ומאשר, כי במועד הגניבה לא היה לרכב ביטוח מכל סוג שהוא וכן "טסט"). בנסיבות אלה, אינני נותנת אמון בדבריו של יהושע כי חידש את ביטוח החובה עובר לגניבה, ואני קובעת כי גם ביטוח חובה לא נעשה עובר לגניבה. 5. סיכומה של נקודה זו. לרכב לא נעשה כל ביטוח שהוא מאז נרכש - כשנה וחצי שנתיים לפני הגניבה - וכן לא חודש רשיון הרכב. יהושע התבקש להסביר ענין זה הן על-ידי החוקר מטעם חברת הביטוח והן בעת מסירת העדות בבית המשפט. גירסתו הראשונית בבית המשפט היתה, כי הרכב היה ברשותו פרק זמן קצר לאחר שנרכש ומייד הוכנס למוסך. "קניתי את הרכב מגיסתי פנינה והוא היה אצלי לתקופה של חצי שנה. אח"כ הוא נכנס למוסך בערך שנה או שמונה חודשים. כשהוצאתי אותו מהמוסך הלכתי לעשות ביטוח..." (עמ' 7 לפרוטוקול). ואולם, פרק הזמן של שנה או שמונה חודשים שנטען כי הרכב היה בו במוסך הצטמצם לכדי ארבעה חודשים לכל היותר בהמשך גביית העדות (עמ' 10 לפרוטוקול). העד אישר גם, כי אמר לחוקר מטעם חברת הביטוח, כי הרכב הוכנס למוסך לשם החלפת מנוע בסביבות יום העצמאות באותה שנה. בעמ' 4 לתמליל החקירה הנ"ל מיום 7/9/97 שואל החוקר "אז הוא ארבע חודשים?" (הכוונה, ארבעה חודשים במוסך), ויהושע משיב: "שלוש". היינו, במועד כלשהו בחודש מאי 1997 הוכנס הרכב למוסך והוצא ממנו עובר לגניבה. כאשר עומת יהושע עם גירסותיו השונות, אמר: "בתקופה שרציתי לעשות את הביטוח לא היה לי כסף. היה לי ביטוח למשך חודשיים מאז שקניתי. אחר כך נכנס הרכב למוסך ולא היה צורך לעשות לו ביטוח" (עמ' 10 לפרוטוקול). כאשר חזר ונשאל: "אמרת שהרכב היה ברשותך כשנה וחצי וכן שהיה במוסך רק ארבעה חודשים לפני הגניבה, ז"א שהיה לכם את הרכב 14 חודש ללא ביטוח מקיף ללא קשר למוסך...", השיב יהושע: "אני לא זוכר תאריכים. מה שאמרתי לחוקר זה היה הנכון" (עמ' 10 לפרוטוקול). 6. הרושם שנוצר למשמע עדותו של יהושע הוא, כי הלה ניסה לצייר מצב דברים לפיו הרכב היה מושבת במוסך במשך פרק זמן ממושך במיוחד, ולכן לא חודשו הביטוחים והרישוי בגינו. ואולם, בסופו של דבר אישר העד כי הרכב שהה במוסך אך כשלושה או ארבעה חודשים, לצורך החלפת מנוע. העד לא הצליח לתת כל הסבר אמין ומניח את הדעת לכך, שלא נעשו ביטוחים כלשהם בפרק הזמן של שנה ויותר בו היה הרכב בשימושם שלו ושל אשתו. ההסבר שניתן - חוסר זמן וחוסר כסף - איננו מסבר את האוזן, ואין בו כדי לבאר מדוע דווקא בתאריך 1/9/97 החליט יהושע כי הגיעה העת לבטח את הרכב בביטוח מקיף. במילים אחרות, בנסיבות שתוארו, כאשר לא נעשה לרכב כל ביטוח שהוא מאז נרכש, ואף רשיון הרכב לגביו לא חודש, צריכים היו התובעת ועדיה לספק הסבר הגיוני, אמין ומתקבל על הדעת מדוע החליטו דווקא בתאריך 1/9/97 לרכוש ביטוח מקיף. כפי שנאמר, במועד זה לא היתה ברשותם של יהושע ושושנה כל תעודת ביטוח אחרת - אפילו לא תעודת ביטוח חובה - והנה הם ממהרים ורוכשים ביטוח מקיף, היינו, ביטוח אשר יש בו כדי להוות מענה לסיכון של גניבת הרכב. אין הם מהססים לנהוג ברכב ללא ביטוח חובה; אין הם מהססים לנהוג ברכב ללא רשיון רכב בר תוקף; והפעולה הראשונה שנעשית על ידם, וביתר דיוק על-ידי יהושע, היא דווקא רכישת ביטוח מקיף, אותו ביטוח שנמנע מרכישתו ללא כל קושי במשך שנה ויותר. התנהגות זו מתיישבת הרבה יותר עם טענת הנתבעת, כי הביטוח נרכש לאחר שהרכב נגנב, מאשר עם טענת עדי התובעת כי המדובר אך בצרוף מקרים אקראי, לפיו נגנב הרכב יום לאחר שנעשה הביטוח. 7. יהושע נשאל על-ידי החוקר אם יש ביכולתו להצביע על מאן דהוא אשר ראה אותו משתמש ברכב בתאריך 1/9/97, הוא מועד עריכת הביטוח. יהושע טען בפני החוקר, כי איש לא ראה אותו (עמ' 12-11 לתמליל). בבית המשפט טען אחרת: "יש לי הוכחה לכך. יש לי את הפועל שעבד איתי שראה אותי באותו יום שעשיתי את הביטוח, ששמו יהודה מרזייף, שהוא ראה אותי ביום שעשיתי ביטוח עם האוטו. לא עליתי עם האוטו לסוכן הביטוח, הפועל ראה את הרכב ביום שעשיתי את הביטוח, הוא ראה אותי עם האוטו" (עמ' 17 לפרוטוקול). לדבריו, אותו פועל ראה אותו בשעות הערב, לאחר סיום העבודה. כאשר נשאל יהושע מדוע לא אמר "לאף אחד עד היום שבערב ראה אותך הפועל", השיב: "החוקר לא שאל אותי על זה" (שם). דא עקא, החוקר דווקא שאל את יהושע בענין זה, כפי שהובא לעיל מתוך התמליל. דבריו של יהושע בעניינו של אותו פועל שראה אותו נוהג ברכב בתאריך 1/9/97 הם בבחינת עדות כבושה, ולא ניתן לסמוך עליהם כל ממצא. זאת ועוד, יהושע אמר גם, כי באותו יום בו נעשה הביטוח קנה שטיחים לרכב, שטף אותו במוסך בתלפיות, התקין אנטנה ומילא דלק, ומשם נסע לסוכן הביטוח (עמ' 16 לפרוטוקול). ואולם, לא היה בידי יהושע להציג כל ראיה לכך שביצע כל אותן רכישות ופעולות בתאריך 1/9/97, והוא לא הציג כל חשבונית או קבלה בענין זה. הוא הדין בטענה, כי הרכב שוחרר מן המוסך בבקרו של אותו יום. טענתו של יהושע בהקשר זה היתה, כי הרכב הוצא מן המוסך ביום חמישי שלפני הגניבה (מועד הגניבה הנטען הוא 2/9/97 שהיה יום ג' בשבוע). ברכב נתגלתה נזילת שמן, ולכן הוא הוחזר למוסך ביום א'. למחרת, יום ב', 1/9/97, הוצא הרכב מן המוסך כשהוא תקין, ובהמשך הותקנו בו התקנות השונות, כאמור לעיל, ונעשה הביטוח. גם בענין זה לא היה בידי יהושע להציג כל ראיה מרישומי המוסך לכך שהרכב שוחרר מן המוסך בתאריך 1/9/97. יש להעיר, כי בעוד יהושע טוען שהרכב הוחזר למוסך בגין נזילת שמן (עמ' 7 לתמליל), טענה שושנה אשתו בפני החוקר כי הרכב הוחזר למוסך בשל כך ש"לרכב היה בעיה עם הדלת של הדלק" (מוצג נ5/). כל אלה הם עניינים המצויים בידיעתם של התובעת ועדיה, ששומה היה עליה להביא ראיות להוכחתם. זאת, במיוחד לנוכח העובדה כי היה ידוע לתובעת, עובר להגשת התובענה ועם התגבשות יריעת המחלוקת בכתבי הטענות, כי הנתבעת אינה מקבלת את גירסתה בנוגע למועד בו ארעה הגניבה. בנסיבות אלה היה עליה להביא ראיות לביסוס הטענה, כי הרכב היה בחזקתו ובשימושו של יהושע עד לתאריך 2/9/97. בהקשר זה נאמרו בע"א 391/89 הנ"ל הדברים הבאים (מפי כב' השופט גולדברג) (בעמ' 867-866): "... אין להפריז בהערכת הקשיים, שבפניהם יעמוד מבוטח תמים, אם תוצב לו דרישה להראות כי אין לו יד זדונית בגרימת הנזק, ולא יקשה על מבוטח נקי כפיים לזכות באמון בית המשפט כדי להוכיח עובדה זו. העובדות הנוגעות לארוע מצויות בידיעתו, ואין סיבה נראית לעין אשר בשלה עלינו לפטור אותו להעיד על העובדות הללו ולהביא לפני בית המשפט תמונה שלמה, ככל שניתן, לגבי נסיבות הארוע." תחת זאת, לא נעשה דבר מצידה של התובעת לבסס את הטענה, כי נעשה שימוש ברכב בתאריכים 1/9/97 ו2/9/97-. לא זו בלבד שאותו פועל בשם יהודה מרזייף לא נקרא להעיד בבית המשפט וזהותו לא נחשפה עד לחקירה הנגדית של יהושע, גם שושנה אשר נטען כי נסעה ברכב למקומות שונים ביום ג', 2/9/97, הוא מועד הגניבה, לא הובאה לעדות מטעם התובעת. הוא הדין בראיות אובייקטיביות, כגון, קבלות, חשבוניות או רישומים אמינים כלשהם אשר יתמכו בטענות בדבר שחרור הרכב מן המוסך בתאריך 1/9/97 וביצוע רכישות שונות במועד זה. 8. הנתבעת טענה לקיומן של ראיות חד משמעיות לכך, שבמועד עשיית הביטוח הרכב כבר נגנב. החוקר יצחק מלבסקי אשר העיד מטעם הנתבעת מסר בעדותו פרטים אודות פעולות החקירה השונות שביצע מייד בסמוך לאחר הגשת התביעה לתשלום תגמולי הביטוח מחברת הביטוח, לרבות הקלטות של מי מהעדים (עמ' 27 לפרוטוקול). ואולם, בשלב מאוחר יותר התברר, כי כל אותן הקלטות עליהן דובר אבדו, ודבריו של העד אודות מידע שקיבל מגורמים שונים נותרו בגדר עדות שמיעה. אותם עדים אשר העידו בבית המשפט, היינו, אדיב אפרים, אשר שושנה היא בת אחיו, לגביו נטען כי שושנה התייעצה עימו בענין הגניבה כבר בתאריך 31/8/97 (עמ' 33-32 לפרוטוקול); ושמשון אברהם, בעל המוסך אביה חלפים, אשר טיפל בהחלפת המנוע ברכב (עמ' 40-37 לפרוטוקול) - אותם עדים לא זכרו דבר במועד מסירת העדות, שנתיים ויותר לאחר הארוע, ולא ניתן היה לדלות מעדותם כל נתון שהוא בנוגע לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. כפי שהוזכר, אותן הקלטות שנעשו על ידי החוקר מלבסקי בזמן אמת לא נמצאו, כך שלא ניתן היה לעמת את העדים עם דברים אשר אמרו, לפי הטענה, בסמוך לאחר הגניבה. 9. סיכומם של דברים. המסקנה אליה הגעתי מתוך חומר הראיות שהובא בפני היא, כי במועד עריכת הביטוח לא היה נכס בר ביטוח - הוא הרכב - בידי יהושע ושושנה. עדותו של יהושע - העד המרכזי שהובא להוכחת התביעה - לא היתה עקבית ולא היתה אמינה. העד לא הצליח לתת הסבר משכנע ומתקבל על הדעת לרכישת הביטוח המקיף יום לפני הגניבה הנטענת דווקא, כאשר במשך שנה ויותר נעשה שימוש ברכב ללא כל ביטוח, לרבות ביטוח חובה, וללא רשיון רכב בר תוקף. העד כשל בהסברים סותרים, והרושם המצטבר מן העדות בבית המשפט ומתמליל השיחה עם החוקר הוא של עדות מתחמקת, המגלה טפח ומכסה טפחיים. לכך יש להוסיף את העובדה, כי לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית מטעם התובעת לכך שהרכב היה ברשותו של יהושע בתאריכים 1/9/97 ו2/9/97-, על אף שבמועד זה - לפי הטענה - נעשה ברכב שימוש רב ומגוון. לא למותר להביא דברים שנאמרו בהקשר דומה בע"א (י-ם) 4457/97 אליהו, חברה לביטוח נ' רענן מנחם (תק-מח כרך 98(2), בעמ' 1864): " מסכת ההוכחות אינה חייבת להיות בנויה על ראייה פוזטיבית המובאת על ידי בעל הדין שעליו נטל ההוכחה. היא עשויה להיות בנויה, כמו במקרה זה, משילוב של ראיות שונות אשר בהתחברותן יוצרות את המערך ההסתברותי המצביע בכיוון מסויים. כך ארע גם כאן: מקבץ הראיות, ובמיוחד הראיות שמקורן במשיב דווקא, בונות את מערך ההסתברות כי לפחות בגניבה השניה לא היתה מערכת אזעקה מותקנת במכונית. אין זה למותר להוסיף, כי כמות ההוכחה הנדרשת מהמערערת בנסיבות אלה עומדת ביחס ישר לעובדת היותו של הנתון העובדתי בדבר קיום מערכת האזעקה במכונית בידיעתו המיוחדת של המבוטח, ובמקרה זה נראה לנו כי חובת הוכחת הסייג אכן באה על סיפוקה." 10. די באמור לעיל כדי לדחות את התביעה, גם מבלי להתייחס לטענות הנוספות שבפי הנתבעת בדבר העדר מיגון ואי הוכחת שווי הרכב. אשר לענין האחרון אציין, כי התובעת טענה בסעיף 13 לכתב התביעה, כי היא סומכת את התביעה לתשלום שוויו של הרכב על האמור במחירון לוי יצחק. דא עקא, דף המחירון המוזכר בכתב התביעה לא צורף לכתב התביעה המצוי בתיק בית המשפט. זאת ועוד, וזה העיקר, בשום שלב לא התבקשה הגשתו של אותו דף כראיה (ראה בשאלת קביעת שווי הרכב, למשל, את פסק הדין בת.א. 24210/97 סעדיה דרעי נ' דולב, חברה לביטוח בע"מ, פסק דינו של מותב זה מיום 18/4/00 והאסמכתאות המובאות שם). 11. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ. פועל יוצא מן האמור לעיל הוא, כי ההודעה לצד ג' נדחית אף היא. עיון בסיכום טענותיה בכתב של הנתבעת מעלה, כי זו זנחה את תביעתה נגד הצד השלישי ונמנעה מלבקש כל סעד נגדה. הצד השלישי לא הביאה כל עדים מטעמה, ואולם היא נאלצה להתגונן נגד התובענה שבהודעה ואף הגישה סיכום טענות מפורט בענין זה. בנסיבות אלה אני סבורה, כי הצד השלישי זכאית לתשלום הוצאות ושכר טירחה מן הנתבעת. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות הצד השלישי ובשכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ. ביטוח רכברכב