סעיף הפוטר את חברת הביטוח מחבות במקרה של נהיגה בשכרות

החלטה 1. התביעה היא תביעת שיבוב בקשר לנזקי תאונת דרכים שאירעו ביום 14/6/96 בכביש נהריה-עכו. כלי הרכב שניזוקו הם שתי ניידות משטרה, האחת מסוג סובארו, והשניה מסוג טויוטה. הנתבע 1 היה נהג הרכב הפוגע, הנתבע 2 הוא בעל הרכב, והנתבעת 3 היא מבטחת הרכב. הנתבעת 3 הגישה בקשה בבש"א 136518/99 לדחיית התביעה נגדה על הסף, בנימוק שהיא אינה חבה בתשלום תגמולי ביטוח לפי הפוליסה, הואיל ומבוטחה נהג בשכרות. תגובת התובעת היתה, שאין זה ברור אם בפוליסה התיקנית הרלוונטית למועד התאונה אכן נכלל סעיף הפוטר את חברת הביטוח מחבות במקרה של נהיגה בשיכרות. על כך הגיבה הנתבעת 3 בטענה, כי בכל מקרה אין היא אחראית, הואיל וסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח פוטר מבטח מחבותו, במקרה שמקרה הביטוח נגרם בידי המבוטח במתכוון. מאחר ובתגובתה העלתה הנתבעת 3 טענה חדשה לביסוס הפטור הנטען מחבות, ביקשתי את תגובת התובעת, ביחס לטענה חדשה זו. תגובת התובעת היתה, כי אין המדובר בגרימת תאונה במתכוון, אלא ניתן לראות את נהיגתו של הנתבע 1 כנהיגה רשלנית. בתגובה הגישה הנתבעת 3 את תגובתה מיום 22/3/00, שבשל אריכותה לא אחזור כאן על הנאמר בה, אלא אתייחס לכך להלן, כל טענה בנפרד. גם הנתבעים 2,1 הגישו תגובה לבקשת הנתבעת 3 לדחיית התביעה נגדה על הסף. תגובתם היא, כי הנהג של הרכב הפוגע הוא הנתבע 1, אולם הנתבע 2 הוא המבוטח, וכלפיו - חבה חברת הביטוח בכל מקרה, שכן, הוא לא נהג ברכב, ואין כל אשמה מוטלת עליו. להלן אתייחס לטענות העיקריות שמעלה הנתבעת 3, לפי סדר הטענות בתגובתה מיום 22/3/00. טענת מעשה בית דין 2. הטענה היא כי בתביעה שהתנהלה בין בעל רכב אחר (גודי מחמוד), שגם רכבו ניזוק באותו אירוע נשוא תיק זה, לבין הנתבעים שבתיק זה, נקבע בפסק הדין כי אין מוטלת חבות על הנתבעת 3, הואיל ומבוטחה נהג במצב של שכרות. אינני מקבל טענת מעשה בית דין, שכן, כידוע, אחד התנאים להחלת כלל מעשה בית דין הוא זהות הצדדים בשני ההליכים. "בעל דין זהה, לענין זה, הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות, אם כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (ע"א 718/75 פד"י לא(1) 29, בעמ' 33). במקרה דנן, אין זהות, ואין "קירבה", מכל בחינה שהיא, בין התובעת בתיק זה לבין התובע בהתדיינות הקודמת. לפיכך, הממצאים בפסק הדין שניתן בהתדיינות הנ"ל אינם יכולים ליצור השתק פלוגתא ביחס לתובענה שבפניי. טענת אי קיום "מקרה ביטוח" 3. הטענה היא כי "מקרה ביטוח", אשר הפוליסה התיקנית מכסה אותו, מחייב, בין היתר, כי הנזק ייגרם "כתוצאה משימוש ברכב". הפוליסה קובעת גם מהו "שימוש ברכב". השימוש שנעשה, במקרה זה, ע"י הנתבע 1 הינו "הימלטות מזרועות החוק תוך כדי ניהול בריחה או מרדף או נהיגה פרועה" (ציטוט מתגובת ב"כ הנתבעת 3), ו"שימוש" שכזה אינו נכלל בין השימושים המותרים עפ"י הפוליסה. איני מקבל טענה זו. לצורך סעיף 17 לפוליסה התיקנית השאלה היא מהי המטרה אשר לשמה - לכתחילה - עשה הנהג שימוש ברכב. במקרה דנן, בהחלט ייתכן, ואף סביר להניח (הדבר טרם התברר, בשלב זה), שהנתבע 1 נהג ברכב למטרות פרטיות, או חברתיות, או למטרות עיסקו, או לכל מטרה אחרת מאלה המנויות בסעיף 17 לפוליסה. תוך כדי שימושו ברכב למטרה זו, הוא נתקל במקרה בשוטרים, סירב לעצור, התפתח מרדף וכו' וכו', אולם לא זו היתה מטרת השימוש ברכב. גם מטעם נוסף אין בידי לקבל את הטענה, והוא, שהנתבעת 3 סומכת טענותיה על התקנות הקובעות את הנוסח המחייב של הפוליסה התיקנית, אולם לא הגישה, משום מה, את הפוליסה עצמה (בין אם הפוליסה הספציפית שהוצאה במקרה זה ע"י הנתבעת 3 לרכבו של הנתבע 2, ובין אם הפוליסה התיקנית הרלוונטית למועד התאונה). ולבסוף בנקודה זו אציין, כי הטענה שהשימוש שנעשה ברכב במקרה זה אינו בין השימושים המותרים עפ"י הפוליסה התיקנית, ועל כן כלל אינו בגדר "מקרה ביטוח", היא טענה חדשה שלא הועלתה בבקשה המקורית לדחיית התביעה על הסף, וגם לא בתגובת הנתבעת 3 מיום 23/1/00. לא ניתנה לתובעת הזדמנות להתייחס לטענה חדשה זו, וברור שלא אעביר את הבקשה, פעם שלישית, לתגובתה של התובעת. אם עומדת הנתבעת 3 על טענתה זו, תואיל ותתכבד להגיש בקשה חדשה ונפרדת, שתועבר כמובן לתגובת התובעת. טענת גרימת נזק במתכוון 4. התאונות נשוא כתב התביעה נכללו בכתב אישום אשר הוגש נגד הנתבע 1. התאונה שנגרמה לניידת הסובארו (סעיף 5(ב) לכתב התביעה) נכללה בסעיף 10 לכתב האישום. התאונה שנגרמה לניידת הטויוטה (סעיף 5(ג) לכתב התביעה) נכללה בסעיף 13 לכתב האישום. בסעיפים הנ"ל של כתב האישום יוחסה לנאשם, במפורש, כוונה לפגוע בניידות המשטרה. הנאשם הודה בכל עובדות כתב האישום, והורשע על יסוד הודאתו. שלא כטענת ב"כ התובעת בתגובתו, אין המדובר בנהג תמים אשר "עבר על חוקי התעבורה", אלא בנהג שהודה בכל מה שיוחס לו בכתב האישום החמור שהוגש נגדו, ובכלל זה, בכוונה לפגוע בניידות המשטרה (ראה סע' 10, 13 לכתב האישום). נראה לי לכאורה כי בכך מתקיים האמור בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, היינו, כי מקרה הביטוח נגרם "במתכוון". 5. באשר למשמעות המונח "במתכוון", ניתן לפנות (כפי שעושה ב"כ הנתבעת 3) להוראות חוק העונשין, מהן עולה כי - "ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה לגרמן" (סעיף 20(ב) לחוק העונשין). אם נפנה, בהקשר זה, לדיני הנזיקין, הרי שם הכלל הוא כי אדם פועל "בכוונה" כאשר הוא צופה תוצאה מסויימת מפעולתו, וחפץ בהתרחשותה. אך אין חובה להוכיח כי הוא חפץ בהתרחשות התוצאה, שכן, כאשר אדם עושה פעולה מסויימת, הוא נחשב כמתכוון לכל תוצאותיה הטבעיות וההכרחיות של אותה פעולה. (ג' טדסקי, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, מהד' 2, תשל"ז, עמ' 126). ניתן גם להיזקק, לצורך פרשנות הביטוי "במתכוון", לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1975-, אשר שולל את הזכות לפיצויים לפי חוק זה מאת "מי שגרם לתאונה במתכוון". בהקשר לחוק זה נפסק כי "הכוונה הנדרשת עפ"י סעיף 7(א)(1) צריכה להתייחס לקרות התאונה עצמה, ולא די במודעות ליצירתו של סיכון חמור להיווצרות נזק" (ת"א (ב"ש) 874/84 פס"מ תשמ"ח(1) 208, בעמ' 211). נראה כי אפילו במבחן מחמיר זה, של כוונה לגרום לתאונה עצמה, "הצליח" הנתבע 1 לעמוד במקרה דנן, שהרי בסעיפי כתב האישום, שהוא הודה בהם, נאמר, במפורש, כי הוא נסע לכיוונן של ניידות המשטרה במטרה לפגוע בהן, ופגע בהן. אולם נראה, כי אין צורך להיזקק לדיני העונשין או לדיני הנזיקין על מנת לפרש, לצורך ענייננו, את הביטוי "במתכוון". שכן, בהקשר לסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח נקבע בפסיקה כי הביטוי "במתכוון" משמעותו רחבה יותר מאשר בדיני העונשין או בדין אחר. וכך קובע כב' הנשיא שמגר בענין ע"א 1845/90, פד"י מז(5) 661, בעמ' 677 - "החוק איננו מסייג את סעיפים 25 או 26 אך למקרים שבהם מדובר במעשה, שלפי דיני העונשין או לפי כל דין אחר מתיישב גם עם מעשה מכוון מצד המבוטח. החוק קובע מפורשות כי כל מעשה מכוון, מצד המבוטח או מטעמו, שיביא להתרחשותו של אירוע הביטוח, יקנה פטור למבטח". (ההדגשה במקור - צ.ד.). יצויין גם, כי "אין בעצם השיכרות כדי לשלול את קיומה של כוונה": ע"פ 501/83 פד"י לט(4) 337, בעמ' 346. 6. נראה אפוא, לכאורה, ומבלי להביע דעה סופית בענין זה, כי מתקיימת, במקרה דנן, ההוראה כי מקרה הביטוח נגרם "במתכוון". אולם, טוען ב"כ הנתבעים 1, 2, כי התאונה נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע 1, בעוד שהמבוטח הוא הנתבע 2, אשר לא נהג ברכב, ואין כל אשמה מוטלת עליו. אכן, סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח פוטר את חברת הביטוח מחבותה, רק כאשר מקרה הביטוח נגרם בידי המבוטח במתכוון. אולם אני נוטה לקבל את טענת ב"כ הנתבעת 3 כי הביטוי "בידי המבוטח" כולל גם את מי שנהג מטעמו או בהיתר ממנו. כאמור בע"א 1845/90, שציטטתי לעיל - "כל מעשה מכוון מצד המבוטח או מטעמו... יקנה פטור למבטח" (ההדגשה שלי - צ.ד.). במקרה דנן, הנתבע 2 הודה במפורש, בכתב הגנתו (סעיף 4), כי הוא התיר לנתבע 1 את הנהיגה ברכב. דרך אגב, בתקנות הקובעות את נוסח הפוליסה התיקנית (סעיף 12(ג) לתוספת לתקנות) נקבע - "אם נגרם מקרה הביטוח בזדון פטור המבטח מחבותו", וכאן אין דרישה כי המקרה נגרם "בידי המבוטח" דוקא. 7. העולה לכאורה מן האמור עד כה הוא, כי מתקיימת, במקרה דנן, הוראת סעיף 26 לחוק. ומאחר וסעיף זה מעניק לחברת הביטוח (הנתבעת 3) פטור כלפי מבוטחה, ממילא עומדת לה טענה זו (מכח סע' 68 סיפא לחוק) גם כלפי התובעת. יש הגיון רב בתוצאה זו, שכן, "כשהצד השלישי דורש מן המבטח לשלם את תגמולי הביטוח לידו, הוא מפעיל את זכותו של המבוטח, המוקנית גם לו, לצד השלישי" (א' ידין, חוק חוזה הביטוח תשמ"א1981-, פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, עמ' 163). הצד השלישי, בפנייתו הישירה אל חברת הביטוח, נכנס לנעלי המבוטח. אין לו זכות עצמאית ונפרדת מזכותו של המבוטח עצמו כלפי חברת הביטוח. "לצד ג' האפשרות לתבוע את התשלום ישירות מחברת הביטוח של המזיק. זכות זו אינה עצמאית במובנה המהותי. צד ג' נשען על יחסי המבוטח והמבטח, המהווים מקור זכותו". ולכן, "היחסים בין א' ל-ב' (המבוטח והמבטח) הם מקור כוחו של ג', ולכן אם מתברר שהחיוב הגלום בהם חלף מן העולם, הצד השלישי אינו יכול עוד להישען עליהם". "נדגיש כי כך ייקבע גם במקרים אחרים בהם לא חבה חב' הביטוח... לדוגמא במקרה בו ברור שמדובר בהצתה או מקרה אחר אותו חוזה הביטוח אינו מכסה". (ע"א (ת"א) 1011/99 המגן חב' לביטוח נ' דולב חברה לביטוח (טרם פורסם)). הבה נניח שהתביעה דנן היתה מוגשת אך ורק נגד הנתבעים 1, 2, ונתבעים אלה היו תובעים בתביעה נפרדת את חברת הביטוח. לא יכול להיות כמעט ספק בכך שתביעתם נגד חברת הביטוח היתה, בנסיבות מקרה זה, נדחית על הסף. אם כך הדבר, ממילא צריכה להידחות על הסף גם תביעת התובעת דנן נגד חברת הביטוח. 8. חרף האמור לעיל, אינני דוחה התביעה נגד הנתבעת 3 על הסף, על יסוד סעיף 26 לחוק, וזאת מהטעם, שנסיבות התאונה טרם לובנו והוכחו בתיק זה, ואילו פסק הדין, שניתן נגד הנתבע 1 בתיק הפלילי שהתנהל נגדו, משמש, בתובענה הנוכחית, רק כראייה לכאורה. כך קובע מפורשות סעיף 42 א' לפקודת הראיות. במלים אחרות, ניתן להביא ראיות לסתור. אמנם, לפי הוראת סעיף 42 ג' לפקודה, לא יורשה הנתבע 1 להביא ראיות לסתור, "אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו, וכדי למנוע עיוות דין". ובענין זה הכלל הוא "שלא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להבאת ראייה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה לרכז את חומר הראיות בביהמ"ש הפלילי, ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת": ע"א 350/74 פד"י כט(1) 208, בעמ' 218. עם זאת, האפשרות (ולו הרחוקה), כי ביהמ"ש יתיר הבאת ראיות לסתור - קיימת, ודי בכך כדי שלא אעשה שימוש (לפחות לא בשלב זה) בסעד הקיצוני מאד של דחיית התביעה על הסף. סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח 9. בענין זה אין צורך להאריך. אני סבור שסעיף זה, והדבר עולה מנוסח הסעיף, אינו עוסק במניעת מקרה הביטוח, אלא בהקטנת הנזק לאחר קרות מקרה הביטוח. כאמור בחיבורו הנ"ל של פרופ' א' ידין (בעמ' 151) - סעיף 61 לחוק "מפרש שיש לקיים את הנטל (נטל הקטנת הנזק - צ.ד.) בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן. משמע שנטל זה אינו קיים כל עוד לא קרה מקרה הביטוח. וייתכן שגם אינו קיים לפני שהמבוטח יכול לתבוע את תגמולי הביטוח". ובהמשך דבריו (שם) - "... שבסעיף 61(א) הכוונה היא לנקיטת אמצעים אחרי קרות מקרה הביטוח". ענין זה אינו נוגע, אפוא, למקרה דנן. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 10. חוק זה עניינו בנזקי גוף בלבד, ואינו חל בענייננו. ברור הדבר שלא ניתן, על יסוד גזירה שווה לחוק שאינו חל, או "מטעמים של אחידות" (כלשון ב"כ הנתבעת 3) לדחות תביעה על הסף. שיקולי מדיניות שיפוטית, טובת הציבור, תקנת הציבור 11. כל אלה אף הם נימוקים שאולי ראוי יהיה להתחשב בהם, בבוא העת, אולם לבטח לא ניתן לדחות התביעה על הסף, מטעמים אלה. שיכרות 12. במקרה דנן טרם הוכח כי סעיף בדבר פטור חברת הביטוח מחבות בשל נהיגה בשיכרות, אכן נכלל בפוליסה התיקנית הרלוונטית למועד האירוע (ר' תגובת התובעת מיום 25/11/99). מן הבקשות והתגובות השונות שהגישה הנתבעת 3 משתמע, כמדומני, שאכן סעיף פטור בשל שיכרות לא נכלל בפוליסה התיקנית הרלוונטית. אולם, ב"כ הנתבעת 3 טוען, כי גם אם מופיע בפוליסה פטור מחבות רק במקרה של נהיגה תחת השפעת סמים, הרי מטעמים שבתקנת הציבור, ראוי שביהמ"ש יקבע כי גם נהג שיכור אינו זכאי ליהנות מפירות הפוליסה. תשובתי לכך היא, "שאין אנו קוראים לתוך חוזה ביטוח, שנוסח והוכן בידי חברת הביטוח, כל תנאי או פנייה לטובת חברת הביטוח, שאינם מפורשים בו" (ע"א 639/77 פד"י לג(3) 533, בעמ' 542). סיכום 13. סיכומו של דבר, אף כי אני נוטה להסכים לכך, שמקרה הביטוח במקרה דנן אכן נגרם בידי המבוטח או מי מטעמו במתכוון, אינני דוחה התביעה בשלב זה על הסף, הואיל ופסק הדין הפלילי, שניתן נגד הנתבע 1, מהווה, בתיק זה, רק ראייה לכאורה. הנתבעת 3 תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של התובעת בסך 750 ש"ח בצירוף מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. פוליסהמשפט תעבורהשכרותחברת ביטוח