פסק דין העובדות בקליפת אגוז 1. בשנת 2000 בחודש מרץ ובחודש מאי קיבלה התובעת ארבעה דוחות חניה מעיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העיריה") על פיהם חנתה במקום המוסדר לחנייה בלא ששילמה את התשלום הדרוש. 2. התובעת פנתה במכתבים לעירייה ובקשה לבטל דוחות אלה. לטענתה שלא נסתרה, חנתה במקום בו יש שלושה מקומות חניה אך אך ורק שני מדחנים. לגרסתה, פקחים שהיו במקום אף הסכימו עימה. 3. מכאן ואילך יש מחלוקת על מה שעשתה או לא עשתה העירייה, אך אין מחלוקת כי הודעה נוספת קיבלה התובעת בנובמבר 2003. התנהל משא ומתן בין הצדדים שלא עלה יפה ובסיכומו הטילה העירייה עיקול על מכונית שרשומה על שם התובעת. 4. התובעת טענה בפני כי עיקול זה הוטל בדיוק בזמן שבו רצתה למכור את מכוניתה ואף קבלה הצעה למכירתה במחיר מחירון. אלא שעקב העיקול לא עלה בידה למכור את מכוניתה. בסופו של דבר, לאחר שלא הצליחה להגיע להסכם כלשהו עם העירייה, הלכה ושילמה את העיקול בסך 910 ₪ ותבעה את העירייה על נזקיה. הנזק כולל הן את חישובי הפיגורים, והן את הנזק שנגרם לה בגלל מכירה באיחור. לשיטתה, העונש התיישן בשל מחדלי התביעה ולא הייתה לנתבעת כל זכות לפנות אליה בדרישות ובוודאי לא לרשום עיקול על רכבה במשרד הרישוי. 5. העירייה, לעומת זאת, טענה כי אין לתובעת אלא להלין על עצמה לאורך כל הדרך. באשר לטענת התובעת הרי זו נדחתה מפני שאפילו אם לא היה מדחן במקום היה זה איזור חניה מוסדר והיה עליה לרכוש איכשהו ולהציב כרטיסי חניה כחוק. באשר לטענת ההתיישנות, הרי טענה העירייה כי שלחה לתובעת הודעות בדואר רשום ולכן אין כאן התיישנות. 6. אציין כבר בנקודה זו כי החלטתי לקבל את טענות התובעת מנימוקים שיוסברו היות וחלה התיישנות לביצוע העונש. 7. כדי להסביר את המסקנה שהגעתי אליה הרי נסביר בקצרה את המסגרת המשפטית ומה צריכה היתה העירייה לעשות, אחר כך נבדוק מה עשתה העירייה בפועל, ומכאן נסיק את המסקנות הרלוונטיות לעניינינו. המסגרת הנורמטיבית - או מה צריכה העירייה לעשות? 8. המסגרת החוקית החלה היא חוק הסדר הדין הפלילי התשמ"ב - 1982, ותקנות סדר הדין הפלילי הרלוונטיות ובעיקר תקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד - 1974. יצויין שהצדדים לפני לא חלקו עקרונית על פרשנות הוראות החוק אלא על יישומן בפועל. 9. ככלל על פי סעיף 225א(א) יש להודיע על עבירת קנס תוך שנה מיום ביצוע העבירה. במידה ולא מוגשת הודעה כזו תוך שנה הרי התיישנה העבירה ולא ניתן לתבוע לגביה (להלן: "התיישנות העבירה"). 10. ישנן סיבות שונות להיגיון שאחרי התיישנות העבירה. בין השאר הרצון לגרום לרשויות לנהוג ביעילות ובזמן סביר, הרצון כי זכרון העדים יהיה רענן וחומר הראיות נגיש, אך הסיבה המקובלת ביותר היא העובדה שלא יתכן לרדוף אחרי הנאשם מעבר לפרק זמן סביר. לא ייתכן שלנצח תאכל חרב העבירה וניתן יהיה לבוא לנאשם בטרוניות. 11. ברור לכן שפרק הזמן של התיישנות העבירה שונה מעבירה לעבירה. על עבירות שעונשן מאסר עולם ההתיישנות היא עשרים שנה, על פשע עשר שנים, על עוון חמש שנים, ועל עבירות מסוג חטא כגון העבירה שלפנינו, שנה אחת (סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי). 12. מעבר להתיישנות העבירה יש לנו את התיישנות העונש ונצטט את הסעיף הרלוונטי, סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה קובע כי: 10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים. 13. גם הרציונל מאחורי התיישנות העונש ברור. כלל ידוע הוא שעונש שאיננו מבוצע רק גורם לזילות מערכת אכיפת החוק והדברים ידועים. במידה והרשויות לא עמדו על ביצוע העונש, הרי לא ניתן להחזיק את חרב העונש המתהפכת מעל ראשו של הנידון. ייכבדו הרשויות ויבצעו את העונש מהר ככל האפשר. 14. אולם האינטרס הציבורי מחייב שזמן התיישנות העונש יהיה ארוך יותר מאשר התיישנות העבירה. כשהעבירה מתיישנת, לא ברור כלל שהחשוד אכן עבר את העבירה, אחרי ככלות הכל, מדובר באשמה בלבד. אשמה שלעיתים קשה לבררה והגנת הנאשם נפגעת דווקא בגלל הזמן שעבר. 15. בניגוד לכך, התישנות העונש עוסקת במי שנשפט וכבר נקבע שעבר את העבירה, קשה לקבל שזה יתחמק מעונש רק בשל התרשלות הרשויות בביצועו. זו הסיבה שהתיישנות העונש היא ארוכה יותר מאשר התיישנות העבירה. עבירות שעונשן מאסר עולם (כרצח למשל) לא מתיישנות לעולם, וכן הלאה. במקרה שלפנינו, הרי התיישנות העבירה אורכה הוא שנה אחת, והתיישנות העונש אורכה שלוש שנים. 16. הפסיקה אף צמצמה את התיישנות העונש בכך שפירשה בפרשנות מרחיבה את הביטוי "נפסק ביצועו". על פי פסיקת בית המשפט העליון נקבע בברור כי כאשר מדברים אנו בקנס, ביצוע העונש איננו חייב להיות ביצוע בפועל. גם בהודעת הרשות לאזרח על הקנס ודרישה לתשלומו יש מעין "ביצוע עונש". במקרה כזה, נשבר רצף ההתיישנות ואת מניין שלושת השנים מונים מהיום שהודע לנאשם (ראו בענין זה בג"צ 1618/97 יצחק סאצי נ' עיירית תל אביב פורסם בתקדין - עליון 98 (2), עמ' 1644). 17. נשאלת השאלה כיצד צריכה העירייה להודיע על חוב זה? גם לכך ישנן תקנות שתוקנו לטובת הרשויות. העיקרית שביניהן היא תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד -1974, שכותרתה היא "חזקת מסירה" הקובעת בהאי לישנא. "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 (א) לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או הזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלה". 18. דהיינו, החוק איננו דורש מהרשות להודיע בבירור לנאשם ואפילו לא לשלוח לו דואר רשום עם אישור מסירה. כל שנדרש הוא משלוח הודעה בדואר רשום ואז עובר ישירות נטל הראיה לנאשם/נידון להוכיח כי לא הודע לו. יצויין כי לשון החוק עצמו היא "גם בלא חתימה על אישור מסירה" וממנה משמע כי עדיף כמובן אישור מסירה (ועוד יותר הזמנה אישית). אלא שבפועל נוהגות הרשויות רק לשלוח דואר רשום בלא לטרוח יתר על המידע (משיקולים של נוחיות וחסכון בעיקר). 19. לסיכום ענין זה הרי הדרישות פשוטות. במידה ואדם עבר עבירה כלשהי ולא ניתנה לו במקום הזמנה על ידי פקח על העירייה להודיעו בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה. לא עמדה בכך העירייה התיישנה העבירה. 20. לענין העונש, הרי מרגע שבו היה על הנידון לשלם את הקנס נמדדים שלוש שנים. במהלך שנים אלו צריכה העייריה לפעול פעולה כלשהי. הפסיקה הטיבה והקלה משמעותית עם הרשויות (אולי אפילו יותר מדי) והורתה כי די בדרישה תוך שלוש שנים. דרישה זאת צריכה להישלח בדואר רשום (כך שעל העיריה להציג אישור משלוח בדואר רשום). מה עשתה העירייה בעניינו? (והתשובה, לא הרבה ובוודאי לא מספיק) 21. הצדדים אינם חלוקים על מה שכתבנו למעלה אלא בעיקר על העובדות. במקרה שלפנינו לא הוכח כי העירייה שלחה לתובעת בדואר רשום הודעה על ביצוע העבירה. אולם אין בכך צורך משום שהתובעת מודה שידעה על הדוחות שנשלחו אליה בשנת 2000 ואף ביקשה את ביטולם. שלא לצורך אעיר כי אם לא היתה מודה והיתה מתעלמת מכך, אינני בטוח שהעירייה יכלה להוכיח כי הודע על העבירה לתובעת. אשר לכן , אין פה התיישנות עבירה. 22. אולם לא מצאתי ראיה מספקת כי העירייה שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום כנדרש בחוק למנוע את התיישנות העונש. 23. אודה כי הופתעתי מכך. בית משפט זה יושב גם כבית משפט לתעבורה וכדבר שבשגרה משטרת ישראל מגישה בכל תיק ותיק שמובא לפני אישור מסירה בדואר רשום. באישור מופיע מספר האישור, שם הנאשם, הכתובת אליה נשלח המכתב הרשום, והתאריך בו נעשה הדבר. אולם הסתבר לי להפתעתי כי לא כך נוהגת העירייה. 24. ליתר ביטחון הזמנתי את הצדדים לישיבה נוספת כדי לוודא שלא תיפול טעות בידי. מסתבר שההליכים בעיריית ירושלים מורכבים יותר. קיים קובץ במחשב המכיל את כל הכתובות של עוברי העבירות. קובץ זה יכול להיות גדול אף מאד. והוגש לי עמוד אחד מתוכו הכולל את התובעת (נספח ב' לסיכומי ההגנה). 25. הקובץ מנוהל על ידי החברה לאוטומציה שהיא גוף חיצוני של העירייה אך עובדת על מחשבי העירייה. מפעם לפעם יוצרת החברה קובץ גדול ומעבירה את כולו לידי דפוס בארי כדי שידפיס התראות לחייבים. לפני הובאה הודעה מדפוס בארי כי הדפיסו לעייריה 84,963 מעטפות כדי לשלוח התראות לחייבים. עובד עירייה כלשהו שולח יחדיו את אותם 84,963 התראות בדואר (לא ברור מי) ואכן בידי אישור משלוח מהדואר כי נשלחו 84,963 משלוחים בדואר רשום. אציין כי באישור המשלוח שבידי נאמר כי המשלוח נעשה ע"י דפוס בארי. עוד אוסיף כי לא ברור לי בדיוק מי ספר את כמות דברי הדואר ואיך בדיוק נעשה הדבר. 26. אין לעיריית ירושלים כל אישור על כך שדבר דואר רשום ספציפי נשלח לתובעת. אין כל ראיה לכך שמתוך אותם 84,963 היה אחד לעותרת ולא היתה טעות כלשהי של בית הדפוס או של הפקיד שהיה אמור לשלוח לו. שהרי תאורטית, אפילו אם הודפסה לה מעטפה ואפילו אם ניתנה לאחד מפקידי העירייה, ואפילו אם קיבל הלה 84,000 עותקים מבית הדפוס יתכן וכמה נפלו בדרך וכבר היו רגליים לדבר. 27. לענייננו, אין כל ראיה שנשלח לתובעת דואר רשום כטענת העירייה (שלא לדבר על כך שאין כל ראיה שהתובעת קבלה דואר זה). מן הצד השני עומדת התובעת וצווחת ככרוכיא כי לא קבלה כל דואר רשום מהעיריה בעניין זה בשלוש וחצי השנים שעברו. עוד טוענת היא בלהט כי לו הייתה מודעת לקנסות הייתה משלמת אותם שכן אין לה כל ענין בצבירת חוב והוצאות למיניהם. נציין כי התובעת היא מתמחה במשפטים ונראית טענתה כי לו הייתה מקבלת הודעות הייתה מגיבה עליהן בדרך זו או אחרת ובוודאי לא מתעלמת מהן. 28. אדגיש שוב כי מאד הופתעתי מהדרך שבה מתנהל רישום זה בעיריה. כפי שהבהרתי, בית משפט זה רגיל כי במקרים דומים שמשטרה מעורבת הרי המשטרה נותנת תגובה לבית המשפט כי בתאריך פלוני אלמוני נשלח דואר רשום מספר כך וכך לכתובת כך וכך שאותם מסר הצד השני וכן הלאה. הייתי משוכנע כי כך גם נוהגת העירייה ולא בהליך קצר ומזורז שאיננו מתאים. ההשלכות לענייננו - העירייה לא פעלה כדין 29. ההשלכות לעניינינו ברורות הן. העירייה לא הוכיחה כי נקטה פעולה כלשהי בפני וכי עשתה איזה שהוא מעשה סביר על מנת לבצע את העונש תוך 3 שנים . ממילא התיישן העונש ואין כל עילה לבצעו. ממילא פעולות העירייה הקשורות לעיקול אינן תקפות והתובעת צודקת בתביעתה. 30. לעניין זה אציין כי מעבר לכל אלו, הרי נאמנת עלי התובעת כי לא קבלה הודעות בדואר רשום ולא התעלמה מהם. אין אני נכנס לשאלה האם די בעדותה לפני כדי לסתור את חזקת המסירה משום שלא היה צורך בכך לעניננו. האם יצא רשע נשכר? או זכות האזרח וחובת העירייה 31. ישנה אי נוחות מסויימת במסקנה זו. יש שיטענו כי יצא חוטא נשכר. לא די שלא שילם מי שהיה צריך לשלם את קנסותיו אלא יצא פטור בלא כלום? יתירה מזו, השלכתו של פסק דין זה היא מעבר למקרה שלפנינו. זאת משום שמסתבר שהעיריה לא נוהגת כחוק בגביית קנסותיה וכל מי שהצטברו לו קנסות מלפני שלוש שנים יוכל לטעון להתיישנות. 32. אלא שבנסיבות שהסברנו אין הדבר כך ואין לעירייה להלין אלא על עצמה על שנקטה בניגוד לחוק. ראשית אציין כי קביעתי זו מסתמכת על שורה ארוכה של פסקי דין שקבעו דברים דומים. אין מדובר בשינוי מהותי ממה שהיה קיים קודם אלא בחידוש מה שידוע או היה צריך ידוע לכולם. ונצטט רק כמה מפסקי הדין: - בהמרצת פתיחה 211183/04 בבית המשפט השלום בתל אביב על ידי כב' השופטת רונן שניתנה ביום 28.3.05. עברה כב' השופטת רונן על מהלך משלוח הדוחות בעיריית תל אביב. מהלך המשלוח דומה במידה לא מעטה למהלך המשלוח בעירית ירושלים וגם שם ישנם מספרים גדולים ללא כל אישור מסירה פרטני. קביעתה הברורה היא כי העירייה לא הוכיחה את תביעה. התוצאה היא כי העונש התיישן ובנוסף נפסקו 5,000 ₪ הוצאות כנגד התובעת. - בתביעה קטנה 912/04 בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב פסקה כב' השופטת פלינר כי העיריה לא הוכיחה פעולה בשלוש שנים ועל כן העונש התיישן. באותו פסק דין גם דחתה השופטת טענות שונות לגבי סמכות (שבחוכמה לא טענה אותן נציגת התביעה לפני). - בתביעה קטנה 3391/04 בתל-אביב קבעה השופטת ברק-נבו כי בתקופה של שלוש שנים לא הוכיחה עירית ת"א כי עשתה מעשה וכי שלחה מכתבים בדואר רשום ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. 33. אך מעבר לפסיקה התומכת בהחלטתי זו ואני מסכים עמה, ישנן גם טענות ענייניות. יש הרבה הגיון בהתיישנות העונש. לא ניתן לבוא אל האזרח שנים רבות אחרי ביצוע העבירה ולבקש להענישו כאשר הרשויות עצמן לא עשו דבר כדי ליישם את הענישה. 34. יתרה מזו, חומרה יתרה יש כאשר מדובר בקנסות חניה של העירייה. צריך לזכור שהכי ככלות הכל מטרת העונש איננה להעשיר את קופתה של העירייה. מטרת העונש היא למנוע מהאזרחים לחנות במקומות שאסור להם לחנות. אסור שהעירייה תראה בכך מכשיר להגדלת הכנסותיה. מטרת הענישה היא למנוע מנהגים להתנהג שלא בהתאם לחוק, ולכך צריכה היה להיות מכוונת. 35. במקרה שלפנינו, חוששני כי המחוקק והפסיקה הלכו לטובת העיריות מרחק רב ולטעמי מרחק רב מדי. בענישה רגילה ישנה לפעמים טענה כי אין לרשויות אכיפת החוק תקציב או משאבים מתאים על מנת לבצע את העונש . טענה כזו לא יכולה לעמוד לעירייה שכן כל הקנסות עוברים לקופתה. מה מסובך כל כך לבצע את דרישת החוק? כל שמתבקשת העירייה היא לשלוח דואר רשום, לשמור את אישור המשלוח הדואר הרשום בתיק אחת לשלוש שנים. זוהי דרישה חלקית ולטעמי אפילו מוגזמת בסבלנותה כלפי הרשויות. ואפילו בכך לא עמדה העירייה ואין לה על מה שתלין. אל מי מכוון החוק? (והתשובה - לאזרח/ית ההגון/ה) 36. בית המשפט יושב בתוך עמו וברורה לו טענת הנתבעת כי יותר מדי אנשים אינם משלמים את חובותיהם וזכות העיריה לגבות את אשר מגיע לה. הטענה שטענה ב"כ העיריה בין השיטין (ולעתים לא כלכך ברמז) היא שישנם אנשים רבים המחפשים כל סיבה שלא לשלם את דו"חות החנייה. אשר לכן, בית המשפט צריך למנוע מהם לצאת ותאוותם בידם. לכל הפחות נטען כי ישנם הרבה יותר אלה המסרבים לשלם ומנסים להתחמק, מאשר אזרחים הגונים שבאמת לא קבלו הודעות על קנסותיהם. יש היגיון בטענה זו ואין מנוס מלהשיב לה. 37. ולכך יש להשיב בשתיים. ראשית, המחקר מלמד שככל שהציבור מרגיש שמה שהוטל עליו פחות מוצדק, הוא מנסה להתחמק מלשלמו. על העיריה החובה לברר אם אכן כך מרגיש הציבור ומדוע. אם אכן מרגיש הציבור שמדובר בנסיון לגביית כספים נוספים ולא באמצעי להסדרת התנועה והחנייה בעיר, יש מקום לדאגה מצד העיריה. בכל מקרה צריכה העיריה לבדוק את עצמה ולבית המשפט אין כל חלק ונחלה בכך. 38. שנית וחשוב מכל, על בית המשפט להציב כנגד עיניו את האזרחים ההגונים, ולא את אלו שאינם מצייתים. הללו הם רוב רובם של האזרחים/אזרחיות המנסים לחנות כדת וכדין ולפעול בהתאם לכך. החוק והפסיקה נתנו לרשויות אמצעים ברורים וחד משמעיים כיצד יש לפנות לאזרח, אמצעים דרקוניים מדי לטעמי. צריך לזכור שלא תמיד מגיע דואר רשום למי שנשלח לו וישנם דוגמאות רבות לכך. ובכל זאת החליט המחוקק ללכת לקראת הרשות ולקבוע את חזקת המסירה. כולנו מסכימים שעל הרשויות לפעול בדיוק ובהתאם לדין. על בית המשפט לדקדק דווקא במעשי הרשויות משום שבית המשפט הוא המחסום האחרון של האזרח כנגד השלטון. מחסום שלצערנו לא תמיד נגיש להרבה מהציבור, אם מפאת חסרון כיס וזמן, ואם מפאת חוסר יכולת וידיעה. כל שהייתה העיריה צריכה לעשות הוא לשלוח דואר רשום עם אישור מסירה ולהצמידו בכל תיק ותיק (וכיום ניתן גם לסורקו). ואפילו זאת לא עשתה העיריה? אציין שלדידי מן הראוי שתעשה הרבה יותר כולל הודעות טלפוניות, על ידי שליחים, וכן הלאה. והכל כדי לבצע את העונש מהר ככל האפשר. ושוב, תמיד עלינו לזכור שמטרת הענישה איננה רווח כלכלי אלא מניעת התנהגות פסולה עתידית. והיות ולא עשתה כן הרשות, אין לה אלא להלין על עצמה. גובה הנזק 39. אם הבנתי נכון, מדובר במספר דו"חות בני 70 ₪ כל אחד (הצדדים אף חלוקים על מספרם). אלא שאלו צברו ריביות ופיגורים והגיעו לסך של 805 ₪ בתוספת דמי עיקול של 105 ₪ וסה"כ סכום של 910 ₪. סכום זה אכן מגיע לתובעת. 40. התובעת בקשה סכומים נוספים הקשורים לכך שלא הצליחה למכור את מכוניתה בשל העיקול ובדיוק באותו זמן היה לה קונה שהיה מוכן לשלם מחיר מחירון. טענה זו שבעטייה תבעה אלף ₪ היא בעייתית משום שקשה לחזות התנהגות קונים של מכונית משומשת. אשר לכן, אני קובע את כלל ההפסדים כולל עוגמת נפש, הוצאות שונות, זמן, אגרת משפט וכו' באומדנא כסך של 1,500 ₪. סה"כ הנזק הוא לכן 910 + 1500 ₪ וסה"כ סכום של 2410 ₪. סוף דבר 41. לסיכומו של דבר, ולאור כל מה שכתבתי למעלה, הגעתי למסקנה כי העונש התיישן וכי לכן צודקת התובעת בתביעתה. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 2410 ₪ שישולם תוך 30 יום מהיום אחרת ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. לאור העובדה שהדבר משליך על כל מערך ההתראות של עירית י-ם, הרי העתק פסק הדין ישלח ליועץ המשפטי של העיריה משום שמן הראוי שייתן דעתו לכך. במידה והנתבעת מבקשת להוציא מסמכים מקוריים שהגישה לתיק יכולה היא לעשות כן אך צריכה היא לשים במקומם צילום מאושר על ידי עורך דין. בשולי הדברים אעיר כי שמעתי מהצדדים טענות קשות על התנהגות לא מכובדת של הצד שכנגד. אין לבית המשפט כלים כדי לבדוק זאת. אך היות ומדובר בעורכי דין ופרחי עורכי דין, אין לי אלא להצטער על כך ולקוות כי מדובר בסנונית שאיננה מצביעה על העתיד. זכות בקשת רשות ערעור תוך 15 יום מהיום לבית המשפט המחוזי בירושלים. משפט תעבורהחניהדוח חניה