פסק דין המשיב, זוכה על ידי בית-הדין לתעבורה במחוז שיפוטי חיל-האוויר מעבֵרה שעניינה נהיגה במהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. יצוין שהמשיב הודה לפני בית-הדין קמא הנכבד בביצוע העבֵרה המיוחסת לו (נהיגה במהירות העולה על המותר ב-22 קמ"ש), ולפיכך הורשע בה. בשלב הטיעון לעונש מסר המשיב כי דיווח על העבֵרה למפקדיו, וכי ביום 3/12/2007 נשפט בדין משמעתי בגין ביצועה. בית-הדין קמא הנכבד מצא לאור זאת לבטל את ההרשעה ולהורות על ביטול כתב-האישום. הטעם לכך- לפי סעיף 171(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, אין להביא אדם לדין לפני בית-דין צבאי על מעשה שנדון עליו בדין משמעתי, אלא על-פי הוראה בכתב של הפרקליט הצבאי הראשי. הוראה שכזו לא ניתנה במקרה זה. התביעה ערערה על פסק-הדין וציינה בערעורה שמאחר שנפסק כבר בעבר כי סעיף 171 לחוק השיפוט הצבאי עניינו בשפיטה בדין משמעתי שנעשתה כדין, ולא בשפיטה חסרת-תוקף מפאת שנעשתה בהיעדר סמכות. לפיכך עתרה התביעה להחזרת התיק לדיון מחודש בבית-הדין קמא לגזֵרת עונשו של המשיב. טרם שנערך דיון בערעורה של התביעה, הודיעו הצדדים בכתב כי באו לכלל הסכמה לגבי התוצאה הראויה לערעור זה. הם הסכימו כי ראוי שהמשיב יורשע בעבֵרה אשר יוחסה לו, ואשר בביצועה הודה לפני הערכאה קמא. כמו-כן עתרו הצדדים במשותף כי יוטל על המשיב עונש קנס לצד עונש פסילה מותנית. הצדדים ציינו כי הגיעו לכלל הסכמתם דלעיל על-מנת לחסוך זמן שיפוטי, בהתחשב בעברו הנקי של המשיב ב-17 שנות נהיגתו ולנוכח עינוי הדין, שהיה מנת חלקו בעטייה של העמדתו לדין משמעתי בהיעדר סמכות. בהתחשב במכלול הנסיבות, מצאתי את הסכמת הצדדים ראויה. לאורה, אפוא, אני מבטל את זיכויו של המשיב ופוסק על הרשעתו בעבֵרה שיוחסה לו. כמו-כן גוזר אני למשיב קנס בסך 200 ש"ח, שממנו ינוכה סכום הקנס אשר נגבה ממנו בגין הרשעתו בדין משמעתי בפרשה זו. כן אני גוזר למשיב 10 ימי פסילת רנצ"א על-תנאי למשך שנה. על-פי בקשת הצדדים, ניתן פסק-דין זה שלא בנוכחותם. משפט תעבורה