פסק דין 1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (כבוד השופט ש' יציב). הערעור הוא הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. 2. האישום כנגד המערערת הוגש כתב אישום שבו נטען כי ביום 30/1/03 סמוך לשעה 9:15 נהגה ברכב מסוג טויטה בדרך פיקא שבחיפה, מכיוון כללי חורב לכיוון כללי הדרה והתקרבה לצומת עם רחוב הדסה. בכתב האישום נטען כי המערערת נהגה את רכבה הנ"ל בעקבות רכב מסוג רנו שהיה נהוג בידי עירית טורבוביץ. המאשימה טענה כי המערערת לא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, לא שמרה על רווח מן הרכב שנסע לפניה באופן שיאפשר לה לעצור את הרכב בכל עת על מנת למנוע תאונה, התקרבה אליו יתר על המידה ופגעה בו. כתוצאה מן ההתנגשות, כך נטען, נחבלו נהגת הרכב המעורב וכליהרכב המעורבים ניזוקו. המאשימה ייחסה למערערת עבירות של אי שמירת מרחק, עבירה לפי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - "התקנות"); נהיגה בחוסר זהירות עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות והתנהגות הגורמת נזק לרכוש לגופו של אדם, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות. 3. ההליך בבית המשפט קמא א. המערערת, באמצעות סניגורה המלומד, עו"ד אסף אורון, כפרה בעובדות כתב האישום, פרט לעצם נהיגתה שלה בכונית הטויוטה בכתב האישום ובכך שנהגה בעקבות מכונית הרנו. ב. בית המשפט קמא שמע ארבעה עדי תביעה: הגב' עירית טורבוביץ (שנהגה במכונית הרנו) שהעידה כי נהגה במכונית מסוג רנו, חצתה את צומת חורב לכיוון פיקא, התקרבה לכיוון הרמזור, "נתקעתי ברכב שלפני ומעט לאחר מכן הרגשתי מכה מאחור". לדבריה, "כתוצאה מהתאונה כאב לי כמה זמן בצוואר ובגב. קיבלתי מספר טיפולים פזיוטרפיים" (עמ' 5 לפרוטוקול); בחקירתה הנגדית העידה גב' טורבוביץ כי משנחקרה במשטרה "אמרתי שאני לא זוכרת אם בלמתי בלימת חירום, וזה נכון". הגב' יעל סחנובסקי, שנהגה במכונית מסוג פורד פוקוס וסיפרה כי נסעה מכיוון מרכז חורב לרחוב פיקא לכיוון נווה שאנן. היא ראתה ברמזור אור ירוק "אבל רכב שהיה לפני הרכב שלפני נעצר. מיד בלמתי ואחרי כמה שניות הרגשתי מכה מאחור ומיד לאחר מכן מכה נוספת. כאשר קיבלתי את המכה הראשונה נהדפתי לרכב שלפני ופגעתי בו פגיעה קלה. כתוצאה מהתאונה היו לי כאבים בצוואר אך בבית החולים לא מצאו ממצא אובייקטיבי ולא קיבלתי כל טיפול" (עמ' 6 לפרוטוקול); רס"ר חיים עוז, בוחן תאונות הדרכים, אשר גבה את הודעתה של המערערת, המוצג ת/1 (עמ' 6 לפרוטוקול); ורס"ר שמוליק בן חמו, אשר ערך את דו"ח הפעולה, המוצג ת/2 (עמ' 8 לפרוטוקול). ג. מטעם ההגנה העידה המערערת בלבד. לדבריה "נהגתי ברכב פרטי בדרך פיקא במורד הדרך. ברגע שראיתי את אורות הבלימה של הרכב שלפני בלמתי. בסוף העצירה פגעתי מעט ברכב שלפני. כמעט ולא נגרם נזק לרכב שלי. מכסה המנוע שלי התעקם מעט פנימה כי הפגוש שלי נכנס מתחת לפגוש של הרכב שבו פגעתי. הרמזור שבהמשך הדרך דלק בירוק וכל התנועה זרמה" (עמ' 9 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית סיפרה המערערת כי - "נהגתי במהירות איטית לפי החוק. התנועה זרמה. בלמתי לפני הפגיעה. בלמתי מכיוון שהמכונית שלפני נדלקו אורות ברקס כשהיא פגעה במכונית שלפניה. ש. באיזה מרחק היית מהרכב שלפניך כאשר הבחנת באורות הבלימה שלו? ת. הייתי במרחק סביר. שמרתי מרחק מהרכב שלפני. לא הלכתי להבדק אחרי הפגיעה" (עמ' 9 לפרוטוקול). ד. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. 4. הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט קמא בית המשפט סקר את הראיות שבאו בפניו וחתם את הכרעת דינו באומרו כדלקמן: "העובדות אינן במחלוקת. טענת הסניגור היא כי תקנה 49(ב) לתק"ת מחייבת נהג לשמור על מרווח זמן של שניה בינו לבין הרכב שלפניו, וזה מעין "מדריך לנהג". בידוע, מרחק הזמן של שניה הוא זמן התגובה של נהג ולא ניתן למנוע תאונה אם שומרים על מרווח זמן זה שכן לזמן התגובה יש להוסיף את הזמן של המערכת וזמן הבלימה. תקנה 49(ב) באה להוסיף ולא לגרוע מתקנת משנה (א) המחייבת נהג הנוהג בעקבות רכב אחר לשמור על רווח המאפשר לעצור הרכב בכל עת ולמנוע תאונה. כבוד השופטת אחיטוב, בפסק הדין שאותו אזכר הסניגור בסיכומיו, אף מציינת כי בהחלט ייתכן מצב שבו אדם במרווח זמן גדול משניה ייחשב כמי שלא שמר רווח מספיק כדי לאפשר ולעצור את רכבו ולמנוע תאונה. באותו מקרה זיכתה כבוד השופטת אחיטוב את המערערת לאחר שקבעה כי לא הייתה כל אינדיקציה לכך כי המערערת יכלה לראות את אורות העצירה האדומים של הרכב שלפניה. לא כך במקרה שלפנינו שבו מסרה הנאשמת בת/1 כי הרנו נסע לפניה ומיד כשזה בלם בלמה אף היא ובעדותה מסרה כי ברגע שראתה את אורות הבלימה של המכונית שלפניה, בלמה אף היא. לא העידה כי דבר כלשהו הסתיר ממנה את הרכב שלפניה. לאור כל האמור לעיל החלטתי להרשיע הנאשמת בעבירות שיוחסה לו בכתב האישום". לאחר ששמע את טענות הצדדים לעניין העונש ולאחר שהוגש בפניו גיליון הרשעותיה הקודמות של המערערת, גזר בית המשפט על המערערת את העונשים שלהלן: קנס בסך של 1,200 ₪; פסילה מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של חודשיים על תנאי למשך שנתיים. 5. טענות המערערת א. סניגורה המלומד של המערערת, עו"ד אסף אורון, טען כי מדובר כאן בתאונת שרשרת. הסניגור טען כי אין מחלוקת עובדתית על כך שהמערערת פגעה במכונית הרנו לאחר שזו כבר פגעה ברכב שלפניה. ב. הסניגור טען כי המערערת נסעה אחרי מכונית הרנו ומכיוון שהרנו נבלמה בפתאומיות ברכב שלפניה, היא פגעה בו מאחור. בנסיבות אלה, טען, "למערערת לא הייתה השהות הניתנת לנהג במקרה בו הרכב לפניו בולם ונעצר באופן עצמאי כיוון שבמקרה בו הרכב לפני נבלם ברכב שלפניו, מתקצר מרחק הבלימה וניתן להשוות מקרה זה למקרה בו הרכב שלפני נבלם בקיר". ג. הסניגור השיג בערעורו על כך שלמרות שנהגת הרנו לא שמרה מרחק מן הרכב שלפניה, פגעה בו והדפה אותו אל הרכב שלפניו עוד בטרם הגיע רכבה של המערערת, "ובכך גרמה לעצמה לנזקי גוף ורכוש, הועמדה המערערת לדין על כך שפגעה לאחר מכן ברכב הרנו". ד. הסניגור טען כי בנסיבות העניין רכבה של המערערת לא "בלם" אלא "נבלם". כאשר כאלה הם פני הדברים, הרי ש"גם אם ניתן לקבוע, לאור ממצאים, כי המערערת לא שמרה מרחק, הרי לא ניתן לעשות זאת כחזקה (נראה כי ה"חזקה" כי אם פגעת מאחור לא שמרת מרחק, לא מתקיימת במקרה חריג זה)". ה. הסניגור הפנה בהודעת הערעור לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת נורית אחיטוב) בע"פ 70554/03 ויקי אבן חן נגד מדינת ישראל. באותו מקרה זיכה בית המשפט המחוזי את המערערת. עו"ד אורון טען כי בדיקה מדוקדקת של העובדות בשני המקרים, זה של תל-אביב וזה שלפני, "מלמדת כי מדובר בנסיבות ועובדות ללא הבדל של ממש". ו. הסניגור המלומד טען כי בית המשפט קמא התייחס "רק לחלקי מידע בנוגע לשאלה האם רכב הרנו (לפני שפגע ברכב שלפניו) הספיק לבלום, או שמא נהגת רכב הרנו כלל לא הספיקה לבלום ולחצה על דוושת הבלם באופן אינסטינקטיבי רק לאחר הפגיעה". ז. הסניגור המלומד טען כי לא היה בסיס עובדתי לקביעתו של בית המשפט קמא כי רכב הרנו הספיק לבלום לפני שפגע לבסוף ברכב שלפניו. זאת, תוך התעלמות מן העדויות שבאו בפניו. ח. עוד נטען בהודעת הערעור כי גם אם נהגת הרנו הספיקה ללחוץ על דוושת הבלם, והמערערת הבחינה בכך טרם הפגיעה, הרי בכל מקרה לא ניתן לקבוע כי המרחק בין שני כלי הרכב היה מספיק לעצירה "וזאת כאשר ברור הוא כי מרחק העצירה קוצר". ט. המערערת טענה בהודעת הערעור כי רשלנותה, כפי שנקבעה ע"י בית המשפט קמא, הינה פועל יוצא של אי שמירת המרחק, לכאורה, ומשלא הוכח כי חטאה באי שמירת מרחק, הרי לא הוכחה רשלנות. י. הסניגור המלומד טען כי תקנה 49(ב) לתקנות מחייבת לשמור על מרווח זמן של שניה אחת עם הרכב מלפנים. "במקרה דנן לא נערכו כל בדיקות וחישובים הנוגעים לתאונה זו, ע"י בוחני המשטרה ". הסניגור הוסיף וטען כי - "קיימת חזקה לפיה, אם הרכב מלפנים בולם, והרכב שאחריו פוגע בו - המדובר באי שמירת מרחק. בהתאם לחזקה זו קיימת חובה על נהג לשמור מרווח זמן השווה ל"זמן תגובה" (ולא ל"זמן עצירה"), באשר בזמן שלוקח לרכב מאחור להעצר לוקח גם לרכב שלפניו להעצר - במקרה דנן ייתכן מצב לפיו המערערת שמרה את המרווח הנדרש, אך מכיוון שלרכב שלפניה התקצר מרחק הבלימה (הרכב שלפניה לא בלם עד שהגיע למצב עמידה, אלא נבלם ע"י "מחסום"), לא היה בידה סיפק להעצר". יא. עוד נטען בהודעת הערעור כי תקנה 49(א) מתייחסת למצב שבו הרכב הראשון בולם ולא נבלם במחסום ועל הרכב מאחור לשמור מרווח המאפשר מניעת תאונה "ועל כן טעה בית המשפט קמא כאשר הרחיב סעיף זה ופירש אותו באופן בו על נהג לשמור מרווח המספיק לעצירה גם אם הרכב שלפניו, כאשת לוט, "קופא על מקומו"". יב. הסניגור טען פרשנותו של בית המשפט קמא הינה בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. יג. הסניגור טען כי בנסיבות העניין כי תוצאות התאונה הינם כתוצאה מהתנהגות המערערת "שהרי רכב הרנו גרם לתאונה עוד לפני שנפגע מאחור ע"י הנאשמת, מה גם שפגיעת הנאשמת הייתה קלה יחסית לפגיעת הרנו ברכב שלפניה". יד. על שום כל אלה ביקש הסניגור לקבל את הערעור ולזכות את המערערת מהעבירות בהן הורשעה. 6. טענות המשיבה א. בא כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד עמית פרלה, ביקש לדחות את הדיון. ב. בא כוח המשיבה טען בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפסק הדין בענין ויקי אבן חן (ע.פ 70554/03) קבע כי תקנה 49(ב) לתקנות, באה להוסיף על תקנה 49(א). ג. בא כוח המשיבה טען כי הכרעתו של בית המשפט קמא "מבוססת הגיונית גם מבחינה משפטית וגם מבחינת תכלית החקיקה". ד. ב"כ המשיבה טען "קטע הכביש הרלוונטי, בשעה הרלוונטית כפי שמשתקף מהעובדות שעליהן אין מחלוקת, רכב זוחל בעקבות רכב אחר וכן הלאה, מדובר במס' רכבים, בקטע כביש צפוף, מחייב לא רק נסיעה איטית אלא גם זהירות כפולה ומכופלת ושמירת רווח בהתאם". ב"כ המשיבה הצביע על כך שהמערערת עצמה טענה שהבחינה לא רק ברכב שלפניה, אלא בכלל התנועה ובפרט במצב הרמזור שבאותה שעה הראה אור ירוק. לדבריו, "שומה היה עליה לקחת מרווח בטחון מהרכב שלפניה שכן בנסיבות ברור שבלימה על אתר היא צורך והכרח במקום הרלוונטי". ה. ב"כ המשיבה הצביע על כך שבת/1 ובת/2 טענה המערערת כי בלימת הרכב שלפניה קדמה לפגיעתו של הרכב האמור ברכב שנסע לפניו. "מכאן שזמן התגובה של המערערת וזמן העצירה שלה לא התקצרו ומכאן שהיא לא לקחה את מרווח הבטחון הנדרש מהרכב שנסע לפניה כפי שטען כב' השופט קמא בהכרעת דינו ולפיכך מבקש לדחות את הערעור". ו. ב"כ המשיבה טען כי העונש שהוטל על המערערת אינו כבד. "מדובר בקנס מתון ובענישה הצופה את פני העתיד". ז. על שום כל אלה, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. 7. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות הענין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור. ב. תקנה 49 לתקנות התעבורה קובעת לאמור: "(א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה. (ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב". ג. אין מחלוקת בין הצדדים על האירועים שלהלן ועל סדר התרחשותם: הגב' יעל סחנובסקי נהגה במכונית מסוג פורד פוקוס, והיא נסעה מכיוון מרכז חורב ברח' פיקא לכיוון נווה שאנן. היא ראתה אור ירוק ברמזור, ואולם רכב שהיה לפני הרכב שלפניה נעצר. בעקבות כך היא בלמה מיד ולאחר בלימתה הרגישה שקיבלה מכה מאחור ומיד לאחר מכן קיבלה מכה נוספת. הגב' עירית טורבוביץ, נהגה במכונית רנו, ונסעה אחרי מכונית הפורד פוקוס שהיה נהוגה בידי גב' סחנובסקי. היא העידה כי נתקעה ברכב שלפניה ומיד לאחר מכן הרגישה מכה מאחור. העדה הוסיפה כי בעדותה במשטרה מסרה כי אינה זוכרת אם בלמה בלימת חירום, "וזה נכון". מי שפגע במכוניתה של גב' טורבוביץ היתה המערערת שלפני. זו נהגה במכונית מסוג טויוטה והעידה כי ברגע שראתה את אורות הבלימה של הרכב שלפניה בלמה ובסוף העצירה פגעה במעט ברכב שלפניה. בחקירתה הנגדית הוסיפה המערערת כי היא בלמה לפני הפגיעה ברכב שלפניה. לדבריה, "בלמתי מכיוון שהמכונית שלפני נדלקו אורות ברקס כשהיא פגעה במכונית שלפניה". ד. עיינתי בפסק דינה של כבוד השופטת נורית אחיטוב בע.פ. 70554/03 ויקי אבן חן נגד מדינת ישראל, ובכל הכבוד הראוי אין בידי להסכים עימה. כבוד השופטת אחיטוב כתבה בפסק דינה לאמור: "בענייננו, מדובר היה על תאונת שרשרת כאשר הרכב הראשון עצר מסיבה לא ברורה, הרכב השני לא הספיק לעצור ופגע ברכב שלפניו והמערערת, שהיא השלישית בטור, פגעה ברכב השני. לכאורה, לא היתה כל סיבה למערערת לסבור כי עומדת להתרחש תאונה, שכן ברמזור דלק אור ירוק, ונתון זה לא נסתר. הרכב שלפניה המשיך בנסיעה רצופה עד אשר פגע ברכב שלפניו. אין בפני כל אינדיקציה לכך שהרכב לפניה הספיק לבלום וכי יכלה לראות את אורות העצירה האדומים של הרכב שלפניה. יתכן שלו היה מדובר בנסיבות אחרות, הרי היתה המערערת מצויה בנסיבות המפורטות בתקנה 49(א) שכן אז היתה יכולה לצפות אירוע תאונה והיה עליה לשמור מרחק כזה שימנע ממנה להתנגש ברכב שלפניה". סבורני כי הפרשנות האמורה של הנורמה שנקבעה בתקנה 49 לתקנות אינה תואמת את תכלית חקיקתה של התקנה האמורה. תקנה 49 נועדה לחייב כל אדם הנוהג ברכב לשמור על רווח המאפשר לו לעצור את רכבו "בכל עת" "ולמנוע תאונה". זאת, "בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה". אכן, גם אנוכי סבור, כמו כבוד השופטת אחיטוב, כי תקנה 49(ב) באה להוסיף על תקנה 49(א) ולא לגרוע ממנה. ואולם, פרשנות שעל פיה נהג יהיה פטור מאחריות פלילית בשל האופן שבו נהג הרכב שלפניו מרוקנת מתוכנה את הוראת תקנה 49. לדידי, הביטוי "בכל עת" שבתקנה 49(א) אינו מתייחס רק לגורם הזמן, אלא גם לגורם הנסיבות. היינו, כי על פי מצוות המחוקק, לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר, אלא תוך שמירה על רווח המאפשר לו לעצור בכל עת ובכל מקרה ולמנוע תאונה. זאת בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב במצב הדרך, במצב הראות והתנועה בה. וראו את דברי כבוד השופט ריבלין בר.ע.פ. 4261/04 יעקב פארין נגד מדינת ישראל, דינים - עליון כרך ע 172 בפיסקה 11 לפסק הדין שם אמר כדלקמן: "(...) מכל מקום, ספק רב אם יש בגרסה זו של המערער כדי להועיל לו שהרי מלמדת היא כי המערער לא שמר על מרחק כנדרש מכלי הרכב שנסעו לפניו, לאמור - על רווח המאפשר לעצור, בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות בה והתנועה בה. ואם לא שמר המערער על מרחק מתאים מכלי רכב שנסעו לפניו, וכתוצאה מכך הופתע כאשר סטה הרכב שלפניו ולא היה סיפק בידו לעצור, אזי ממילא אין בתזה זו כדי לפטור אותו מאחריות". (ההדגשה שלי. ע.ג.). ה. בנסיבות הענין שלפני, סבורני כי העובדות כפי שהוכחו בפני בית המשפט קמא מלמדות על כך שהמערערת לא שמרה על מרחק כפי שצוותה על פי תקנה 49 לתקנות ועל שום כך בדין הורשעה בעבירה שיוחסה לה. ו. גם לענין העונש לא ראיתי כל הצדקה להתערב. העונש מתון והולם את נסיבות העבירה. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. פיסקה 8 של פסק דין זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד ערן בר-אור, ב"כ המשיבה ובהעדר הופעה מטעם המערערת למרות שבא כוחה הוזמן כדין בישיבה הקודמת של בית המשפט. משפט תעבורהערעור