בית המשפט פסק כי באופן עקרוני איחור של יום אחד בזימון אינו שולל את סמכותו של קצין המשטרה לפסול את רישיון הנהיגה. להלן בחלטה בנושא איחור בזימון - פסילת רישיון: החלטה בפניי ערר על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט שלמה בנג'ו) מיום 18/8/08 בתיק פ"מ 08-08-3129, במסגרתה דחה בית המשפט קמ"א את בקשת המבקש להורות על ביטול פסילה מינהלית של רישיון הנהיגה שלו. ביום 21/7/08 היה העורר מעורב בתאונת דרכים באזור מפרץ חיפה. העורר כמו גם המעורב השני לא דיווח למשטרה על קרות התאונה. ביום 5/8/08 הגיע העורר לאת"ן חיפה כדי לדווח על התאונה, לדבריו, כחלק מטיפול בתביעת נזקי גוף אותה בכוונתו להגיש. באותו מעמד נחקר העורר כחשוד ובסיום החקירה זומן לשימוע בפני קצין משטרה ליום 10/8/08, לעניין הפסילה המינהלית. בתאריך 10/8/08 התקיים השימוע ובעקבותיו החליט קצין המשטרה, פקד אייל ינאי על פסילת רישיון הנהיגה של העורר למשך 60 יום. תחת רישיונו שנלקח ממנו באותה הזדמנות, ניתן לו היתר זמני להוסיף לנהוג עד למועד השימוע. על החלטה זו נסבה בקשת העורר בפני בית משפט קמ"א בה עתר העורר לביטול הפסילה המינהלית. נימוקי הבקשה הנ"ל היו, בקליפת אגוז, כי אין ראיות להוכחת אשמתו של העורר וכי אין סכנה נשקפת מנהיגתו וכי לא נעשה איזון ראוי בין האינטרס של ביטחון הציבור לבין האינטרסים האישיים של העורר. כמו כן, נטענה טענה "פורמאלית" לפיה פעל הקצין בניגוד להוראות תקנה 47 (ג)(1) בכך שלא הורה על קיום השימוע בתוך 3 הימים הנקובים בתקנה האמורה. בית המשפט קמ"א שמע את טיעוניו של העורר בשני המישורים ונתן החלטה מפורטת הדוחה את הבקשה. באשר לאשמתו של העורר קבע בית המשפט קמ"א כי קיימות ראיות מספיקות ועל כך אין השגה מצידו של העורר. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין דופי בהחלטתו של קצין המשטרה כי קיים צורך בפסילה המינהלית מחמת מסוכנותו של העורר לנוכח ריבוי הרשעותיו הקודמות, וזאת עשה תוך בדיקת האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרסי האישי של העורר. הגם שבית המשפט קמא לא התייחס באופן מפורש לטענה שנפלה שגגה בהחלטתו של הקצין לעניין וותק הנהיגה של העורר, הרי שבהחלטתו נקב בית המשפט קמא במועד הוצאת הרישיון - 1990 ובכך באה על תיקונה הטעות. לעניין מועד השימוע, קבע בית המשפט קמא כי אכן ראוי היה לבצע את השימוע תוך 3 ימים, כאמור בתקנה, ודבר זה לא נעשה, יחד עם זאת בהסתמכו על דוקטרינת ה"בטלות היחסית" הגיע לכלל מסקנה כי באין פגיעה של ממש בזכויות הנהג (שהרי כאמור הותרה נהיגתו בתקופה שעד השימוע), על אף הפגם, יש לאשר את ההחלטה. עיקרו של הערר בפניי התייחס לטעות נטענת של בית משפט קמא בהתייחסותו לפגם "הפורמאלי", הסטייה מהמועד הנקוב בתקנות, ומכך שבית המשפט קמא לא הורה על ביטול החלטת הפסילה, אך בשל עניין זה. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטתו של בית המשפט קמא דעתי היא שאין מקום להתערבות בהחלטה זו שלא נפלה בה שגגה. אכן, היום בו נמסר הזימון, 5/8/08 אינו במניין הימים, והמועד של שלושה הימים אמור היה להסתיים ביום 8/8/08 שהוא יום שישי בשבוע, לכן אין מדובר בשיהוי משמעותי אלא באיחור של לא יותר מיום אחד בהתחשב בעובדה שה-9/8/08 הוא יום שבת. ואולם, עיקרו של דבר וכפי שכבר הובהר, זכויותיו של העורר לא נפגעו כלל ועיקר, שכן הוא הורשה לנהוג עד למועד השימוע. באשר לשאלה המשפטית בדבר סמכותו של קצין משטרה לפסול את רישיון הנהיגה בזימון הנערך באיחור, אין לי אלא להפנות להחלטתו של כב' השופט אנגלרד בבש"פ 3019/00, שם נאמרו הדברים הבאים: "באופן עקרוני - ומבלי לגעת בשאלת התכולה של סעיף 10ג לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981, על ענייני הסדר הפלילי - סבור אני כי איחור של יום אחד בזימון אינו שולל את סמכותו של קצין המשטרה לפסול את רישיון הנהיגה. למעלה מן הצורך אוסיף כי על פי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, בית משפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין. בנסיבות העניין שבפניי, דחיית הזימון ביום אחד, כשהיום השלישי הוא יום שבת, לא גרמה שום עיוות דין לעורר". אף בענייננו, מדובר כאמור בסטייה קלה מן המועד הנקוב בתקנות, ומששוכנעתי שלא נגרם כל עיוות דין לעורר, ראוי לאשר את החלטתו של בית משפט קמ"א. אשר על כן, אני דוחה את הערר. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה