הכרעת-דין א. מבוא כנגד הנאשם הוגש ביום 8.10.03 כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות שעניינן אי-השגחה על בעל חיים, גרימת נזק וסיכון חיי אדם וזאת לאחר שפרה שהייתה תחת אחריותו הלכה בקטע הכביש 89 ללא השגחתו, דבר שגרם להתרחשותה של תאונת דרכים לאחר שרכב מסחרי אשר נסע בקטע הכביש ביום 14.3.02 פגע באותה פרה, דבר שגרם לפציעתו של נהג הרכב המסחרי. ביום 15.12.04 כפר הנאשם בעובדות כתב האישום בציינו כי הפרה לא שייכת לו. ב. זירת המחלוקת המחלוקת הקיימת בין הצדדים נעוצה בעובדה האם מדובר בפרה השייכת לנאשם עצמו או שמא הפרה שייכת לאדם אחר שזהותו אינה ידועה. בנוסף, עומדת על הפרק השאלה האם העובדה שפרה הלכה בקטע הכביש וחסמה את דרכו של רכב, יש בה לבדה כדי להביא להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו או שיש צורך להראות כי הנאשם התרשל ולא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע מאותה חיה להגיע לקטע הכביש ולסכן את שלומם של המשתמשים בדרך. לטעמי על בית המשפט לבחון את ההוראה אשר קיימת בתקנה 137 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנה 137"), אשר קובעת איסור לעזוב בעלי חיים ללא פיקוח. נוסח התקנה: א. "אדם שבידו ההשגחה על בעל חיים ימנע אותו מלעלות על דרך או לשוטט או לנוע בה אלא בפיקוחו." ב. "לא ישאיר אדם בעל חיים בדרך ללא השגחה, בין שבעל החיים רתום לרכב ובין שאיננו רתום, אלא לזמן קצר בלבד ולאחר שקשרו אל עצם קבוע באופן שבעל החיים לא יוכל לשוטט בדרך." השאלה שיהא צורך לדון בה הינה האם הוראת תקנה 137 הינה נכנסת בגדר העבירות של אחריות קפידה או שהיא דורשת יסוד נפשי אחר כגון: אדישות או רשלנות רבתי, כדי להרשיע את הנאשם בה. ג. מסכת הראיות מטעם התביעה העיד עד תביעה בשם יוסף המרשלג אשר שימש אותה תקופה כמנהל הלשכה הוטרינרית בקרית שמונה מטעם משרד החקלאות. אותו עד ציין, כי על פי פקודת מחלות בעלי חיים, תקנות רישום, סימון והובלה של בקר, חייב כל ראש בקר עד גיל 6 חודשים להיות מסומן בתווית. במידה וקיים צורך להוביל את החיה למקום אחר או להעבירה, אזי נדרש סימון אף בשלב מוקדם יותר. המדובר בתווית המוצבת על האוזן של ראש הבקר כאשר הסימון נעשה על ידי שתי ישויות, האחת הינה השירות הוטרינרי והשניה אנשים פרטיים שהוסמכו לסמן בקר מטעם השירותים הוטרינריים. לדברי העד, השימוש בתווית נועד לצורך זיהוי הבהמות על ידי השירותים הורטרינריים כדי שיהיה מעקב על מקום הימצאותם של הבהמות וזאת לצורכי בריאות המקנה. לדברי העד, לא ניתן להעיד על מועד הסימון של פרה מסויימת. מי שמעוניין להוביל בהמה, יהא עליו לקבל אישור מהשירותים הורטרינריים או מלשכה וטרינרית אזורית. עד זה ציין גם, כי בתקופת עבודתו, הנוגעת לזמן הרלוונטי להתרחשויות בתיק זה, הרישום הקיים לא שיקף את הבעלות. היו מקרים שהרישום לימד כי פרה שייכת לאדם מסויים אך בפועל אותה פרה הייתה בחזקתו או בבעלותו של אדם אחר וזאת מהסיבה שאותה פרה הועברה ללא אישור, הוברחה או שעברה כדין אך בשירותים הורטרינריים לא היה רישום המעיד על שינוי הבעלות. במקרה נשוא תיק זה, העד לא בדק אם הרישום הקיים בפועל משקף נכונה את הבעלות. עד נוסף מטעם התביעה הינו רס"ר יואל חנאי אשר דרכו הוגשה הודעת הנאשם וסומנה ת/1. באותה הודעה גרס הנאשם כי הפרה אינה שייכת לו. לדברי הנאשם בהודעתו, יש לו רישום המתעד את הפרות השייכות לו אך הוא סרב למסור את אותו רישום הקיים אצלו, לדבריו, לידי המשטרה. הסבריו לכך לא היו משכנעים. אקדים ואציין כי הרשימה אשר צורפה לסיכומים אשר התיימרה, כביכול, לתעד את הרישום הקיים אצל הנאשם לגבי הפרות המוחזקות אצלו, אין בו כדי לרפא את הפגם בהימנעותו של הנאשם למסור את הרישום הקיים אצלו בזמן שנחקר במשטרה. הנאשם לא נחקר על הרישום אשר צורף לסיכומים. מדובר ברישום מודפס אשר אין לייחס לו משקל מכריע. הנאשם לא נחקר כלל על רישום זה וזאת בשל העובדה שלא המציא אותו ולא מסר אותו במועד הנכון, אם זה למשטרה ואם זה לבית המשפט. כאמור, התנהגותו של הנאשם הינה תמוהה, במיוחד כאשר מדובר לדבריו הוא, בראיה מכרעת שהיה בה כדי ללמד כי אותה פרה לא הוחזקה על ידו בזמן הרלוונטי. עד תביעה נוסף הינו רס"ר שמעון פלה אשר ערך דו"ח תפיסה וסימון אשר הוגש וסומן כת/2. שוטר זה הגיע לזירת האירוע ותפס את התווית אשר הייתה על אוזן הפרה. דו"ח הסימון הוגש וסומן כ- ת/2 והתווית עם המספר המוטבע עליה הוגשה וסומנה כ- ת/3. אותו עד לא זכר אם בכלל הוא תלש את התווית מהפרה שהייתה מעורבת בתאונה נשוא אירוע זה אם לאו, אך לטעמי לא היה בפגם זה כדי לפגוע בשרשרת המוצג או לפגום בעובדה שאותה תווית אשר נבדקה על ידי השירות הוטרינרי היא אותה תווית אשר הייתה על אוזן הפרה שנפגעה, וזאת בשל העובדה שעד התביעה מס' 4, ד"ר ברוךחרש, ציין בעדותו (עמ' 19, ש' 25 ואילך) כי השוטר שהגיע לזירה בשם שמעון פלה קיבל לידיו את המס' של האוזן של הפרה לאחר שהוריד אותה ותלשה ממנה וזאת בסיועו של עד זה. לדברי העד, הוא עשה זאת יחד עם השוטר ואף נקב העד בשמו של השוטר אשר התווית נלקחה על ידיו. אותו עד ציין, כי מדובר בתווית שהוטבע עליה מס' 7785319, מס' שהינו תואם את ת/3, כך שברור מעל לכל ספק כי אותו מס' שנבדק בשירות הוטרינרי הוא הוא אותו מס' שהיה מוטבע על אוזנה של הפרה ששוטטה בכביש ונפגעה על ידי הרכב. אותו עד, ד"ר ברוך חרש, תאר את אירוע התאונה בציינו כי מדובר בפרה בצבע כהה או שחור אשר עמדה בכביש בזמן שנסע לביתו בסביבות השעה 20:00. הפרה נצבה במרכז הכביש. היה מדובר בקטע כביש אחרי סיבוב כך שרק מרגע שנגמר הסיבוב יכל הנהג, מר ברוך, להבחין בפרה. מההתרחשות של התאונה עולה כי צורת הנהיגה של העד לא הוותה גורם לתאונה. הגורם העיקרי והמכריע להתרחשותה של תאונת הדרכים הינו העובדה שהפרה נצבה במרכז הכביש בנתיב הנסיעה של הרכב לאחר סיבוב בקטע הכביש המדובר. עדת התביעה, גב' רינה שמעון, המשמשת כרכזת הוטרינרית בקרית שמונה, העידה בבית המשפט ודרכה הוגש ת/4 אשר ממנו עולה, כי ביום 7.6.99 אותה פרה אשר נפגעה בתאונה סומנה כפרה המשוייכת לנאשם. אמנם, אין ברישום הקיים בלשכה הורטרינרית כדי ללמד על בעלות אך יש בדבר כדי ללמד כי אותה פרה הייתה מוחזקת, או תחת שליטתו, או תחת השגחתו של הנאשם. הנאשם לא המציא כל בדל של ראיה שיש בו ללמד או להסביר מדוע היה רישום הקיים על שמו והוא אף הגדיל לעשות כאשר נמנע מלהמציא את רישום הבקר הקיים בהחזקתו לידי המשטרה מיד כשנחקר על כך. הראיות שהומצאו מוכיחות מעל לכל ספק כי אותה פרה הייתה שייכת בצורה כזו או אחרת, אם זה בקשר של בעלות, אם זה בקשר של החזקה, אם זה בקשר של טיפול ומעקב רפואי, לנאשם עצמו. הנאשם לא המציא כל הוכחה כי אותה פרה יצאה משליטתו ולא המציא הסבר מדוע אותה פרה תשוייך דווקא לו. אותה עדה ציינה בעמ' 24 כי הרישום אינו משקף בהכרח את הבעלים כיום, אך אותו רישום שיקף את זהות הבעלים ביום הרישום עצמו כך שברור מעל לכל ספק כי ביום 7.6.99 הפרה הייתה שייכת (נמצאת בבעלותו או תחת השגחתו או בחזקתו וטיפולו) של הנאשם. יש לציין שהנאשם לא גרס כי אותה פרה הייתה בחזקתו ונמכרה או שהועברה לאחר. פועל יוצא מכך הוא, שאותה פרה הוחזקה על ידי הנאשם ביום 7.6.99. מאחר ואין ראיה ו/או רישום ו/או טענה כי הפרה יצאה משליטתו של הנאשם, אזי ברור מעל לכל ספק סביר, כי אותה פרה בזמן הרלוונטי נשארה גם תחת חזקתו ושליטתו של הנאשם עצמו. התכחשותו הגורפת של הנאשם וכן הימנעותו מלמסור את הרישום הקיים אצלו בזמן הנכון, רק מחזקים את מסקנתי. הראיות הנסיבתיות הקיימות גם הן מחזקות את העובדה שהפרה שייכת לנאשם. מדובר בנאשם המחזיק בעדר של פרות באזור שבו התרחשה התאונה. אף לפי עדותו הוא, פרותיו יכלו לחצות מרחק אשר קטע הכביש נשוא התאונה נמצא בתחומו. עדותו של הנאשם הייתה מהוססת, בלתי אמינה ואין לסמוך עליה. התרשמותי הייתה כי הנאשם מנסה בכל דרך אפשרית לחלץ את עצמו מהמצב אליו נקלע. גרסת התביעה הייתה אמינה, רציפה וסבירה שיש בה כדי ליצור תמונה ברורה דיה בנוגע להתרחשויות. התמהיל הנוצר בין העובדות לבין המהימנות ואמינות עדי התביעה יש בו כדי לשמש בסיס איתן לצורך הוכחת העובדה שאותה פרה הייתה בשליטת ובחזקת הנאשם בזמן האירוע. ד. ניתוח תקנה 137 לתקנות התעבורה נוסח התקנה שצוטט לעיל יש בו כדי ללמד כי אותה תקנה באה כדי להסדיר עניין בעל חשיבות רבה בנוגע לבטיחות בדרכים, במיוחד על רקע העובדה שמדובר בבעל חיים שהימצאותו בסמוך לעורק תנועה, יש בו כדי להביא לנזק אדיר ולעיתים בלתי הפיך למשתמשים בדרך. העובדה כי מדובר בבעל חיים רק מגבירה היא את רמת הזהירות הנדרשת ממי שמחזיק בבעל חיים זה. העובדה כי אדם מחזיק בעדר בקר גדול באזור הסמוך לעורקי תנועה יש בה כדי ללמד, כי נדרשת רמת זהירות רבה מאוד ממנו וזאת על מנת להשגיח ולוודא כי בעל חיים לא ישוטט בסמוך לדרך או לכביש שמשמש כעורק תנועה. יש מקום להפנות להוראות החוק שיכולות להיות רלוונטיות לענייננו: 1. סעיף 19 לחוק העונשין התשל"ז, 1977, כפי שתוקן בתיקון 39: "דרישת מחשבה פלילית: אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או . (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". 2. סעיף 22 לחוק העונשין התשל"ז, 1977, כפי שתוקן בתיקון 39: "אחריות קפידה והיקפה: (א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רלשנות. לעניין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה. (ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראייה. (ג) לעניין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". כיום, לאחר תיקון 39 לחוק העונשין, קיימת דרישה לקבוע באופן מפורש בהוראת החוק, נשוא העבירה הרלוונטית, כי המדובר הוא בעבירה של אחריות קפידה. במידה ולא נקבע כי העבירה הרלוונטית איננה דורשת מחשבה פלילית או רשלנות, אזי המדובר הוא בעבירה שיש צורך להוכיח קיום של יסוד נפשי לצורך הרשעה בה, מאחר ולא מדובר באחריות קפידה. לפי הוראת סע' 22(א) לחוק העונשין, אין בתיקון החוק כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין (לרבות בהלכה הפסוקה) שאינן טיעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. המבחנים והקרטריונים המשמשים לצורך הקביעה אם מדובר בעבירה של אחריות קפידה אם לאו: כב' השופטת בייניש ציינה כי בחקיקה חדשה שתחוקק לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, יתייתר החיפוש אחר סימני ההיכר המאפיינים עבירות של "אחריות קפידה" ואנו נעבור לעידן החקיקה הברורה והמפורשת כמצוות הוראת סעיף 22 (א) לחוק העונשין. (רע"פ 60826/97 - חיים לקס .נ. מדינת ישראל, תק' - עליון 98 (2), 1323). כן, הוסיפה כב' השופטת באומרה כי : "אולם, בכל הנוגע לעבירות שקדמו לתיקון חוק העונשין, חיים אנו לפי הדין שנהג עד לאותו מועד,ובהעדר הוראות סטטוטוריות מפורשות, נקבע סיווגן של העבירות, על יסוד פרשנות החוק ועל פי ההלכה הפסוקה. בעבר נהגנו לסווג את עבירות האחריות הקפידה על פי סימנים מובהקים האופיניים לאחריות הקפידה. לצורך סיווגן של עבירות שנחקקו לפני תיקון 39 לחוק העונשין, אין לנו אלא לשוב ולבחון סימנים אלה, וכן לברר אם סווגו כבר ע"י הפסיקה כעבירות אחריות קפידה" . בנוסף, נאמר באותו פסק דין כי האחריות הקפידה הונהגה על ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים וברי אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. התפקיד הראשון של האחריות הקפידה הוא לעודד את האדם לגלות רמת זהירות גבוהה, כך שיעמוד בציוויים המבטיחים את שלום הציבור בתחומי הפעילות השוטפים ביותר ולעתים אף החיוניים ביותר, מבחינת היקפם ומשקלם החברתיים. [כפי שדבריו של המלומד ש'ז פלר צוטטו בפסק דין לקס הנ"ל. המדובר בספרו של המלומד פלר יסודות בדיני העונשין (ירושלים, תשמ"ד) המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סקר, עמ' 797]. ראוי להדגיש, כי כב' השופטת בייניש הגיעה למסקנה בפסק דין לקס הנ"ל, כי ביחס לסעיפים 219 לפקודת מס הכנסה וכן 117 (א) לחוק מס ערך מוסף, כי על אף המאפיינים המצביעים לכאורה על היות העבירות הנ"ל עבירות של אחריות קפידה, אין מקום לסווגן ככאלה. לדבריה, הטעם לכך נעוץ בכך שעבירות אלה טרם סווגו בעבר. המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39, מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שסווגו ככאלה על פי הדין, לרבות ההלכה הפסוקה. כן, באותו פסק דין צויין כי במצוות המחוקק, ולפי הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, בהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות. כאן השלב לציין, כי ביחס לסעיפים 224 א' לפקודת מס הכנסה וסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, נקבע כי מדובר בעבירות של אחריות קפידה הן על פי תכליתן והן על פי מבנה הסעיף המעביר לנאשם את הנטל להוכיח כי יש לו הגנה ומשום שבשונה מעבירות האחריות האישית, סווגו כבר בפסיקה כעבירות של אחריות קפידה. כן, באותו פס"ד צויין כי מטרתן החברתיות של עבירות אלה, שהן עבירות אחריות שילוחית, תואמת את התכלית של עבירות אחריות קפידה. לדברי כב' השופטת דנים אנו בעבירות מסוג מאוד מיוחד, אשר ההתפתחות החברתית והאינטרס הציבורי משמשים בסיס מוצדק לקיומן. בטרם נכנס תיקון 39 לתוקפו, ההגדרה המשפטית ששלטה הייתה של עבירות "אחריות מוחלטת". הרבה ביקורת ודיו נשפך בנוגע לסיווג עבירות כעבירות של אחריות מוחלטת בשל הפגיעה המהותית בנאשמים שקשה היה להם להתגונן בפני עבירות כאלה. אך כיום, הערבויות שנקבעו בסע' 22 לחוק העונשין, נטלו את העוקץ מביקורת זו שהתמקדה בעבירות של אחריות מוחלטת, וזאת מאחר ונאשם יוכל להראות כי עשה את כל אשר ניתן לעשות כדי למנוע את העבירה וכי לא נהג ברשלנות. (ד'נ 11/65 גדיסי .נ. מדינת ישראל, פד"י כ' (1) 57, בעמ' 71). לפי הפרשנות של כב' השופט קדמי בפסק דין "לקס" הנ"ל, עולה כי לאחר תיקון 39 בית המשפט אינו יכול לקבוע כי עבירה הינה עבירה של אחריות קפידה, מקום שלא צויין לגביה, אם זה בפסיקה ואם זה בחקיקה, (שקדמה לתיקון 39) כי הינה עבירה ככזו. אך כאן המקום להדגיש כי כב' הנשיא ברק בפסק דין "אורן בנגב" דגל בדרך פרשנית שונה אשר ממנה עולה כי ניתן להכיר בעבירה כעבירה של אחריות קפידה אף אם מדובר בהלכה פסוקה לאחר התיקון, היינו אין להבחין בין "הלכה פסוקה" לפני תיקון 39 או לאחריו. יש מקום לקבוע לגופו של עניין ולגופה של עבירה אם מדובר באחריות קפידה אם לאו. (רע"פ 1875/98, אורן בנגב מתכות בע"מ .נ. מדינת ישראל, פד"י נד (4), 529). דומני, כי בתי המשפט מוסמכים לקבוע גם לאחר התיקון, כי עבירה פלונית שקדמה לתיקון הינה מסוג העבירות של אחריות קפידה - אף אם לא נקבע בעבר שהיא כזו. ה. יישום ומסקנות כפי שצויין בפסיקה נקבעו קרטריוניים לאיתור עבירות שעניינן אחריותקפידה, כגון תכלית החקיקה שנועדה להחיל חובת זהירות מוגברת בתחומים מוסדרים כגון, תעבורה, מס וכו'.... בדרך כלל בעבירות נשוא אחריות קפידה מדובר בעונשים קלים וקיימת מדיניות שדורשת להטמיע ולהשריש דפוסי התנהגות חיוניים ו/או חדשים. כן קיים שיקול של יעילות כך שאם היה דרוש להוכיח גם יסוד של מודעות בתי המשפט היו מוצפים. (ראה פס"ד גדיסי הנ"ל אשר קבע מאפיינים של עבירות אחריות קפידה). סימני ההיכר של עבירת "אחריות קפידה" מתקיימים בענייננו. מדובר בהוראה שנועדה להסדיר תחום חיוני מסוים. מדובר בתחום המחייב הסדר חברתי, התנהגותי אחיד ובר אכיפה, שיש בו כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. מדובר בציווי שנועד להבטיח את שלום הציבור בתחומי הפעילות השוטפים ביותר והחיוניים ביותר. אם כך, הרי ששיקול המדיניות שדורשת להשריש ולאחד דפוסי התנהגות חיוניים וכן שיקול "היעילות" בעבירה מן הסוג הזה, מובילים גם הם לאותה מסקנה. עיקרון החוקיות וסע' 34 כא' לחוק העונשין, כמו כן, דברי כב' השופטת בייניש שהוזכרו אשר לפיהם תיקון 39 מחייב אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן ולהותירו רק לעבירות שסווגו ככאלה עפ"י הדין לרבות ההלכה הפסוקה - אין בהם כדי להוביל אותי למסקנה שונה וזאת לאור הקביעה לפיה אין מניעה לתור אחר סיווג העבירה כעבירה של אחריות קפידה בהתאם למבחנים שהונהגו עד לתיקון 39. כב' השופטת בייניש בחנה היטב את תכלית החקיקה, את הוראות החוק ואת מכלול השיקולים ורק לאחר עריכת בחינה משולבת הגיעה למסקנה אליה הגיעה, וזאת ביחס להוראות הסעיפים הספציפיים שנדונו בפסק דין "לקס". יש מקום גם לציין כפי שהוזכר מקודם כי בהתאם לדברי כב' הנשיא ברק בעניין "אורן בנגב" שגם הוא הוזכר לעיל, יש מקום לקבוע לגופו של עניין ולגופה של עבירה, אם מדובר באחריות קפידה אם לאו. בנוסף, כב' השופטת בייניש ציינה כי יש לנהוג בדרך המצמצמת כל עוד אין קביעה המחייבת מסקנה אחרת. לדעתי, במקרה דנן ובהתאם לדברים שצוטטו, ניתן להגיע למסקנה אחרת המתחייבת מסוג העבירה, אופיה וכן בהסתמך על המבחנים שנקבעו במגוון פסקי הדין. פרשנות אחרת יש בה כדי לאיין את התקנה ואת תכליתה מתוכן כלשהו וזאת לאור העובדה כי יהא קשה להוכיח וכמעט בלתי אפשרי להראות כי אותו אדם אשר הניח לחיה כלשהי לשוטט בכביש לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים. לטעמי, נטל הבאת הראיות יעבור לנאשם אשר החיה נמצאת בחזקתו ללמד כי הוא נקט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים. אם יראה הנאשם, כי עשה את כל אשר ניתן כדי למנוע את הימצאותה של החיה בכביש, אזי ניתן יהיה לפטור אותו מאחריות לאירוע המדובר, אך במקרה שלנו לא כך היה. הנאשם העלה טענה ערטילאית שהוא גידר את שטח המרעה שלו, אך לא המציא כל ראיה ולא המציא כל הסבר איך אותה פרה הצליחה להגיע ולשוטט בכביש. לא די בהעלאת גירסה בלתי אמינה, אלא יש צורך להראות כי הנאשם נקט בכל האמצעים. הנאשם לא הסביר איך הצליחה אותה פרה להגיע ולשוטט בכביש. ניסוח תקנה 137, גם הוא מלמד על כוונת מחוקק המשנה לשייך את העבירה הזאת כעבירה של אחריות קפידה. באותה תקנה צויין, כי מי שבידו ההשגחה על בעל חיים ימנע אותו מלעלות על דרך. היה על הנאשם ללמד ולהראות כי הוא עשה את כל אשר ניתן כדי למנוע את אותה חיה "תחת פיקוחו" מלעלות על הדרך, אך הוא לא עשה כן. עובדה היא שאותה פרה נמצאה על הכביש בשעת ערב ונוכחותה בכביש היא זו שגרמה להתרחשות התאונה. ו. מסקנה לאור כל האמור לעיל, מסקנתי הינה כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו אשר הביאו לסיכון חיי אדם, לגרימת נזק ולהתרחשותה של תאונת הדרכים. אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו. ניתנה היום ז' בחשון, תשס"ו (9 בנובמבר 2005) במעמד הנוכחים. דבור סאאב, שופט התובע טוען לעונש: מגיש הרשעות קודמות מוגש ומסומן ת/1. מדובר בנהג משנת 68' שצבר לחובתו 57 הרשעות קודמות. בית המשפט התייחס בהכרעת הדין לסיכון הטמון באי השגחה על בעל חיים שיכלו להיות לו תוצאות קשות. אני מבקש להטיל על הנאשם פסילה לתקופה משמעותית, פסילה על תנאי וקנס הולם. ב"כ הנאשם טוען לעונש: פרנסתו היחידה של הנאשם היא בעבודתו כבעלים של עדרי בקר, עבודתו זו מחייבת את הנאשם לעשות שימוש יומיומי ברכב לצורך עיסוקיו ורק באמצעות רכב יכול הנאשם להתנייד על מנת לפקח ולהשגיח על עדריו. מכאן שגזירת עונש של שלילת רישיון הנהיגה של הנאשם תמנע מהנאשם לנהל את עדריו ועקב כך תישלל מהנאשם האפשרות להמשיך לעסוק בעבודתו כבעלים של עדר בקר. דבר שיגרום לפגיעה קשה ביותר, במקור פרנסתו היחיד של הנאשם ובזכותו להתפרנס בכבוד ואף עלול להביא לקריסה מוחלטת של עסקו. יצויין, כי אין כל קשר או זיקה בין העבירות בהן הורשע הנאשם לבין עונש של שלילת רשיון נהיגה שכן אין לעבירות אלה כל נגיעה שהיא לנהיגתו של הנאשם. בית המשפט מופנה לרע"פ של בימ"ש עליון 4484/92, סיירה רפאל נ. מ"י, פ"ד מ"ו 5, 176, שם נקבע כי העונש של שלילת רשיון נהיגה תכליתו לסלק מהכביש נהגים בלתי זהירים המסכנים את עצמם ואת זולתם, מדובר בעונש שראוי להטילו על נהגים רשלניים. ברם, בענייננו לא דבק כל רבב או פגם בנהיגתו של הנאשם ויש אף לומר, כי נהיגתו איננה רלוונטית כלל לכתב האישום. מכאן שאין מקום להטיל על הנאשם עונש של שלילת רשיון נהיגה. לפיכך, בהתחשב בפגיעה החמורה בחופש העיסוק של הנאשם ויכולתו להתפרנס בכבוד. שלילת רשיון הנאשם הינה בלתי מידתית ובלתי סבירה ואין להטיל עונש זה על הנאשם. יש לציין כי הנאשם הוא אדם נורמטיבי בעל אופי נוח ויציב בשום שלב, לא הייתה לו מודעות לכך שמתבצעת עבירה, לפחות לא בפועל. כן יצויין כי הנאשם לא הפיק רווח כלכלי או אחר מביצוע העבירות עליהן הורשע. לסיום אני מבקש להוסיף מידה של התחשבות אפילו מחמת ספק, בחוסר זהירותו של הנהג שהיה מעורב בתאונה, ד"ר ברוך חרש שנהג את מכוניתו בעת התאונה. ג ז ר - ד י ן הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בהתאם לעובדות כתב האישום לא השגיח הנאשם על בעל חיים שהיה בחזקתו, כך שביום 14.3.02 בסמוך לשעה 20:15 שוטטה פרה בקטע הכביש 89 ללא השגחת הנאשם. אותה עת נסע בכביש רכב מסחרי מכיוון עין זיתים לכיוון צפת. כתוצאה מהעובדה שאותה פרה ניצבה במרכז הכביש, התרחשה תאונה אשר כתוצאה ממנה נגרם נזק לרכוש ונפגע אדם. נגע תאונות הדרכים היכה שורשים עמוק באדמה הפוריה של התנהגות רשלנית או התנהגות בניגוד לחוק הקיימת בתודעה של ציבור המשתמשים בדרך, או ציבור של אנשים הגורמים בהתנהגותם למפגעים שיש בהם כדי להביא להתרחשותן של תאונות דרכים. בבואי לגזור את הדין, שם אני לנגד עיניי את חומרת העבירה ואת השלכותיה וכן את עברו התעבורתי של הנאשם, כפי שהוצג היום לעיוני על ידי התובע המלומד. מנגד, נסיבותיו האישיות וכן נסיבות ביצוע העבירה כפי שנשטחו היום בהרחבה על ידי הסניגור המלומד משמשים גם הם נר לרגליי בבואי לנווט את העונש לכיוון התוצאה הרצויה והראויה. הנאשם נוהג החל משנת 1968 ולחובתו 57 הרשעות קודמות. זו לא הפעם הראשונה שהנאשם מורשע בהשארת בעל חיים ללא השגחה. ראוי להדגיש, כי התופעה של בעלי חיים המשוטטים בכבישי הצפון הינה תופעה רחבת ממדים, מסוכנת אשר הביאה במקרים מסויימים לגדיעת חיי אדם ולתוצאות בלתי הפיכות והרות אסון. בעליו של עדר מקנה חייב לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי לוודא כי בעל חיים לא ישוטט חופשי בעורק תנועה, דבר שיכול לגרום לנזק למשתמשים בדרך. לאחר ששמעתי את דבריהם של ב"כ התביעה ושל ב"כ הנאשם ושקלתי את נסיבות המקרה אני מטיל בזה על הנאשם את העונשים כדלקמן: אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך -. 3,500 ₪ או 35 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו. הקנס ישולם ב- 7 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 4.12.05 ואילך. איחור בתשלום אחד יעמיד את הקרן לפירעון מידי. הנני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים. הנני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 6 חודשים. הפקדת רשיון הנהיגה תעשה לאלתר במזכירות בית משפט השלום בצפת. הנאשם רשאי לנהוג היום עד השעה 16.00. הודע על זכות ערעור בבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מיום הודעת גזר הדין. בעלי חייםמשפט פלילי