מהי מדיניות הענישה הראויה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים ? מדיניות הענישה, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, באירוע שהוא תאונת דרכים, הובהרה בע"פ 8382/03, איאד חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 139 (שהוא ערעור על פסק דינו של השופט שפירא בבית משפט זה בת"פ 376/01). בבית המשפט המחוזי בחיפה, הועמד הנאשם לדין על עבירת הריגה. בתאונת הדרכים נשוא כתב האישום הנ"ל, מצאו מותם שלושה נוסעי רכב. בית המשפט המחוזי מצא את הנאשם אשם בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו עונש של 3 שנות מאסר. בערעור בבית המשפט העליון גובשה הסכמה בין הצדדים, לפיה תומר העבירה בה הורשע הנאשם לעבירה של גרימת מוות ברשלנות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות בהן גרימת המוות היא תוצאה של רשלנות חמורה, וכאשר נגרם מותם של מספר קורבנות, יש מקום לאמץ את מדיניות הענישה שקבע בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה. בית המשפט העליון קבע, כי קיים צורך בגישה עונשית מחמירה כלפי אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים וזאת כחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים. בית המשפט העליון ציין כי בכל מקרה יש לשקול נסיבות מיוחדות ועניינו האישי של נאשם, על רקע מדיניות זו. בשים לב לאמור לעיל ובהתחשב בעובדה שרשלנותו של הנאשם שם נמצאה כרשלנות חמורה, גזר על הנאשם 24 חודשי מאסר (במקום 36 חודשי מאסר שנגזרו ע"י בית המשפט המחוזי) והשאיר על כנו את העונש של 20 שנות פסילה וכן עונש של מאסר מותנה. ברע"פ 4261/04, פרין נ' מדינת ישראל נדון מקרה בו הורשע הנאשם בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה, פסילת רשיון לתקופה של 10 שנים וקנס כספי. ערעורו של הנאשם לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור ככל שהדבר מתייחס לעבירה בה הורשע הנאשם והשאירה על כנה. בכל הנוגע לענישה קבע בית המשפט העליון כי ענישה חמורה היא מרכיב שאין בלתו בהתמודדות הקשה עם תופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו, וברגיל, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, השתת עונש חמור, הכולל הורדת הנהג מהכביש לתקופה ארוכה ומאסר בפועל. עם זאת אין זהו כלל חלוט ויש ששיקולים של צדק יעמידו עילה להתערבות ולהקלה בעונש. כמו כן נפסק כי המציאות מלמדת כי לעיתים, חוסר תשומת לב או התרשלות רגעית עלולים להסתיים באסון כבד. במקרים כאלו, אף כי יש בהם כדי לבסס הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עשוי בית המשפט, בנסיבות חריגות, להמנע מהטלת עונש של מאסר בפועל, ולהסתפק בפסילת רשיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שרות. במקרה הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי התרשלותו של הנאשם בנסיבות התאונה שם היתה התרשלות מזערית. בהתאם, ועל אף התוצאה הקטלנית, קבע בית המשפט כי זהו אחד המקרים החריגים בהם ראוי לתת לנסיבותיו האישיות של הנאשם, משקל משמעותי יותר ולהמנע מגזירה של עונש מאסר בפועל. בית המשפט העליון אף הפנה לפסק דין קודם שניתן ברע"פ 4732/02, ענת סורפין (לביא) נ. מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 760, גם שם קבע בית המשפט כי בנסיבות מקרה של רשלנות רגעית ואי תשומת לב, על אף תוצאה קטלנית, יש מקום להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שרות, וזאת כחריג לכלל של עונשים מרתיעים. מכאן, שאין למעשה הבדל במדיניות הענישה העולה מפסקי הדין. עיון מדוקדק בהם מראה כי בכל שלושת פסקי הדין הנ"ל קובעים שופטי ההרכב, כי הכלל הוא להחמיר בענישה ולגזור עונשי מאסר משמעותיים בפועל, גם על מי שהורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, זאת כדי להלחם בנגע תאונות הדרכים. במקרים חריגים, בהם מדובר בהתרשלות מזערית, ניתן לסטות ממדיניות הענישה הראויה ולהפחית את עונש המאסר במידה בה ניתן יהיה לרצותו בעבודות שרות. בשים לב למדיניות הנ"ל יש לבחון גם את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. משפט פלילימקרי מוותמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכים