הכרעת דין השאלה בקליפת אגוז כנגד הנאשם עוז דורון (להלן: "הנאשם") הוגש כתב אישום בגין אי ציות לתמרור ב- 35 בכך שנסע בדרך בה מותרת הנסיעה לאוטובוס ציבורי בלבד בניגוד לתקנה 22א לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. נוסיף גם כי בדרך קיים תמרור א- 43 המתיר כניסת רכב לצורך פריקה וטעינה משעה 09:00 עד שעה 11:00 ומשעה 22:00 עד השעה 06:00 למחרת. אין חולק כי השעה בה נסע הנאשם הינה בגדר השעות המוגדרות בתמרור כמותרות לפריקה וטעינה. במקרה שלפנינו נדרשים אנו להכריע בשאלה מהי פריקה וטעינה לצורך תמרור זה? ונקדים ונתאר את מעשי הנאשם שאין לגביהם חולק. הנאשם נסע במקום עם אשתו על מנת לפרוק עשר דוגמאות של יומני שנה לידיו של מר יעקב מלכה (לצורך התקשרות עסקית). מר יעקב מלכה הגיע מחוץ לעיר על מנת לקבלם והמתין לנאשם בבית קפה "ארומה" בתחנה המרכזית. הנאשם נכנס לרח' יפו והוריד את אשתו ליד התחנה המרכזית על מנת שתמסור למר יעקב מלכה את היומנים. או אז הגיע השוטר בן מיכאל נחום (להלן: "השוטר") ורשם לנאשם דו"ח בגין אי ציות לתמרור ב- 35. השאלה לכן היא האם מעשי הנאשם מהווים פריקה וטעינה? גדר המחלוקת בין הצדדים הינו משפטי גרידא והוא בשאלה האם נהג הפורק סחורה לצורך עסקי עומד בתנאי התמרור גם אם הוא נוסע ברכב פרטי, משקל הסחורה אותו הוא פורק הינו קל, הוא משתמש במלווה, ואין לו קשר לעסקים באיזור התמרור. טענות הצדדים הצדדים טענו בפני בכתב ובהרחבה רבה (ואולי ביותר מהנדרש), ורק בשל כך מן הנימוס להתייחס לטענותיהם. לטענות התביעה אין בנסיעת הנאשם משום נסיעה לצורך פריקה וטעינה וזאת מהסיבות הבאות: - הנאשם נסע ברכב פרטי. - הנאשם נסע עם אשתו, ומשכך יכל להורידה במרחק מה ממקום המפגש ומבלי להיכנס לרח' יפו. - אין מדובר בפריקה וטעינה מבית עסק כי אם במפגש עם סוכן שהוא נייד. - מדובר במטען קל משקל שניתן לשאתו ממקום למקום. - מעל הכל מציינת התביעה כי יש לתת פירוש צר יותר למילים "פריקה וטעינה" ככל שהדבר נוגע להיתר לנסוע במקום אסור בנסיעה, להבדיל מהיתר הניתן להחנות במקום האסור לחניה. לטענת הנאשם נסיעתו מהווה נסיעה לשם פריקה וטעינה, היות ואין חולק כי הייתה פריקה של סחורה וכי הפריקה הייתה למטרה עסקית. ממילא אין נפקות לעובדה כי הנאשם נסע ברכב פרטי, משקל המטען היה קל, וכי אשת הנאשם היא זו שנשאה את הסחורה. הרציונל שבבסיס ההיתר להחנות ו/או ליסוע במקום בו הפעולה אסורה, לצורך פריקה וטעינה על התכלית של תמרור המתיר חניה לצורך פריקה וטעינה עמד הש' זמיר בפסק דין לוין עליו הסתמכו הן התביעה והן ההגנה (ע"פ 2940/94 צבי לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 545). אעיר כי לצורך בחינת התכלית אין נפקות להבחנה אם מדובר בהתרת חניה או נסיעה. הש' זמיר היטיב להגדיר זאת כך: "התכלית של תמרור האוסר חניה פרט לפריקה וטענה היא, בראש ובראשונה, לשרת את האינטרס הציבורי. תמרורים כאלה מוצבים בדרך כלל בדרך עירונית בה הרחוב צר, וחנייה של מכונית בצד הרחוב תוסיף ותצר אותו, באופן שישבש את תנועת המכוניות. תמרור האוסר חניה ברחוב כזה משרת את האינטרס הציבורי בתנועה שוטפת של מכוניות. אולם, לעתים האיסור לחנות אפילו לצורך פריקה או טעינה עלול לגרום קושי גדול. כך הדבר במיוחד באזורי מסחר ומלאכה, הן למחזיקים בבתי העסק והן למובילים מטען לבתי העסק או מבתי העסק. ויש מקומות בהם רוחב הרחוב מאפשר חניה לצורך פריקה וטעינה, מפעם לפעם, לפרקי זמן קצרים, בלי שיגרם שיבוש חמור לתנועת המכוניות. במקום כזה ניתן להתחשב הן באינטרס הציבורי והן באינטרס הפרטי ולאזן ביניהם. לצורך זה ניתן לדחות את צורכי הציבור בפני צורכי הפרט במידת-מה, היא המידה הנדרשת להשגת האיזון הראוי. וזו תכלית התמרור המתיר העמדת רכב לצורך פריקה וטעינה, מיד וללא הפסקות, מקום שהעמדת רכב אסורה לצורך אחר. פירוש ההגדרה של חניה צריך לשרת את תכלית החקיקה, כלומר, את האיזון הראוי שבין צורכי הציבור לבין צורכי הפרט. אכן, כל פירוש שינתן לא יוכל, כשהוא לעצמו, לקבוע בצורה מדוייקת את נקודת האיזון בכל מקרה ומקרה. הרבה תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה. עם זאת, הפירוש עשוי להתוות נוסחת איזון שתשרת את תכלית החקיקה" (שם, בעמ' 550-551). תכלית החוק מחייבת בחינת נסיבותיו של כל עניין ועניין ומבלי להיצמד לפירוש הדווקני והצר של המילים "פריקה וטעינה". אולם נראה כי קיימים תנאי סף יסודיים ובסיסיים לכל מקרה של פריקה וטעינה. הש' זמיר מסכם בקווים כלליים את תכלית החקיקה ומציין כי : "תכלית החקיקה מצדיקה, לדעתי, הבחנה בין נהגים שעיסוקם בהובלת מטענים אל חנויות, בתי מלאכה, מחסנים ובתי עסק אחרים, או מבתי עסק כאלה, לבין נהגים אחרים. תמרורים האוסרים חניה פרט לפריקה וטעינה מוצבים בדרך כלל ליד בתי עסק למיניהם, להבדיל מבתי מגורים. כך הדבר משום שתמרורים מסוג זה נועדו, קודם כל, לשמש את המכוניות המשרתות את בתי העסק" (שם, בעמ' 550-551). מן האמור עולה כי מטרת האפשרות לפריקה וטעינה היא איזון בין נוחות הציבור בכללותו השולל הכנסת רכבים למקום, לבין צורך חיוני לבתי עסק הקיימים במקום. ברור כי בית עסק איננו יכול להתקיים ללא מתן אפשרות לפריקת וטעינת סחורה. כל חנות, בית קפה, סופר-מרקט וכל עסק זקוקים למתן אפשרות להעברת מטען כדי להתקיים. מטרת ההיתר היא לאפשר להן זאת. ממילא מניח ההיתר בחובו שלושה תנאי סף אשר בלעדיהם אין אנו נכנסים כלל לבחינה הנסיבתית בדבר המשמעות שיש לתת לסוג הרכב, משקל המטען וכד'. שלושת תנאי הסף הם: - קיומו של בית עסק אליו פורקים את הסחורה. - פריקת הסחורה הינה למטרה עסקית (להבדיל מפרטית). - קיומו של קשר סיבתי בין בית העסק לבין הסחורה הנפרקת. ובלשון פשוטה יותר, פריקת הסחורה הינה לאותו בית עסק ולמטרה עסקית. אם הללו לא קיימים, הרי אין טעם להיכנס לשאר הטענות שאליהן התייחסו הצדדים בלהט. הסיבה לכך פשוטה. מטרת החקיקה איננה לאפשר פריקה וטעינה של כל סחורה באותו מקום. שאם לא כן, יכולים צדדים לקבוע ביניהם את מקום התמרור כמקום מוסכם לפריקה וטעינה וממילא הפכה מטרת המחוקק פלסתר. ההשלכות למקרה שלפנינו במקרה שלפנינו לא היה קיים קשר סיבתי בין בית העסק אליו פרק הנאשם את הסחורה לבין הסחורה הנפרקת. היינו, הנאשם אכן פרק סחורה לצורך מטרה עסקית, הסחורה נפרקה אל בית עסק - קפה ארומה. אלא שלא התקיים קשר סיבתי בין פריקת הסחורה לבין בית העסק. בית העסק לצורך סוגיה זו אינו קפה ארומה כי אם הסוכן יעקב מלכה אשר ישב בקפה ארומה. באותה מידה יכל מר יעקב מלכה להמתין לנאשם במקום אחר. במקרה בו בחרו הצדדים מראש להיפגש במקום בו אסורה חניה ו/או נסיעה, הרי מתן פטור לצורך פריקה וטעינה תאיין את מטרת ההיתר. כך יקבעו להם אנשי עסקים פגישות במקומות ציבוריים כמו התחנה המרכזית וכל פריקת מסמך לשם תהווה פריקה וטעינה. ברור שלא לכך התכוון המשורר. במקרה שכזה, אין אנו נצרכים כלל לאיזון אותו קבע המחוקק בהיתר לפרוק ולטעון היות ולא קיימת כלל התנגשות - אין כל בית עסק רלוונטי הממוקם באותו רחוב האסור בנסיעה. אודה ולא אבוש, כי אם הנאשם היה פורק 10 דוגמיות של קפה לבית קפה ארומה ייתכן מאד, ומבלי להכריע בעניין, כי היה מזוכה מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. אלא שלא כך הם פני הדברים. הצדדים הודו כי בחרו להיפגש בתחנה המרכזית כי זהו מקום המפגש הנוח להם (ר' דברי העד מלכה בעמ' 4 לפרו' ש' 23-24), אולם הדבר נאסר עליהם בתמרור. אחרית דבר לאור האמור לעיל, והעובדה שלא היה כל קשר בין הפריקה לבין המקום, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. משפט תעבורהתמרורים