הכרעת דין ספור המעשה וטענות הצדדים אפתח ואומר כי החלטתי לזכות את הנאשם מכל אשמה. 1. ספור המעשה פשוט הוא עד מאוד. הנאשם, הואשם כי ביום שישי בשבוע, בתאריך 7.1.2005 בסמוך לשעה 10:45 בבוקר לא ציית לתמרור ב-29 ועצר את רכבו בדרך בצד שבו מוצב תמרור המורה על איזור קנס מוגדל. על כך רשם לו השוטר הודעת תשלום קנס. 2. לכאורה סיפור שגרתי אולם לנאשם הייתה טענה מאוד לא שגרתית. לגרסתו, חזר מקניות עם בתו הקטנה כבת שבע בדרכם לביתם. בהגיעם סמוך למקום האירוע אמרה לו בתו כי היא חשה ברע וצריכה להקיא. אשר לכן עצר לה את האוטו בצד הדרך, והילדה ירדה לשולי הדרך שם אכן הקיאה. 3. במהלך האירוע הופיע השוטר שאותו ראה הנאשם והחל לרשום לו דו"ח. הנאשם טען בלהט כי ביקש להסביר את האירוע לשוטר אך השוטר סירב כלל לשמוע אותו. לשיטתו אמר לו השוטר כי "נמאס לו כבר מכל ההסברים", רשם את הדו"ח מבלי לשמוע את טענותיו ושם את הדו"ח על האוטו כ - "דו"ח הדבקה". זאת מבלי למלאת כלל את פרטי הנהג אלא תוך כדי רישום פרטי הרכב בלבד. על התנהגות זאת כעס מאוד הנאשם והגיש את בקשתו להישפט לפני. בגרסתו זו דבק הנאשם לפני לאורך כל הדרך החל מישיבת ההקראה ועד לסיכומיו לפני. 4. מטעם התביעה העיד השוטר רושם הדו"ח שלא זכר את האירוע מעבר לכתוב במזכר. לטענתו, לא ייתכן כלל וכלל כי ייתן דו"ח לנהג בנסיבות מעין אלו. השוטר טען לפני כי אפילו היה מתחיל ורושם דו"ח כזה עקב טעות, היה מבטלו ורושם מזכר המסביר את שאירע. עוד טען השוטר כי לא ייתכן ונהג ישהה באוטו בנסיבות כאלו ומן הסתם ירד ממנו על מנת להיות עם בתו. אשר לכן, לא ייתכן סיפור מעין זה. על חובת בעל הסמכות לשמוע את חובת הנפגע כנגדו מופעלת הסמכות 5. אין חילוקי דעות כי הנאשם לפחות היה ברכבו. גם בדו"ח אותו רשם השוטר מופיע במפורש כי "הנהג ישב ברכב". השאלה הנשאלת מאליה לכן היא מדוע רשם השוטר לנאשם דו"ח הדבקה ולא ביקש את פרטיו על מנת לרשום את הדו"ח על שמו של הנהג. הפעולה הטבעית ביותר של כל שוטר היא לשמוע את תגובת החשוד ולרושמה בדו"ח. אלא שזה לא נעשה במקרה לפנינו. 6. השוטר שהיה ער לכך, העלה טענה משפטית מקורית. לטענתו, האשמה היא עצירה במקום שאסור לעצור בו. אלא שהוא כפי הנראה לא ראה את הנאשם עוצר במקום, אלא רק את הרכב כשהוא עומד במקום. ממילא אין הוא יכול לתת דו"ח לנאשם שכן אולי לא הנאשם הביא מלכתחילה את הרכב למקום. השוטר הסביר כי יתכן שאדם אחד יביא את הרכב ויחנה אותו במקום אסור. אחר כך, בן/בת זוגו או אדם אחר ניגשים לקחת את הרכב משם. אי אפשר להאשים את האדם השני בעצירה שכן לא הוא עבר את העבירה. על כן הפתרון הוא בדו"ח "הדבקה" שבו האחריות עוברת אל בעל הרכב. שוב, היה זה הסבר בדיעבד משום שהשוטר לא זכר לטענתו את האירוע. 7. טיעון זה הנו מעניין אך לחלוטין איננו רלוונטי למקרה שלפנינו. הרי הנאשם היה באוטו ורצה לדבר עם השוטר, אשר לכן מה חשיבות ישנה לעובדה שהשוטר לא ראה מי עצר את הרכב? על השוטר היה לשאול בפירוש את הנאשם האם הוא זה אשר עצר את הרכב במקום. רק אם היה הנאשם אומר לשוטר שידו לא הייתה במעל, היה היגיון בטענה זו. 8. לא הצלחתי להבין מדוע לא שאל השוטר את הנאשם לגרסתו. אחד מכללי הצדק הטבעי שאין עליהם חולק הוא כי ישנה זכות לבעל העניין להשמיע את דברו. כידוע, אחרי שקיין הרג את הבל, פנה אליו אלוקים בשאלה "אייה הבל אחיך"? נשאלת השאלה למה שאל זאת אלוקים, וכי לא ידע מה קרה בין קין להבל? ואחת התשובות במדרש היא כי אלוקים רצה קודם כל לשמוע את תגובתו של קיין (שכן חובתו של כל דיין לשמוע את בעל הדין, גם אם הכל ידוע). מה שטוב לאלוקים לא טוב לשוטר? 9. זכות השמיעה של האזרח כבר הוכרה בשורה ארוכה של פסקי דין. כך למשל קבע כבוד המשנה לנשיא פרופ' מנחם אלון בבג"צ 4112/90 - האגודה לזכויות האזרח נ' אלוף פיקוד הדרום . (פ"ד מד(4), 626 ,עמ' 637-638 ) "ועד כמה מהותית וחשובה היא זכות הטיעון, שאף אם הדבר ברור ובטענות שייטענו לא יהא כדי לשנותו, צריך ותינתן לבעלי הדין זכות הטיעון בפני בית המשפט, בטרם יוציא זה את פסק דינו". כך גם כתב כב' השופט פרופ' זמיר בזמנו כי "השמיעה כשלעצמה היא תכלית. לפיכך יש תועלת בשימוע אפילו נראה כי אין בשימוע כדי לשנות את החלטת הרשות" (י' זמיר, הסמכות המינהלית 810 (כרך ב', 1996)). 10. מכל אלה עולה כי יש זכות עומדת בפני עצמה לשימוע. אפילו במקום שבו ידועים הטעונים וברור וגמור כי אלו לא יעמדו לאזרח, חובה על הרשות לשמוע את האזרח. והדברים אמורים בכל פקיד ופקיד של הרשות המפעיל את סמכותו, החל מבית המשפט העליון וכלה באחרון הפקידים והשוטרים. 11. אכן, זכות זו היא לעיתים תיאורטית משום שהטיעונים ידועים וההחלטה ברורה מראש. אך למרות כל זאת, אין חולק על קיומה. אולם קל וחומר בן בנו של קל וחומר כי יש תועלת וערך לזכות זאת במקרים כגון המקרה שלפנינו. בנסיבות שטוען להן הנאשם יש הסכמה גורפת בין הנאשם, השוטר, והתובע כי לא היה מקום לרשום לו את הקנס. אלא שטענת התביעה הייתה כי לא אלה היו הנסיבות, אולם בלא לשאול את חתן השמחה - הנאשם, כיצד יודעת התביעה כי לא אלו היו הנסיבות? 12. ברור וידוע כי לו היה השוטר שואל את הנאשם לדעתו, והיה מקבל את גרסתו לגבי הבת, היה ניתן לבדוק זאת בו במקום. אם הגרסה הייתה שונה, לא היה יכול הנאשם להעלות כעת את גרסת הבת. אולם משלא נשאל על כך, ודבר לא התבקש ממנו, על כורחנו חייבים אנו לקבל את גרסת הנאשם שלא נסתרה כלל. על אחריותו וחובתו של שוטר בעת רשימת הודעת תשלום קנס 13. עד כמה שאין הדבר מובן מאליו, בנסיבות מסוימות גדולה סמכותו של שוטר מסמכותם של בתי המשפט, ונסביר. לשוטר קיים שיקול הדעת מתי ואיך לרשום דו"ח. למרות הניסיון הישראלי (וכן הבינלאומי) להגביל ולהסדיר את שיקול דעתם של השוטרים, הרי מקובל במחקר הקרימינולוגי להניח ששיקול דעת זה אכן קיים, וקשה מאוד להתמודד עמו ולצמצמו. לעומת זאת בתי המשפט אינם יכולים כמעט לבטל כתבי אישום ו/או קנסות שהוטלו על ידי אזרחים. כל אזרח נתקל במצב שבו שוטר מחליט בסופו של דבר שלא לרשום דו"ח מסיבות אלו או אחרות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות). אולם ברגע שהחל השוטר להניע את גלגלי התהליך, כמעט ובלתי אפשרי לבטל את הדו"ח. 14. יחד עם סמכות מרחיבה זו, באה גם האחריות. לא ייתכן ששוטר ירשום הודעת תשלום קנס לאזרח כלאחר יד וללא שישמע בצורה הוגנת את תגובת האזרח. אחרי ככלות הכל, יתכן מאוד כי לאזרח יש הסבר שאם ישמע על ידי השוטר ישנה את החלטתו. דומני שהדברים ידועים וישנה הסכמה לגביהן, אולם כנראה קשה יותר לבצעם. פיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין 15. על פי סעיף 80 לחוק העונשין, משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו. נדמה לי שבמקרה שלפנינו, בו נפגעה זכותו הבסיסית של הנאשם להגן על עצמו, מן הראוי כי ישולמו פיצויים לנאשם. 16. אני ער לעובדה כי לא ניתן למנוע לחלוטין טעויות וכשלים. שוטרים הם בני אדם בשר ודם וייתכן ויטעו כפי שיכול לטעות כל בעל סמכות. אולם במקרה שלפנינו לא מדובר על טעות סבירה אלא על התנהגות שאסור שתקרה. ככלל, מן הראוי שכל שוטר ידע שיחד עם סמכותו הרחבה באה גם אחריותו ועליו להתנהג בזהירות יתירה בעניין זה. הודעת קנס ו/או זימון לבית משפט שיוצאים תחת ידיו צריכים להיות נקיים ומושלמים כמידת האפשר. שוב, טעויות ייתכן ותקרינה אך יש טעויות/התנהגויות שאסור שתקרינה, ואם תקרינה, יהיה מי שיתן את הדין ולא על הנאשם לשאת בכך. סוף דבר לסיכומו של דבר, לאור כל מה שכתבתי למעלה, החלטתי לזכות את הנאשם. בנוסף, התביעה תשא בהוצאות בסך 200 ₪ על פי סעיף 80 לחוק העונשין שישולמו לנאשם תוך 45 מהיום. זכות ערעור לשני הצדדים תוך 45 יום מהיום לבית המשפט המחוזי בירושלים. משפט תעבורהתמרורים