המבקש טוען, כי יום לפני המועד שנקבע לקיום משפט תעבורה ביקש להגיש לבית המשפט בקשה לדחיית מועד בגין מחלה, אך בשל טעות נשלחה הבקשה לבית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה במקום לבית המשפט לתעבורה ברמלה. כתוצאה מכך נשפט המבקש שלא בפניו ובית המשפט לתעבורה ראה באי התייצבותו הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום. להלן החלטת בית המשפט בנושא שליחת בקשה לבית המשפט הלא נכון: החלטה בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' קפלן-הגלר) מיום 6.4.05, אשר דחה את הערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופט א' הדר) מיום 10.8.04 וכן את הערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופטת ר' טאובר) מיום 15.10.98. המבקש קיבל ביום 27.8.98 הזמנה להתייצב למשפט בפני בית המשפט לתעבורה ברמלה, בה יוחסה לו עבירה של אי ציות להוראות שוטר, לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. המבקש טוען, כי יום לפני המועד שנקבע לקיום המשפט ביקש להגיש לבית המשפט בקשה לדחיית מועד בגין מחלה, אך בשל טעות נשלחה הבקשה לבית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה במקום לבית המשפט לתעבורה ברמלה. כתוצאה מכך נשפט המבקש ביום 15.10.98 שלא בפניו ובית המשפט לתעבורה ראה באי התייצבותו הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום. על רקע זה גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש עונש של פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך חודש, עונש של פסילה על-תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וכן קנס בסך 1,000 ₪. לטענת המבקש, פסק הדין האמור לא הומצא לו והגיע לרשותו לראשונה רק ביום 26.7.04, בעקבות פנייתו לבית המשפט לתעבורה. מתיק בית המשפט עולה כי פסק הדין נשלח למענו של המבקש, אך לא נדרש על ידיו. המבקש טוען כי נודע לו על כך שנשפט שלא בפניו רק ביום 5.5.99, עת הגיע לביתו שוטר אשר הודיע לו כי ביום 15.10.98 נפסל על ידי בית המשפט לתעבורה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך חודש ותפס את רישיונו. המבקש טוען כי סבר שעם הפקדת רישיונו הסתיימה הפרשה וכי נודע לו שהושת עליו גם קנס רק בחודש יולי 2004, לאחר שפנה למשרד הרישוי על מנת לברר מדוע לא נשלחו אליו טפסים לחידוש תוקף רישיונו. בעקבות זאת פנה המבקש לבית המשפט לתעבורה בבקשה לקבל את פסק הדין בעניינו וזה נשלח אליו, כאמור, ביום 26.7.04. ביום 10.8.04 הגיש המבקש לבית המשפט לתעבורה בקשה לביטול פסק דינו מיום 15.10.98, אשר, כאמור, הומצא לו, לטענתו, רק ביום 26.7.04. המבקש טען כי מן הדין לקבל את בקשתו הן משום שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון והן משום שהדבר דרוש על מנת למנוע עיוות דין, לנוכח כפירתו בעבירה המיוחסת לו. הבקשה התמקדה בביטול גזר הדין של בית המשפט לתעבורה ובאופן קונקרטי בביטול עונש הקנס, מאחר שהמבקש ריצה כבר את יתר מרכיבי עונשו. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה, אך קבע כי לפנים משורת הדין תבוטל ריבית הפיגורים במידה והמבקש ישלם את הקנס עד ליום 1.10.04. בעקבות זאת שילם המבקש את הקנס שהושת עליו, אך במקביל הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת בית המשפט לתעבורה. לחילופין הופנה הערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט לתעבורה מיום 15.10.98. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נחלקו הצדדים בשאלה האם תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: תקנות סדר הדין הפלילי), הקובעת חזקת מסירה של מסמכים מסוימים שנשלחו בדואר רשום גם בלא חתימה על אישור המסירה, חלה גם על המצאת פסק הדין בענייננו. בא-כוח המבקש טען כי תקנה זו אינה חלה על המצאת פסק הדין, בעוד שבא-כוח המשיבה טען כי משנשלח פסק הדין למבקש בדואר רשום, אך לא נדרש על ידיו, אכן חלה חזקת המסירה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, תוך אימוץ כל נימוקי המשיבה. בתוך כך מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על התנהלות המבקש, אשר נקט בגישת "שב ואל תעשה" במשך שש שנים וכעת מנסה לתקוף את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש שאלה בדבר היקף תחולתה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, הקובעת כדלקמן: "חזקת מסירה 44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". לטענת המבקש, חזקת המסירה הקבועה בתקנה זו חלה אך ורק על המסמכים הנקובים במפורש בתקנה, אך לא על פסק דין שניתן שלא בפני הנאשם. המבקש טוען כי על פסק דין כאמור חלות ההוראות הכלליות לעניין המצאת מסמכים, הקבועות בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ולפיהן המצאה במשלוח מכתב רשום מחייבת אישור מסירה. זאת, אלא אם נוכח בית המשפט כי המצאה כאמור לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המכתב או לחתום על אישור המסירה. על כן, טוען המבקש כי פסק דין שנשלח בדואר רשום ולא נדרש על ידי הנמען לא הומצא כדין וכי יש לראותו כמי שקיבל את פסק הדין של בית המשפט לתעבורה מיום 15.10.98 רק ביום 26.7.04. על רקע זה מבקש המבקש כי תינתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש שב וחוזר על שאר הטיעונים שהעלה בפני שתי הערכאות הקודמות ומבקש כי בית משפט זה יזכהו מן העבירה שיוחסה לו או לחילופין יבטל את גזר הדין שהושת עליו או למצער את רכיב הקנס הכלול בו. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. השאלה שמעורר המבקש ביחס להיקף תחולתה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי אינה מחייבת הכרעה במקרה זה. זאת, מאחר שהתנהלותו של המבקש, כפי שהיא משתקפת מן הבקשה, אינה מצדיקה ליתן לו רשות ערעור בפני בית המשפט העליון כערכאה שלישית. המבקש הזניח את עניינו במשך קרוב לשש שנים. לכל אורך הדרך התאפיינה התנהגותו ברשלנות ובאדישות. תחילה נמנע המבקש לברר מה עלה בגורל בקשתו לדחיית מועד הדיון בעניינו, אשר, כאמור, כלל לא הוגשה לבית המשפט הנכון. המבקש טוען, כאמור, שהבין כי נשפט שלא בפניו רק כאשר נתפס רשיונו. בהמשך, המבקש לא דרש את פסק הדין אשר נשלח אליו בדואר רשום, ואף משהפקיד את רשיונו, בהתאם לפסק הדין שניתן נגדו, עדיין לא ברר מהו העונש שנגזר עליו, אלא פשוט הניח, לטענתו, כי עם הפקדת הרישיון תמה הפרשה. רק מקץ קרוב לשש שנים גילה המבקש, לטענתו, את דבר הקנס שהושת עליו ורק אז החל לפעול נמרצות לביטול פסק הדין של בית המשפט לתעבורה ואף הביא את עניינו בפני שלוש ערכאות. נסיבות חריגות אלה של התעלמות מקיום הליכי המשפט ופנייה לערכאות, עולות כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. לפיכך, כאמור, איני רואה מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור. בתוך כך, אין לי אלא לאמץ את דברי הביקורת של הנשיא שמגר, אשר נאמרו, אמנם, בהקשר שונה של דחיית בקשתו של נאשם בעבירת תנועה לבטל פסק דין שניתן שלא בפניו מקום ששכח להתייצב למשפט, אך יפים הם גם לענייננו: "השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האיכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסידרם ובמועד שנקבע להם מעיקרו וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט, עומס נוסף שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר אינו מוצדק לגוף הענין. מי ששכח, יישא בתוצאות שיכחתו ולא הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לעניין ההליכים המשפטיים שנפתח נגדו". (ר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 279, 280). אשר על כן, הבקשה נדחית. משפט תעבורה