החלטה כנגד המשיב הוגש כתב אישום,על-פיו, ביום 24/07/04 , יצא את בסיסו כשהוא נוהג ברכב צבאי מסוג אביר-אמבולנס, למטרת נסיעה פרטית, היינו שלא למטרות הצבא, וזאת, ללא רישיון נהיגה תקף בכלל ולרכב מסוג זה בפרט. יתר על כן, המשיב נטל את הרכב ללא הסכמת בעליו. במהלך הנסיעה הקצרה, ביצע המשיב סיבוב פרסה אסורה על פי דין, תוך כדי הפנייה פגע המשיב בסככה וכך נגרם לרכב בו נהג נזק בסך של 1,425 ₪. בגין מעשים אלו ייחס כתב האישום למשיב את העבירות הבאות: שימוש ברכב צבאי שלא למטרות הצבא, לפי סעיף 79 (א) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955; נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10 (א) + 38(1) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה ברכב ללא רשות בעליו, לפי סעיף 36ב לפקודה; ופניית פרסה, לפי סעיף 44 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. המשיב, אשר ייצג את עצמו בערכאה קמא, הורשע על פי הודאתו ונגזרו עליו רכיבי ענישה כדלהלן: שישה (6) חודשי פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה צבאי או אזרחי; חודשיים (2) פסילת רישיון נהיגה צבאי ואזרחי על תנאי, למשך שנתיים; קנס בסך 150 ₪ שינוכה ממשכורתו הצבאית בשלושה (3) שיעורים עוקבים ושווים וכן פיצויים לצה"ל בסך 250 ₪ שינוכו ממשכורתו הצבאית בחמישה (5) שיעורים עוקבים ושווים. ערעור התביעה כוון כנגד קולת העונש. בין נימוקי התביעה צוין כי עונשו של המשיב הושת על פי הקבוע בסעיף 38(1) לפקודה אף על פי שהלכה למעשה, הורשע המשיב בסעיף 36ב לפקודה, הקובע פסילת מינימום של שלוש שנים. עוד גרסה המערערת כי חומרת העבירות בהן הודה והורשע המשיב מצדיקות הוספת רכיב של מאסר מותנה. בדיון שנערך בפניי, טען המשיב טענות שונות בנוגע לנסיבותיו האישיות הקשות וכן הצהיר כי אין בכוונתו להוציא רישיון נהיגה בתקופה הקרובה. בהסכמת הצדדים, קבעתי בהחלטתי מיום 4/05/05 להורות לגורמי הת"ש להכין תזכיר המפרט את מצבו האישי של המשיב וכן, אם עולה הצורך, את דרכי הטיפול מומלצות. ביום 7/06/05 העבירו הצדדים את עתירתם המשותפת לכבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו, על פיו, יוחמר רכיב פסילת הרישיון הצבאי והאזרחי ויועמד על שלוש (3) שנים, את יתרת מרכיבי הענישה ביקשו להתיר בעינם. לאחר עיון בפרטי התיק מצאתי את ההסכם ראוי בנסיבות העניין והנני בוחר לכבדו וליתן לו תוקף של פסק-דין. רכבצבא