החלטה 1. בפני החלטה על פיה מבקש הנאשם באמצעות ב"כ הוצאות בגין כתב אישום שהוגש כנגדו על נהיגה עם רישיון נהיגה שפג תוקפו, ולטענתו, כתבת אישום שהוגש שלא בצדק. כדי להבין את מהות הבקשה וסיבותיה, נתאר בקצרה את עובדות המקרה שלפנינו, ואחר כך נדון בשאלה מתי ואיך יוטלו הוצאות על התביעה, והאם יש מקום לכך לפנינו. עובדות המקרה שאין עליהן חולק 2. על פי צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002, נהיגה ברישיון שתוקפו פג עד ששה חודשים מהווה עבירת קנס שהעונש המוטל על הפרתה הוא קנס בסך 250 ₪ (יחד עם נקודות). אולם אם פג התוקף מעל ששה חודשים, מדובר בעבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, בגינה נרשמת לנהג הזמנה לדין ונמסר לו כתב אישום. 3. במקרה שלפנינו, הנאשם מר חמידאן אשרף (להלן: "אשרף") הואשם בכך שבתאריך 1.2.2005 נהג כאשר תוקף רישיון הנהיגה שלו פג עוד בתאריך יולי 2004. אשר על כן, רשם לו השוטר הזמנה לדין והוא הוזמן לבית המשפט להקראה ליום 10.3.05. 4. דע עקא שלנאשם היה רישיון נהיגה זמני תקף עד לתאריך 17.2.05 אותו הציג לשוטר. אלא שהשוטר בדק במסוף המשטרתי ועל פי המסוף פקע תוקף רישיון הנהיגה עוד בתאריך יולי 2004. אשר על כן רשם לו השוטר את ההזמנה לדין למרות רישיון הנהיגה הזמני שבידיו. 5. הנאשם שלא ידע כיצד לפעול, פנה לסנגורו עו"ד מרואן ג'ראסי שכבר בישיבת ההקראה 10.3.05 כפר באשמה והודיע כי יבקש הוצאות מהמאשימה. התיק נקבע להוכחות ליום 18.5.05 אלא שמספר ימים לפני ישיבת ההוכחות חזרה בה המאשימה מהאשמה והנאשם זוכה. 6. נוסיף ונציין שקיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין רישיון הנהיגה הזמני שראה השוטר אצל הנאשם. לטענת ההגנה, היה זה רישיון נהיגה זמני תקף והבעיה הייתה כנראה במסוף המשטרה. לטענת התביעה, בדו"ח לא מופיע כי מדובר ברישיון נהיגה זמני תקף, כך שיתכן שהציג לשוטר רישיון נהיגה זמני ישן יותר שלא היה תקף ביום העבירה. אלו גם אלו מודים אבל כי ביום שיוחסה העבירה לנאשם, היה לו רישיון נהיגה תקף. הבסיס המשפטי - סעיף 80 לחוק העונשין 7. הבסיס המשפטי לבקשת ההוצאות הוא סעיף 80 לחוק העונשין הקובע בהאי לישנא: 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. 8. מן הסעיף עולה כי תנאי מקדמי לפיצויים הוא מקרה בו הנאשם יצא זכאי בדינו או אם בוטל האישום. במקרה שלנו הנאשם זוכה לאחר חזרה מאישום אולם כבר הוחלט בפסיקת בית המשפט העליון שגם במקרה של זיכוי עקב חזרה לאישום ניתן לפסוק פיצויים (רע"פ 960/99 דני מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294). 9. לפי הסעיף ישנן שתי סיבות שבשלהם ניתן לפסוק פיצויים; הראשונה, אם לא היה יסוד לאשמה, והשניה, אם יש נסיבות אחרות המצדיקות זאת. ישנן לא מעט פסקי דין המנסים להנחות מתי יגיעו לנאשם פיצויים ומתי לאו, אולם מוסכם שאין מבחנים ברורים ויש להסיק זאת ממכלול הנסיבות (ראו למשל ע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף ואח' נ. מ"י דינים עליון כרך ע' עמ' 30). מי התביעה במקרה שלפנינו? ואל מי יש לבוא בטרוניות? (והתשובה דין שוטר כדין פרקליט לעניין זה) 10. כדאי להסביר כי במקרה של הזמנות לדין בתעבורה, לא התביעה (המורכבת ממשפטנים) יוזמת את כתב האישום אלא השוטר הרגיל שבשטח. מבחינה זו יפה כוחו של שוטר התנועה מפרקליט בכיר. זאת משום שכל פרקליט החפץ להעמיד לדין צריך להגיש כתב אישום לבית המשפט, ורק בית המשפט קובע את המועד לדיון. שוטרי התנועה לעומת זאת מקבלים מראש תאריכים שבהם יכולים הם להזמין נאשמים לבית המשפט. קרי, שוטר שראה נהג עובר עבירת תנועה המחייבת הזמנה לבית המשפט, נותן לנהג בו במקום את כתב האישום ואת תאריך הישיבה בבית המשפט.יש לתביעה המשטרתית (המורכבת כיום רובה ככולה ממשפטנים) בקרה על הזמנות אלו, אך בקרה זו מוגבלת משום שהתובעים/תובעות ניזונים מפי הרישום של השוטר/ת. 11. אשר לכן טענה התביעה לפני כי אין מקום לבוא אליהם בטרוניות על מחדליו של השוטר (אם היו כאלה). לגרסתה על בית המשפט לבדוק אם עובר להגשת כתב האישום הייתה טעות בשיקול הדעת של התביעה. רק אם נמצאה טעות כזו, זכאי הנאשם להוצאות. זאת על פי פסיקת בית המשפט העליון וכלשון הפסיקה: "על בית המשפט לבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, וזאת או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על פי סעיף 80(א) הנ"ל." (ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי בנימין נ. מ"י פ"ד מח' 2 עמ' 650; דינים עליון כרך לד' עמ' 369). 12. לאחר ששקלתי הגעתי למסקנה כי במקרה זה אין דעתי כדעת התביעה. לדעתי, במקרה שבו השוטר הוא יוזם ומחליט ומגיש את כתב האישום, הרי יש לבחון את שיקול דעתו של השוטר ולא של התובע. על ההזמנה שמקבל כל נאשם לבית משפט מופיעה הכותרת "כתב אישום". יש להתייחס לכן לשוטר שמסר את ההזמנה כנציג התביעה. אין זה הליך רגיל שבו שוטר מקבל את הזכות (והאחריות) להחליט מיידית על הגשת כתב אישום כנגד נאשם והזמנתו לבית משפט. אולם אם זהו המצב, הרי יש לבחון את שיקול דעתו כאילו היה הוא מייצגה של התביעה והמדינה כולה. 13. צריך לזכור גם כי נוסח הסעיף איננו מתייחס כלל לשאלה מי הגיש את כתב האישום ומתי. הסעיף מדבר מפורשות על "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה". קרי, לשון החוק מתרכזת בעיקר על כך שלא היה יסוד לאשמה, וזאת מבלי להיכנס לשאלה מיהו זה ואיזהוא שפתח את ההליך. ומכאן למקרה שלפנינו - האם אכן לא היה יסוד לאשמה והאם ראוי להטיל הוצאות? (והתשובה, אכן לא היה יסוד לאשמה, ואכן ראוי להטיל הוצאות) 14. אין ספק שלא היה יסוד לאשמה במקרה שלפנינו. לא ברור בדיוק עד עתה מדוע החל השוטר בהליך. ברור אבל שמחומר הראיות עצמו לא ניתן לראות כל סיבה הגיונית לתת כתב אישום לנאשם. אשר לכן, מן הראוי לשקול הוצאות. 15. התביעה טענה (ברמז ושלא ברמז) כי צריכים אנו לקחת בחשבון ששוטרים ייתכן וייטעו ולא תמיד צריך למצות את הדין עם שגגותיהם. מסכים אני לחלוטין בעניין זה עם התביעה, שכן אין צדיק בארץ שלא יטעה ובכלל זה שוטרים, פרקליטים, ואף שופטים. אלא שהשאלה שלפנינו איננה טעות סבירה שיתכן ותקרה, אלא עד כמה צריך השוטר להיזהר שלא יארע מכשול תחת ידו. 16. יחד עם הסמכות לתת כתבי אישום, באה גם אחריות. על שוטר לרשום הזמנה לדין אם ורק אם משוכנע הוא במאה האחוזים כי יש הצדקה להזמנה לדין. אם יש כל ספק שהוא, חובה עליו להימנע מהזמנה שכזו, או לכל הפחות לבררה היטב. אסור בתכלית האיסור שידו תהיה זריזה על פנקס הרשומים ויש להימנע מטעויות כמידת האפשר. במקרה שלפנינו לדוגמא, לא היה כל צורך לרשום מיידית הזמנה לדין. כששמע השוטר את טענת הנאשם, יכל לרשום מזכר ולבדוק את העניין מאוחר יותר יותר לעומק. היה ויתברר כי הנאשם טעה, תרשם לו הזמנה לדין מאוחר יותר. לחילופין, יכל להזמין את הנאשם לבית המשפט, לקחת מספרי טלפון, ולבדוק מאוחר יותר את טענת הנאשם. יכל הוא גם להזמינו לדין, ולבטל ההזמנה לאחר בדיקה מקיפה אך לא טרח לעשות כן. שוב, הקלות הבלתי נסבלת שבה נרשמת לעיתים הזמנה לאזרח לבית המשפט איננה במקומה. ואם עשה זאת שוטר זה או אחר, הרי לא הנאשם הוא זה הצריך להיפגע מכך. 17. התוצאה היא לכן כי מן הדין לפסוק לטובת הנאשם פיצויים על הגשת כתב האישום. גובה הפיצויים שונה כמובן ממקרה למקרה. במקרה שלפנינו כפר הנאשם והתיק נקבע להוכחות (אם כי לא נשמע) ויש צורך להתחשב בכך. סוף דבר 18. לסיכומו של דבר, לאור כל מה שכתבתי למעלה ובהתחשב בסוג התיק, אני פוסק לנאשם הוצאות בסך 1,500 ₪ (אלף חמש מאות ₪) שישולמו על ידי התביעה המשטרתית תוך 45 יום מהיום. לא ישולמו, ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. משפט פליליפסיקת הוצאות