הכרעת דין מבוא 1. הנאשם הואשם בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961(נהיגה בחוסר זהירות). החלטתי לזכות את הנאשם לחלוטין מהסיבות שיפורטו 2. במקרה שלפנינו התבטא חוסר הזהירות בכך שלטענת השוטר עקף הנאשם בשדה ראייה מוגבל ולא עוד אלא שתוך כדי העקיפה הגיעו לטענת השוטר רכבים ממול. 3. לאמיתו של דבר, הצדדים מסכימים פחות או יותר על העובדות. אין חולק כי הנאשם החל את עקיפתו במקום פס מקווקו וסיים את עקיפתו בפס מקווקו. אפילו לגרסת השוטר כשיצא לעקיפה לא יכל לראות אם הגיע רכב ממול או לא, כך שיתכן שרכב יגיע ממול במהלך העקיפה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 5-11). 4. אלא שלגרסת השוטר עצם העקיפה במקום זה מסוכנת היא משום ששדה הראיה מוגבל עקב העיקול שבמקום. השוטר ער לכך שהסימון בשטח איננו מתאים לרמת הסיכון אך לגרסתו אין זה בתחום אחריותו ויכולתו לשנות סימון זה. אולם לטענתו גם הנאשם היה ער לכך או לכל הפחות היה צריך להיות ער לסיכון שבעקיפה. השאלה שלפנינו - מה הדין במקרה והתמרור במקום איננו משקף את הסכנה האמיתית? 5. מבחינה עיונית, במקרה שלפנינו ישנה שאלה רחבה יותר. מה הדין במקרה ובו התמרור בשטח מאפשר פעולות נהיגה מסויימות אולם אלה מסוכנות, והתמרור איננו מתאים ? 6. נסתכל על דוגמא פשוטה. יתכן ובכביש מסויים יוצב שלט המתיר נהיגה במהירות של עד מאה קמ"ש אולם כל נהג מתחיל יבין מיידית כי בכביש זה מהירות מעין זו היא מהירות "קטלנית" ששומר נפשו ונפש אחרים ירחק ממנה. זאת אפילו בתנאי תאורה/רטיבות/כביש נוחים וטובים. עד כמה יכול הנהג להסתמך על שלט זה? הכלל הסביר - קיימת בד"כ חזקת תקינות לגבי התמרור שבכביש 7. בעניין זה דומני כי הכלל צריך להיות ברור וחד משמעי. בדרך כלל קיימת חזקת תקינות ונהג איננו צריך לחקור ולדרוש במופלא ממנו. אם רואה נהג כי יש בכביש קו מקווקן, הסברה היא כי ישבו המוסמכים לכך והחליטו שמותר באיזור זה לעקוף (כמובן, אם מתקיימים התנאים לעקיפה בטוחה בדרך כלל). נהג איננו צריך להעמיד תחת שבט ביקורתו את שיקול דעתה של הרשות. אם קבעה הרשות שמותר באיזור מסויים לעקוף, לחנות, לעצור, חזקה עליה שעשתה את מלאכתה נאמנה. 8. בדרך כלל משתמשת התביעה בנמוק זה לרעת הנאשם. נאשם שעוקף בקו לבן וטענתו היא כי יש שדה ראייה במקום, ואין בו צורך בקו לבן, טענתו לא תשמע, ובצדק. במקרה כזה תטען התביעה בקול ברור כי אין הנאשם מהנדס תעבורה ו/או מומחה לעניינים כאלו ואשר על כן ייכבד ויציית לתמרור. ממילא כאשר מציית הנאשם לתמרור, לא ניתן לבוא אליו בטענות. 9. יושם לב כי כלל זה איננו כלל מוחלט. נהג הוא צייתן לחוק אך איננו רובוט. אם מסתבר כי לכל הדיעות טעתה הרשות טעות בוטה בשלט כלשהו, לא תמיד תהיה זו הגנה לנהג לטעון "התמרור לצידי". זאת משום שכל נהג חב חובת זהירות אפילו התמרור הוא קלוקל. אך בדרך כלל, אם אין מדובר בליקוי ברור וקשה בשיקול הדעת של הרשות, תהיה זו טענה טובה. ההשלכות למקרה שלפנינו 10. ומכאן למקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו, פורמלית לפחות מסתבר כי הנאשם נהג כחוק וכדין היות והחל בעקיפתו בקו מקווקן וסיים אותה בקו מקווקן. נוסיף גם כי לטענתו יש שדה ראיה מתאים וכי לטענת הנאשם אין כל מתום בתמרור (בניגוד לדעת השוטר). ונדגיש שוב כי אין מדובר במקרה שבו נטען שעקב נסיבות מיוחדות יש שדה ראיה מוגבל. טענת השוטר הייתה כי תמיד יש בעיות בעקיפה מעין זו. אפילו צודק השוטר, הרי לא לנאשם עליו לבוא בטעויות אלא לרשויות האחראיות על תמרור וסימון הכביש. ממילא ברור כי לא ניתן לבוא לנאשם בטענות על אשר עקף כאשר זכותו היא לעשות כן ועל כן החלטתי לזכותו מכל אשם. שקלתי אם יש מקום להוצאות אך בנסיבות העניין אין מקום לכך. המזכירות תשלח העתק הכרעת הדין לצדדים, לנאשם על פי כתובתו רח' הכינור 10/9 מעלה אדומים, וכן לראש לשכת תביעות רפ"ק בורגנסקי כדי שתשקול אם יש מקום להנחות להבא את השוטרים בעניין זה. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בירושלים משפט תעבורהעקיפה