המאשימה טענה כי המערער נהג ברשלנות בכך שעקף מכונית הדייהו כאשר הדרך לא הייתה פנויה במרחק מספיק על מנת לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשך הנסיעה בבטיחות וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר. כתוצאה מכך חסם המערער את דרכה של המשאית וגרם לה לסטות ימינה, והמערער התנגש עם המשאית אשר התהפכה לצד ימין כיוון נסיעתה. מעוצמת ההתנגשות סטה רכבו של המערער ימינה והתנגש בדייהו. להלן פסק דין בנושא עקיפה בדרך לא פנויה: פסק דין 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (כבוד השופט משה אלטר). 2. האישום א. המערער הועמד לדין בפני בית המשפט לתעבורה בעכו והואשם בעבירות של נהיגה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן - "הפקודה"); גרימת נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן - "התקנות") + סעיף 68 לפקודה, ועקיפה בדרך לא פנויה, עבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות + סעיף 38(1) + 68 לפקודה. ב. בכתב האישום נטען כי ביום 24.5.01 בשעה 07:00 או בסמוך לכך נהג המערער ברכב פרטי מסוג ב.מ.וו בכביש מס' 85 מכיוון כרמיאל לכיוון צפת. המאשימה טענה שהכביש במקום היה כביש דו סטרי חד נתיבי וכי היה מסומן בו קו הפרדה מקוטע. ג. המאשימה טענה כי באותה עת נסע לפני רכבו של המערער, בכיוון נסיעתו, רכב פרטי מסוג דייהו הנהוג בידי עומר סרחאן ובכיוון הנגדי לכיוון נסיעת המערער נסעה משאית מערבל בטון מסוג דאף (להלן - "המשאית") הנהוגה בידי אחמד סוואעד. ד. המאשימה טענה כי המערער נהג ברשלנות בכך שעקף את הדייהו כאשר הדרך לא הייתה פנויה במרחק מספיק על מנת לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשך הנסיעה בבטיחות וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר. כתוצאה מכך חסם המערער את דרכה של המשאית וגרם לה לסטות ימינה, והמערער התנגש עם המשאית אשר התהפכה לצד ימין כיוון נסיעתה. מעוצמת ההתנגשות סטה רכבו של המערער ימינה והתנגש בדייהו. כתוצאה מהתאונה, כך נטען, נפגעו שלושת הנהגים וכלי הרכב המעורבים בתאונה ניזוקו. 3. תשובת המערער לאישום המערער כפר באותן עובדות בכתב האישום אשר תיארו את אופן ארוע התאונה (סעיף 4 לכתב האישום). הוא טען כי לא עקף את הדייהו וכי התאונה ארעה בשל כך שהמערבל, שהגיע מולו, בנתיב הנגדי, סטה לנתיב נסיעתו "וכך קרתה התאונה". 4. פסק דינו של בית המשפט קמא א. בית המשפט קמא קבע, על סמך עדותו של אחמד, נהג משאית המערבל, כי "הוכח מעבר לכל ספק סביר" שהתאונה ארעה כדלקמן: "בכיוון נסיעתו של הנאשם היה פקק. כלי הרכב שנסעו לפניו נסעו במהירות איטית. הדייהו היה הרכב האחרון בפקק. הנאשם, שלא הבחין בפקק מבעוד מועד, הגיע במהירות גבוהה בהרבה ממהירות הנסיעה של כלי הרכב שלפניו. רק בהגיעו למרחק קצר מאחורי הדייהו הבחין הנאשם שמהירות נסיעתו גבוהה ממהירות הדייהו שלפניו ואז הסיט את הב.מ.וו שמאלה, בניסיון למנוע התנגשות חזיתית עם אחורי הדייהו. תוך כדי כך פגעה הכנף הקדמית ימנית של הב.מ.וו בכנף השמאלית אחורית של הדייהו. בעת שהב.מ.וו סטה שמאלה, לנתיב הנסיעה של המערבל, היה המערבל במרחק של מספר מטרים לפני הדייהו. אחמד, שהופתע מסטיית הב.מ.וו לכיוון נתיב הנסיעה שלו, הסיט את המערבל ימינה כיוון נסיעתו, בניסיון לברוח ימינה ולמנוע התנגשות של המערבל בב.מ.וו. אולם לא הצליח והחלק הימני של חזית הב.מ.וו פגע בדופן שמאל של המערבל. כתוצאה מפגיעה זו של הב.מ.וו במערבל + ניסיון הבריחה של אחמד ימינה, התהפך המערבל. כתוצאה מההתנגשות בין הב.מ.וו לבין המערבל, הב.מ.וו נהדף מעט לאחור, באלכסון ואז הפינה האחורית ימנית שלו פגעה בדופן שמאל של הדייהו, באזור הדלת השמאלית אחורית". בית המשפט מצא חיזוק לגרסתו של נהג המערבל בעדותו של נהג הדייהו עומר סרחאן. בית המשפט קבע שגם הממצאים שמצא בוחן התנועה, דגש, בשטח וכן מצבם ומיקומם של הב. מ. וו והדייהו לאחר התאונה, תומכים בגרסתו של נהג המערבל. ב. בית המשפט קמא דחה את גרסתו של המערער על כך שהמערבל, שנסע מולו בנתיב הנגדי, סטה שמאלה כיוון נסיעתו לנתיב נסיעת המערער. בית המשפט קבע כי "אילו היה ממש בגרסת הנאשם, לפיה נסע בנתיב הימני כיוון נסיעתו, במרחק של כ- 2 - 3 מ' מאחורי הדייהו ואז המערבל סטה שמאלה, לנתיב הנסיעה של הב.מ.וו ופגע בב.מ.וו, היה הב.מ.וו נהדף ימינה ואחורה ולא קדימה ובשום אופן לא היה יכול לפגוע בדייהו שהיה לפניו ובוודאי שלא היה יכול לפגוע עם החלק האחורי ימני שלו בדופן האחורית שמאלית של הדייהו". בית המשפט הוסיף וקבע כי הגרסה לפיה נסע המערער במהירות גבוהה יחסית למהירות הנסיעה של כלי הרכב שלפניו, נתמכת בעדותו של המערער עצמו, שאמר בהודעתו כי נסע במהירות של כ- 50 - 70 קמ"ש ובעדותו בבית המשפט אישר כי כלי הרכב שלפניו נסעו במהירות של כ- 20 - 40 קמ"ש. ג. בית המשפט קמא דחה את עדויותיהם של המערער ושל שני עדי ההגנה הגב' קולט גנאדרי ומר אמיל חסאן. בית המשפט ציין כי הוא אינו נותן אמון בעדויותיהם, העומדות בסתירה לממצאים בשטח, על פיהם ארעה ההתנגשות בין המערבל לב.מ.וו בנתיב הנסיעה של המערבל, וכן לעובדה שמיד לאחר התאונה נמצאו הב.מ.וו והדייהו כשהפינה האחורית ימנית של הב.מ.וו צמודה לדופן השמאלית אחורית של הדייהו, באזור הדלת האחורית, כפי שעולה מהצילומים. בית המשפט קבע כי זהו "(...) מצב שלא יכול היה בשום פנים ואופן להיווצר אילו היה ממש בגרסת הנאשם ועדיו (...)". בית המשפט הוסיף בהכרעת דינו כי ספק אם שני עדי ההגנה אכן ראו איך ארעה התאונה וקבע כי "אני נוטה להאמין ששני עדים אלה "המציאו" את גרסתם בניסיון לעזור לנאשם לחמוק מהרשעה". בית המשפט הוסיף כי "אם אמנם היו עדי ראיה לתאונה, תמוה בעיני שהנאשם, שהינו עורך דין במקצועו, לא טרח להפנותם למסור עדות במשטרה סמוך לאחר התאונה, בייחוד שמדובר, לכאורה, בעדויות שהיו עשויות לתמוך בגרסתו". משנחקר המערער בעניין זה ונשאל מדוע לא יזם ששני העדים יתייצבו במשטרה למתן עדות נתן המערער תשובה שביחס אליה אמר בית המשפט כי - "(...) דבריו אלה רחוקים מלהיות הסבר משכנע לכך שהנאשם לא הפנה את עדי ההגנה למסור עדות במשטרה. אני מרשה לעצמי לנחש שההסבר לכך הוא העובדה שאז העדים עדיין לא היו בנמצא. נראה שהם "נוצרו" רק לצורך מתן העדות בבית המשפט". בית המשפט הוסיף כי "תמוה בעיני שבחקירתו במשטרה אמר הנאשם כי אין לו עדי ראיה (...)", וזאת כאשר לגרסתו נודע לו על קיומה של עדת הראיה הגב' קולט עוד ביום אירוע התאונה. ד. בית המשפט קמא סיכם את מסקנותיו לאמור: "מאופן נהיגתו של הנאשם (...) עולה כי הנאשם עבר מספר עבירות תעבורה שגרמו לתאונה. אמנם אין מקום להרשיעו בביצוע עבירה של עקיפה בדרך לא פנויה (שזו עבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה), אולם בהחלט יש מקום להרשיעו בנהיגה ברשלנות (שזו עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה), באי שמירת מרחק (שזו עבירה לפי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה) ובנהיגה במהירות בלתי סבירה (שזו עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה). לאור תוצאות התאונה (...) ניתן לקבוע שהנאשם עבר גם עבירה של גרימת נזק (שזו עבירה לפי תקנה 21(ב) לתקנות התעבורה). לא נעלם ממני שבכתב האישום לא יוחס לנאשם (כך במקור! ע.ג.) ביצוע העבירות של אי שמירת מרחק ושל נהיגה במהירות בלתי סבירה אולם מאחר ואשמתו של הנאשם בביצוע עבירות אלה התגלתה מן העובדות שהוכחו בתיק שבפני וניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, אני סבור שיש מקום לעשות במקרה שבפני שימוש בסמכות שנותן סעיף 184 לחסד"פ, ולהרשיע את הנאשם גם בעבירות אלה". ה. על שום כך זיכה בית המשפט את המערער מביצוע עבירה של עקיפה בדרך לא פנויה לפי תקנה 47(ד) לתקנות והרשיעו בעבירות של נהיגה ברשלנות, לפי סעיף 62(2) לפקודה, גרימת נזק עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות, אי שמירת מרחק עבירה לפי תקנה 49(א) לתקנות, ונהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות. ו. בית המשפט הנכבד קמא גזר על המערער קנס בסך 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו, שישה חודשי פסילת רשיון בפועל בניכוי ימי הפסילה המנהלית וארבעה חודשי פסילת רשיון על תנאי למשך שנתיים. 5. טענות המערער א. עיקר טענותיו של המערער הן בהשגה על קביעותיו על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. המערער טען כי בית המשפט קמא טעה משהאמין לעדותו של נהג המערבל, שכן מדובר בעד בעל נגיעה אישית לעניין, שכן התאונה ארעה בעטיו. ב. עוד טען המערער כי בית המשפט קמא טעה בקובעו את אופן התרחשות התאונה. לטענתו, קביעתו של בית המשפט קמא כי "כתוצאה מההתנגשות בין הב.מ.וו לבין המערבל, הב.מ.וו נהדף מעט לאחור, באלכסון ואז הפינה האחורית ימנית (ההדגשה שלי - ע.ג.) שלו פגעה בדופן שמאל של הדייהו, באזור הדלת השמאלית אחורית", מתעלמת מהמציאות שכן לא הייתה כל פגיעה בפינה האחורית ימנית של הב.מ.וו או בדופן האחורי בכלל, והתמונות שהוגשו לתיק בית המשפט מוכיחות זאת. יתרה מזאת, אף מהדו"ח שערך בוחן התנועה, בו תוארו הנזקים לרכב, עולה כי לא הייתה כל פגיעה בפינה האחורית ימנית של הב.מ.וו. ג. המערער הוסיף וטען כי "במהותו של כתב האישום בו עסקינן עמדה שאלה אחת ויחידה והיא: האם אכן וכפי שנטען נהג הב.מ.וו עקף את הדייהו". שאלה זו, טען המערער, הוכרעה על ידי בית המשפט קמא, אשר זיכה אותו מביצוע העבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה. אולם, בית המשפט החליט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ובכך טעה מאחר והאמין לעדותו של עד בעל נגיעה אישית לעניין, כאשר עדותו של עד כזה צריכה להיבחן בזהירות ובקפידה. ד. המערער הוסיף ועתר לכך שבית המשפט יקבל חלק מעדותו של העד סעיד בדראן, בו העיד לפני בית המשפט כי המערבל פגע בצד השמאלי של הב.מ.וו, כאשר לטענת המערער "דברים אלו מחזקים את גרסתי ובניגוד לגרסת בעל המשאית שהפגיעה הראשונה הייתה עם המערבל, בניגוד לדברי בעל המשאית בעדותו במשטרה ובבית המשפט שהפגיעה הראשונה הייתה עם הדייהו והמשכה היה עם המשאית". ה. המערער טען כי מעדותו שלו בפני בית המשפט ומעדותם של עדי ההגנה מטעמו עולה כי "הב.מ.וו היה במצב של נסיעה איטית בנתיב נסיעתו" וכי המערער הבחין ממרחק רב במערבל שנסע בכיוון הנגדי, ועם זאת לא ציפה ולא יכל לצפות כי המערבל יסטה לכיוון הב.מ.וו. המערער טען כי נסיבות התרחשות התאונה מחזקות את טענתו לפיה לא היה ביכולתו לצפות את סטיית המערבל, שכן "לא יעלה על הדעת כי משאית עם מערבל בטון בשל פגיעה צדדית ברכב פרטי תתהפך מספר רב של תהפוכות אלא אם כן נסעה במהירות גבוהה". ו. המערער ביקש מבית משפט זה לאפשר לו להגיש חוות דעת של מומחה באשר באופן שבו התרחשה התאונה. לטענתו, יש בחוות דעת זו לגרום לשינוי של ממש בתוצאות הערעור. משנשאל על ידי בית המשפט מדוע לא הגיש את חוות הדעת בבית המשפט קמא טען המערער, עורך דין במקצועו, כי "באותו זמן הייתי מתמחה ולא הייתי כל כך בקי בחוק סדר הדין הפלילי ואז נבצר ממני בשעתו להציג חוות דעת". 6. טענות המשיבה בא כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד עמית פרלה, ביקש לדחות את הערעור. עו"ד פרלה טען כי הכרעת הדין מבוססת כדבעי על מהימנות עדי התביעה ואין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהכרעה האמורה. 7. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור. ב. אין כל הצדקה במקרה שלפני להתיר הגשתה של ראיה נוספת בערעור. הטעם שניתן לבקשה אינו מצדיק הענות לבקשה. ג. למעשה אין בערעור זה כל ממש. המערער תוקף את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ומזמין את ערכאת הערעור להתערב בממצאיו. הלכה פסוקה היא כי - "כלל ידוע הוא כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הראשונה לא תתבטל בנקל בערכאת הערעור. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזו יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת. התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת גם היורש לשורש הענין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם. לענין זה נקבע כי: "אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות; אך מקום בו התברר מן הראיות, וזהו מקרה נדיר ביותר, שהשופט לא הפיק את התועלת מראיות העדים ומשמיעתם, ואי מהימנותו של העד הנדון בולטת לעין שוב אין מניעה להתערבות (…)". [ע"א 6581/98 זאב זאבי ואח' נגד מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות (פסק דין מיום 7.3.05, פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון)]. בדקתי ומצאתי שכל ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא מעוגנים כהלכה בחומר הראיות שהובא בפניו ועל שום כך אין במקרה שלפני כל הצדקה להתערבות בהם. יתירה מכך, ראוי לציין כי נראה שחוסר מהימנותם של המערער ועדי ההגנה היה כה גבוה עד כי בית המשפט ראה לנכון לכתוב בהכרעת הדין כי התרשם שהעדים שהעידו מטעם ההגנה "נוצרו" רק לצורך מתן העדות בבית המשפט. ד. למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם טענת המערער בדבר אי נכונות קביעתו של בית המשפט קמא באשר לכך שהפינה האחורית הימנית של רכבו של המערער נפגעה, תוך הפניית בית משפט זה לתצלומים שהוגשו כראיה, גם טענה זו אינה נכונה ודינה להדחות. מן התצלומים ת/7 לא ניתן ללמוד על כך שאין פגיעה בפינה האחורית ימנית של רכבו של המערער. זאת מן הטעם הפשוט שאין בתצלומים אף תצלום המציג את הפינה האחורית הימנית של רכבו של המערער, וממילא לא ניתן ללמוד את מה שמבקש המערער ללמוד. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. פיסקה 8 של פסק דין זה הושמעה בפומבי בנוכחות המערער בעצמו ובהעדר הופעה מטעם המשיבה שהוזמנה כדין. משפט תעבורהעקיפה