לטענת המערער בבית הדין לתעבורה יש לקבוע ניכוי ימי פסילה מנהלית מעונש פסילת רישיון הנהיגה בפועל. בית המשפט פסק כי סעיף 42(א) לפקודת התעבורה קובע כי הפסילה תחל ביום גזר הדין, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. משמע, אין כל חובה חוקית לנכות ימי פסילה מנהלית, והדבר נתון לשיקול דעתו של השופט היושב בדין לאור נסיבות המקרה המובא לפניו. להלן החלטת בית המשפט בערעור על ניכוי ימי פסילה מנהלית: החלטה 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-ע"פ 71966/03 (כב' השופט ח' כבוב), אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ב-ת"ד 12818/01 (כב' השופט מ' דרורי). העובדות ופסק דינו של בית המשפט לתעבורה 2. המבקש הואשם כי ביום 25.3.2001 עקף רכב בדרך לא פנויה ופגע באופנוע שהגיע מן הנתיב הנגדי. כתוצאה מן התאונה נחבל רוכב האופנוע, ונוסעת נוספת שהיתה רכובה על האופנוע נחבלה חבלה של ממש (שבר ברגל). כלי הרכב המעורבים בתאונה ניזוקו. ב- 11.11.2003 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות של עקיפה בדרך לא פנויה, לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בשילוב סעיף 38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, ובנהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, בשילוב סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. בבואו לגזור את דינו של המבקש, קבע בית המשפט לתעבורה כי יש מקום לעונש מרתיע, לאור העובדה שמדובר בתאונת דרכים, שגרמה לחבלה של ממש ושבוצעה על-ידי נהג חדש. לפיכך, ב-20.11.2003 גזר בית המשפט על המבקש פסילה בפועל מלהחזיק רשיון נהיגה לשישה חודשים (ללא ניכוי החודשיים בהם היה נתון המבקש בפסילה מנהלית), פסילה על תנאי לשלושה חודשים וקנס בסך 300 ש"ח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בין היתר, טען המבקש כי היה על בית המשפט לתעבורה לנכות את שני חודשי הפסילה המנהלית מעונש הפסילה בפועל. ב-15.12.2004 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על שני ראשיו. במסגרת זו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין הצדקה לניכוי ימי הפסילה המנהלית: "שקלתי אם ראוי להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא רק בנוגע לאותו רכיב של אי התחשבות בפסילה המנהלית, אך לאחר שמיעת טענות הצדדים ובשים לב לעובדה שמדובר במי שהיה נהג תקופה קצרה עד למעורבותו בתאונה, ובשים לב לתוצאות הקשות של התאונה והפגיעה החמורה שנגרמה לאשת המעורב (רוכב האופנוע), הרי לא מצאתי מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא וזה נדחה". בקשת רשות הערעור 4. המבקש פונה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש. המבקש מתמקד בטענה אחת בלבד: לטענתו, יש לקבוע כי חובה לנכות את ימי הפסילה המנהלית מעונש הפסילה בפועל. דיון 5. דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מעלה סוגיה העומדת במבחנים הדרושים לשם מתן רשות ערעור. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, ובא כוח המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי. כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כיד ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים חריגים ומיוחדים שאין מקרה זה בא בגדרם (ראו: רע"פ 11841/04 קרינאווי נ' מ"י (טרם פורסם)). 6. לגוף הענין: סעיף 42(א) לפקודת התעבורה קובע כי הפסילה תחל ביום גזר הדין, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. משמע, אין כל חובה חוקית לנכות ימי פסילה מנהלית, והדבר נתון לשיקול דעתו של השופט היושב בדין לאור נסיבות המקרה המובא לפניו. בית המשפט קמא סבר, כי נסיבות הענין מצדיקות תקופת פסילה לא קצרה. בית המשפט יכול היה לקבוע תקופת פסילה ארוכה משקבע, ולנכות את ימי הפסילה המינהלית, או לקבוע את התקופה שקבע ולהורות על כך שהפסילה לא תנוכה. 7. אין מקום להתערבות בקביעות הערכאות הקודמות, אשר סיפקו הנמקה מלאה לקביעותיהן, התחשבו בנסיבות התאונה ובתוצאותיה, והחליטו כי אין לנכות את ימי הפסילה המנהלית מסך העונש הכולל שהוטל על המבקש. 8. הבקשה נדחית. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה