בית המשפט דן בשאלה מהו הדין החל על נטילת דגימת דם לצורך בחינת שכרות. אין חולק כי נטילת דגימת דם מהווה מטבעה פעולה של חיפוש פנימי בגופו של אדם. השאלה עליה נסוב עיקר הדיון היתה האם נטילת דגימת דם יכולה להתבצע על-פי ההסדר שגובש בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 הנכללות בגדר הוראת שמירת הדינים בסעיף 10 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, או שמא ההסדר האמור נדחה מפניו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 שנחקק לאחר קבלתו של חוק היסוד, ואשר הוראותיו מחמירות ביחס להליכי החיפוש שנקבעו בדיני התעבורה. להלן החלטת בית המשפט בנושא נטילת דגימת דם: החלטה לפניי עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-משפט זה בע"פ 1641/04 לאוניד לוין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק-הדין). 1. ביום 1.5.98, בשעת צהריים, נהג העותר ברכב מסוג פיאט אונו בדימונה. בהגיעו לעקומה שמאלה, איבד את השליטה על רכבו ולבסוף פגע ברכב שהגיע מהכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה נהרג מיכאל פרנקל ז"ל שישב במושב האחורי ברכבו של העותר, וכן נפצעו העותר עצמו ועוד שלושה נוסעים נוספים שהיו עימו. יצוין כי לאחר התאונה, נערכה לעותר בדיקת דם לצורך בחינת שיכרותו. בבדיקה זו נמצא אלכוהול בריכוז של 132 מ"ג לכל 100 סמ"ק דם. בהכרעת-הדין, קבע בית-המשפט המחוזי כי בעת התאונה היה העותר נתון להשפעתו של משקה משכר ונהג במהירות שלא התאימה לתנאי הדרך. בהתחשב בקביעה זו ובטעמים נוספים שפורטו בהכרעת-הדין הורשע העותר בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העותר ערער לבית-משפט זה על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו, וערעורו נדחה. 2. עיקר פסק-דינו של בית-משפט זה (השופטים לוי, נאור ועדיאל) הוקדש לשאלה מהו הדין החל על נטילתה של דגימת דם לצורך בחינת שיכרות. אין חולק כי נטילת דגימת דם מהווה מטבעה פעולה של חיפוש פנימי בגופו של אדם. השאלה עליה נסוב עיקר הדיון היתה האם נטילת דגימת דם יכולה להתבצע על-פי ההסדר שגובש בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), הנכללות בגדר הוראת שמירת הדינים בסעיף 10 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו; או שמא ההסדר האמור נדחה מפניו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק החיפוש) שנחקק לאחר קבלתו של חוק היסוד, ואשר הוראותיו מחמירות ביחס להליכי החיפוש שנקבעו בדיני התעבורה. שאלה זו מתעוררת נוכח הוראת סעיף 2 לחוק החיפוש הקובע כדלקמן: "חיפוש בגופו של חשוד - עקרונות 2. (א) אין עורכים חיפוש בגופו של חשוד, אלא לפי חוק זה. (ב) נקבע בחוק אחר הסדר שונה באשר לחיפוש בגופו של חשוד, יחול חוק זה בכפוף להסדר השונה שנקבע. לענין סעיף קטן זה, "הסדר" - לרבות עילות החיפוש, תנאיו והתוצאות המשפטיות לסירוב לחיפוש". (ההדגשה אינה במקור- ד.ב.) שלושת שופטי ההרכב שישבו בדין באו למסקנה כי ככלל, על בדיקת דם לבחינת שיכרות להתבצע על-פי הוראותיו של חוק החיפוש. כל אחד משופטי ההרכב נימק מסקנה זו בדרכו שלו. השופט לוי סבר כי נוכח הוראת-סעיף 2(ב) הנ"ל לחוק החיפוש, נותרו על כנן הוראות פקודת התעבורה בנוגע לעילות המצדיקות עריכתה של בדיקת שיכרות. עם זאת, ההסדר לבדיקת שיכרות הקבוע בתקנות התעבורה נדחה מפני הוראותיו של חוק החיפוש, באשר תקנות התעבורה אינן בגדר "חוק" כאמור בסעיף 2(ב) הנ"ל. השופט לוי הותיר בצריך עיון את השאלה מהו ההסדר שיחול בנסיבות בהן החשוד מסרב ליתן הסכמתו לעריכת בדיקת דם לבחינת שיכרותו. לשיטתו של השופט לוי, שאלה זו אינה דורשת הכרעה בנסיבות העניין, באשר הוכח כי העותר נתן הסכמתו לעריכת בדיקה כאמור. השופט עדיאל הסכים עם עמדתו של השופט לוי לפיה סעיף 2(ב) לחוק החיפוש ביטל את הסדרי החיפוש שנקבעו בחקיקת משנה, אך ראה לסייג עמדה זו. לשיטתו של השופט עדיאל, סעיף 2(ב) הנ"ל ביטל אך ורק חקיקת משנה הקובעת הסדרי חיפוש ראשוניים שלא נקבעו בחקיקה ראשית. לגישתו, הוראת-סעיף 2(ב) הנ"ל לא ביטלה חקיקת משנה הקובעת הסדרים מישניים שתכליתם לאפשר ביצועם של הסדרים ראשוניים שנקבעו בחוק. לדעת השופט עדיאל, מרביתן של תקנות התעבורה בנוגע לביצוע בדיקות דם לגילוי שיכרות, קובעות הסדרים ראשוניים. לפיכך, הצטרף השופט עדיאל למסקנתו של השופט לוי לפיה התקנות האמורות נידחות מפני הוראותיו של חוק החיפוש. מנגד, לגישתה של השופטת נאור, השאלה האם הסדר החיפוש הקבוע בתקנות התעבורה נדחה מפני הוראותיו של חוק החיפוש, אינה מתעוררת במקרה שבפנינו. בפסק-דינה, עמדה השופטת נאור על ההבחנה הקיימת בחוק ובפסיקה בין חיפוש חיצוני לחיפוש פנימי בגופו של אדם. לשיטתה, יש לפרש את פקודת התעבורה באופן המסמיך שוטר להורות על עריכתה של בדיקה חיצונית בלבד לגילוי שיכרות (כגון בדיקת נשיפה). לגישתה, פקודת התעבורה אינה כוללת הוראה ברורה ומפורשת המסמיכה שוטר לחייב אדם בביצוע בדיקה פנימית כגון בדיקת דם. לפיכך, תקנות התעבורה ככל שהן נוגעות לחיוב לבצע בדיקת דם, חורגות מההסדר שנקבע בחקיקה ראשית ולפיכך הן חסרות תוקף מאז ומתמיד - עוד לפני חקיקתו של חוק החיפוש. אשר על כן, לגישתה של השופטת נאור, על בדיקת דם לגילוי שיכרות יחול ההסדר הקבוע בחוק החיפוש בלבד. אשר לנסיבות עניינו של העותר - בפסק-הדין עמד השופט לוי בהרחבה על הפגמים שנפלו בביצוע בדיקת הדם של העותר שלא על-פי הוראותיו של חוק החיפוש. כך למשל, את ההחלטה על עריכת בדיקת הדם קיבל שוטר שאינו קצין משטרה; לעותר לא הוסברה זכותו שלא להסכים לחיפוש ולא הוסברו לו תוצאות סירובו; לא ברור אם הרופא וידא כי לקיחת דם מהעותר אינה כרוכה בפגיעה בבריאותו; וכן, ככל הנראה, לא נבחנה האפשרות להסתפק בעניינו של העותר באמצעי חיפוש פוגעני פחות, כגון: בדיקת נשיפה או בדיקת שתן. נוכח כשלים אלה, בחן השופט לוי את השאלה האם ראוי לפסול את תוצאותיה של בדיקת הדם או לאיין את משקלה. בהקשר זה, ציין השופט לוי כי הפסיקה בישראל לא אימצה כלל פסילה גורף האוסר על המדינה לעשות שימוש בראיות הנובעות ממעשה לא חוקי שביצעו אורגנים שלה, והוסיף כי לבית-המשפט נתון שיקול-דעת לקבוע את משקלה של הראיה נוכח הפגמים שנפלו בדרך השגתה. בעניינו של העותר, קבע השופט לוי כי הפרת הוראותיו של חוק החיפוש לא נבעה מתוך כוונה נסתרת של החוקרים או מרצונם להביא להפללתו של העותר, אלא אך מתוך סברה מוטעית לפיה גם לאחר חקיקתו של חוק החיפוש המשיך לחול לעניין בדיקת שיכרות ההסדר הקבוע בתקנות התעבורה. עוד ציין השופט לוי כי הכשלים האמורים לא פגעו בהגנתו של העותר ולא הובילו לעיוות דין, וכי בנסיבות העניין התקיים החלק הארי של העקרונות אותם נועד להבטיח חוק החיפוש. השופט לוי הוסיף והדגיש כי בית-המשפט המחוזי ביסס את הממצא בעניין שיכרותו של העותר לא רק על ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו, אלא גם על ראיות נוספות - דו"ח מד"א, עדותו של הפרמדיק מעיין להט וכן דו"ח קבלתו של העותר בבית-החולים, מהם עלה כי העותר היה שיכור מיד לאחר התאונה. בהתחשב בכך, קבע השופט לוי כי "...הוכח כי המערער (העותר) נהג כשהוא נתון להשפעתם של משקאות משכרים" (פיסקה 13 לפסק-הדין). מטעם זה ומטעמים נוספים עליהם עמד בפסק-דינו, פסק השופט לוי כי דין הערעור להידחות. השופטת נאור הצטרפה בהסכמה למסקנה האמורה. בפסק-דינה, ציינה השופטת נאור כי: "אינני סבורה שיש הכרח להכריע, בענייננו, בשאלת קבלת תוצאות הבדיקה כראיה... כפי שהראה חברי השופט לוי (פיסקה 13 לפסק-דינו) בית משפט המחוזי הסתמך על ראיות נוספות לעניין קביעת השכרות, שלא בדרך של בדיקת דם דווקא" (שם, פיסקה 8; ההדגשה במקור- ד.ב.). השופט עדיאל נמנע מלהתייחס בפסק-דינו לשאלת קבילות ממצאיה של בדיקת הדם, והצטרף בהסכמה לתוצאה אליה הגיע השופט לוי. 3. בעתירתו בפניי טוען העותר כי מן הדין לקיים דיון נוסף בפסק-הדין האמור. טענתו העיקרית היא כי משקבע בית-משפט זה פה אחד כי בדיקת הדם בוצעה תוך הפרת הוראותיו של חוק החיפוש, היה על בית-המשפט לפסול את קבילות ממצאי הבדיקה בשל הפגיעה בזכויותיו החוקתיות. בהמשך לכך, טען העותר כי אין בסיס לקביעתו של בית-המשפט לפיה העותר נתן הסכמתו לביצוע בדיקת דם לבחינת שיכרותו לאחר התאונה. לפי הטענה, הבדיקה בוצעה בהעדר הסכמה מדעת מצד העותר, באופן שהעצים את הפגיעה בזכויותיו החוקתיות. לשיטת בא-כוח העותר, פסילת קבילותם של ממצאי הבדיקה הטוקסיקולוגית תוביל בהכרח לזיכוי מרשו מעבירת ההריגה, באשר אין בראיות הנוספות בתיק כדי להוכיח מעבר לספק סביר את הטענה כי היה שיכור בעת התאונה. יצוין כי הבקשה לדיון נוסף לא נסובה כלל על השוני בהנמקותיהם של שופטי ההרכב לעניין ביטול ההסדר הקבוע בתקנות התעבורה בנוגע לבדיקות דם לגילוי שיכרות. מנגד, טען בא-כוח המדינה בתשובתו בכתב כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, לא מתקיימת עילה לקיומו של דיון נוסף כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. 4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר בצורף להם באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. בפסק-הדין נשוא הבקשה שבפניי פסקו שופטי ההרכב פה אחד - כל אחד מטעמיו - כי ככלל, על בדיקות דם לגילוי שיכרות להתבצע בהתאם להוראותיו של חוק החיפוש. הלכה זו שבה ונקבעה בפסק-דין נוסף שניתן מספר ימים לאחר מתן פסק-הדין נשוא הבקשה שבפניי (ראו: ע"פ 398/04, 7237 מדינת ישראל נ' בניאשווילי (טרם פורסם) שם חזר השופט לוי על עמדתו לפיה עיקר ההסדר הקבוע בתקנות התעבורה בנוגע לבדיקות דם לגילוי שיכרות, נדחה מפני הוראותיו של חוק החיפוש. לעמדה זו הצטרף בהסכמה השופט ג'ובראן; המישנה לנשיא מצא ראה להותיר שאלה זו בצריך עיון). העותר אינו חולק על ההלכה האמורה. כאמור, טענתו המרכזית של העותר היא כי מאחר ובדיקת הדם בעניינו בוצעה תוך הפרת הוראותיו של חוק החיפוש, היה על בית-המשפט לפסול את קבילות ממצאי הבדיקה בשל הפגיעה הקשה בזכויותיו החוקתיות. אלא ששאלת טיבה ועוצמתה של הפגיעה בזכויותיו של העותר, כמו גם שאלת השלכותיה של הפרת הוראותיו של חוק החיפוש על קבילות ממצאיה של בדיקת הדם, אינן טעונות הכרעה בעניינו של העותר. השופטת נאור קבעה במפורש בפסק-דינה כי אין הכרח להכריע בשאלת קבילות ממצאיה של הבדיקה, באשר די בראיות הנוספות שהובאו בפני בית-המשפט קמא כדי להוכיח את שיכרותו של עותר בעת התאונה (פיסקה 8 לפסק-דינה). מפסק-דינו של השופט לוי עולה כי אף הוא סבור שדי בראיות האחרות שהובאו בפני בית-המשפט קמא כדי להוכיח את שיכרותו של העותר (פיסקה 13 לפסק-דינו). ואמנם, הלכה פסוקה היא כי "ניתן להוכיח נהיגה במצב של שיכרות ללא הסתמכות על בדיקה מדעית, והלכה זו מיושמת בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו ועל-פי טיב הראיות" (ראו: דברי השופט (כתוארו אז) חשין ברע"פ 3503/04 יוסף אהרון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות המובאות שם). טענתו של העותר לפיה אין די בראיות האחרות שפורטו בפסק-הדין כדי להוכיח את שיכרותו בעת התאונה, הינה טענה ערעורית באופיה ואין בה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. בהתחשב בכל אלה, מתבקשת המסקנה כי לדיון בשאלת השלכותיה של הפרת הוראותיו של חוק החיפוש על קבילות ממצאיה של בדיקת דם לגילוי שיכרות, לא תהיה השפעה מעשית על עניינו של העותר. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי: "ברור הדבר כי לא לשם מתן פתרון לשאלות הנושאות אופי תיאורטי בלבד ושהכרעתן לא תשפיע על זכויות בעלי-הדין במשהו, הקנה המחוקק את התרופה של דיון נוסף" (דברי הנשיא אגרנט בד"נ 8/58 ריבלין נ' ווליס, פ"ד יב 789, 794). יוער כי מפסק-דינו של השופט לוי עולה כי לגישתו, בנסיבות העניין שהובא בפניו לא קמה הצדקה לפסילת קבילות ממצאיה של בדיקת הדם על-אף שנערכה תוך הפרתן של הוראות חוק החיפוש. עם זאת, אין בדבריו של השופט לוי כדי לפסוק הלכה בסוגיה זו או כדי להכריע בשאלה העקרונית האם ובאילו נסיבות עשויה הפרת הוראות-חוק בנוגע לחיפוש פנימי בגופו של חשוד, כדי להוביל לפסילת קבילותה של ראיה שהושגה בדרך זו. את ההכרעה בסוגיה האמורה ניתן להותיר לימים שיבואו. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)