נהיגה בדרך עירונית במהירות של 92 קמ''ש

פסק דין 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (כב' השופט ש. יציב) אשר הרשיע את המערער בנהיגת רכב בדרך עירונית במהירות של 92 קמ"ש למרות שהמהירות מירבית המותרת בה היא 50 קמ"ש, עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - "התקנות"). בית המשפט גזר על המערער את העונשים שלהלן: א. בית המשפט פסל את רשיון הנהיגה של המערער בפועל לתקופה של שלושה חודשים. ב. בית המשפט הפעיל את עונש הפסילה המותנה לתקופה של שלושה חודשים שהוטל על המערער בבית המשפט לתעבורה בנצרת ביום 30/10/03 בתיק 11473/03 לריצוי באופן חופף. ג. בית המשפט הורה כי מתקופת הפסילה ינוכה חודש של פסילה מינהלית. ד. בית המשפט פסל את רשיון הנהיגה של המערער על תנאי לתקופה של שלושה חודשים למשך שנתיים. ה. בית המשפט דן את המערער לתשלום קנס בסך של 1,000 ₪. ערעורו של המערער הינו הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. 2. ההליך בבית המשפט קמא א. בישיבה שבה הוקרא כתב האישום השיב המערער לאמור: "מודה, אבל אני מודה שנהגתי ברכב במקום ובמועד הנקובים בכתב האישום". ב. בפני בית המשפט קמא העיד מטעם התביעה רק השוטר שרשם את הדו"ח, רס"ר דוד חמו. עד זה הגיש לבית המשפט את הדו"ח שערך, המוצג ת/1 ותוך ציטוט ממה שכתב בדו"ח, תיאר את הנסיבות המיוחדות של העבירה כדלקמן: "הנ"ל הגיע מכיוון כללי צ'ק פוסט לכיוון כללי רח' העצמאות. אני עמדתי סטטי חטיבת גולני מול 48 כאשר רכב מסוג פולקסוואגן צבע לבן הגיע בנתיב הימני מבין שלוש באותו כיוון נסיעה, בודד בכביש, נתפס במהירות 97 קמ"ש. הייתי בקשר עין רצוף עם הנ"ל מביצוע העבירה ועד לעצירתו. הראיתי לנ"ל את המהירות ואת המרחק על צג המכשיר, הוסבר מהות העבירה, היה לבדו, מזג האויר טוב, ראות טובה". העד הוסיף והעיד כי במקום המיועד לרישום דברי הנהג, במוצג ת/1, הוא רשם "אני מצטער". העד העיד כי - "המקום הוא דרך עירונית לכל דבר. זאת אני יודע בגלל תמרורי ב-24 שקיימים בכל הכניסות בחיפה. זה ידוע לי כי בדקתי זאת לא פעם ולא פעמיים שהתמרורים קיימים גם מימין וגם משמאל ובדקתי זאת בכל הכניסות לחיפה. בקטע הדרך בו מדדתי את הנאשם מוצב תמרור ב-20 המגביל מהירות ל-70 קמ"ש אבל מהמקום ועד למקום בו הנאשם נמדד ישנם שני צמתים וצומת מבטל הוראת תמרור ב-20". ג. מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד. עדותו התמשכה על פני שתי ישיבות משום שהוא ביקש לדחות את הדיון כדי לאפשר לו להציג בפני בית המשפט תדפיסים של תמונות שצילם מזירת האירוע. המערער העיד בבית המשפט לאמור: "אני נהגתי במקום ובזמן הנקובים בכתב האישום. בזמן שנסעתי היו לפני ואחרי מכוניות רבות שנסעו ביחד איתי באותה מהירות ולכן הופתעתי שהשוטר סימן לי לפתע לסור לצד ימין. הסברתי כבר אז לשוטר שלדעתי הוא שוגה ברכב מאחר והמהירות שנסעתי בוודאי לא הייתה כפי שכתוב בדו"ח. ברשותי תמונות שעל פיהן קצת לפני המקום שבו נעצרתי מוצב תמרור שלפיו המהירות המקסימלית המותרת במקום היא 70. מכיון שלא הייתי בטוח שהזכרון שלי מדוייק הלכתי למקום וצילמתי המקום ואת תמרור ב-20. התמונות צולמו במצלמה דיגיטלית. בעת שעצר אותי השוטר היה איתו בניידת שוטר נוסף". המערער הגיש לבית המשפט קמא את התצלומים נ/1א' עד ו', שהם תצלומים שצולמו בסמוך לאחר הגשת האישום, במקום שבו, לדבריו, סימנה לו המשטרה לסור ימינה. המערער נחקר בחקירה נגדית ונשאל מדוע אמר לשוטר שהוא מצטער. המערער טען כי לא אמר זאת לשוטר. המערער נשאל בחקירתו הנגדית אם נכון לומר שאינו יודע באיזו מהירות נהג. על כך השיב לאמור: "אני יכול לומר רק מתוך זכרוני כי המהירות בה נהגתי היתה בין 70 - 75 קמ"ש וזאת מכיוון שאני נכנס לחיפה מדי בוקר באותו מקום ובאותה שעה ותמיד במהירות זו על פי השלט ב-20 שמוצב במקום". 3. הכרעת הדין בבית המשפט קמא א. בית המשפט קבע כי על פי עדות השוטר והמוצג ת/1 נהג המערער במועד הרלוונטי ברכב פרטי ברח' חטיבת גולני בחיפה מכיוון הצ'ק פוסט לכיוון רח' העצמאות. בית המשפט קבע שקטע הדרך בו נסע המערער הינו דרך עירונית שמהירות הנסיעה המותרת בה הינה 50 קמ"ש. ב. בית המשפט קבע כי המערער נהג בנתיב ימני מתוך שלושה נתיבים ומהירות נסיעתו נמדדה על ידי השוטר באמצעות מכשיר ממל"ז 2020 - LTI כשהוא בתנועה מתקרבת אל השוטר, ממרחק של 144.6 מטרים, כשהוא נוהג במהירות של 97 קמ"ש. ג. בית המשפט קבע כי השוטר הוסמך להפעיל את המכשיר הנ"ל בחודש דצמבר 1999 וערך למכשיר את כל ארבע הבדיקות לווידוא תקינותו, היינו, בדיקה עצמית, בדיקת תצוגה, בדיקת תיאום ובדיקות כיול בתחילת המשמרת ובסיומה והמכשיר נמצא תקין. ד. בית המשפט קבע כי בזמן ההפעלה היה קו ראיה נקי מהפרעות פיזיות בין המכשיר לבין קטע הדרך שהיה בפיקוח. "נקודת ההצבעה האדומה היתה מכוונת כל זמן המדידה על רכב המטרה לאיזור לוחית הרישוי עד לקבלת צליל אישור מדידה. היה קשר עין רצוף בין השוטר לרכב הנמדד עד לעצירתו, ובשעת ההפעלה לא ירד גשם או שלג". ה. בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי השוטר רשם בדו"ח ת/1, מפי המערער, "אני מצטער". ו. בית המשפט קבע כי המערער נהג במקום במהירות הנקובה בכתב האישום, היינו 92 קמ"ש, לאחר שהשוטר הפחית ממהירות המדידה 5 קמ"ש "בהתאם להנחיות". ז. בית המשפט קבע כי מדובר בדרך עירונית "מאחר ובכל הכניסות לחיפה מוצבים תמרורי ב-24". ח. בית המשפט כתב בהכרעת דינו כדלקמן: "השוטר העיד כי בדרך מוצבים תמרורי ב-20, המתירים במקום מהירות נהיגה של 70 קמ"ש, אך שני צמתים מצויים אחרי אותם תמרורים ולכן המהירות המותרת לאחר אותם צמתים היא 50 קמ"ש. הנאשם ציין כי תמרורי ב-4 מבטלים את הכניסה לאותם צמתים ולכן הצמתים מבוטלים. ראשית, העובדה כי תמרורי ב-4 אוסרים את הפניה מהדרך בה פנה הנאשם שמאלה, אין משמעם שצומת מבוטל. הצומת קיים. יתכן ואין פניה מהדרך בה נהג הנאשם שמאלה, אך עדיין הדבר אינו אומר שאסורה הכניסה מאותו רח' לדרך בה נהג הנאשם. שנית, בישיבה בה ביקש הנאשם דחיה כדי להביא תמונות, העיר בית המשפט לנאשם כי ראיה טובה יותר היא מפה של מהנדס העיר חיפה שעליה יצויין מיקום התמרורים. ממפה כזו בית המשפט יכול להתרשם כמה צמתים יש מהתמרור האחר של ב-20 המתיר מהירות של 70 קמ"ש ועד למקום בו נמדד הנאשם, ואם הצומת קיים או אינו קיים. אך הנאשם, מטעמים השמורים עימו, העדיף להביא תמונות שלא ניתן ללמוד מהם דבר. התרשמתי באופן שלילי מעדותו של הנאשם הן לגבי המהירות בה נהג בקטע הדרך בו נמדד והן לגבי קיומם של הצמתים לאחר תמרור ב-20. השוטר עשה עלי רושם אמין, החקירה הנגדית לא הצליחה לערער אמינותו, והחלטתי להרשיע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום". 4. טענות המערער א. המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בהתעלמו מכך שהמשיבה לא הזמינה לעדות את השוטר הנוסף שהיה במקום ובכך שלא העניק כל משקל לאי העדת השוטר הנוסף. המערער ציין כי עד התביעה העיד כי בניידת המשטרה היה עימו שוטר נוסף, אך לא מסר את פרטיו והמשיבה נמנעה מלהזמינו להעיד. ב. המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בכך שהתעלם מן העובדה שהמשיבה לא הציגה בפניו "ראיות חפציות ואובייקטיביות בנוגע לעובדת היותה של הדרך שבה נסע הנאשם - "דרך עירונית"". ג. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי על הנאשם רובץ נטל ההוכחה בענין השאלה האם הדרך שבה נסע הנאשם היא דרך עירונית אם לאו. ד. המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בכך שהתעלם בפסק דינו "מהספיקות הרבים שהעלה הנאשם - ספיקות העולים על הספק הסביר הנדרש במשפט פלילי - כנגד כתב האישום". ה. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי מהתמונות שהוצגו בפני בית המשפט ""לא ניתן היה ללמוד מהם דבר", זאת בעוד שהמשיבה לא הציגה כל תמונה". ו. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא "בהתעלמו מפסקי הדין המנחים בע.פ. 1448/04 מפי כבוד השופט אילן שיף (...) וכן מפסק הדין (...) בע.פ. 6541/02". ז. המערער הוסיף וטען כי בית המשפט הנכבד קמא לא איפשר לו לחקור את העד בצורה נאותה "ואף קטע את דברי המערער בעת סיכומיו ולא איפשר לו להפנותו לכל פסקי הדין הרלוונטיים (...)". ח. המערער טען כי גזר הדין חמור באופן קיצוני "ואינו תואם כלל את העבירה ובמיוחד את גזרי הדין האחרים שניתנו על ידי בית המשפט לתעבורה בחיפה ובבתי משפט לתעבורה ברחבי הארץ". המערער טען כי גזר הדין אינו מביא בחשבון "את הנזק האדיר" שיגרם לו תוך פגיעה בפרנסתו. לדבריו, בית המשפט יכול היה להתנות את הפסילה "לשעות לאחר שעות העבודה ולסופי שבוע, אולם בהטילו פסילה בפועל על הנאשם למשך חודשיים, הוא גדע חלק ניכר מענף פרנסתו של המערער שהינו עורך דין". 5. דיון א. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמכלול נסיבות הענין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור. ב. אכן, אין מחלוקת על כך ששומה על התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה שלפי תקנה 54(א) לתקנות, לרבות את דבר היותה של הדרך שבה נעברה, לפי הטענה, העבירה של נהיגה במהירות מופרזת, "דרך עירונית", כנטען על ידי המאשימה: ע.פ. 6541/02 ראובן אלי נגד מדינת ישראל, דינים מחוזי כרך לג'(9), 71; ע.פ. 1448/04 כינרת ציבין נגד מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט). ג. "דרך עירונית" הוגדרה בתקנה 1 לתקנות כדלקמן: ""דרך עירונית" - כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית", ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית"". הדין אינו קובע דרך שונה להוכחת רכיביה של "דרך עירונית" מדרך ההוכחה הנהוגה לגבי כל ענין אחר על פי דיני הראיות הנהוגים בשיטתנו. לפיכך אין בידי לקבל את השגתו של המערער על שבית המשפט קמא "התעלם" מכך שהמשיבה לא הציגה בפניו ראיות חפציות ואובייקטיביות להוכחת היותה של הדרך המדוברת "דרך עירונית". הואיל והדין לא קבע דרך שונה להוכחתה של "דרך עירונית", ממילא לא היתה התביעה חייבת להוכיח את מרכיביה של "דרך עירונית" באמצעות ראיה חפצית דווקא. סבורני כי אין כל פסול בכך שבית המשפט קבע את ממצאיו על סמך עדותו של השוטר שהעיד בפניו, כמצוטט לעיל. כזכור, השוטר העיד כי הוא בדק את כל הכניסות לעיר חיפה, "לא פעם ולא פעמיים" וכי מצא שקיימים בהן תמרורים ב-24 משני צידי הכבישים. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. ד. כך גם איני רואה כל פסול בכך שהתביעה לא העידה גם את השוטר האחר שהיה בניידת. בשיטת המשפט הנהוגה אצלנו בעלי הדין הם הקובעים אלו עדים יעידו מטעמם ואין זה עניינו של בית המשפט להחליט עבורם. בסופו של דבר, בעל הדין שלא יעיד את כל עדיו מסתכן בכך שאין די בעדים שהעיד כדי להוכיח את הטענות שהוא חייב בהוכחתן. בענייננו, הסתפקה המאשימה בהעדתו של עד אחד בלבד ובית המשפט מצא כי עדותו היתה מהימנה והיה מוכן להשתית עליה את ממצאיו. איני רואה כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בענין זה. ה. כאמור לעיל טען המערער כי בית המשפט קבע כי על הנאשם רובץ נטל ההוכחה בענין השאלה אם הדרך שבה נסע היא "דרך עירונית" אם לאו. אכן, אילו אומנם קבע בית המשפט קמא קביעה כאמור לעיל, כי אז יצאה שגגה מתחת ידו. ואולם, עיינתי בהכרעת דינו של בית המשפט קמא ושבתי ועיינתי בה ולא מצאתי בה כל קביעה כנטען. ו. המערער הלין על כך שבית המשפט קמא קבע כי לא ניתן היה ללמוד מן התמונות שהציג דבר, בעוד שהמשיבה לא הציגה תמונות כלל. חוששני כי המערער נתפס כאן לכלל טעות: מי שהגיש את התמונות הוא המערער. המשיבה בחרה שלא להגיש תמונות. ואולם, הגשת התמונות נועדה, מבחינתו של המערער, להוכיח את טענותיו. בענין זה קבע בית המשפט כי לא ניתן ללמוד מן התמונות דבר להוכחת טענותיו של המערער, ואיני רואה כל פסול בקביעתו זו של בית המשפט. ז. למעשה, לענין עצם ההרשעה נותר לדון רק בענין אחד, והוא ענין השפעת התמרור ב-20 על ענייננו. התמרור ב-20 הינו תמרור הוריה הקובע מהירות מיוחדת. על פי האמור בתוספת להודעת התעבורה (קביעת תמרורים), התש"ל-1970 לצד התמרור האמור "אסורה הנסיעה במהירות העולה על מס' הקמ"ש הרשום בתמרור". במסגרת "הפרטים הנוספים" (העמודה הרביעית בתוספת) באשר לתמרור האמור נרשם לצד התמרור האמור כדלקמן: "עד לצומת הקרוב. עד לתמרור ב-25; עד לתמרור ב-54 או עד לתמרור הקובע מהירות אחרת אם הוצב לפני הצומת הקרוב; צויין אחרת בתמרור שמתחתיו, יחול האמור בו. אם הוצב מעל הכביש יחול רק על הנתיב שמתחתיו". הנה כי כן, לענייננו רלוונטית האמירה "עד לצומת הקרוב". משמע שהמהירות המיוחדת שנקבעה בתמרור ב-20 הינה בת תוקף "עד לצומת הקרוב". בענייננו, כאמור לעיל, העיד השוטר רס"ר דוד חמו על כך שהדרך שבה עסקינן הינה "דרך עירונית". כמו כן העיד כי "בקטע הדרך בו מדדתי את הנאשם מוצב תמרור ב-20 המגביל מהירות ל-70 קמ"ש אבל מהמקום ועד למקום בו הנאשם נמדד ישנם שני צמתים וצומת מבטל הוראת תמרור ב-20". הראיה האמורה לא נסתרה על ידי המערער. לפיכך, רשאי היה בית המשפט לקבוע ממצא כפי שקבע, היינו כי הנאשם נהג בדרך עירונית שהמהירות המותרת בה היא 50 קמ"ש. זאת, משום שעל פי הראיות שבאו בפניו אומנם הוצב בדרך האמורה תמרור ב-20 הקובע מהירות מיוחדת של 70 קמ"ש ואולם בין המקום שבו הוצב התמרור לבין המקום שבו נמדדה מהירות נהיגתו של המערער, מצויים שני צמתים ועל כן, ולאור האמור בתוספת להודעת התעבורה (קביעת התמרורים) תש"ל - 1970, הרי שקטע הדרך בו הותרה נהיגה במהירות מיוחדת הסתיים ועל כן המהירות המותרת במקום הינה המהירות "הרגילה" ב"דרך עירונית" שהיא 50 קמ"ש. ח. אשר על כן, אני סבור שהרשעתו של המערער בדין יסודה ועל כן דין ערעורו לענין ההרשעה להידחות. ט. פירטתי לעיל את העונשים שהוטלו על המערער. אכן העונש שהוטל על המערער אינו קל כלל ועיקר. ואולם, מסתבר כי לנאשם 8 הרשעות קודמות שמתוכן 5 הינן בגין נהיגה במהירות מופרזת. בית המשפט הוסיף וציין בגזר דינו כי מקצוע עריכת הדין אינו מחייב רכב דווקא. "במקצוע זה ניתן להתפרנס באמצעות אמצעי תחבורה חילופיים, מוניות, נהג שכיר". לפיכך קבע בית המשפט קמא את העונשים שקבע. סבורני כי בנסיבות הענין העונש שהוטל על המערער אינו חמור במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. על שום כך גם הערעור על חומרת העונש, דינו להידחות. 6. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור הן לענין ההרשעה והן לענין העונש. פיסקה 6 של פסק דין זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד ערן בר-אור ב"כ המשיבה ובהעדר הופעה מטעם המערער שהוזמן כדין. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין למערער. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות