הכרעת דין החלטתי לזכות את הנאשם. הנאשם, הועמד לדין בגין עבירה על סעיף 6 (ד) (2א) לחוק העזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד- 1983 (להלן: "חוק העזר" או "החוק" בהתאמה) דהיינו, בכך שהחנה את רכבו על המדרכה. על פי העובדות הנטענות בכתב האישום החנה הנאשם את רכבו ביום 05/11/04, בשעה 13:16, ברחוב אחימאיר מול בית מס' 21 בתל-אביב. בישיבת יום 27/06/05 כפר הנאשם בעובדות כתב האישום וטען כי החנה את רכבו בתוך חורשה הוא המקום המתואר בכתב האישום. ב"כ המאשימה טענה כי "חורשה היא מדרכה לכל דבר. חורשה מיועדת למעבר הולכי רגל וההגדרה של מדרכה היא רחבה מאוד וכוללת גם דרך וכן כל מקום שלציבור זכות לעבור בו". לשיטתה, "חורשה היא מדרכה לכל דבר כאשר הדגש הוא על זכות המעבר". כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים שהנאשם החנה את רכבו בתוך חורשה ולראיה הציג הנאשם, בין היתר, את התמונה נ/1, עליה סימן הנאשם את מיקום החניית רכבו באות X. בישיבת יום 09/01/06 הוסיפה ב"כ המאשימה וטענה כי "אין מחלוקת שהמקום המתואר בכתב האישום הינו חורשה" (ראה דבריה בעמ' 1 שורה 14 לפרוטוקול), כאשר היא מחרה מחזיקה אחר טענותיה כי חורשה היא מדרכה לכל דבר, זאת, על פי החוק והפסיקה שיש באמתחתה כתמיכה לטיעונה זה. עיון בנ/1, התמונה המשקפת, כאמור, את מקום החניית רכבו של הנאשם, מלמדנו כי הרכב נמצא חונה בתוך חורשה, כאשר מול חזית הרכב במרחק מספר מטרים ממנו קיים שביל אספלט המיועד להולכי רגל (סומן על ידי באות y) ואילו בזוית אלכסונית למיקומו של הרכב ומצד שמאל שלו ובמרחק ניכר ממנו מצויה מדרכה מתוחמת באבני שפה עליה ניצב מתקן כלשהו אשר סומנה על ידי באות Z. נוכח הסכמתם של הצדדים ביחס לשאלה העובדתית היכן החנה הנאשם את רכבו נתבקשו הם על ידי להתמקד אך בשאלה המשפטית כלום חורשה בבחינת מדרכה דמי. דיון: נזדמן לי לא מכבר לדון בהגדרת "מדרכה" על פי החוק (ראה תיק ח 461932/56, מדינת ישראל נ' סגל, מיום 26/01/06, אשר צורף לסיכומי הנאשם), שם קבעתי כי גינה המצויה לצד המדרכה איננה עונה על הגדרת המונח "מדרכה" שבחוק. עוד קבעתי כי ההגדרה שבחוק מחילה עצמה על שני יסודות עובדתיים. היסוד האחד טמון במבחן המיקום ומשנהו נעוץ במבחן היעוד. כך, למשל, קובע סעיף 1 לתקנות התעבורה המגדיר "מדרכה" בהאי לישנא: "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל, בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". הוא שאמרנו; כי על מנת שניתן יהיה להחיל על מקום החנייה של רכב את המונח "מדרכה" יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים, קרא: מבחן המיקום; "חלק מרוחבה של דרך המצוי בצד הכביש" ומבחן היעוד; "המיועד להולכי רגל". המונח "דרך" מוגדר בפקודת התעבורה בזו הלשון: "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סימטה, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם". יצוין, כי "חורשה" מוגדרת במילון אבן שושן במילים אלה: "יער קטן, יער צעיר". השאלה המזדקרת מאליה בענייננו, כלום אדם המחנה את רכבו בתוך "יער קטן או יער צעיר" עובר עבירה של חנייה על המדרכה על פי החוק?! תשובתי לשאלה זו הינה בלאו רבתי. מסקנות: הגיעה השעה שמדיניות האכיפה של המאשימה, באמצעות עובדיה, תחדל מלמתוח את הגדרת "מדרכה" באופן מלאכותי עד שהופכים מונח זה לפלסתר תוך הפגנת כושר יצירתיות ולוליינות ראויה לשמה, והכל כיד הדימיון הטובה על עובדי המאשימה להחליט כי "חורשה" הינה מדרכה, ו"גינה" הינה מדרכה, שמא יש מקומות נוספים בעיר הזאת עליהם מבקשת, ו/או תבקש, המאשימה לצקת תוכן מקורי על הגדרת "מדרכה" כאשר קיים קושי לוגי, משפטי ועובדתי מובנה בהחלתה בתקנות. חורשה המצויה לצד מדרכה איננה, לשיטתי, עונה על הקריטריון הבסיסי שנקבע בתקנות התעבורה ולפיו על מדרכה להיות בצד הכביש ולא בצד מדרכה, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שלא ברור, כלל ועיקר במקרה שלפניי, היכן מצוי הכביש אשר איננו מופיע בתמונה נ/1 והתביעה אף לא טרחה להמציא כל מסמך או מוצג אחר מהם ניתן ללמוד היכן עובר הכביש במקום שבו החנה הנאשם את רכבו כאמור בכתב האישום. שאלת מיקומו של הכביש חשיבות רבה יש לה, שכן, עלינו לא רק להיצמד להגדרת "מדרכה" שבחוק שבתקנות, אלא להעמיק חקר ולבחון גם את המשמעות הבטיחותית לה התכוון המחוקק בהגדירו את המונח "מדרכה". מטרת קיומה של מדרכה בצד הכביש נועדה, בעיקרו של דבר, לא רק לאפשר להולכי רגל לנוע ולהתהלך בה להנאתם ובשפי אלא, תכליתה, לטעמי, ליתן מענה בטיחותי להולכי הרגל, המשתמשים בדרך, על מנת שלא לייצר סכנה לביטחונם באופן כזה שחסימת המדרכה, או חלקה, ע"י רכב חונה תאלצם לנוע על הכביש או על שפתו באופן שיעמיד אותם בפני סכנה מפגיעת הנוהגים בכביש. כך אני רואה את כוונת המחוקק בהגדירו את המונח "מדרכה" כמקום המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל. הרי עסקינן בהגדרת מדרכה המופיעה בתקנות התעבורה שהותקנו מכוח פקודת התעבורה ואשר נועדו להבטיח לא רק את כללי ההתנהגות בכביש אלא גם את בטיחותם של המשתמשים בדרך ובכלל זה הולכי רגל. פועל יוצא מכל האמור לעיל, כי לא די בכך שהחורשה כתיאורה בנ/1 יכולה לשמש מעבר להולכי רגל (וישאל השואל שאלת תם, אם כך מדוע טרחה הרשות המקומית להתקין שבילים סלולי אספלט בצידיה ובטבורה של החורשה המיועדים, מן הסתם, לשימושם של הולכי הרגל). ב"כ המאשימה מציינת בסיכומיה בכתב כי: המונח "דרך" שבתקנות התעבורה יש לו משמעות רחבה, ולענייננו, בדגש על הסיפא שבהגדרה: "או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם". אלא שההגדרה הרחבה של המונח "דרך" כפי שמוצאת את ביטויה, כאמור לעיל, הינו פן אחד של מטבע הדברים הרלבנטי לענייננו שכן, אם רצה המחוקק לקבוע כי יש להחיל את המונח "דרך" כמשמעותו בפקודת התעבורה על כל היבטיו וללא כל הגבלה של מרחק מהכביש, כשיטת התביעה, מדוע סייג המחוקק בהגדרת "מדרכה" את המונח "דרך" אך ורק לחלק מרוחבה של דרך? לשון אחרת, אם נקבל את הדרך הפרשנית של ב"כ המאשימה ונחיל את הגדרת המילה "דרך" על כל המשתרע מעבר לכביש, כך שיאמר שכל אשר מצוי בצד הכביש ייחשב לדרך = מדרכה, אזי על שום מה ולמה קבע המחוקק בהגדרת מדרכה רק אותו חלק מרוחבה של דרך והמיועד להולכי רגל? הרי ברי לכולי עלמא כי לא יעלה על הדעת שאנשים יהלכו להם על מסילה, של רכבת למשל, ובכך נסבור שהם מהלכים על מדרכה? תמהני. יצוין, כי המונח הדרך כולל בחובו גם מסילה. נראה, אפוא, שגם המחוקק היה בדעה כי לא כל מה שמצוי ומשתרע בצד הכביש הופך אינהרנטית למדרכה, אלא אך ורק חלק מרוחבה של דרך המצוי בצד הכביש והמיועד מטבע הדברים להולכי רגל (ראה דברים שאמרתי בתיק החנייה של מר סגל שצוטט לעיל, והמעיין יעיין שם). לפני סיום, אדרש אך לשני פסקי דין שניתנו ע"י חבריי המכובדים, כב' השופט דורון וכב' השופט שטיינמץ (תיק ח 938997/22, ותיק ח 149942/14), עליהם השליכה התובעת הנכבדה את יהבה וכתנא דמסייעא לטענתה כי חורשה הינה מדרכה. אינני יודע את מכלול העובדות הקונקרטיות שהיוו יסוד להכרעתם של חבריי המכובדים בנידון דידן שכן, לא הוצגו לי תמונות המשקפות את מצב הדברים לאשורו כפי שעמד לנגד עיניהם של חבריי שעה שהחליטו את אשר החליטו. כל שאוכל לומר בנדון זה כי דעתי הינה חדה וחלקה, דהיינו: החניית רכב בתוך חורשה איננה בבחינת חנייה על מדרכה. (ראה, אגב, דיעה הפוכה מדעתם של כבוד השופטים דורון ושטיינמץ מתיק ח 3965/49, שנדון בפני כב' השופט קהלת ביום 05/03/06, בו קבע כב' השופט קהלת כי חורשה איננה מדרכה). יצוין כאן, שאיני סבור, כי התנהגותו של הנאשם כפי שמשתקפת מהחניית רכבו בתוך חורשה כשרה היא. נהפוך הוא. סבור אני כי יש במעשהו זה של הנאשם משום עבירה בין אם על פי חוק העזר נשוא דיוננו ובין אם על פי חוק העזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון). ברם, בסופו של יום, לא הוכח להנחת דעתי כי חורשה יכולה לשמש כמדרכה, ו/או עונה על ההגדרה של מדרכה בחוק ומטעם זה דינו של הנאשם לצאת זכאי מלפניי וכך אני עושה. משפט תעבורהחניהדוח חניה