הכרעת דין בבית משפט לתעבורה

הכרעת דין האשמה ומהלך הדיון 1. הנאשם הואשם בעבירות לפי סעיף 62(2) (רשלנות) וסעיף 62(3) (שכרות) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961; וכן בעבירות על תקנה 22(א) (אור אדום), תקנה 21(ב)(2) (גרימת נזק), תקנה 144 (אי מסירת פרטים), ותקנה 51 (מהירות) לתקנות התעבורה תשכ"א -1961. 2. לאחר מספר ישיבות הקראה בהן ביקש הסניגור דחייה, נערכו שתי ישיבות הוכחות בתאריכים 8.3.05 ו- 18.4.05. הצדדים סיכמו בכתב והכרעת הדין נקבעה ליום 7.6.05. 3. מטעם התביעה העידו: עת/1 - סעדון רפאל (להלן: "המתלונן" או "נהג המונית") עת/2 - סמ"ר שטרית אודליה (להלן: "השוטרת") עת/3 - מועתז עדווי - (להלן: "השוטר") עת/4 - הדס צברי עת/5 - רס"ר אסף שזו (להלן: "הבוחן") עת/6 - שירן מלכה עת/7 - ד"ר אשר גופר (להלן: "המומחה") כמו כן הוגשו וסומנו המסמכים הבאים: ת/1 - סקיצה ששרטט הבוחן לפי המתלונן ת/2 - תעודה רפואית של המתלונן ת/3 - דו"ח הפעולה של השוטרת ת/4 - הודעתה של הדס צברי במשטרה (כהקפאת זיכרון) ת/5 - דו"ח נזק שערך הבוחן ת/6 - דו"ח בוחן ת/7 - זכרון דברים שכתב הבוחן ב 5.12.03 ת//8 - טופס בדיקת מאפיינים שמילא הבוחן ת/9 - הסכמה לבדיקת דם בחתימת הנאשם והבוחן ת/10 - תעודת עובד ציבור של הבוחן לגבי הרופא שנתן את הבדיקה ת/11 - סימון המבחנה על ידי הבוחן ת/12 - העברת חומר שהבוחן אישית העביר את החומר ת/13 - הודעת הנאשם במשטרה שגבה הבוחן ת/14 - 6 לוחות צילומים (17 תמונות) שצילם הבוחן ת/15 - אישור בדיקת תקינות הרמזור ת/16 - טופס שימוע לגבי החלטה בדבר פסילה מנהלית שמילא רפ"ק מוטי צור ת/17 - חוות דעת מומחה ותעודת עובד ציבור (3 עמודים) 4. מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד. כמו כן הוגשו וסומנו התמונות הבאות שצילם הנאשם: נ/1 - תמונה של מצבי הרמזור נ/2 - תמונה לעניין השטח המת לגבי הצומת השנייה נ/3 - תמונה של מקום עצירת הנאשם בתחנת הדלק נ/4 - תמונה של מקום עצירת ניידת המשטרה בתחנת הדלק רקע ותמצית טענות הצדדים 5. בתאריך 5.12.03 בסמוך לשעה 4:30, נהג הנאשם מכונית סובארו מ.ר. 2306223 ונסע ברחוב ברעם בירושלים מכיוון דרך חברון לכיוון הצומת עם רחוב האומן כיוון כללי פת. ברכב הנאשם נסעו גם חברו יאיר בראשי ו-4 "טרמפיסטיות" (בהן עת/4 ועת/6) מאחור. הנאשם נכנס לצומת והתנגש במונית פולקסווגן מ.ר. 5472025 נהוגה על ידי המתלונן שהגיע לצומת משמאל לכיוון נסיעת הנאשם. הנאשם המשיך בנסיעתו, עד שעצר לבסוף בתחנת הדלק בצומת פת שם גם חסמו את דרכו השוטרים. הנאשם הסכים לבדיקת דם, ובדגימה שנבדקה נמצא אלכוהול בריכוז של 62 מ"ג לכל 100 מ"ל. על עובדות אלו מסכימים הצדדים והשאלה היא לגבי פרשנותן. 6. לפי גרסת התביעה, נהג הנאשם במהירות מופרזת, ברשלנות וכאשר הוא שיכור. הנאשם נכנס לצומת כאשר האור ברמזור בכיוון נסיעתו מורה אדום, וגרם לתאונת דרכים בה נחבל המתלונן, וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. הנאשם ברח מהמקום מבלי למסור פרטים, עבר צומת נוספת באור אדום, והניידת שרדפה אחריו הצליחה לעצרו רק בתחנת הדלק לאחר שניידת נוספת חסמה את דרכו. 7. לפי גרסת ההגנה, נהג הנאשם במהירות המותרת, נכנס לצומת באור צהוב כיוון שהעריך שלא יספיק לבלום את רכבו בקו הצומת ויתנגש במונית, שבדיעבד הסתבר לו שהשתפשף בה. הנאשם לא נמלט מהמקום אלא המשיך בנסיעה רגילה משום שהעריך שלא פגע במונית, וגם ברמזור השני לא עבר באור אדום. כמו כן טוענת ההגנה כי לא התקיים אחרי הנאשם מרדף משטרתי כלל, ושבמהלך כל ההתרחשות לא היה שיכור. לבסוף טוענת ההגנה כי נהג המונית לא נחבל. האם מדובר בפגע וברח? 8. הנאשם טוען כי משהבחין במונית הסיט את ההגה ימינה ומיד שמאלה כדי לא לפגוע בה. הנאשם טוען שהמשיך בנסיעה רצופה, מכיוון שלפי תחושתו חלף על פני המונית מבלי לפגוע בה. גם הנוסע שישב לצידו חברו יאיר בראשי אמר לו שלא היתה פגיעה במונית. את אימפקט המכה הסוותה טלטלת התמרון, ואת רעש החיכוך הסוותה המוסיקה הרועשת ברכב הנאשם. הדברים מעוגנים בהודעת הנאשם במשטרה : "אני לא הרגשתי כלום שום תאונה וגם יאיר שישב לידי אף אחד באוטו לא הרגיש כלום" (ת/13 ש' 16-17). גם בזכ"ד מצויין כי "לדבריו לא הרגיש מכה היתה מוסיקה ברכב" (ת/7 תחתית עמ' 1). 9. לגבי הנערות נכתב בסיכומי ההגנה כי: "גם אם נצא מההנחה ששתי הבנות שישבו במושב האחורי ברכב שהיו במצב של נמנום או כהות חושים שלאחר שתיית אלכוהול חשו בטלטול הקל שברכב כתוצאה מהתאונה, הרי שהן לא אמרו דבר בעניין עד שהרכב הגיע לצומת פת" (עמ' 2 לסיכומי ההגנה). 10. אלא שעיון נוסף בראיות הבוחן מעלה תמונה שונה לגמרי. בזכ"ד הבוחן ממשיך "לדבריו הבנות מאחור אמרו לו לעצור כי היתה תאונה אך הוא היה בספק וחשב שלא היתה תאונה לכן המשיך" (ת/7 סוף עמ' 1 - תחילת עמ' 2). גם בהודעתו במשטרה אומר הנאשם "מצד שמאל של כיוון נסיעתי יצא נהג מונית כולם צעקו" (ת/13 ש' 12-13) ובהמשך מוסיף "המשכתי בנסיעה מישהי מאחורה אמרה שנגעתי במונית" (ת/13 ש' 15-16). גם בעדותו לפני אמר הנאשם "היה קטע של צעקות במקרה עצמו שהם קלטו שאני עומד להיכנס בנהג המונית" (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 20-21) ברור שלא מדובר באפאטיות המנומנמת שצייר הסנגור. 11. בעדותה מציינת השוטרת: "היו 4 בנות מאחורה לחוצות, אחת מהם בכתה ולא רצו למסור את הפרטים פחדו להסתבך" (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 22-23). 12. בהמשך עדותה מוסיפה: "אני לא יודעת למה היו לחוצות. קשה לי להאמין שהם לחוצים בגלל הבדיקה, אנחנו בודקים הרבה צעירים בסופי שבוע, והם לא נלחצים כמו אלו" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 3-4). 13. בא כוחו של הנאשם קפץ כמוצא שלל רב על כנות עדותו של המתלונן, כאשר לשאלת בית המשפט ענה: "צריך לקחת אותה בחשבון שהצד השני לא שם לב למכה, יכול להיות, לא יכול להגיד במאה אחוז כי לא הייתה סטייה לא ימינה ולא שמאלה" (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 22-25) 14. מנגד, בנקודה אחרת שהעיד בה אותו עד לגבי אורות הברקס נוקט הסניגור בסיכומיו לשון מסתייגת לגבי אמינות אותו עד. וזה לשון העד: "בתחילה ראיתי אותו בולם עם האורות האחוריים ואחר כך ממשיך לנסוע. ראיתי אור ברקס. ואחר כך המשיך לנסוע" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 11-12) 15. לא מצאתי סיבה לפקפק בעדות המתלונן, אדרבא, זהירות תשובותיו מוסיפה אמינות לעדותו. בלימתו החפוזה של הנאשם מצביעה בעיני על כך שהבין שפגע, החל בבלימה, ואז נמלך בדעתו וברח מהמקום. 16. לגבי השאלה האם נחבל המתלונן, טוען בא כוח הנאשם בסיכומיו כי התעודה הרפואית שהוגשה (ת/2) "יש בה להעיד יותר על כך שנהג המונית לא נחבל מאשר שנחבל". ראשית כבר באנמנזה בת/2 נכתב "מתלונן על חולשה". ייתכן כי עליית לחץ דם תבוא לידי ביטוי מאוחר יותר מהאירוע שגרם לה, ואכן בעדותו, שאמונה עלי, אומר המתלונן: "אחרי שהגעתי עמדנו שם תחקרו אותו, שאלו אותי שאלות ונסעתי הביתה ומשם הלכתי לבית חולים היה לי לחץ דם גבוה". (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 26-27). 17. אין לי ספק כי עליית לחץ הדם שבעטיה פנה המתלונן לבית החולים קשורה במישרין לאירוע התאונה הטראומתי שעות ספורות קודם לכן, ומכאן שהמתלונן אכן נחבל בתאונה. מכל אלה מסקנתי היא שהנאשם ידע גם ידע כי היה מעורב בתאונה ובכל זאת נמלט מהמקום. האם נהג הנאשם במהירות מופרזת? 18. הנאשם בהודעתו במשטרה אמר "בהגיעי לצומת עם רחוב האומן במהירות של מקסימום 70 קמ"ש" (ת/13 ש' 10-11). בסיכומיו כותב הסניגור כי זו המהירות המותרת בכביש וטוען כי לא הוכח כלל שהנאשם נהג ברכבו במהירות העולה על המותר. טענה זו אין אני יכול לקבל לאור הראיות. ראשית הנאשם עצמו בהודעתו במשטרה מסביר "הבנות שהיו איתי באוטו רצו שאוריד אותם וזאת בגלל שהן ראו שאני נוסע מהר" (ת/13 ש' 38-39). 19. בדו"ח הפעולה (ת/3) תחת פרטי המקרה כותבת השוטרת "רכב משתולל" ובפרטי הטיפול באירוע מציינת השוטרת בשני מקומות כי הנאשם נסע במהירות מופרזת: "הגיע סובארו ל.ז. 23-062-23, נסע במהירות מופרזת ופגע במונית..." (ש' 4-5) ואחר כך "התחלנו מרדף... הבחנתי ברכב עובר באדומים, נוסע במהירות מופרזת ומסכן חיי אדם ורכוש" (ש' 6-8). 20. בעדותו של עת/1 המתלונן, כשנשאל מדוע לא הבחין בנאשם למרות שבא ממולו, השיב: "אי אפשר להבחין, המהירות היתה מאוד גבוהה אני נהג מונית כבר 16 שנה..." (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 23). מעט אחרי כן חוזר על כך המתלונן "הוא נסע מהר לא יודע אם הייתי מבחין בו בעת הכניסה" (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 31). השוטר בעדותו אמר: "אני מזהה רכב שבא מהכיוון השני ממול ממש טס, בא במהירות, נבהלתי ואמרתי לאודליה, הוא טס, ציפיתי לתאונה" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 13-14). מכל התיאורים עולה כי הנאשם נסע במהירות מופרזת. האם הנאשם עבר באור אדום? 21. הדיון במעבר באור אדום מתחלק לצומת הראשונה ולצומת השנייה. לגבי הצומת הראשונה, דבק הנאשם בגרסתו כי נכנס לצומת באור צהוב, הן בדבריו בשטח "הרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק ושהתקרב התחלף הרמזור לצהוב" (ת/7, ש' 12-13) והן בהודעתו במשטרה "הרמזור בכיוון נסיעתי ישר היה ירוק ובדיוק התחלף אני המשכתי בנסיעה" (ת/13, ש' 11-12). דא עקא, מערכת הרמזורים בצומת תקינה (ת/15) והעדויות תומכות בכך שדווקא המתלונן הוא שנכנס לצומת באור ירוק והנאשם נכנס לצומת באור אדום. בעדותו אמר המתלונן: "היה לי רמזור אדום, חיכיתי משהו כמו דקה ... אחרי היתה ניידת משטרה התחלף אור ירוק ... נכנסתי לתוך הכביש במהירות מאוד נמוכה 20 קמ"ש כי הניידת היתה מאחורי, היה אור ירוק מאחורי לחלוטין" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 12-15). 22. בהמשך חוזר המתלונן "היה אחורי ניידת נסעתי באור סופר ירוק" (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 29). השוטרת זכרה בבירור: "אור ירוק למונית המונית עמדה ראשונה אנחנו שניה, האור התחלף לירוק המונית החלה בפניה שמאלה, הגיע סובארו הייתי בטוחה שתעצור לנו היה ירוק" (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 19-20). וכן השוטר זכר בבירור כי: "עמדנו ברמזור, לפנינו היתה מונית. הרמזור היה אדום, אחרי חצי דקה, דקה, היה ירוק, המונית מתחילה לנסוע, אני מזהה רכב שבא מהכיוון השני ממול ממש טס..." (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 12-14). 23. למעשה נחה דעתי כי הנאשם עבר באור אדום בצומת הראשונה, אולם למעלה מן הצורך אדון כעת בצומת השנייה. 24. כבר בדו"ח הפעולה מציינת השוטרת במפורש: "התחלנו מרדף אחרי הרכב... הבחנתי ברכב עובר באדומים..." (ת/3, ש' 6-7). בעדותה ציינה בהקשר זה כי: "מה שכתבתי אני בטוחה" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 26). הדו"ח ת/3 הוגש כהקפאת זיכרון. השוטר בעדותו פירט: "התחלתי בנסיעה אחרי הסובארו, אחרי פרסה, תוך כדי דיווחים, הוא עבר את הרמזור השני באדום, היה עוד רמזור לכיוון צומת פת, גם אותו עבר באדום, גם אני עברתי באדום אבל איבדתי אותו" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 17-19). 25. לגבי טענת השטח המת שהעלה הסניגור, הבהיר השוטר (שוב לגבי הצומת השנייה) "אני לא הסקתי שהוא עבר באדום, אני ראיתי בוודאות שהוא עבר ברמזור אדום" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 21) והסביר "ראיתי אותו חוצה באדום ולא ראיתי לאן הוא פנה. הרמזור גבוה אבל את הפניות אתה לא רואה" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 24-25) וכן "אתה מזהה את הרמזור אם המכונית עוברת באדום אבל לא רואים את הפניה" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 29). 26. מכל הראיות עולה כי גם את הצומת השנייה עבר הנאשם באור אדום. אציין שבכל מקרה ברור לחלוטין כי הנאשם עבר באדום כבר בצומת הראשון. האם התקיים מרדף? 27. טענה שהדגיש הסניגור בסיכומיו היתה כי בפועל לא התקיים כל מרדף אחרי רכב הנאשם. טענה זו ממשיכה את קו ההגנה המרכזי לפיו הנאשם לא שם לב לשום אירוע חריג בכל מהלך נסיעתו ורק כשעצר לתומו בתחנת הדלק "ירד לו האסימון"(ת/13, ש' 23). בא כוח הנאשם סומך את טענתו זו במספר עובדות, שאמנם נכונות כשלעצמן ואינן שנויות במחלוקת, אולם לא מובילות למסקנה המבוקשת על ידו. אדון בקצרה בעובדות: 28. כדברי השוטר "איבדתי אותו ברמזור כי לקח לי זמן עד שהתפרססתי והוא לקח את האדום" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 22). וכן: "אחרי שתיים שלוש דקות, ניידת זיהתה על יהודה הנשיא לכיוון פת". מכאן מסיק בא כוח הנאשם כי רכב הנאשם הגיע לצומת פת מרחוב שהשוטר לא נסע בו כלל ושום ניידת לא דלקה אחריו. אין לבית המשפט אפשרות לדעת מאיזה רחוב המשיך הנאשם אחרי שעבר בצומת השנייה, אולם לפחות בשני שלבים דלקו ניידות אחרי הנאשם: בשלב הראשון מיד לאחר התאונה, ובשלב השני סמוך לתחנת הדלק עד לחסימתו. בין היתר נמצא חיזוק לכך בהודעתה במשטרה של הדס צברי שהוגשה כהקפאת זיכרון: "הרגשתי מכה קלה היה כמו זעזוע באוטו ואז התעוררתי וכשהתעוררתי משטרה רדפה אחרינו... אחרי המכה של התאונה התעוררתי ואז אני זוכרת שראיתי ניידות אחרינו... אני זוכרת רק שרודפים אחרינו משטרה והוא היה באמצע נסיעה ולא יכל לעצור" (ת/4 ש' 5-6, 10-11, 12-13). 29. עוד נטען, כי אם הנאשם היה רוצה לברוח יכול היה להפנות את רכבו לתוך אחד הרחובות הצדדיים הרבים באזור, להתרחק מהמקום, להחנות את רכבו ולהבריח את עצמו ואת הנוסעים מהמקום שהרי בפועל לא התקיים אחריו מרדף צמוד. בהמשך ממשיך ומפרט בא כוחו נתיבים שונים דרכם יכול היה הנאשם לברוח, אולם הדבר כלל לא עלה על דעתו. שוב אין מחלוקת על נכונות העובדה אלא על פירושה . אולי במבט לאחור יכל היה הנאשם לברוח בדרך אחרת, אך העובדה היא כי לא עשה כן. 30. אשר על כן אני קובע כי הנאשם ברח מהמקום למרות שידע שהמשטרה בעקבותיו. אציין רק כי משום מה לא הואשם בכל סעיף רלוונטי בעניין זה (כגון אי ציות לשוטר). שכרות הנאשם 31. כאמור, נטלו דגימת דם מהנאשם בהסכמתו, ונמצאה בדמו כמות אלכוהול גבוהה יותר מהכמות המותרת. במהלך הדיון ניסה בא כוחו של הנאשם לתקוף את הבדיקה מכיוונים שונים. לא אפרט בכך, שכן בסופו של דבר מסתמך בא כוח הנאשם בנקודה זו על שני טיעונים עיקריים: ריכוז האלכוהול לאור משקלו של הנאשם, ואופן התנהלות המשטרה בלקיחת הבדיקה. לעצם כמות האלכוהול בדמו של הנאשם נתלה הסניגור בעדות המומחה לפיה: "אדם ששוקל כפול מאדם רזה וישתה אותה כמות ריכוז האלכוהול בדמו יהיה חצי בהשוואה לאדם הרזה. לרזים קל יותר להשתכר" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 16-17). וכן: "תוספת האוכל גורמת לכך ש... הריכוז השיא יהיה נמוך בהשוואה לאדם שלא אוכל" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 21-22). 32. לפיכך, טוען בא כוח הנאשם בסיכומיו כי יתכן מאוד שרק בגלל משקלו הנמוך במיוחד והעובדה שלא אכל נתפס עם כמות אלכוהול מעל המותר. אין לקבל טענה זו, שכן היא איננה רלוונטית. אין בחוק התייחסות לגורמים אלה, והמדד היחיד הוא ריכוז האלכוהול בדם שאסור שיעלה על 50 מ"ג לכל 100 מ"ל. 33. יתרה מזאת, כפי שהעיד המומחה בצורה חד משמעית: "בן אדם ששוקל 65 ק"ג מפרק פחית בירה אחרי שעה וחצי. בפרק הזמן שעבר הנאשם מהתאונה עד לנטילת הדם הוא פירק בסביבות משקה אחד. הגוף מפרק כל הזמן". (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 9-10) וכן: "לפי החישוב שלי הנאשם היה צריך לפחות לשתות שתיים וחצי פחיות. בגופו בזמן התאונה היו לפחות שתיים וחצי פחיות בירה". (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 17-18) 34. בסיכום טענותיו טוען בא כוחו של הנאשם לפסלות הבדיקה: "אין ספק שנטילת דגימת הדם מהנאשם כפי שבוצעה בו, היתה נפסלת על הסף לו בוצעה היום לאחר בואו לעולם של פסק דינו של בית המשפט העליון בע.פ. 1641/04 ליאוניד לוין נגד מדינת ישראל..." (סיכומי ההגנה עמ' 5 למטה). 35. ראשית אבהיר כי אירועי התאונה והבדיקה התרחשו הרבה לפני הלכת ליאוניד לוין, והמצב חוקי הרלבנטי לענייננו נמצא בסעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א 1961: "שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים או מנוהג רכב שהיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, להיבדק במועדים ובמקומות שיורה, ומי שנדרש כך חייב להיבדק כאמור" אין ספק שבמקרה זה נתמלאו תנאי הסעיף ואין כל פגם בחוקיות הבדיקה. 36. אולם גם לגופה של הטענה, למרות נחרצות דעתו של בא כוח הנאשם, לא ברור כלל מה היה פני הדברים לא היה אותו מקרה קורה במצב הדברים לאחר ההלכה החדשה. ראשית הנאשם הסכים לבדיקה (ת/9). למותר לציין שלהסברת העונשים הקבועים בחוק במקרה של אי הסכמה לבדיקה, אין ולא כלום עם "איום, כפיה, ובניגוד לתקנת הציבור, שלא לומר בניגוד להוראות החוק..." כלשונו של הסניגור (סיכומי ההגנה, עמ' 6). מבלי להכנס לפרטים, הרי תוצאת הבדיקה היתה מתקבלת גם היום (וזאת מבלי להתייחס לעובדה שבנתיים שונה החוק לחלוטין). סוף דבר 37. לסיכומו של דבר, אני קובע כי הנאשם נסע ברשלנות רבתי כשהוא שיכור ומסיע במושב האחורי ארבע בנות לא חגורות, היה מעורב בתאונת דרכים שנגרמה עקב מהירות מופרזת בה נהג ומעבר באור אדום, לאחר מכן ברח ממקום התאונה בלא להשאיר פרטים. אשר לכן החלטתי להרשיעו בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. משפט תעבורההכרעת דין