פיקוח על מוסכים

בהתאם לסמכות הרשות, הרי פעילות במוסכים הוכרזה כפעילות החייבת ברישוי. חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח- 1957 מסדיר בפועל את פעולותיהם של רוב העסקים דרושי הרישוי בישראל. על פי סעיף 39(ב) 1(א) לחוק (שכותרתו היא עונשין), הרי מי ש"פעל בעניין הטעון רישיון או היתר לפי חוק זה, ללא רישיון או היתר בני-תוקף" דינו מאסר עד שלוש שנים. על פי סעיף 2 לצו בדבר פיקוח על מוסכים ומפעלים לכלי רכב "לא יפתח אדם, לא ינהל מפעל, לא יעשה בו עבודה או מלאכה ולא ייתן בו שירות, אלא לפי רישיון מאת הרשות ובהתאם לתנאי הרישיון". מפעל בצו הוגדר כ "מקום שבו נעשית מלאכה ברכב או ברכב מנועי כמשמעותם בפקודת התעבורה, או ניתן להם שירות, לרבות מוסך נייד" (סעיף 1 להגדרות). הצו קובע גם הסדרים שונים לגבי סוגי המוסכים השונים, דרישות שונות לגבי גודלם, השטח הדרוש להם, חלוקת השטח, המנהל המקצועי הנדרש, ועוד כהנה וכהנה. כך למשל בתוספת הראשונה מפורט כי מפעל לחשמלאות רכב יהיה שטחו 75 מ"ר כולל חדר מצברים בן 5 מ"ר לפחות, ויהיה מנועל על ידי מנהל מקצועי בעל כתב הסמכה למקצוע "חשמל רכב". בתוספת זו מופיעים כשלושים וחמישה מקצועות שונים. הללו נעים ממקצועות שכיחים כמכונאות רכב, תיקון צמיגים ואבובים, ועד למקצועות שכיחים פחות כתיקון טרקטרונים, כיול מכוונים, ותיקון-וכיול-טכוגרפים (מכשיר חדש יחסית המשמש לתיעוד מהירות רכב). רוב הדרישות הן דומות ומתייחסות לשטח המפעל, לציודו, ולמנהל המקצועי הנדרש. כך שבפועל יכול מפעל בלא קושי רב יחסית להיות מוסמך לעסוק בכמה וכמה מקצועות ללא קשיים מיותרים. אך זו במידה ועומדים לרשותו העובדים המתאימים ואלו בדרך כלל צריכים להיות בעלי הסמכה מקצועית לכך. בית המשפט ציין כי אין מדובר בחוק וצו שחוקקו פעם אחת ולא תוקנו. ההיפך הוא, הם תוקנו פעמים רבות מאז חקיקתם הראשונית. החוק תוקן ושופץ כשבע עשרה פעמים במהלך השנים וברור כי ההתפתחות בתחום מכתיבה תנאים שיש לשנותם מפעם לפעם. מוסך