התאונה הקטלנית בצומת הכניסה לקיבוץ אילון המערער, שנהג במכונית פרטית, נסע בכביש מס' 899 מכיוון שלומי לכיוון קיבוץ אילון. להלן פסק הדין בערעור בנושא תאונת דרכים בצומת הכניסה לקיבוץ: פסק דין פתח דבר: 1. לפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד- האחד מטעם הנאשם והאחד מטעם המדינה- על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בעכו (כבוד השופט ג' נאסר) בת.ד. 2306/97. בהכרעת הדין שניתנה ביום 8.2.01 הורשע הנאשם (המערער בע.פ. 2464/01, להלן-"המערער") בעבירות הבאות: גרימת מוות ברשלנות (עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן-"חוק העונשין") יחד עם סעיפים 40+64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן-"הפקודה")); רכב הנכנס לצומת (עבירה לפי תקנה 64(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן-"התקנות") יחד עם סעיף 38(3) לפקודה) [להלן-"הכרעת הדין"]. בשל הרשעתו בשתי העבירות האמורות, נדון המערער: לששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, קנס של 10,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו ופסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 5 שנים. גזר הדין ניתן ביום 29.3.01 וההחלטה לגבי אופן ריצוי תקופת המאסר ניתנה ביום 29.5.01, זאת לאחר שנתקבלה חוות דעת מאת הממונה על עבודות השירות [להלן-"גזר הדין"]. 2. ערעורו של המערער (ע.פ. 2464/01), מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת גזר הדין. ערעורה של המדינה (ע.פ. 2456/01), מכוון כנגד קולת גזר הדין ככל שהדבר נוגע למשך פסילת רישיון הנהיגה. 3. יצויין כי במסגרת הערעור העלה המערער, בין היתר, טענות כנגד החלטת בית משפט קמא לדחות את בקשתו להביא חוות דעת נוספת של מומחה מטעמו (המהנדס ע' רז (להלן-"המומחה רז")) ולהתבסס עליה. בית משפט זה (בהרכב השופטים: לינדנשטראוס, ברלינר ודר), בהחלטתו מיום 29.11.01, הורה על החזרת התיק לבית משפט קמא, "תוך שהכרעת הדין וגזר הדין עומדים במקומם", על מנת לאפשר למערער להגיש את חוות הדעת, לקיים חקירה של המומחה רז על חוות דעתו ולאחר מכן, ליתן החלטה אם יש מקום לשינוי כלשהו בהכרעת הדין ו/או בגזר הדין. בהתאם להחלטה האמורה, התיק הוחזר לבית משפט קמא, המערער הגיש את חוות הדעת הנוספת מטעמו, המומחה רז נחקר על חוות דעתו ובית משפט קמא נתן החלטה ביום 31.7.03 לפיה אין באמור בחוות דעתו של המומחה רז כדי להביא לשינוי כלשהו בתוצאתו הקודמת. לפיכך החליט בית משפט קמא להשאיר את הכרעת הדין וגזר הדין על כנם (להלן-"החלטת בית משפט קמא מיום 31.7.03"). 4. בהתאם להחלטנו מיום 29.4.04, הגישו בעלי הדין את סיכומי טענותיהם בשני הערעורים, הכוללים גם התייחסות להחלטת בית משפט קמא מיום 31.7.03. סיכומיו של ב"כ המערער הוגשו ביום 5.1.05 וסיכומיה של באת כח המדינה הוגשו ביום 3.3.05. תגובת ב"כ המערער לסיכום טענות ב"כ המשיבה הוגשה ביום 15.3.05. הרקע העובדתי והתשתית הראייתית: 5. התאונה הקטלנית אירעה ביום 30.3.96 סמוך לשעה 12:30 בצהריים, בצומת הכניסה לקיבוץ אילון (להלן-"הצומת"). המערער, שנהג במכונית פרטית, נסע בכביש מס' 899 מכיוון שלומי לכיוון קיבוץ אילון (להלן-"הכביש"). בכתב האישום נטען כי בהגיעו לצומת, עצר המערער את המכונית בצמוד לקו ההפרדה בכוונה לפנות שמאלה לקיבוץ אילון. מיד לאחר מכן החל המערער נוסע תוך פנייה שמאלה. אותה עת הגיע בכביש מכיוון הנסיעה הנגדי של המערער, אופנוע מסוג סוזוקי נהוג על ידי איתי בן אלי (להלן-"האופנוע") כשעל האופנוע מאחורי נהג האופנוע יושבת רווית אוחיון ז"ל (להלן-"המנוחה"). המערער שהחל פונה שמאלה לאחר שעצר כאמור בקו ההפרדה, עצר במרכז הצומת וחסם את מסלול נסיעת נהג האופנוע, שבלם בלימת חירום אך לא הצליח למנוע את התנגשות האופנוע חזיתית בדופן הימנית של המכונית שבה נהג המערער. כתוצאה מן ההתנגשות, הועפה המנוחה באוויר למרחק 5 עד 6 מטר, התגלגלה על הרצפה ומשם פגעה ברכב סובארו שהיה מאחורי מכוניתו של המערער ועקב כך היא נהרגה. כמו כן, כתוצאה מן ההתנגשות נפגע נהג האופנוע באופן קשה. (להלן-"התאונה"). 6. בסעיף 6 לכתב האישום נטען, כי התאונה ותוצאותיה נגרמו באשמו של המערער וכתוצאה מנהיגתו הרשלנית שהתבטאה בכך, שנהג במכוניתו ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו, שלא הבחין באופנוע המגיע מולו מימין למרות שיכול היה להבחין בכך, שפנה שמאלה ללא מתן זכות קדימה לאופנוע בדרך החוצה שלפניו, שלמרות שהגיע לצומת ולפניה שמאלה כשאין רכב מולו עצר בצומת ולא פינה אותה במהירות המירבית ושנהג את מכוניתו באי איכפתיות, בקלות ראש ובחוסר זהירות ולא כפי שנהג מן היישוב היה נוהג. 7. המערער טען להגנתו כי לפני פנייתו שמאלה, לכיוון הקיבוץ, הוא בדק ואף נוכח לדעת כי האופק נקי וכי אין ממולו כל רכב, ורק אז החל בפנייתו לכיוון הקיבוץ. לטענת המערער, האשם לקרות התאונה רובץ על נהג האופנוע, אשר הגיח לפתע אל מול המערער ובשל אי ציותו לתמרורים המורים לו להאט את מהירותו, חוסר זהירותו ומהירותו המופרזת, לא הספיק לבלום והתנגש במכוניתו של המערער בעוצמה. המערער הוסיף כי אלמלא מהירותו המופרזת של נהג האופנוע, היה המערער מספיק לבצע את הפנייה שמאלה ללא התנגשות ולחילופין, נהג האופנוע היה יכול לבלום מבלי להתנגש במכוניתו של המערער. 8. בפני בית משפט קמא העידו מטעם המדינה מר חזי מסורי - בוחן תנועה משטרתי (להלן-"בוחן התנועה"), מר איתי בן אלי- נהג האופנוע, מר יוסף רדק- נהג אופנוע נוסף שנסע עם שיירת אופנועים הכוללת גם את האופנוע המעורב בתאונה, מר עדי לרנר שנהג ברכב הסובארו-הרכב השלישי שעמד בצומת מאחורי רכבו של המערער לפני הפנייה שמאלה וכן מר ישע מיילין שנסע גם הוא ברכב מסוג טנדר מיצובישי מאחורי רכבו של המערער. כמו כן הוגשו לבית משפט קמא מוצגי התביעה הכוללים מסמכים של בוחן התנועה (רישומים, דו"ח, חישוב, שרטוט ותמונות), שתי אימרות של המערער ותרשים שערך נהג האופנוע במהלך מתן עדותו. 9. המערער העיד כעד הגנה מטעמו וכן העיד מר אלי קרסני-מומחה מטעם המערער. המערער היה סבור כי מומחה זה לא הציג את עמדתו נאמנה בפני בית המשפט ולכן ביקש, כאמור לעיל, לאפשר לו להביא חוות דעת נוספת של מומחה מטעמו (המומחה רז) אשר תתייחס לסוג האופנוע שהיה מעורב בתאונה. התביעה הסכימה להגשת חוות דעת נוספת, אך בגין מחלוקת בעניין היקפה של חוות הדעת ובעניין השאלות שבמחלוקת בהן היא עוסקת, הורה בית משפט קמא, כפי שצויין לעיל, על הוצאת חוות דעת זו מן התיק. יוזכר כי התיק הוחזר לבית משפט קמא, המערער הגיש את חוות הדעת של המומחה רז והמומחה נחקר. חוות דעתו של המומחה רז כוללת חישובים לעניין שדה הראייה ולעניין מהירות נסיעת האופנוע עובר לתאונה - נתון השנוי במחלוקת - ומסקנתו של המומחה רז היא, כי התאונה היתה, בנסיבות העניין, בלתי נמנעת. ממצאיו וקביעותיו של בית משפט קמא: 10. בהכרעת דינו מיום 8.2.01 אימץ בית משפט קמא את קביעותיו וממצאיו של בוחן התנועה כפי שעלו מן הדו"ח על נספחיו (ת/1-ת/5) ומחקירתו בפני בית משפט קמא. בוחן התנועה מדד את שדה הראייה ממקום עמידת רכבו של המערער וכן עשה ניסוי של פינוי הצומת. בדו"ח בוחן התנועה (ת/2) צויין כי ממקום עמידתו של המערער ניתן היה להבחין בראשו של רוכב האופנוע ממרחק של 180 מטר, ומאותו מקום ניתן היה להבחין בכל האופנוע כשהוא במרחק 150 מטר. עוד צויין בדו"ח שאילו עצר המערער את מכוניתו ואז החל לפנות שמאלה, ניתן היה לפנות את הצומת תוך 5 שניות, וכי אם מדובר במצב של נסיעה איטית, ללא עצירה, ניתן לפנות את הצומת תוך 4 שניות. בוחן התנועה ערך חישובים שונים כאשר המשתנה הינו מהירות האופנוע- נתון שכאמור שנוי במחלוקת (בוחן התנועה אישר כי המהירות הייתה גבוהה מ- 70 קמ"ש). לאחר עריכת החישובים (במהירות אופנוע של 80 קמ"ש, 100 קמ"ש ו-120 קמ"ש) הגיע הבוחן למסקנה כי בכל מקרה היה על המערער להבחין בנהג האופנוע בעוד מועד ולהתנהג בהתאם, בעת שרצה לפנות שמאלה. 11. בהסתמכו על ממצאיו של בוחן התנועה, קבע בית משפט קמא כי על המערער היה לנהוג באחת משתי הדרכים: להמתין בעצירה מוחלטת ולאפשר לאופנוע לעבור את הצומת על פי זכות הקדימה הנתונה לו, או, אם הוא סבור שהאופנוע מרוחק במרחק סביר, לפנות את הצומת במהירות הראויה. 12. אשר לחוות דעתו של מר אלי קרסני- המומחה מטעם המערער, ציין בית משפט קמא כי על פי חוות דעתו (נ/3) ועדותו בבית המשפט, ממצאיו של המומחה נתגלו כלא מהימנים ולא ניתן לסמוך עליהם. כפי שצויין לעיל, המערער שסבר כי המומחה קרסני לא הציג את עמדתו נאמנה בפני בית המשפט, ביקש להגיש חוות דעת נוספת של המומחה רז. לחוות דעתו של המומחה רז אתייחס בהמשך. 13. עד התביעה מר יוסף רדק שנהג באופנוע בתוך שיירת האופנועים שנסעו ביחד, כולל האופנוע המעורב בתאונה, העיד שהוא היה בהתחלה הראשון בשיירה ונסע במהירות של 60 קמ"ש ואז עקף אותו איתי בן אלי - נהג האופנוע המעורב בתאונה, במהירות שאינה גבוהה במיוחד. בשים לב לדבריו של עד זה, קבע בית משפט קמא כי במהירות כזו של 60 קמ"ש ניתן להניח באורח טבעי שלצורך עקיפה אין הכרח בנהיגה במהירות מופרזת כפי שטוען המערער. 14. מסקנתו של בית משפט קמא שלפיה לא הוכח כי נהג האופנוע נסע במהירות מופרזת, נסמכת, ככל הנראה, גם על דבריו של נהג האופנוע (איתי בן אלי) שטען במהלך עדותו בבית המשפט ובהודעתו במשטרה, כי הוא נהג במהירות של 70 עד 80 קמ"ש, וכי לא היה לו וגם לא לחבריו האחרים שנהגו בשיירה, לאן למהר. 15. מהכרעת הדין עולה כי השופט קמא העדיף את גרסתו של עד התביעה, מר ישע מיילין-שנסע ברכב מסוג טנדר מיצובישי מאחורי רכבו של המערער- על פני זו של המערער. בעדותו בבית המשפט מסר מר ישע מיילין כי המערער החל לפנות שמאלה ואז נעצר במרכז הצומת באמצע נתיב הנסיעה הנגדי. בהקשר זה, קבע בית משפט קמא שלא ניתן להבין את התנהגותו של המערער אשר עצר את רכבו באמצע הנתיב המיועד לנסיעה הנגדית, לאחר שהוא החל בנסיעה איטית, ולא פינה את הצומת במהירות הראויה. לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי המערער התרשל בפינוי הצומת. 16. בעדותו בבית משפט קמא, מסר המערער כי בטרם פנה שמאלה הוא בדק וראה שאין רכבים בנהיגה בכיוון הנגדי (לדבריו, אופק נקי) ורק אז פנה שמאלה. בית משפט קמא קבע שגירסה זו של המערער איננה סבירה בעיניו, שכן אם אכן לא היו רכבים בנהיגה בכיוון הנסיעה הנגדי מדוע עצר המערער את רכבו ולא המשיך בנסיעה שמאלה כדי לפנות את הצומת במהירות הראויה? 17. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, שהמערער עצר עצירה מוחלטת בקו ההפרדה בטרם פנה שמאלה, על אף העובדה שלא היתה עליו כל חובה לעצור. ממצא זה נקבע בהסתמך על דבריו של המערער במהלך חקירתו הנגדית: "אני לא זוכר אם עצרתי את הרכב או לא, אני רק יודע שהאטתי. אם אישתי אומרת [במסגרת הודעתה במשטרה] שאני עצרתי עצירה מוחלטת אני אומר שיכול להיות". 18. בסעיף 12 להכרעת הדין קבע השופט קמא כדלקמן: "מכל האמור לעיל ועל סמך התשתית הראייתית שהובאה בפני אני קובע בזאת כי הנאשם התרשל בנהיגתו באופן ברור וגרם עקב כך למותה של המנוחה ולפגיעתו הקשה של נוהג האופנוע. בנוסף לכך לא הוכח כלל כי נהיגת איתי בן אלי (נהג האופנוע) היתה רשלנית וגם לא הוכח כי נהג במהירות מופרזת. נהיגתו הרשלנית של הנאשם היא זו אשר הביאה להתרחשות התאונה ולתוצאה הטראגית של מות המנוחה, וגם אם נניח שהיתה רשלנות כלשהי בנהיגתו של האופנוען, הרי רשלנות זו אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הראשונה של הנאשם ולתוצאה הקטלנית. מטבע הדברים הוכחה גם האשמה השנייה שעניינה "רכב הנכנס לצומת". 19. לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט קמא בהתאם להחלטת ערכאה זו, הגיש המערער חוות דעת נוספת מטעמו-חוות דעת של המומחה רז (נ/6)- והמומחה רז נחקר עליה ביום 29.5.03. לחוות דעתו צירף המומחה רז תשריט (נ/7) וקלטת ווידאו המתעדת את השחזור שביצע בזירת התאונה (נ/8). 20. ממצאיו של המומחה רז הינם כדלקמן: (1)מהירות נהג האופנוע היתה כמעט פי 2 מן המהירות המותרת בזירת התאונה (2)מרחק הראיה של נהג האופנוע היה גדול מזה של המערער בגלל תנאי הסביבה, גודל המטרה לראייה והעדר תאורת חזית של האופנוע, המתחייבת על פי החוק בזירת התאונה (3)על פי השחזור, הנאשם לא היה יכול להימנע מלהיות בנתיב האופנוע, בגלל מהירות האופנוע (4)כן עולה מן השחזור שאם האופנוע היה נוסע במהירות המותרת, ואפילו ב- 40% יותר ממנה, התאונה היתה נמנעת (5)בהתחשב ביכולת התמרון של האופנוע, אפילו עמד המערער במכוניתו בנתיב הנסיעה של האופנוע, נהג האופנוע יכול היה למנוע את ההתנגשות על ידי עקיפת המכשול, לו היה מגיע לתחום שדה הראייה שלו במהירות של פחות מ- 90 קמ"ש. במהלך חקירתו הנגדית, מסר המומחה רז שחוות דעתו מתבססת על הנתונים "התיאורטיים" של התאונה, לצורך הבנת התנגשות האופנוע עם הרכב של המערער, שזו בעצם מטרת חוות הדעת (שורה 12 עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.03). 21. בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 31.7.03, קובע כי לאחר שבחן היטב את האמור בחוות דעתו של המומחה רז וכן בחקירתו במהלך הדיון, הגיע למסקנה כי אין בכתוב בחוות דעת זו כדי לשנות מאומה מהכרעת הדין המקורית, ואין בה כדי לסתור את ממצאיו של בוחן התנועה. בית משפט קמא קבע כי חוות דעתו של המומחה רז מתייחסת לנתונים שבקירוב ואינם מדוייקים, למרות שבחלקם לפחות היה יכול לקבל מידע מדוייק ואז לערוך את הניסוי (כגון: סוג האופנוע, משקל האופנוע ומשקל המכונית הפרטית). מסקנתו של המומחה רז, הוסיף בית משפט קמא, לפיה התאונה בלתי נמנעת, בהסתמך על נתונים שלכאורה הם תיאורטיים, אינה יכולה לעמוד. נימוקי הערעור: 22. בערעורו על הכרעת הדין ועל החלטת בית משפט קמא מיום 31.7.03 מלין בא כוח המערער על כך שבית משפט קמא ביסס את הכרעת דינו על ממצאיו של בוחן התנועה, שלטענת המערער, הופרכו במהלך חקירתו הנגדית. עוד טוען בא כוח המערער, כי על פי הממצאים האובייקטיביים, הנתמכים בחוות דעתו של המומחה רז, אכן היתה מהירות האופנוע מופרזת ביותר ולא היה מקום לבסס ממצא כלשהוא בנדון על עדותם של מר איתי בן אלי-נהג אופנוע המעורב בתאונה ושל מר יוסף רדק שנהג באופנוע השני. כן נטען שבית משפט קמא נתן פרשנות מוטעית לעדותו של ישע מיילין וקבע על בסיסה כי המערער נעצר במרכז הצומת ובכך גרם לתאונה. בעניין זה טוען בא כוח המערער כי על פי דבריו של עד זה, הוא ראה רק את רגע ההתנגשות גופו. לטענת המערער הוא נעצר עקב ההתנגשות. בא כוח המערער סבור, שהיה צריך לקבל את גירסת המערער לפיה, לפני פנייתו שמאלה, לכיוון הקיבוץ, הוא בדק ואף נוכח לדעת כי האופק נקי וכי אין ממולו כלי רכב, ורק אז החל בפנייתו שמאלה, וכן כי האשם לקרות התאונה רובץ על נהג האופנוע, אשר הגיח לפתע אל מול המערער ובשל מהירותו המופרזת, לא הספיק לבלום והתנגש במכוניתו של המערער בעוצמה. כמו-כן, במסגרת סיכום טענותיו מבקש בא כוח המערער מבית המשפט, לראות את הודעת הערעור כמתוקנת וכוללת בקשה לשמיעה מחדש של עדי התביעה מר איתי בן אלי ומר יוסף רדק, וזאת לנוכח ראיות שהגיעו לידיעת המערער מהן עולה, לטענתו, כי שני עדים אלו לא העידו אמת בענין מהירות נסיעת האופנוע, וכי ראיות חדשות אלה תומכות בטענתו של המערער ובאמור בחוות דעתו של המומחה רז, כי נהג האופנוע, איתי בן אלי, נהג במהירות מופרזת. (להלן-"הבקשה להבאת ראיות נוספות"). דיון והכרעה: 23. לאחר שבחנו בקפידה את הראיות שהוצגו לפני בית משפט קמא, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. 24. כפי שצויין לעיל, בוחן התנועה קבע, לאחר שמדד את שדה הראייה ממקום עמידת רכבו של המערער בקו ההפרדה, כי ניתן היה להבחין בראשו של רוכב האופנוע ממרחק של 180 מטר, ומאותו מקום ניתן היה להבחין בכל האופנוע כשהוא במרחק 150 מטר. בית משפט קמא אימץ ממצאיו אלה של בוחן התנועה והעדיף אותם על פני קביעותיו של המומחה רז ושל המומחה קרסני, זאת לאחר שבוחן התנועה נחקר לפניו בחקירה נגדית ועדותו נמצאה מהימנה. כידוע, ההלכה היא כי בית המשפט רשאי להעדיף חוות דעתו של מומחה אחד, על פני חוות דעת של מומחה אחר, במיוחד כאשר המומחים נחקרו בחקירה נגדית על חוות דעתם. (ראו לעניין זה: ע"פ 1839/92, 1532- עאטף אשקר נ' מדינת ישראל .תקדין-עליון 94(3), 431 פסקה 4). ענין זה של העדפת חוות דעת של מומחה אחד על פני חוות דעת של מומחה אחר מסור, ככלל, לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. לגבי אימוץ חוות-דעת מומחה ע"י הערכאה הדיונית יש לאזכר את ההלכה לפיה מקום שהערכאה הראשונה מצאה לנכון לאמץ את חוות דעת המומחה ולפסוק על פיה, מצומצמת מידת ההתערבות של ערכאת הערעור, והיא לא תתערב אלא אם כן נראה לה שהמומחה שגה עד כדי כך שאפילו בית המשפט, החסר ידע מקצועי באותו תחום, יוכל לומר שדעתו של המומחה מופרכת (עיינו לעניין זה: ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' אליהו, פ"ד מו (4) 154,בעמ' 161; ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי, פ"ד מה(2)1, 11; ע"פ (באר-שבע) 806/96 חיים כהן נ' מדינת ישראל .תקדין-מחוזי 97(2), 696 ,עמ' 698). לא מצאנו כל נימוק המצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא להעדיף את קביעות בוחן התנועה על פני קביעותיהם של המומחים רז וקרסני ; המערער משליך את עיקר יהבו על חוות-דעתו של המומחה רז, וטוען כי על פי ממצאיו של מומחה זה, הנסמכים על קלטת ווידאו המתעדת את השחזור שביצע בזירת התאונה (נ/8), האופנוע היה מחוץ לשדה הראייה של המערער כאשר פנה שמאלה. אולם, מתוך צפייה בקלטת הוידאו (נ/8) עולה כי הניסוי לא נערך באותם תנאים שהיו קיימים בעת התאונה, לרבות ובעיקר עקב המקום שבו הוצב האופנוע, בצידו של הכביש, והעובדה שהמומחה רז לא הצליח לעצור את התנועה כדי להציב את האופנוע במרכז הנתיב. מכאן, כמו בית משפט קמא, אף אנו סבורים כי ממצאיו של המומחה רז אינם מדוייקים ועל כן לא עוררו כל ספק בנכונות ממצאיו של בוחן התנועה, שהוא לכל הדעות עד מקצועי שהיה בזירת התאונה לאחר התאונה ובחן אותה. 25. יתרה מכך, ניתן להגיע לתוצאה כי האופנוע היה בתחום ראייתו של המערער לפני שהחל לפנות שמאלה, גם על סמך דבריו של נהג האופנוע, מר איתי בן אלי, שמסר בהודעתו במשטרה (נ/5), שהוגשה במסגרת חקירתו הנגדית. באותה הודעה שגבתה המשטרה ביום 8.5.97 (כשנה וחודש לאחר התאונה) אמר העד כך (עמ' 1 שורות 23-26): "זכור לי שראיתי רכב לבן שהגיע ממולי בצומת הקיבוץ אני האטתי ופרט לרכב הלבן שראיתי בעצירה נסע עוד רכב אחר שעקף את הרכב הלבן מימין זכור לי שהרכב הלבן שהיה בעצירה התחיל בנסיעה תוך פניה שמאלה אני בלמתי בלימת חירום". אכן, כפי שמציינת בא כוח המשיבה בסיכום טענותיה, מהימנותה של גירסת נהג האופנוע בנקודה זו, לא יכולה להיות שנויה במחלוקת מאחר ועל אותה התרחשות בדיוק העיד גם עד התביעה, מר ישע מיילין. בעמ' 10 לפרוטוקול שורות 14-18נאמר על ידו: "כאשר הגענו לכניסה לאיילון, ביני לבין הרכב של פנחס היה רכב אחר, אנחנו עצרנו בכניסה לפני הפניה שמאלה. הרכב שהיה לפני, פתאום יצא ימינה ועקף את רכב הנאשם. אני התקרבתי עד לרכב של הנאשם, ואז הוא החל בנסיעה לפניה שמאלה, ואיך שהוא החל לנסוע הוא נעצר. הוא החל להכנס לנתיב השמאלי ותיכף נעצר. קשה לי להגיד כמה נכנס אל תוך הצומת." אשר לשדה הראייה של נהג האופנוע, קבע בוחן התנועה כך: "180 מ' לפני הצומת יכול לראות קדימה ללא הגבלה לאורך הכביש..." (ת/2 סעיף 4). בהתחשב בממצא זה (שלא נסתר), משראה נהג האופנוע, על פי דבריו שלעיל, את עקיפת רכבו של המערער על ידי רכב אחר, יש להסיק כי האופנוע היה בשדה ראייתו של המערער לפני שהחל לפנות שמאלה. 26. על סמך עדותו של עד התביעה, מר ישע מיילין, קבע בית משפט קמא כי המערער אכן עצר במרכז הצומת, לאחר שהחל לפנות שמאלה בנסיעה איטית, וחסם את נתיב נסיעת האופנוע. זוהי קביעה עובדתית המבוססת על יסוד התרשמותו ממהימנותו של העד ישע מיילין. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. (עיינו: ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2004(3), 16 עמ' 12). במקרה שלפנינו לא קיימות נסיבות המצדיקות התערבות כזו. טענת המערער, לפיה בית משפט קמא נתן פרשנות מוטעית לעדותו של העד ישע מיילין, אין לה על מה לסמוך. אנו מפנים שוב לדברי העד ישע מיילין במהלך עדותו בבית המשפט (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 14-18): "כאשר הגענו לכניסה לאיילון, ביני לבין הרכב של פנחס היה רכב אחר, אנחנו עצרנו בכניסה לפני הפניה שמאלה. הרכב שהיה לפני, פתאום יצא ימינה ועקף את רכב הנאשם. אני התקרבתי עד לרכב של הנאשם, ואז הוא החל בנסיעה לפניה שמאלה, ואיך שהוא החל לנסוע הוא נעצר. הוא החל להכנס לנתיב השמאלי ותיכף נעצר. קשה לי להגיד כמה נכנס אל תוך הצומת." בהמשך העד מאשר כי (שם, שורה 20): "את מקריאה לי חלק מעדותי שמסרתי במשטרה, לפיה, מסרתי כי הנאשם הגיע עם רכבו עד למרכז הנתיב ואז נעצר, ואני מאשר זאת." עדות זו הינה ברורה וחד משמעית. בטוענו כי בית משפט קמא נתן פרשנות מוטעית לעדות זו, מסתמך בא כוח המערער על הדברים הבאים שאמר העד ישע מיילין (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 24): "אחר כך ראיתי כי המדובר באופנוע שהתנגש ברכב של הנאשם. לפני כן לא ראיתי ". על סמך הדברים האלה מבקש בא כוח המערער להסיק כי עד התביעה ישע מיילין ראה רק את רגע ההתנגשות גופו כאשר לטענת המערער הוא נעצר עקב ההתנגשות ולא לפני כן. אין בידינו לקבל מסקנה זו. לפי הקשרם של דברי העד מיילין, כוונתו היתה שהוא לא ראה את האופנוע לפני ההתנגשות. מכך לא ניתן להסיק כי העד לא ראה את הרכב של המערער נעצר במרכז הצומת לפני ההתנגשות. 27. מכל מקום, ועל סמך הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא בהסתמכו על עדויותיהם של נהג האופנוע - איתי בן אלי- ועל עדותו של עד התביעה ישע מיילין, אין במקרה הנוכחי חשיבות רבה להעדפת ממצאי בוחן התנועה על פני קביעותיו של מומחה ההגנה, שכן גם אילו היה בית משפט קמא מאמץ את קביעותיו של המומחה רז, לא היה בכך כדי לסייע למערער; הרשעתו של המערער בסעיפי האישום המיוחסים לו, מתבקשת גם אם נניח לטובתו, שהאופנוע נסע במהירות של 115 קמ"ש, כפי שהניח המומחה רז. בנסיבות העניין, השאלה החורצת את גורל האישום היא, האם המערער הבחין או יכול היה להבחין באופנוע ברגע שהחל לפנות שמאלה לתוך הצומת, לאחר שעצר בקו ההפרדה- קביעה עובדתית שקבע בית משפט קמא, כאמור לעיל, על סמך עדותו של המערער והודעת אשתו במשטרה. כדי לענות על שאלה זו, יש לבחון את מיקומו של האופנוע ביחס לצומת כאשר המערער החל בנסיעה כדי לפנות שמאלה. לצורך כך יש להחזיר את רכבו של המערער לאחור בהתאם, לפרק הזמן שבו הגיע לנקודת האימקפט, ממצב העצירה בקו ההפרדה. כך ניתן יהיה לחשב את המרחק בו היה נהג האופנוע מהצומת. הנתונים שישמשו אותנו לצורך בחינת שאלה זו הינם: (1) המרחק שנסע המערער מקו ההפרדה ועד לנקודת האימפקט. בעניין זה אנו מסתמכים על קביעתו של המומחה רז, לפיה רכבו של המערער עבר כ- 6.5 מטר ממצב עמידה לפני הכניסה לצומת ועד לנקודת האימפקט (נ/6 עמ' 4). כן מסתמכים אנו על האמור בחוות דעתו של המומחה רז, כי הזמן שלקח לרוכב האופנוע להגיע למקום התאונה הוא 3.43 שניות. יצויין, שגם באת כח המשיבה טענה בסיכומיה, כי את המסקנה שרכבו של המערער הגיע למקום האימפקט תוך כ- 3 שניות, ניתן לבסס על פי חישוב תאוצה ממוצעת של רכב פרטי כפי שעולה מהספרות המקצועית הדנה בעניין שחזור תאונות דרכים (עיינו: סעיף 13 לסיכומיה של באת כח המשיבה). (2) מהירות האופנוע- נערוך חישובים לפי חלופות שונות של מהירות האופנוע. יוזכר כי בית משפט קמא לא קבע ממצא בעניין מהירות האופנוע, אך כפי שקבע בוחן התנועה, מהירות האופנוע הייתה גבוהה מ- 70 קמ"ש. על בסיס הנתונים שפורטו לעיל, נחשב את המרחק בו היה נהג האופנוע מן הצומת, בהנחה שנסע במהירויות שונות כדלקמן: בהנחה שנהג האופנוע נסע במהירות של 80 קמ"ש: 76.1 מטר = 3.43 שניות X 22.2 מטר/שניה בהנחה שנהג האופנוע נסע במהירות של 100 קמ"ש: 95 מטר = 3.43 שניות X 27.7 מטר/שניה בהנחה שנהג האופנוע נסע במהירות של 115 קמ"ש- כפי שקבע המומחה רז בחוות דעתו: 109.4 מטר = 3.43 שניות X 31.9 מטר/שניה עולה מן המפורט לעיל, כי גם אם נצא מן ההנחה המיטיבה עם המערער ונקבע כי רוכב האופנוע, איתי בן אלי נהג במהירות של 115 קמ"ש, כפי שקבע המומחה רז בחוות דעתו, האופנוע היה במרחק של כ- 109.4 מטר מהצומת. במצב דברים כזה, היה באפשרותו של המערער להבחין באופנוע ברגע שהחל לפנות שמאלה לתוך הצומת, ועל כן חייב היה המערער להמתין בעצירה בקו ההפרדה ולאפשר לאופנוע לעבור את הצומת על פי זכות הקדימה שיש לו. אפשרות זו מקבלת משנה תוקף לאור קביעת המומחה רז שלפיה נהג רכב העומד במקום בו עמד המערער לפני פנייתו שמאלה, יכול לראות את האופנוע החל ממרחק של כ-125 מטר (נ/6 עמ' 3) כאשר, על סמך ממצאיו של בוחן התנועה-שלא נסתרו- מזג האוויר ששרר בשעת התאונה היה נאה והראות היתה טובה (ת/2 סע' 3). לאור החישובים שפורטו לעיל אין מנוס מהמסקנה כי המערער יכול ואף חייב היה להבחין באופנוע ממרחק של עשרות מטרים מן הצומת, ולרשותו עמדו כל האמצעים למנוע את התאונה. 28. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, נתייחס לקביעתו של בית משפט קמא לפיה הקשר הסיבתי בין התרשלותו של המערער לבין התאונה לא נותק, גם אם נניח לטובת המערער כי נהג האופנוע התרשל ונהג במהירות מופרזת. קביעה זו מקובלת עלינו. על כך עמד הנשיא (בדימוס) השופט מ' שמגר: "מעשה רשלנות של אחר אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעושה מעשה של הפרת חובת זהירות, אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק, כאשר חייב היה לחזות מראש, כי המעשה או המחדל עשויים להזיק וכי אדם אחר עלול להיפגע ולסבול נזק. מעשה רשלנות ותהיה זו אף רשלנות בדרגה גבוהה של מאן-דהוא אחר, אין בו כשלעצמו, בשל חומרתו כדי לשחרר מאחריות אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות..." [עיינו: ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סליס יוסף סעיד, פ"ד לח(2), 533, 538]. כבוד השופט (בדימוס) מ' בייסקי כתב באותו עניין: "...מי שיצר במעשהו הרשלני מצב מסוכן, שהוא בבחינת הכשרת הקרקע לרשלנותו של השני, אשר בעקבותיה התהוותה התאונה, יצר בכך מצב מסוכן נמשך, ורשלנותו נמשכת עד לאירוע התאונה ממש". [שם, בעמ' 544]. בע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) עמ' 141, נכתב על ידי כב' השופטת (בדימוס) ש' נתניהו: "משנקבע כי התנהגות המערער היתה אחד הגורמים לתאונה, נתקיים בה הקשר הסיבתי העובדתי ואין זה משנה, שהתנהגותו היתה רק אחד הגורמים, כל עוד היה גורם הכרחי, שבלעדיו לא היתה התאונה קורית". בענייננו, המערער היה זה שרשלנותו היתה הראשונה והעיקרית בשרשרת האירועים שהביאה לתאונה הקטלנית, וזאת, כאמור, בהנחה שרוכב האופנוע נהג במהירות מופרזת כטענת מומחה ההגנה. רשלנותו של המערער מתבטאת בכך שהוא לא הבחין באופנוע לפני שהחל בנסיעתו שמאלה לתוך הצומת, וזאת בנסיבות שבהן הוכח כי המערער יכול ואף חייב היה להבחין באופנוע. המערער נכנס לתוך הצומת במהירות איטית מאוד (ממצא עובדתי שאינו שנוי במחלוקת) ועצר במרכז הצומת וכתוצאה מכך חסם את נתיב הנסיעה של האופנוע. במצב דברים כזה, מהירותו המופרזת של האופנוע (טענה שכאמור לא הוכחה) לא ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לתאונה הקטלנית. 29. לאור כל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי התרשלותו של המערער בפינוי הצומת הוכחה מעל לכל ספק סביר, ועל כן יש להותיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה, ולדחות את הערעור על ההרשעה. בקשת המערער להביא ראיות נוספות בשלב הערעור : 30. כאמור, מבקש המערער, במסגרת סיכום טענותיו, להעיד מחדש את עדי התביעה איתי בן אלי ויוסף רדק (כזכור: נהג האופנוע שהיה מעורב בתאונה, ונהג האופנוע השני שנסע מאחוריו), וזאת לנוכח ראיות שהגיעו לידי המערער מהן עולה, לטענתו, כי שני עדים אלו לא העידו אמת בשאלת מהירות נסיעת האופנוע, וכי ראיות חדשות אלה תומכות בטענתו של המערער, ובאמור בחוות דעתו של המומחה רז, דהיינו, כי נהג האופנוע, איתי בן אלי, נהג במהירות מופרזת. אין בידינו לקבל בקשה זו משני נימוקים. ראשית, ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג לכלל הקובע כי על בעלי- הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד. ערכאת הערעור רשאית לגבות ראיות בעצמה או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם היא סבורה כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן (סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). השאלה המרכזית היא, איפוא, אם שמיעה מחדש של רוכבי האופנועים הינה חיונית להגנתו של המערער. השיקולים שבהם על ערכאת הערעור להתחשב בבואה לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושת אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת. שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת. [עיינו, למשל, ע"פ 1742/91 - עמי פופר נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5),289 ,עמ' 296-297. ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3)(857) בעמ' 871-870; ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227, בעמ' 240]. התנאי להיענותו של בית המשפט לבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור, דהיינו: שהראיות הנוספות עשויות להביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת - אינו מתקיים במקרה שבפנינו. כעולה מדברי בא כוח המערער בדיון שהתקיים בפנינו ביום 29.4.04, נהג האופנוע, איתי בן אלי, מסר בעדותו בהליך אזרחי שהתנהל בעניינו בבית משפט זה בקשר לאותה תאונה, כי הוא נהג במהירות המוערכת על ידו בין 90 קמ"ש ל- 110 קמ"ש (עמ' 2 לפרוטוקול). אולם, כפי שקבענו לעיל, הוכח כי הרשעתו של המערער בסעיפי האישום המיוחסים לו, מתבקשת גם אם נניח לטובתו, כי האופנוע נסע במהירות של 115 קמ"ש, כפי שקבע המומחה רז. מכאן, שאין בשמיעה מחדש של עדי התביעה איתי בן אלי ויוסף רדק, כדי לסייע למערער. שנית, מבחינה פורמלית, הבקשה לא הוגשה כדין. בעל דין המבקש להביא ראיות נוספות בערעור, חייב להגיש בקשה מיוחדת לכך ולא להעלות אותה במסגרת סיכומי טענותיו. לעניין זה אנו מפנים לאמור בספרו של כב' השופט (בדימוס) יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר שני) מהדורת תשנ"ח-1998. בעמ' 1132 כותב המחבר המלומד: ".....באורח יוצא מן הכלל, רשאי בית המשפט, אם הוא סבור שהדבר דרוש לעשיית צדק, להתיר הבאת ראיות נוספות, על פי בקשה מיוחדת" [ההדגשות אינן במקור]. הערעורים על גזר הדין: 31. שני הערעורים מופנים גם נגד גזר הדין. בא כוח המערער סבור כי, בשים לב לכלל נסיבות העניין ולחלקו האמיתי של נהג האופנוע באירוע, העונש שהוטל על המערער הינו מופרז-הן ביחס למאסר (ריצוי בעבודות שירות) והן ביחס לתקופת הפסילה. ערעור המשיבה מכוון, בעיקרו של דבר, לעונש הפסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים. לטענת בא כוח המשיבה, אין מקום להקל בעונשו של המערער, וזאת הן בשל רשלנותו החמורה והן משום שבית המשפט כבר התחשב בנסיבותיו האישיות ונמנע מלהטיל עליו, כמתחייב מהנסיבות, עונש מאסר לריצוי בפועל. לטענת המשיבה, לאור הפסיקה שדנה במקרים שנסיבותיהם דומות למקרה שלפנינו, העונש שהושת על ידי בית משפט קמא מופרז באופן קיצוני לקולא. לאור האמור, עותרת המשיבה להחמיר בעונשו של המערער על ידי הארכת משך הפסילה של רישיון הנהיגה מעבר ל 5 שנים והטלת עונש של מאסר על תנאי גם על נהיגה בזמן פסילה. 32. הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. [לעניין זה עיינו: רע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5), 176, עמ' 182- 183]. אכן בית-משפט קמא הקל עם המערער כאשר הסתפק בהטלת עונש של פסילת רשיון הנהיגה לתקופה של חמש שנים בלבד. רשלנותו של המערער היתה רשלנות ממשית ומשמעותית (נסיעה שמאלה לתוך הצומת, עצירה במרכז נתיב הנסיעה הנגדי, וחסימת מסלול נסיעתו של נהג האופנוע). תוצאות התאונה היו טרגיות: נערה צעירה כבת 19 קיפחה את חייה ונהג האופנוע נפצע באורח קשה. צודקת ב"כ המשיבה בהפנותה אותנו לפסקי-דין בהם אושרה, בנסיבות דומות, תקופת פסילה ארוכה בהרבה, עד לכדי עשר שנים. אף על פי כן, ולא בלי לבטים, הגענו למסקנה לפיה ראוי הוא שלא להתערב בגזר דינו של בית-משפט קמא, לא לקולא ולא לחומרא. כידוע, שיטת הענישה שלנו היא שיטת הענישה האינדיווידואלית. על בית-המשפט להכריע בכל מקרה בהתאם לנסיבות הספציפיות המובאות בפניו. בענייננו, סקר בית-משפט קמא בגזר דינו את נסיבותיו האישיות של המערער והבהיר את השיקולים שהנחו אותו בגזירת עונשו של המערער. נוסיף, שלא ניתן להתעלם מן העובדה שהתאונה התרחשה בסוף מרץ 1996, כתב האישום הוגש בשנת 1997, הכרעת הדין הראשונה וגזר הדין שבעקבותיה ניתנו בשנת 2001, ובגין הערעור שהוגש הוחזר התיק לבית-משפט קמא לצורך הגשת חוות דעתו של המומחה רז, ושמיעת עדותו. החלטתו של בית משפט קמא לאחר שמיעת עדותו של המומחה רז ניתנה ביום 31.7.03, ולאחריה חזר תיק הערעור לדיון פעם נוספת בפני ערכאה זו. בסופו של דבר, איננו סבורים שניתן להתעלם מכך שכיום מצויים אנו כתשע שנים לאחר התאונה. שיקול זה של חלוף הזמן, בהצטרפו לנסיבותיו האישיות של המערער, מוביל למסקנה שבמקרה ספציפי זה ראוי שנמנע מלהתערב בגזר דינו של בית- משפט קמא, הגם שבנסיבות רגילות ראוי היה להגדיל את תקופת פסילת רשיון הנהיגה באופן משמעותי. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מורים על דחיית הערעור על הכרעת הדין, וכן מורים אנו על דחיית ערעורו של המערער וערעורה של המדינה על גזר הדין. משפט תעבורהתאונת דרכיםמקרי מוותגרימת מוות ברשלנותצומתקיבוץ