החלטה ביום 24.4.06 התרחשה תאונת דרכים במעבר חציה. בתאונה נהרג אדם. ביום 18.7.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר שהוא נהג אוטובוס, המייחס לו אחריות לתאונה. רשיון הנהיגה של העורר נפסל, מנהלית ביום התאונה ועם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מבית משפט קמא להאריך את משך הפסילה המנהלי עד לתום הליכי המשפט. בית משפט השלום לתעבורה רמלה (כב' השופטת שלהבת קמיר-ויס) החליט להאריך את משך תקופת הפסילה המנהלית ב-6 חודשים מיום 28.1.07. על החלטה זו סב הערר שלפני. בא כח העורר טען לפני שהוא נכון להניח שיש ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לשולחו (אף על פי שהנאשם חולק על אחריותו לעבירה וסבור שהראיות לא יצלחו בסופו של דבר לגרום להרשעתו). עיקר טענתו הוא שמנסיבות העבירה ומנסיבותיו של העורר לא עולה מסוכנות בתחום נהיגה ברכב ועל כן אין יסוד לפסילה מנהלית כה ארוכה (עד להחלטת בית משפט קמא נמשכה הפסילה המנהלית כ-9 חודשים ובינתיים חלפו חודשיים נוספים ועוד מעט תגיע הפסילה לשנה תמימה שמעבר לה בכל מקרה יצטרך העורר לעבור בחינות רישוי נהיגה מחדש). הסניגור הצביע על פסק דין שניתן מעם בית המשפט העליון בבש"פ 7647/00 חינאווי נ' מ"י פ"ד נד[4] 812 שבו פסק השופט חשין כך: ... בתי המשפט לא יפסלו אדם מהחזיק ברשיון נהיגה מעבר לתקופה של 6 חודשים אלא לאחר שנתנו דעתם לנסיבותיו של העניין ותוך שישקלו קביעתה של תקופה קצובה לפסילה. באותו עניין מצא השופט חשין שתקופה של 13 חודשי פסילה מנהלית שבמסגרתה לא הגיעו הליכי המשפט לסיומם ולא ברור היה כמה זמן עוד יימשך המשפט, היא תקופה ארוכה כדי להוסיף עליה פרק זמן של פסילה נוסף אפילו הוא זמן קצוב, והוא כל עוד לא נקבעה אשמתו של הנאשם (גם שם היה העניין בגרימת מוות בתאונת דרכים). עיינתי בהחלטת בית משפט קמא ומצאתי שהיא מוצדקת. מאחר שתיק החקירה ותיק בית משפט קמא לא הוגש לי לעיון אני מניח בנקודת המוצא שישנן ראיות לכאורה להוכחת האישום (זאת גם הנחת המוצא שהסניגור המלומד הניח לפני). הנחה זו היא הגיונית שכן האישום סב על גרימת מוות בתאונת דרכים שהתרחשה במעבר חציה. בעקרון תאונה בסיטואציה כזו יכולה להתרחש בשתי נסיבות; במצב שבו הנהג הפוגע לא הבחין בהולך הרגל החוצה העושה דרכו במעבר חציה ובמצב שבו הנהג הבחין בהולך הרגל ולא נקט בצעדי זהירות המתחייבים לפני מעבר חציה (אפשרות שלישית של "קפיצה" של הולך הרגל אל מעבר החציה רגע לפני התרחשות התאונה, כלל לא נטענת בעניין דנן). בין שהעורר הבחין בהולך הרגל ובין שלא הבחין בו לכאורה מתבקשת אחריותו לתאונה. לדעתי, עצם התרחשות תאונה קטלנית במעבר חציה מקימה חזקת מסוכנות מצד הנהג הפוגע כלפי עוברי דרך. מעבר חציה איננו גורם נסתר בלתי צפוי על פני הדרך בטבורה של עיר. נהגים בכלל והעורר דנן שהוא נהג אוטובוס מקצועי שהתאונה התרחשבה בנתיב נסיעתו הרגיל, בפרט צריכים להיות ערים למציאותם של מעברי חציה בדרכם ולקדם אותם בנהיגה זהירה ראויה. מי שנכשל לכאורה, במילוי חובה כל כך בסיסית וברורה, מעיד על עצמו מניה וביה שהוא עלול להיכשל וגם לשוב ולהיכשל בנהיגה חסרת זהירות (ראו החלטתו של כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 11063/05 גוטמן נ' מ"י). לחובת העורר 20 הרשעות תעבורה קודמות משנת 1971 ועד היום. אמנם לא כל העבירות הללו הן עבירות בטיחותיות, אך שופטת קמא פרטה מספר הרשעות שהן בהחלט משקפות נהיגה שסיכנה את בטחון עוברי דרך. עובדה זו מוסיפה על מימדי הסיכון הטבועים בנהיגה של העורר. בהבדל מהענין שהתברר בבש"פ 7647/00 הנ"ל, בעניין דנן כבר החל המשפט להישמע. אמנם התקיימה עד הנה ישיבה אחת והישיבה הבאה קבועה למאי שנה זו. אין זה "קצב" דיון נאות, אולם כך, לרוב צער, מתקיימים דיונים בבתי המשפט לתעבורה. ככל הנראה התביעה תסיים את פרשתה בישיבה הבאה וכך אפשר לומר שסיום ההליך השיפוטי איננו רחוק כל כך. בנסיבות האמורות נראה לי, שקציבת הפסילה המנהלית ל-6 חודשים שיסתיימו ביולי שנה זו היא סבירה ומאזנת כהלכה בין העובדה שלפי שעה לא נקבעה אשמתו של הנאשם ובין הצורך להגן על הציבור נוכח המסוכנות העולה מדרך נהיגת הנאשם. הערר נדחה. משפט תעבורהתאונת דרכיםשלילת רישיון נהיגהמעבר חציה