גזר דין על פי עובדות כתב האישום הנאשם, שהינו הבעלים ובעל השליטה ברכב, הרשה לאדם אחר, שאין לו רשיון נהיגה תקף לסוג הרכב, לנהוג ברכב בניגוד לסעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961, וכן התיר לאחר לנהוג, מבלי שהיתה פוליסת ביטוח, בניגוד לסעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל - 1970. במועד ההקראה הודיעה התביעה על תיקון כתב אישום על דרך הוספת הוראת חיקוק - היא הוראת סעיף 36 ב (ג) לפקודת התעבורה, כסעיף עונשי. עובדות כתב האישום לא תוקנו. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום והורשע. הנאשם לא היה מיוצג טרם ניתנה הכרעת הדין ורק בשלב הטיעונים לעונש זכה לייצוג משפטי. על פי נסיבות המקרה, כפי שתוארו ע"י הצדדים במסגרת טיעונים לעונש מתברר, כי ביום שבת שעה 10:00 לערך, הבחינו מתנדבים בילד נוהג בסמוך לכניסה לבית העלמין. הילד שנהג, הינו קטין כבן 13 שנה, בנו של הנאשם (להלן: הילד). באותה עת היה הנאשם עם כלבו, במרחק של כ-20 מטר מן הרכב. אין מחלוקת, שהילד נותר ברכב לבד, כשמפתחות הרכב נותרו במתג ההפעלה. התביעה מבקשת להחמיר עם הנאשם ומבקשת להטיל עליו את העונשים הקבועים בסעיף 36 ב (ג) לפקודה קרי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה ממושכת ופסילה על תנאי. ב"כ הנאשם מתנגד לעמדת התביעה וטוען, כי התייחסותה למקרה דנן מוטעית מיסודה. לדברי ב"כ הנאשם, הילד הזיז את הרכב, מבלי שקיבל הרשאה לנהוג. הילד נהג מספר מטרים לאחר שהנאשם ירד מן הרכב להרוות צמאונו של כלבו ממקור מים, שהיה כ-20 מטר ממקום עמידתו של הרכב. על פי טיעונו של ב"כ הנאשם, לא רק שהנאשם לא התיר לבנו לנהוג אלא שלא היתה לו כוונה להתיר לו לנהוג . טוען ב"כ הנאשם, כי בהתחשב בגילו של הילד וחוסר כשירותו לנהיגה , סביר יותר שאילו היה מתיר לילד לנהוג היה יושב לצידו באותה עת על מנת להדריכו ולא מאפשר נהיגה של ילדו שלו, כשהוא מרוחק ממנו ומן הרכב ואינו יכול להשגיח על הנהיגה. לגירסת ב"כ הנאשם מחדלו של הנאשם התבטא בכך, שכשירד מן הרכב עם הכלב והתרחק לכוון ברז המים, הותיר את הילד לבדו ללא השגחה, כשמפתחות הרכב במתג ההפעלה. ב"כ הנאשם מבקש לראות בארוע דנן כשל חד פעמי, שארע ללא מחשבה וללא מודעות כלשהי לטיב המעשה, ולפיכך לדעתו אין הצדקה להטלת העונשים הקבועים בסעיף 36ב (ג) לפקודה. הנאשם הביע צער על המקרה ומבקש להתחשב וליתן לו הזדמנות. הנאשם יליד 1955, גרוש ואב לשני ילדים. על פי תסקיר שירות המבחן, הנאשם מתגורר עם הוריו המבוגרים (ניצולי שואה) בדירה שכורה בת חדר אחד, עקב גירושיו וחובות כבדים אליהם נקלע בגין עסקי בנייה. כיום, עובד הנאשם כשכיר, ובשל חובותיו מעוקל חלק ממשכורתו. הנאשם בעל ותק נהיגה משנת 73' ועובד בחברת הסעות. שירות המבחן ממליץ להתחשב בנאשם, לאפשר המשך תפקודו התעסוקתי, לא להטיל עליו עונש של פסילת רשיון נהיגה, ועל מנת לחדד את אחריותו לעבירה, המליץ על גיבוש תוכנית של"צ. ב"כ הנאשם מבקש לגזור עונשים המתחייבים מסעיף 10 (ב) לפקודה בלבד ולהסתפק בהטלת עונש פסילה לתקופה קצרה, ההולם את נסיבות הארוע ולהימנע מלפגוע בהליך שיקומו של הנאשם, מהמשבר הכלכלי אליו נקלע בשל המצוקה הקשה בה שרוי בעקבות הרס התא המשפחתי שלו. דיון: 1. הנאשם הודה בעובדות המפורטות בכתב האישום המהוות עבירה לפי סעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה. ברם, התביעה עותרת להטלת עונש הקבוע בסעיף 36 ב (ג) לפקודה בעוד שההגנה מוצאת, כי יש להסתפק בעונש, שקבע המחוקק למי שהורשע בעבירה לפי סעיף 10 (ב ) לפקודה בלבד. כמצויין לעיל, התביעה הודיעה כי מטרת תיקון כתב האישום על דרך הוספת סעיף 36 ב (ג), הינה עונשית. מטיעונו של ב"כ הנאשם, לפיו אין מקום להטלת העונשים הקבועים בסעיף 36ב (ג) לפקודה, עולה במשתמע בקשה לחזרה מן ההודייה, ככל שהיא נוגעת לקבלת האחריות לפי סעיף זה. כלומר - אין חזרה מן ההודייה בעובדות אבל יש טענה, כי אין בעובדות כדי להביא להטלת העונש הקבוע בסעיף 36ב (ג) לפקודה. לאחר שבחנתי את הוראות החיקוק שבכתב האישום, רכיביהן ותכליתן - למול העובדות בגינן הודה הנאשם, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בכובד ראש מצאתי, כי יש מקום לתקן את הכרעת הדין, הואיל ואין בעובדות כתב האישום כדי לבסס הרשעה לפי הוראת סעיף 36 ב(ג) לפקודה, כפי שיובהר להלן וכפי שקבעתי בהחלטה נפרדת טרם מתן גזר הדין. 2. לצורך הדיון, נסקור את ההוראות, רכיביהן ותכליתן. הוראת סעיף 10(ב) לפקודה, שכותרת השוליים שלה" איסור לנהוג בלי רשיון נהיגה, קובעת כדלקמן: "בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו , לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן (א) לנהוג בו, ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה על הרכב בידו, אחראי בעד נהיגתו ע"י אדם שאינו רשאי לנהוג בו, אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב". ואילו הוראת סעיף 36 ב (ג) לפקודה, שכותרתה "הנוהג ברכב שלא ברשות בעלו או בעליו", קובעת כי: "בעל רכב או מי שבידו השליטה על רכב, אשר הרשה לאדם אחר לנהוג בו ביודעו שהאדם איננו בעל רשיון נהיגה לאותו סוג רכב, דינו - מאסר שלוש שנים בפועל עם או בלי קנס של 100,000 לירות, ואם אותו אדם היה קטין, שאיננו יכול לקבל רשיון נהיגה - מאסר חמש שנים עם או בלי קנס של 100,000 לירות, ובנוסף לכך פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים, אולם רשאי בית המשפט בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק דינו לפסוק מאסר על תנאי (להלן הסעיף). 3. הוראת סעיף 10 (ב) מהווה עבירת קפידה, כך למדים מעיון בנוסח ההוראה ומהתייחסות בתי המשפט להוראה זו משך שנים רבות, הן לפני תיקון 39 לחוק העונשין והן לאחריו. [בעבר, טרם חקיקת תיקון מספר 39 לחוק העונשין תשנ"ד מיום 23.8.94 , (שנכנס לתוקף ב-23.8.95) רוב עבירות התעבורה שהיום מאופינות כעבירות קפידה , הוגדרו כעבירות מסוג איסור מוחלט. לטיבן של עבירות מסוג איסור מוחלט עיין בר"ע 213/83 אסולין נ מדינת ישראל, פד"י ל"ח (1) 519]. כדי להביא להרשעה בעבירת קפידה די בהוכחת היסודות העובדתיים ואין צורך בהוכחת יסוד נפשי. אולם, אם נאשם יוכיח, שעשה כל שביכולתו לעשות למניעת העבירה, כי אז תעמוד לו ההגנה הקבועה בסיפא סעיפים 10 (ב) לפקודת התעבורה ו-22 לחוק העונשין. 4. ברם, סעיף 36ב(ג), כולל בחובו רכיב של מודעות לטיב המעשה, ועל כן אין לראות בעבירה לפי סעיף זה, כעבירה של אחריות קפידה. משמע לצורך הוכחת העבירה הקבועה בסעיף 36 ב(ג) לא די בהוכחת היסודות העובדתיים. כך למשל, לא די להצביע שילד נתפס נוהג מבלי שיש לו רשיון נהיגה. על התביעה להוכיח גם קיומה של מחשבה פלילית; למתן ההרשאה לנהוג כרכיב נפשי; למודעות באשר לכשירותו של הנהג (שאינו בעל רישיון נהיגה); ולידיעה על גילו של הנהג (היותו קטין, שאינו יכול לקבל רשיון נהיגה). הוראת סעיף 36 ב' הינה עבירה נפרדת למתן הרשאה לנהוג ביודעין, כי למי שהורשה לנהוג אין רשיון נהיגה תקף לאותו סוג רכב. 5. המחוקק יצר את סעיף 36ב' כעבירה עצמאית ולא כנגזרת עונשית לסעיף 10 (ב) לפקודה. אמנם יש חפיפה חלקית בין יסודות עבירה זו לאלו הקבועים בסעיף 10 (ב) לפקודה אך סעיף 36 ב כולל רכיבים נוספים, אשר נעדרים מסעיף 10 (ב) לפקודה, בין אם אלו מהווים חלק מן היסוד הנפשי ובין אם משוייכים ליסוד העובדתי. כך לדוגמא הוראת סעיף 36ב(ג) כולל יסוד עובדתי, של היות הנהג "קטין", שאינו נכלל בסעיף 10 (ב) לפקודה. העובדה שהמחוקק מבחין בסעיף 36ב (ג) בין נהג בלתי מורשה בגיר לבין נהג בלתי מורשה שהינו קטין, מחייבת את התביעה ליתן לכך ביטוי בעובדות כתב האישום, כחלק מיסודות העבירה. 6. גם העונשים שנקבעו ע"י המחוקק בצידה של כל הוראה שונים בדרגת החומרה, ומלמדים, כי ייעודו של כל סעיף שונה. כך למשל העובר עבירה לפי סעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה צפוי לעונש של פסילת מינימום לתקופה של שלושה חודשים הואיל והסעיף נמנה על העבירות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודה. [על אדם שהורשע בעבירה המנויה בתוספת הראשונה, חלה ההוראה העונשית הקבועה בסעיף 38(1) לפקודה, המחייבת את עונש הפסילה האמור לעיל - לתקופה מינימום של 3 חודשים, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות, בגינן סבור בית המשפט להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר]. בנוסף, לבית המשפט שיקול דעת, אם לפסוק רכיבי ענישה אחרים כגון קנס, פסילה על תנאי, התחייבות, עבודות לתועלת הציבור. לעומת זאת, העובר עבירה לפי סעיף 36 (ב) (ג) דינו מאסר בפועל (עד) שלוש שנים עם או בלי קנס... , [כעונש חובה]. ואם אותו אדם קטין, שאיננו יכול לקבל רשיון נהיגה - דינו מאסר (עד) 5 שנים... אולם, רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, שיפרש בפסק דינו לפסוק מאסר על תנאי. בנוסף לעונש המאסר, יש להטיל פסילה מלקבל או מהחזיק רשיון נהיגה [כעונש חובה] לתקופה שלא תפחת משלוש שנים (תקופת מינימום); אלא שבימ"ש רשאי לקבוע פסילה לתקופה קצרה יותר, מנימוקים שירשמו. מלשון הסעיף הנ"ל ניכר בעליל, כי אף שהמחוקק קבע עונש מאסר חובה, הוא נמנע מלקבוע תקופת מינימום לרכיב זה. משך תקופת המאסר נקבעה בסעיף כתקרה בלבד. הראייה שלגביה נמנע המחוקק לעשות שימוש במילים " שלא תפחת מ... " להבדיל מהנוסח בו השתמש המחוקק לגבי תקופת הפסילה הנקובה באותו סעיף - שזו " לא תפחת משלוש שנים " [אלא אם מצא נסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין]. (לענין נוסחים בהם משתמש המחוקק, כשביקש לקבוע עונשי חובה לתקופות מינימום, השווה: לסעיפים 37, 38, 39, 39א לפקודת התעבורה לרבות כותרות הסעיפים, וכן להוראות 273, 274, 329(ב), 355 לחוק העונשין). יוצא איפוא, כי לפי סעיף 36ב(ג) מוסמך בית המשפט להטיל עונש מאסר בפועל בן יום אחד עד 5 שנות מאסר . עם זאת, אף שעונש המאסר שנקבע בסעיף הינו עונש חובה, לבית המשפט שיקול הדעת להסתפק בהטלת מאסר על תנאי בלבד, בכפוף להנמקה. [ אבחן מלשון סעיפים 64 א (א), או סעיף 64 א (ב), העוסקים בהפקרה, בהם נקבע עונש מאסר חובה, ללא מתן שקול דעת שלא לגזור מאסר בפועל כלל .לצורך השוואה להלן נוסח סעיף 64 א(א): (א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע... כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה... דינו - מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף, ולא יינתן עליו צו מבחן. (עיין ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' נאוה אפרתי, פד"י מ"ג (1) 847, סיפא סעיף 9 לפסק הדין; השווה גם לנוסח סעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג - 1973, שכותרתו מאסר חובה) ]. 7. לסיכום חלק כללי זה של הדיון - המחוקק הועיד את סעיף 36ב למקרים חמורים במיוחד שאינם באים בגדרה של הוראת סעיף 10 (ב). על כך ניתן ללמוד מעונשי המאסר והפסילה לרבות משך תקופת הפסילה, שנקבעו במסגרת הוראת סעיף 36ב (ג), ואשר יש בהם כדי להשליך גם על איפיונה של העבירה כעבירה של מחשבה פלילית. סעיף 36ב לא נועד להגדיר תוצאה עונשית למי שמורשע בעבירה לפי סעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה, שהרי המחוקק קבע בנפרד עונש קונקרטי למי שעבר עבירה לפי סעיף 10 (ב), שהוא שונה מהעונש שקבוע בהוראת סעיף 36 ב (ג). [לענין הוראות עונשיות עיין בסעיפים 38 (3), 37, 39 לפקודת התעבורה]. נראה בעליל, כי המחוקק לא השחית מילותיו לריק וחוקק את שתי ההוראות קרי: סעיף 10 (ב) וסעיף 36 ב , זו לצד זו, במודע ולא מתוך טעות או היסח דעת. לכל סעיף יעוד עצמאי. 8. מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, אין חולק שהנאשם היה בעל השליטה והאחראי על הרכב, כשבנו נותר לשבת במושב הנהג בעת הארוע. על כן, משעזב הנאשם את הרכב עם הכלב והתרחק מהמקום בו העמידו, ומפתח הרכב מצוי במתג ההפעלה, ברור כי הנאשם כשל ולא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. הנאשם הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בתקנה 74 (א) בכך שהשאיר מפתחות ברכב ו/או שהשאיר את הרכב ללא השגחה בניגוד לתקנה 74 (ב). בהתנהגותו זו נמנע הנאשם מלעשות כל שניתן לעשות, כדי למנוע העבירה, ואיפשר לקיחת השליטה ברכב ע"י האחר, במקרה זה ע"י בנו. במצב דברים זה, אין ספק שהתגבשו יסודות העבירה של סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה. השאלה היא, האם נהיגתו של הילד היתה פרי יוזמתו כמעשה משובת נער , תוך ניצול מחדלו של האב שהתרחק מן הרכב עם הכלב , כי אז עסקינן בעבירת קפידה לפי סעיף 10 (ב), או שמא התיר האב לילד לנהוג במודע בניגוד לסעיף 36 ב (ג)? על פי עובדות כתב האשום במקרה דנן, הנאשם התיר לאדם אחר לנהוג. התביעה ייחסה בעובדות כתב האשום התרת נהיגה לאדם, שאין לו רשיון נהיגה, מכח היות הנאשם הבעלים ובעל השליטה ברכב ואכן, משעזב הנאשם את הרכב בנסיבות שתוארו, הכשיר את התנאים להתהוות מעשה העבירה של הנהג האחר, לפי סעיף 10 (ב) לפקודה. התביעה לא כללה בכתב האישום את כל היסודות העובדתיים הרלבנטיים להרשעה בסעיף 36 ב (ג) לפקודה. בכתב האישום לא צויינו עובדות המלמדות על הנסיבות בהן יוחס ההיתר לנהוג. לא צויין בכתב האישום, כי האדם שנהג, ללא רשיון נהיגה, הינו קטין, אף שעובדה זו נמנית על היסודות העובדתיים של העבירה, לפי סעיף 36 ב (ג). לא ניתן ללמוד מכתב האשום, כי הנאשם הירשה לבנו לנהוג במודע. כלומר לא ניתן ללמוד על קיומה של כוונה פלילית למתן ההרשאה לנהוג. בכתב האישום גם אין התייחסות ליסוד הנפשי. יוצא איפוא, כי בכתב האישום שבפני ציינה התביעה רק את היסודות העובדתיים, המהווים בסיס להרשעה בסעיף 10 (ב') לפקודת התעבורה. הנאשם הודה בעובדות אלו ואלו בלבד. סעיף 10 (ב) לפקודה (כמו גם סעיף 10 (א)) מהווה עבירת קפידה, וככזה נועד ליצור רמת זהירות גבוהה על רקע התפתחות המציאות חיי החברה בארץ. עבירות הקפידה נועדו להעלות את חובת הזהירות של נהגים, על מנת להגן על המשתמשים בדרך, במטרה להתמודד עם המציאות השוררת בדרכים. בגין עבירות קפידה לא ניתן להטיל מאסר (סעיף 22 (ג) לחוק העונשין). המחוקק מצא לנכון לחוקק את הוראת סעיף 36 ב לפקודה בנוסף להוראת סעיף 10 (ב) לפקודה. מאחר שהוראת סעיף 36ב עומדת בפני עצמה, היה על התביעה לציין בעובדות כתב האישום את כל רכיבי העבירה - ובכלל זה מודעות בפועל, למתן ההיתר לנהוג, לקטין על מנת שיהיה בסיס להפעיל את העונש הקבוע בסעיף וכמבוקש על ידה, ולא להסתפק בציון העובדות המהוות עבירה לפי סעיף 10(ב) בלבד. תיקון כתב האישום על פי בקשת התביעה, על דרך הוספת הוראת סעיף 36ב (ג), כדי לתחום את העונש, כהצהרתה, בלי לבקש גם לתקן עובדות כתב האישום, בהתאמה לדרישות הסעיף, אין בו כדי להביא לתוצאה המבוקשת על ידה, שהרי סעיף 36ב אינו סעיף עונשי למי שעבר עבירה לפי סעיף 10(ב). ממכלול הנימוקים שפורטו לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בעובדות כתב האישום בגינן הודה הנאשם כדי לבסס גם הרשעה על פי סעיף 36 ב(ג) לפקודה ועל כן, ועל מנת למנוע עיוות דין החלטתי בהחלטה נפרדת עובר למתן גזר הדין לתקן את הכרעת הדין ולבטל את ההרשעה לפי סעיף 36 ב (ג) לפקודה. ויוזכר כי, השאלה האם יש בעובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם, כדי לבסס הרשעה, בעבירות הנקובות בכתב האישום, מסורה, אך ורק לבית המשפט (עין החלטה בנפרד). יתר על כן, אפילו כל העובדות הרלוונטיות לסעיף 36 ב היו מפורטות בכתב האישום ואפילו לא נפל פגם בכתב האישום, כי אז הרשעה בעבירה לפי הסעיף אינה גוררת, בהכרח, הטלת מאסר לתקופה הנקובה בסעיף, כתקופת מינימום, כפי שהובהר לעיל. לאור נוסח הסעיף, ייעודו והעונש הקבוע בו, לא די באיזכור היות האדם האחר שנהג קטין במסגרת הטיעונים לעונש, אפילו הוא בנו של הנאשם. אומנם מכלל הנסיבות מובן, שהנאשם ידע, כי בנו קטין וכי אין לו רשיון נהיגה, אלא שעובדת היות הנהג קטין חייבת היתה לבוא לידי ביטוי כחלק מעובדות כתב האישום לצורך הרשעה בסעיף 36 ב (ג). יתר על כן, לא הוכח שהנאשם התיר לבן לנהוג במודע, כדרישת סעיף 36 ב (ג) והנאשם אף לא הודה ברכיב שכזה הואיל ולא צויין בכתב האישום. הסברו של ב"כ הנאשם מתקבל על הדעת, כי הנאשם היה יושב ליד בנו כדי להשגיח על נהיגתו ולהבטיח בטחונו, לו היה מתיר לו לנהוג במודע, דווקא בשל גילו הצעיר. השארת המפתחות במתג ההפעלה מלמדת על רשלנות מצד הנאשם, אך אין בה כדי להצביע, בהכרח, על התרת נהיגה לילד, במודע. 9. מסקנה וגזירת הדין: לאור האמור לעיל ומבלי לגרוע מחומרת הנסיבות, אין בעובדות כתב האישום לרבות הנסיבות שתוארו ע"י הצדדים, כדי להביא להרשעה בעבירה לפי סעיף 36ב (ג) ו/או כדי להצדיק הפעלת העונשים הקבועים בסעיף זה. לאחר ששקלתי את נסיבות האירוע, חומרת העבירה, אינטרס הגמול וההרתעה לרבות הנסיבות האישיות של הנאשם כפי שפורטו גם בתסקירים החיוביים של שירות המבחן, הריני מטילה עליו העונשים הבאים: 200 שעות של"צ שיבוצעו ע"י הנאשם בהתאם לתוכנית, שהותוותה על ידי שרות המבחן, בבית החולים לוינשטיין. קנס בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר, שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו. הקנס ישולם ב-4 תשלומים. תשלום ראשון תוך 30 יום. אם לא ישולם הקנס במועד, או שיעור משיעוריו, תעמוד כל יתרת החוב לפרעון מיידי. הנני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים בפועל. הנני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים, וזאת על תנאי למשך שנתיים. הנאשם יחתום על התחייבות על סך 5,000 ₪ שלא יעבור עבירה לפי סעיף 10 (ב) ו/או סעיף 36 ב לפקודת התעבורה, תוך שנתיים. במידה ולא יחתום, יאסר למשך 30 יום. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. ניתן היום ל' באב, תשס"ה (4 בספטמבר 2005) במעמד הצדדים. ר. בן יששכר שורץ שופטת ב"כ הנאשם: מאחר וביהמ"ש הרשיע בסעיף המקורי של כתב האישום ולא בסעיף 36 ב',מאחר והנאשם נוהג 3 עשורים, מעולם לא היתה לו עבירה מאותו סוג, מאחר ורוב העבירות הן מסוג ברירת קנס. הנסיבות האישיות כפי שפרטנו בדיונים הקודמים וכפי שעולה מתסקיר שרות המבחן (סיבות בריאותיות) קשות. הנאשם כבן 50, הוא עבר טרגדיה משפחתית, הוא גרוש עם שני ילדים, משלם מזונות ועובד כנהג בחברה שמסיעה אומנים. הוא בן יחיד להורים ניצולי שואה, לאב היתה חברה לבניה שהתמוטטה ובעקבות כך המשפחה שלו התפרקה. כיום הוא חי עם אמא מבוגרת בדירת חדר וחצי. הוא למעשה צריך לעבור עכשיו ניתוח של פריצת דיסק ואף על פי כן הביע רצונו לבצע את עבודות השל"צ והוא יבצע אותם כפי שידרש. (מציג מסמכים של קופת חולים. הודיעו לו לפני כמה ימים כי לא יממנו לו את מלוא הניתוח והוא יצטרך להשלים 20 אחוז, הוא יצטרך להלוות כספים. מצבו הכלכלי חמור ביותר. לאור העונשים שביהמ"ש הטיל עליו, הוא יאלץ להתפטר מהעבודה וזה יכול להביא לקריסה טוטאלית בחיים שלו. לאור הנסיבות הקשות, אני סבור שיש מקום ללכת לקראת הנאשם עוד כברת דרך ולאפשר לו מספר שעות במשך היום, אפילו לעשות מספר נסיעות. אבקש לתת סיווג רק לצורכי עבודה. התובעת: אבקש לדחות את הבקשה על הסף. ביהמ"ש הקריא את גזר הדין בפני הצדדים והמלאכה הושלמה. אני לא יודעת על סמך מה הועלתה הבקשה שמשמעותה היא שינוי גזר הדין. לגופו של עניין, גם הרשעה בעבירה על סעיף 10 לפקודה יש חובת פסילה מינימלית של 3 חודשים. מה שחברי מבקש שביהמ"ש יסווג את פסילת המינימום שקבע המחוקק, ובהחלט אין לכך מקום. לנאשם 43 הרשעות לחובתו, כולל תאונת דרכים שגרמה לחבלה של ממש. עדיין אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיתה רשלנות ושהרוכב היה ילד בן 13 ואני מפנה גם לטיעונים לעונש של הסנגור ולא היתה כפירה. בנסיבות כאלה בוודאי ביהמ"ש לא צריך להתיר להמשיך לנהוג כרגיל. זה לא מסר שיצא ביהמ"ש. החלטה אכן נסיבותיו האישיות של הנאשם אכן אינן קלות, אך יחד עם זאת מדובר בעבירה חמורה, ביהמ"ש נתן את דעתו הן לחומרה והן לנסיבות האישיות כפי שפורט בהרחבה בגזר הדין ואין מקום בשלב זה לשנותו. לצדדים פתוחה הזכות לפנות לערכאת הערעור. קטיניםמשפט תעבורההיתר נהיגה