החלטה בקשה לפסילת רישיון נהיגה ולשחרור בתנאים עד תום ההליכים. נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של הפקרה אחר פגיעה, לפי סעיף 64 א (ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 [להלן - הפקודה]; חוסר זהירות, לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 [להלן - התקנות]; פנייה שמאלה בצומת ללא מתן זכות קדימה, לפי תקנה 64 (א) (2) לתקנות; חבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודה; ותאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף, לפי תקנה 144 (א) (1), (2), (4) ו- 144 (ב) לתקנות. על-פי כתב האישום, נהג המשיב באוטובוס זעיר מסוג פורד, מכיווּן אבו-גוש לצומת נטף. מנגד נסע אופנוע. בצומת נטף פנה המשיב שמאלה מבלי ליתן זכות קדימה לאופנוע שנסע ישר לפנים. המשיב פגע באמצעות האוטובוס הזעיר באופנוע ובאופנוען. האופנוען נפל, נפצע, נגרמו לו שפשופים ושני שברים בכף רגלו. הוא הובהל לבית החולים "הדסה" ורגלו הוּשׂמה בגבס. שני כלי- הרכב ניזוקו. המשיב ידע על הפגיעה באופנוע ובאופנוען, ואף-על-פי-כן המשיך בנסיעה, נמלט מן המקום בלא להושיט עזרה לאופנוען ובלא לדווח למשטרה. אין עוררין על קיומן של ראיות לכאורה. ב"כ המשיב טוען אומנם, כי מרשו כופר במיוחס לו, טוען כי לא נעשתה בדיקה להתאמת הפגיעה של האוטובוס הזעיר באופנוע, ועוד הוא טוען שהמשטרה לא חקרה די את גירסתו של המשיב לגבי פגיעת משאית באוטובוס הזעיר, שהיא אשר גרמה לפגיעה בפנס של האוטובוס הזעיר, ולא הפגיעה המיוחסת למשיב באופנוע. לא לי להידרש במסגרת ההליך דנן לטענות הללו. אציין רק, כי ב"כ המבקשת הציג בפירוט את התשתית הראייתית (יעויין בפרוטוקול), גם העביר לעיוני את תיק החקירה. מכל מקום, באין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, אתמקד בעניין המסוכנות. לחובתו של המשיב 31 הרשעות בעבירות תעבורה, בהן עבירות מהירות, חציית שטח הפרדה, אי-ציות לתמרורים, נהיגה שלא בכיוון החץ, נהיגה באור אדום, ועוד כהנה וכהנה עבירות מדרגות חומרה שונות. ב"כ המשיב טוען שמכיוון שמדובר בנהג מקצועי, אשר גומא מאות קילומטרים מדי יום ביומו, במשך 16 שנים, הרי שהעבר הפלילי איננו משמעותי. כשלעצמי, אינני מקבל סברה זו. אדרבא, מנהג מקצועי נדרשות אמות-מידה של זהירות ואחריות, עוד יותר מנהג רגיל; אך מכל מקום, הפקרה אחר פגיעה כמתואר בכתב האישום, אין ערוך לחומרתהּ. החומרה באה לידי ביטוי בעונש - 9 שנות מאסר - שנקבע לעבירה בפקודה; ולא פחות מכך, בכיעור, בעוול המוסרי. מי שפוגע באדם בתאונה ונמלט מן המקום מבלי לדעת את מצבו, בלא להושיט עזרה, מעיד על עצמו לכאורה, כי אין לו עכּבות. אי-אפשר ליתן בו אֵמון. אין לדעת אם יתרצה לעצור בתמרור עצור, אם לאו. ב"כ המשיב טען על נסיבותיו האישיות ועל צרכי הפרנסה הדוחקים של המשיב, אשר דואג גם לפרנסת הוריו. הוגש תיעוד בקשר לכך. נתתי דעתי על כל אלה, אך את שיקולי טובתו של המשיב, יש לדחות מפני בטחון הציבור. בעקבות תאונת הדרכים, נפסל המשיב מלנהוג למשך 60 יום, על-ידי קצין משטרה, עד יום 2.11.05, בהתאם לסמכותו שלפי סעיף 47 (ה) לפקודה. מטרידה העובדה, שמזה כ- 45 יום, שב המשיב לנהוג. הדבר משמעותי מבחינת זכויותיו של המשיב [בש"פ 6298/00 מאיר אברג'ל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000 (3), 1001]; הדבר משמעותי גם מבחינת בטחון הציבור [בש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (2), 64]. [הצטברות הימים נובעת גם מהגשת בקשה דומה שנמחקה, בב"ש 5162/05, ואשר אין לזוקפה לחובת המבקשת (יעויין בתיק הנ"ל)]. בנסיבות העניין דנן כפי שתוארו, גובר משקל האינטרס של הציבור על זה של היחיד. המסוכנות הינה במידה כזו, שאין בכוחה של התחשבות בעובדה שרישיון הנהיגה הוחזר למשיב, כדי להטות את הכף לטובתו. גם אם טעה מאן דהוא במשטרה, אין 'להענישה' בגין מחדלהּ, על דרך של העמדת הציבור הרחב בסיכון מפני פגיעתו הרעה של המשיב. אשר על כן, החלטתי להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. אינני רואה להורות בשלב זה, כי הפסילה תעמוד בעינה גם אם יחלפו שישה חודשים, בטרם יינתן פסק דין סופי בעניינו של המשיב [סעיף 50 (ב) לפקודה]. אין בכך כדי למנוע מאת המבקשת, לשוב ולפנות בבקשה מתאימה להמשך הפסילה, בבוא העת, אם תימצא הצדקה לכך. בנוסף אני מורה, כי המשיב יחתום על התחייבות עצמית בסך של 5,000 ₪, ויעמיד ערב שיחתום על ערבות צד ג' באותו סכום. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרהפקודת התעבורה