החלטה 1 כנגד הנאשמת הוגשה קובלנה פלילית פרטית המייחסת לה ביצוע עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, (להלן: "החוק") ביחד עם סעיפים 1,2,ו-3. 2 בכתב הקובלנה נטען כי המאשימים, תושבי הישוב עומר, שותפים בכירים בשותפות הרשומה "לוצאטו את לוצאטו-עורכי פטנטים", הנמנית עם המשרדים המובילים בארץ בתחום עריכת פטנטים. עוד נטען כי המאשימה 1 נבחרה בבחירות האחרונות שהתקיימו במועצה המקומית בעומר בשנת 2003 כחברת מועצה מטעם רשימת "עומר בתנופה". נטען כי הנאשמת, ראש סיעת "שלום" (להלן: "הסיעה"), שהתמודדה גם היא בבחירות, משמשת כבאת כח הסיעה ונבחרה לכהונת חברת מועצה בעומר מטעם הסיעה, כאשר פעילות הנאשמת וסיעתה נמשכת גם לאחר שמערכת הבחירות הסתיימה, והנאשמת היא "הרוח החיה" בפעילות הסיעה במועצה ומחוצה לה. נטען כי, בסמוך לפני הבחירות הגישו המאשימים לאישור הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בעומר בקשה לקבל היתר בנייה לבית מגורים שברצונם לבנות. הבקשה לא אושרה בוועדת המשנה, אך הוועדה במליאתה בישיבה מספר 224 מיום 07/09/2003, נעתרה לבקשה והמאשימים קיבלו היתר בנייה כדין, ומאז הם בונים את ביתם על פי ההיתר. נטען כי, הנאשמת וסיעתה ניצלו את העובדה שהענקת היתר הבנייה למאשימים היתה כרוכה באישור סטייה שאינה ניכרת בגובה המבנה, לצרכי קידום האינטרסים הפוליטיים שלה ושל סיעתה ופתחו במסע של השמצות, הוצאת דיבה ולשון הרע כנגד המאשימים. נטען עוד, כי דבר הגשת הבקשה פורסם כנדרש בחוק התכנון והבנייה, אך לא נתקבלו בתקופה הקבועה בחוק כל התנגדויות לבקשה. כמו כן, בקשות דומות לסטייה בגובה מבנה כבר אושרו בעבר לתושבים אחרים בישוב. נטען כי, במסגרת מסע הבחירות שניהלו הסיעה והנאשמת, הפיצה הסיעה בין תושבי עומר מנשרים המציגים את בקשת המאשימים להיתר הבנייה ואת החלטת המליאה בעניינם כמעשה של שחיתות ומתן טובות הנאה לאנשי ציבור, כאשר ברור כי הדברים המיוחסים למאשימים ובמיוחד למאשימה 1, ואילו את עצמה הציגה הנאשמת כמי שנלחמת ביחד עם הסיעה כנגד מעשי השחיתות והשוחד, שהוגדרו על ידה כ-"שערורייה". עוד נטען כי, הנאשמת חתומה אישית על הפרסומים, המייחסים למאשימים ובמיוחד למאשימה 1, המכהנת כחברת מועצה, מעורבות במעשי שחיתות הגובלים בפלילים. הפרסומים מייחסים למאשימים גם מעשה של "חריגת בנייה" המהווה לכאורה עבירה פלילית. אולם המאשימים לא החלו כלל בבניה ולכן לא יכלו לבצע שום חריגת בנייה וכל שהיה בידם לעשות הוא להגיש בקשה להקלה במסגרת מימוש זכויותיהם לפי חוק התכנון והבניה. נטען כי, דברי הדיבה הם בגדר דברי בלע ורשע שאין בהם ולו שמץ של אמת. נטען כי, פרסומה של הדיבה נעשה בכוונה לפגוע ולהשפיל את המאשימים בעיני הבריות, לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לפגוע במעמדם החברתי בחברה ולפגוע בהם ובמשרותיהם, אם משרות ציבוריות ואם משרות אחרות, בעסקם, משלח ידם ובמקצועם, ואין בהם כל אמת. נטען עוד, כי מכלול הנסיבות מצביע בבירור, כי מניעי הנאשמת במעשים אלו, אינם בתחום התכנון והבנייה והמינהל התקין, אלא בתחום הפוליטיקה הפנימית, שבאה לידי ביטוי מוגבר, לקראת הבחירות שהתקיימו באותה העת, נטען אף, כי הנאשמת רצתה לנצל את העניין הפרטי של המאשימים לצורך ניגוח פוליטי של יריביה בבחירות וכי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע במאשימים. נטען כי, כתוצאה ממעשי הנאשמת, נגרמו למאשימים נזקים חמורים לשמם הטוב תוך הכתמתם בהאשמה או בחשד שהם נגועים בשחיתות. הפצת דברי הדיבה הנ"ל על ידי הנאשמת, עלולה להפוך את המאשימים למושא לעג וקלס בקרב מכריהם ולגרום לנזקים חמורים ומתמשכים לשמם הטוב, ולעוגמת נפש מרובה. נטען כי, הנאשמת לא הסתפקה בפרסומי הדיבה הללו ובתאריך 07/10/03 הגישה ביחד עם פעיל אחר בסיעתה, לועדת הערר המחוזית ערר על החלטת המליאה. ערר זה נמחק בהסכמת העוררים, לאחר שועדת הערר הבהירה להם באופן חד-משמעי כי הערר הוגש שלא כדין. עוד נטען כי, עקב הנזקים שהנאשמת והעורר הנוסף גרמו למאשימים. הגישו נגדם המאשימים כתב תביעה אזרחי המתברר בימים אלו. אף תביעה זו לא ריסנה את הנאשמת מהמשך פרסום לשון הרע על המאשימים והיא הגבירה את מלחמתה האישית ביתר שאת תוך שהיא עשתה שימוש לרעה בסיעה לצורך הסתתרות מאחורי המסך של "סיעה", ולצורך הצגת הדברים במסווה של פרסום לגיטימי במסגרת הפעילות של הסיעה. נטען כי, הנאשמת ממשיכה לפרסם לשון הרע על המאשימים הן בדרך של חזרה או "שכפול" של לשון הרע שכבר פורסם נגדם והן על ידי פרסום דברים חדשים. נטען כי, הנאשמת בכסות של סיעתה, הקימה עקב התביעה שהוגשה נגדה אתר אינטרנט "אומר בעומר" וכן יזמה הנאשמת הקמת קרן בשם "קרן להגנה משפטית עומר", שתכליתה לגייס כספים מהציבור לצורך מימון מלחמתה במאשימים. נטען כי, הנאשמת המשיכה להוציא את דיבתם של המאשימים גם בדרכי פרסום נוספות. הפרסומים באתר הכילו דברי לשון הרע כנגד המאשימים שעקרם ניצול כוחם הכלכלי ומעמדם של המאשימים כדי להטיל אימה ופחד על הנאשמת וזאת על ידי הגשת תביעות משפטיות נגדם, כאשר שמה ומספר טלפון של הנאשמת מופיע באתר. נטען עוד, שבסוף חודש מאי או בתחילת חודש יוני 2004, פרסמה הנאשמת, תחת אדרתה של הסיעה, כרוז שהופץ בקרב תושבי השכונה שכותרתו "כרוניקה של תביעות משפטיות". בכרוז זה מדווחת הנאשמת על קיומם של הליכים משפטיים שבין המאשימים לבינה ובין המאשימים לאחרים, תוך הצגת המאשימים כמי "שכל מטרתם הטלת אימה" וכמי שמנסים לפגוע בחופש הביטוי הפוליטי בעומר, ולמנוע כל ביקורת על הנאשמת 1 המכהנת כחברת מועצה. הנאשמת אף כללה פרסומים על הליכים משפטיים, שאין להם כל נגיעה לענייני הסיעה או לחופש הביטוי, שהנאשמת מתיימרת לשאת על דגלה, וכל תכליתם להציג את המאשימים כאנשי ריב ומדון הנוהגים להגיש תביעות סרק כנגד יריביהם במטרה להלך אימים. נטען כי מכל האמור לעיל עולה כי הנאשמת במסווה של פעילות ציבורית שמטרתה להגן לכאורה על ערכי שלטון החוק וחופש הביטוי, תוך התיימרות לפרסם דיווח אובייקטיבי ומאוזן על הליכים משפטיים המתקיימים בנושאי מחלוקת בינה לבין המאשימים, חרגה באופן בוטה מחובת הדיווח הנכון וההוגן ועשתה שימוש שלא לצורך באמצעים ובאפקטים שיש בהם כדי לפגוע באופן חמור בשמם הטוב של המאשימים, תוך הצגת ציטוטים מגמתיים בפרסומים מתוך מטרה להוליך שולל את הקוראים למסקנה שלתביעות המאשימים אין כל שחר, וכי תכליתן היא רק להתנכל לנאשמת ולפגוע בחופש הביטוי שלהם וזאת בשעה שהליכים משפטיים תלויים ועומדים ללא הכרעה. נטען כי, הנאשמת כמי שניסחה או הייתה שותפה פעילה לניסוח הפרסום באתר או הכרוז וכמי שגרמה לפרסום בהיותה ראש סיעה, באת כוחה והמנהלת בפועל של פעילותה הציבורית, ידעה או הייתה אמורה לדעת כי הפרסומים הנ"ל מכילים לשון הרע ולכן היא נושאת באחריות הפלילית בשל לשון הרע הכלולה בהם. נטען כי, הנאשמת שעה שגרמה להפצת הכרוז לתושבי עומר, הייתה מודעת לכך שבין תושבי עומר נמנים שופטים המכהנים בבית המשפט בבאר שבע, והפרסום נועד להשפיל ולבזות את המאשימים גם בעיני השופטים האמורים תוך כוונה להשפיע במישרין או בעקיפין, על תוצאות ההליכים המשפטיים. נטען כי, דברי הדיבה בפרסום ובאתר ובכרוזים גם יחד, יש בהם משום חזרה על לשון הרע כנגד המאשימים וכן פרסום חדש ונוסף של לשון הרע על המאשימים. פרסומה של הדיבה הנ"ל, נעשה בכוונה לפגוע ולהשפיל את המאשימים בעיני הבריות, לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג ולפגוע במעמדם החברתי בחברה ובמשרותיהם ואין בהם כל אמת. נטען כי במעשיה ובהתנהגותה, עברה הנאשמת עבירה של פרסום לשון הרע, בכוונה לפגוע במאשימים וזאת בניגוד להוראות החוק. 3 בדיון מיום 18/01/05 כתב האישום הוקרא לנאשמת ובא כוחה ביקש להעלות טענות מקדמיות, אשר נדחו על ידי בית המשפט שהורה לנאשמת להשיב לכתב הקובלנה שהוגש כנגדה. 4 ביום 16/02/05 השיבה הנאשמת לכתב האישום והודתה בסעיפים 1 ו-3 לכתב האישום ולגבי סעיפים 16 ו-17 הודתה הנאשמת כי קיימת קרן להגנה משפטית וכי קיים אתר באינטרנט בשם הרשום. ומנגד הכחישה הנאשמת את סעיפים 4 ואילך לכתב האישום. בנוסף ציין בא כוח הנאשמת כי כפירתה של הנאשמת בחלק גדול מהסעיפים נובעת מכך שלא היא עמדה באופן אישי מאחורי חלק מהפרסומים. וישנה נגיעה שלה לפרסומים במסגרת עבודת הסיעה. 5 בפרשת התביעה העידו 2 עדי תביעה ואילו לגבי יתר עדי התביעה ויתר בא כוח הקובלים על עדותם ולבא כוח הנאשמת עמדה הזכות להעידם, אולם במסגרת פרשת התביעה ולא במסגרת פרשת ההגנה, כך שהעיד עד 1 מטעם ההגנה והוגשו מוצגים בהסכמת צדדים. 6 ביום 03/05/05, הכריז בא כוח המאשימים "אלו עדי", ולאחר שהעיד בא כוח הנאשמת את עד התביעה שעליו ויתר בא כוח המאשימים, ביקש בא כוח הנאשמת להשתמש בזכותו כאמור בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 וטען כי "אין להשיב לאשמה". 7 טענות בא כוח הנאשמת: טוען בא כוח הנאשמת כי הקובלנה הפלילית מייחסת לנאשמת 5 אישומים: א. הפצת מנשרים המציגים בקשת המאשימה להיתר והחלטת מועצה בעינינם כמעשה שחיתות וקבלת טובות הנאה. ב. הגשת ערר שלא בתום לב על החלטת מועצה. ג. הקמת אתר באינטרנט שכותרתו "אומר בעומר - שלטון, כח וממון, דין ודברים ביישובנו". ד. הקמת קרן להגנה משפטית. ה. הפצת כרוז בעומר "כרוניקה של תביעות משפטיות". בא כוח הנאשמת בהתייחסו ליסוד הנפשי של העבירה המיוחסת בקובלנה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק לשון הרע, מציין כי נדרשת הוכחת כוונה לפגוע. לגישתו, המשמעות של יסוד נפשי בעבירה על חוק זה נדונה על ידי השופט אהרון ברק בפסק דין מנחה ע"פ 677/83 בורכוב נגד יפת, פ"ד לט (3) 205, בעמ' 219), כנגזר ממעמדה של העוולה ביחס לעבירה. ברק בהתייחסו לאיזונים הנדרשים טוען כי האינטרס הציבורי חייב לקחת בחשבון לא רק איזון בין חופש הביטוי ובין זכות לשם טוב, אלא חייב להתחשב בחופש אישי מסנקציה פלילית מכאן ושלום הציבור מזה. לעניין הפרת האיזון מביא השופט ברק 2 דוגמאות. בא כוח הנאשמת טוען כי, הפירוש למושג כוונה צריך להיות מצומצם, וצריך להוציא מתוכו את "הלכת הצפיות" כי אחרת יטושטש ההבדל בין העוולה לעבירה. עוד הוסיף בא כוח הנאשמת, כי בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין, נדון מחדש עניין הכללת "הלכת הצפיות" בעבירות מטרה התנהגותיות. מפנה לרע"פ 9818/01 ביטון נגד סולטן, וההלכה הושארה על כנה. עוד הוסיף בא כוח הנאשמת, כי על היסוד הנפשי יש לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה", לא הוכחה כוונה בהתאם לפרשנות המנחה של פסק דין בורכוב וסולטן, לא הוכח זדון או כוונה רעה לפגוע, כאשר הקובלים נדרשים להראות הוכחה חיובית לכוונת הנאשמת לפגוע, וזו לא נמצאה בפרשת התביעה. לטענתו, בפועל הפרסומים נעשו מתוקף מעמדה של הנאשמת כגוף פוליטי. בא כוח הנאשמת בטיעוניו התייחס לעובדות כתב האישום בציינו כי: א. האישום בדבר הקמת קרן להגנה, לא הוכח ולא לכאורה שיש בהקמת קרן משום עבירה לפי חוק איסור לשון הרע. ב. האישום בדבר הגשת ערר לועדה שלא בתום לב, לא הוכח ולא לכאורה כי בהגשת ערר זה יש משום עבירה של חוק איסור לשון הרע. מה עוד, כי הערר נמחק בהסכמה וללא צו להוצאות. שכן לפי סעיף 106 ד' ס"ק 3 לחוק תכנון ובניה קובע, שלועדת ערר יש סמכות לקבוע הוצאות להליך, אם סברה שהוגש שלא בתום לב ובקנטרנות. ואילו כאן החלטת הועדה כי הערר ימחק ללא צו להוצאות, מעידה כי לא ראתה חוסר תום לב בהגשת הערר. ג. הקמת אתר והפצת פרסום "כרוניקה של תביעות משפטיות". לגישת בא כוח הנאשמת, האתר והפרסום מהווים כלי דיווח לציבור על התנהלות מערכה משפטית נגד הקובלים. הקמת אתר ופרסום נעשו בעקבות תביעות הקובלים כתוצאה מהם. כמו כן, באתר ישנה הפנייה להליכים משפטיים: כתבי בית דין, החלטת דחיית העתירה המנהלית, מובאים דברים בשם אומרם, ולכן נופלים להגנות של סעיף 13 ס"ק 5 וסעיף 13 ס"ק 7- פרסומים מותרים, שלא ישמשו עילה למשפט אזרחי. לעניין ההגנה לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, בא כוח הנאשמת מבקש להתייחס לעניין הציבורי של הדיווח. לטענתו, הקובלים יזמו 4 תביעות משפטיות נגד 4 תושבי עומר שמזוהים עם סיעת "שלום" בעומר. כל חטאם הוא מעורבות בקהילה ועשייה ציבורית והם נמצאים לראשונה בפני תביעות על סכומים נכבדים וסכנה של סטיגמה פלילית. תושבים אלה, ביקרו במסגרת מערכת בחירות ועבודה ציבורית התנהלות שערוריתית של מועצת ישובם שגובלת במעשים פלילים והציפו לאור השמש ניגודי אינטרסים והתנהלות מפוקפקת של נבחרי ציבור. לטענת בא כוח הנאשמת, זו חובה ציבורית במעלה ראשונה לפרסם שימוש שנעשה בהליכים למען ישפוט הציבור כיצד מתנהלים נבחריו. אי עשיה נחשבת מעילה בתפקיד. לעניין הגנה חלופית של תום הלב לפי סעיף 15 (2), 15 (3) ו-15 (4) לחוק איסור לשון הרע. מפנה בא כוח הנאשמת לדבריו של המחוקק בקליפורניה בנושא תביעות מול מפעלי ציבור. שם תוקן החוק ונאמר כי המחוקק מוצא ומכריז שזהו אינטרס ציבורי לעודד השתתפות נמשכת בעינינים של חשיבות ציבורית וכי השתתפות זו אין לצננה על ידי שימוש לרעה בהליך שיפוטי. לגישת בא כוח הנאשמת, הקובלים הם בעלי יכולת כספית לא מבוטלת, ויכולים להרשות לעצמם להרבות בתביעות מכל סוג והם משתמשים בשיטה זו לסתום פיות ומהווים זרוע ארוכה של מועצת עומר שהיא המושא העיקרי בפרסומים. הבעת דיעה לטענת בא כוח הנאשמת, כוללת ביקורת על אנשי ציבור והיא נשמת אפה של מערכת ציבורית. אם מתעורר חשש להגבלה על חופש הביטוי, זו חובתו של איש ציבור להתריע. ההתנהגות הכוחנית של הקובלים בשיטה של הגשת כתבי תביעה להשתקת יריבים פוליטיים זה עניין לגיטימי לענות לו. ולכן הוצאת לשון הרע אין וכמו כן, אין כוונת זדון. מנגד מפנה לדברי עדת התביעה 1 מיום 27/03/05 (עמוד 27, שורה 28) שם היא אומרת שהשיטה הצליחה נגדה ונטעה בה פחד. ד. אישום נוסף, הפצת מנשרים במסגרת בחירות שלטענת הקובלים מהווה עבירה על חוק איסור לשון הרע. לטענת בא כוח הנאשמת, הקובלים לא מייצגים את מועצת עומר. 3 המנשרים א, ב, ו-ג, מבקרים את התנהלות המועצה שכבר הוכח בדוגמאות שעלו בחקירת העדים כי נגועה בהליכים לא תקינים ונגודי ענינים. באשר למנשר השלישי, לא נוקב שם חברת המועצה. הקובלת היא אחת מ-3 חברות מועצה ומטרת מנשר זה היתה תיאור התנהלות המועצה ולא הופנה לגופו של אדם. בא כוח הנאשמת, מלין על פרשנות הקובל כי מה שנאמר במנשר אחד מקושר למנשר שלישי. שכן לדעתו, כל העניין נופל להגנות סעיפים 15 (2) ו-15 (4) לחוק, דהיינו, הבעת דיעה לגיטימית כאשר אדם סביר מבין שיש הפרדה בין עובדות לבין הבעת דיעה. לענין פרשנות הפרסום מפנה לע"א 723/74 הארץ נגד חברת חשמל, לא (2) 281, שם יש התייחסות לענין שאומר כי טיבו וסווגו של פרסום, נקבע על פי מהותו הבסיסית הנלמדת מהמשמעות הכוללת בעין של קורא סביר ואינו מאבד ממעמדו כפרסום של הבעת דיעה, רק בשל כך שנשתרבבה לתוך עובדה כלשהיא. בא כוח הנאשמת מבקש לטעון להגנה חלופית לפי סעיף 14 לחוק. באומרו כי, גם מתוך דברי הקובל והעדים ומתוך סעיף 4 בעובדות הקובלנה. העובדות בכל הפרסומים נופלות להגנת "אמת דיברתי", כאשר העניין הציבורי של הפרסומים ברור לכל הקורא אותם, שכן הם דנים בנושאים בעלי חשיבות ציבורית בהתנהלות מועצת עומר מצד אחד והתנהגות קובלים במערכות משפטיות לאחר מכן. אם פרט לוואי היה מוגזם בחריפותו או לא מדוייק בהגדרתו, עומדת לנאשמת הגנת זוטי דברים מכח סעיף 4 א' לפקודת הנזיקין. הוסיף בא כוח הנאשמת, כי הקובלת שהיא נבחרת ציבור והצורך שלה להיות שקופה, לא נתנה עדותה. לא ניתן היה לברר את הפגיעה בשמה הטוב, אך בעקיפין, בפרסומי פירמה "לוצאטו את לוצאטו" - רואים ניצול של יתרון בפרסום קשריה של הקובלת עם סיעת השלטון בעומר. לאור האמור לעיל, מבקש בא כוח הנאשמת לקבוע כי אין על הנאשמת להשיב לאשמה. תגובת הקובלים לטענת הנאשמת שאין להשיב לאשמה: א. באשר לטענות בדבר ההגנות להן טוענת הנאשמת. אין להן מקום בשלב זה, הואיל וכפי שכבר החליט בית המשפט ביום 16/02/05, מקומן של טענות אלה בפרשת ההגנה ועל הנאשמת להוכיחן (עמוד 13-17 להחלטה). כמו כן, אין די להיתלות באופן כללי בהגנות שמקנה החוק, כפי שעשה בא כוח הנאשמת, אלא יש להוכיח ולתמוך טענות אלה בטיעונים עובדתיים ובראיות. זאת טרם נעשה שכן פרשת ההגנה טרם החלה. ב. בא כוח המאשימים מוסיף כי, תגובתם תתמקד בטענת "אין להשיב לאשמה" ובעניין ההגנות הנטענות, שומרים לעצמם הקובלים את הזכות לטעון בעניין זה בבוא העת. ג. בא כוח המאשימים טוען כי, הואיל ובית המשפט קבע בהחלטה שאם יוכחו העובדות המפורטות בכתב האישום בכללותן, "יהא בזה מספיק כדי להרשיע את הנאשמת בעבירת לשון הרע המיוחסות לה" (עמוד 17 להחלטה). בכך גילה בית המשפט את דעתו, לפיה יש לכאורה בפרסומים משום לשון הרע ומשהוכחו הפרסומים- לא תוכל הנאשמת לטעון שאין בהם, ולו לכאורה לשון הרע. ועל כן לגישת בא כוח המאשימים, לא תוכל הנאשמת להימנע מהחובה להשיב לאשמה. ד. לבדיקת השאלה - האם הקובלים עמדו בנטל חובת הראיה? משיב בא כוח המאשימים כי ישנה חובה להביא "ראיות לכאורה" לאשמה המיוחסת לנאשמת. ויודגש כי "ראיות לכאורה" אינן אלא ראיות בסיסיות, אם כי דלות, קרי מערכת ראיות ראשונית בלבד, להוכחת יסודותיה של העבירה. במקרה דנא, כל הפרסומים המיוחסים לנאשמת בכתב האישום, הוגשו כראיה (הן המנשרים והן הפרסומים באתר האינטרנט של סיעת "השלום") ללא התנגדות הנאשמת, על ידי ע"ת 1 שהייתה מועמדת מספר 3 ברשימת המועמדים בעומר מטעם סיעת "שלום" שהתמודדה בבחירות לרשות המקומית בעומר (מוצגים ת/1-ת/5). מכאן, לדעת בא כוח המאשימים, עצם הפרסומים הוכחו. כמו כן, הוכחה הפצת הפרסומים בקרב תושבי עומר, הן על ידי עדותה של ע"ת 1 וע"ת 2. יתרה מזאת, האחריות של הנאשמת לפרסומים הנ"ל הוכחה באלה: 1. הנאשמת הודתה שהיא עומדת בראש סיעת "שלום" וכמו כן הודתה שיש לה נגיעה לפרסומים מתוך היותה ראש הסיעה. 2. ע"ת 1 אישרה בעדותה, כי כל חברי הסיעה לרבות הנאשמת, היו מעורבים באופן פעיל בכל הפרסומים שהופצו מטעם הסיעה. 3. לאור האמור, עולה המסקנה כי כל חברי הסיעה היו שותפים מלאים ופעילים לכל פרסומי הסיעה, לרבות לניסוח, לכל העניינים הטכניים וכן להפצה של כל הפרסומים נשוא כתב האישום. 4. עוד הוסיף בא כוח המאשימים, שהאחריות המשפטית החלה על כל אחד מחברי הסיעה היא אישית בהתאם לחלק שנטל בפועל בפעולות הסיעה. וכל אחד מחברי הסיעה נחשב כ"מבצע בצוותא" יחד עם יתר חבריו לסיעה. ולא כל שכן, הנאשמת, שהוגדרה כעומדת בראש אותה חבורת אנשים ומהווה את הרוח החיה בפעילות חבריה. לכן בחרו הקובלים להגיש את כתב האישום רק נגדה ולא נגד שאר החברים בסיעתה. ה. לעניין היסוד הנפשי של העבירה, טוען בא כוח המאשימים כי נכון הוא שעל פי הפסיקה יש להוכיח כי מי שפירסם את לשון הרע התכוון לפגוע על ידי הפרסום וכי "כלל הצפיות" אינו חל על עבירה זו. עם זאת, נפסק בהלכת בורכוב, כי יש לפרש הביטוי "בכוונה לפגוע" כמשתרע על המניע לפגוע באחר. (מפנה לע"פ 677/83 בורכוב נגד יפת, פ"ד לט (3) 205, עמ' 219). ברע"פ 9818/01 וע"פ 8295/02 ביטון נגד סולטן, (טרם פורסם), פדאור באינטרנט 05 (6) 698. שבו הוחלט, לסטות מהלכת בורכוב, התייחס בית המשפט לשאלת הוכחת הכוונה. לשם חיפוש הכוונה על בית המשפט להעריך את הנסיבות הסובבות את המעשה, ולפיהן לקבוע האם הוכחה כוונתו של הנאשם מעבר לספק סביר. ועוד קבע בית המשפט, כי הפרסום עצמו הוא אחד מאותן ראיות נסיבתיות וכי הכוונה לפגוע יכולה להילמד מתוכן הפרסום עצמו, ולשם כך אף אין הכרח שהפרסום ייועד כולו לפגיעה בלבד (שם, סעיף29). ו. על טענת בא כוח הנאשמת לפיה לא הוכח, ולו לכאורה, יסוד הכוונה, השיב בא כוח המאשימים כי כוונתה של הנאשמת משתמעת ממכלול הפרסומים, מתוכנם וניסוחם, ומהנסיבות הסובבות אותם והמצביעות בעליל על המניע האמיתי של הפרסומים: 1. תוכן הפרסומים- אין חולק על זכות הנאשמת, בין אם כ"גוף פוליטי" ובין אם כאדם פרטי מן היישוב, לבקר את החלטות רשויות התכנון והבנייה המקומית בעומר לאשר את בקשת ההקלה של הקובלים. דא עקא, לדעת בא כוח המאשימים, חרגה הנאשמת באופן קיצוני מן הסביר במימוש זכות הביקורת והבעת הדיעה. במסווה של הבעת דיעה לגיטימית של "גוף פוליטי". הנאשמת, למעשה, הוציאה את דיבתם של המאשימים, תוך שימוש בביטויים בוטים המייחסים למאשימים עבירות פליליות כמו "שחיתות" ו-"קבלת טובות הנאה". הנאשמת אף הציגה את המאשימים כמתדיינים סדרתיים וכוחניים המנצלים את הונם כדי להלך אימים על אחרים ולהרתיעם מהשמעת ביקורת לגיטימית. 2. המניע- בא כוח המאשימים טוען, כי דברי הדיבה לא נאמרו על ידי הנאשמת במסגרת מילוי תפקידה כחברה מן המניין בועדת המשנה לתכנון ובניה בעומר או כחברת מליאת הוועדה במועצה, ואף אין להם כל זכר בדברים שאמרה הנאשמת בישיבות הועדה והמליאה שנתקיימו בעניינם של המאשימים. הנאשמת בחרה דווקא לפרסם את דברי הדיבה בעלונים שהופצו לתושבי עומר במסגרת תעמולת הבחירות שניהלה בעבור הסיעה שהיא עומדת בראשה. במסגרת זו היה לנאשמת מניע אישי מובהק לקדם סיכויה בבחירות. ומנגד להכשיל את סיכויי הצלחת הסיעה שמאשימה 1 נמנית עימה. וכן במסגרת ניהול יחסי ציבור שעשתה לעצמה הנאשמת, הקימה "קרן להגנה משפטית" שתכליתה לגייס מן הציבור כספים למימון ההליכים המשפטיים שניפתחו נגדה. 3. חריגה מהמידתיות- בא כוח המאשימים, לא חולק על כך שעמדה לנאשמת הזכות לפרסם מידע אובייקטיבי ומאוזן על ההליכים המשפטיים המתקיימים בינה לבין המאשימים. מימוש זכותה של הנאשמת בהקשר זה היה צריך להיות בדרך של דיווח נכון, מדויק והוגן של ההליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים, דיווח שאינו חורג מן המידה הראויה בהתחשב בנושא הנדון ואינו עושה שימוש שלא לצורך באמצעים ובאפקטים העלולים לפגוע בשמם הטוב של המאשימים שלא לצורך ומעבר לנדרש למען דיווח נכון והוגן לציבור (מפנה לע"ע 1003/96 בן חורין נגד לוי ואח', תקדין מחוזי, כרך 98 (1), תשנ"ח/תשנ"ט 1998, עמוד 1674). ואולם לא כך נהגה הנאשמת. בין מתוך מטרה או מניע אישי לפגוע במאשימים ובין במטרה להשיג יתרונות אישיים, חרגו הפרסומים מעל ומעבר למידה הנדרשת לשם דיווח אמין ומדויק. 4. כל האמור לעיל מעידים בעליל על כוונת הנאשמת ומניע לפגוע במאשימים ולבזותם בעיני הציבור. מכאן, לטענת בא כוח המאשימים הוכח לכאורה היסוד הנפשי של הנאשמת בביצוע העבירה המיוחסת לה בקובלנה. ז. לטענת בא כוח המאשימים, הקמת הקרן למימון הגנת הנאשמת בהליכים משפטיים, באה כדי שבית המשפט הנכבד יוכל להעריך את הנסיבות הסובבות את המעשה, ומכאן ללמוד על כוונת הנאשמת בפרסומים. ח. לטענת בא כוח המאשימים, גם עניין הערר שהוגש שלא בתום לב, באה לעולם כדי שבית המשפט הנכבד יוכל להעריך את הנסיבות הסובבות את מעשה הפרסומים, ומכאן ללמוד על כוונת הנאשמת בפרסומים הללו. ט. לפיכך בא כוח המאשימים מבקש מבית המשפט לדחות את טענת הנאשמת ולחייבה להשיב לאשמה. תגובת הנאשמת לתגובת הקובלים: א. בא כוח הנאשמת למד מתגובת בא כוח המאשימים כי החליט לוותר על האישומים בדבר הקמת קרן להגנה משפטית ובדבר הגשת הערר לועדה המחוזית לתכנון ובניה והותיר על כנם את האישומים בדבר הפצת המנשרים בתקופת מערכת הבחירות בעומר, הקמת האתר באינטרנט והפצת מנשר שכותרתו "כרוניקה של תביעות משפטיות". ב. בא כוח הנאשמת סבור כי בא כוח המאשימים יצא ידי חובתו להוכחת אשמת הנאשמת באלה: 1. לעניין היסוד הנפשי - תוכן הפרסומים, העובדה שפורסמו בחלקם תוך כדי מערכת בחירות והעובדה שלא ניתן "זמן מסך" זהה לטענות הקובלים ביחס לטענות הנאשמת. לעניין זה טוען בא כוח הנאשמת, כי הנאשמת דוחה וכופרת במסקנה זו ומפנה לגישת השופט אהרון ברק ברע"פ 9818/01 ביטון נגד סולטן, בהתייחסו להחלטת בית המשפט המחוזי שהתבססה על תוכן כתבה בלבד, כדלקמן: ע"פ 8295/02 - בפרשה זו הורשעו המערערים בעבירת לשון הרע. בית משפט מחוזי קבע, בהסתמכו על תוכן הכתבה בלבד, כי המערערים התכוונו לפגוע במשיבה. זו לא היתה דעת השופט ברק. "אכן הכתבה פורסמה בסגנון סנסציוני, בוטה וגס. היא עתירה מלות הגזמה ודימויים מופרכים. אך מסופקני אם יש בכך ללמד על יותר מאשר איכותה של הכתבה עצמה. בפני בית המשפט לא הובאו כל ראיות על יחסם של המערערים למשיבה או על שאיפתם דווקא לפגוע בה. הכתבה עצמה אינה מכוונת כלפי המשיבה, אלא רק דנה במעשיה". עוד נאמר בפסה"ד "עימות זה מוסדר היטב באמצעות כללי האחריות האזרחית הקבועים בחוק איסור לשון הרע (ראו פרשת אמר, עמוד 523). המשפט הפלילי, המתאפיין בעימות בין החברה לפרט העבריין, אינו הכלי המתאים לטיפול במקרים מן הסוג הזה". לטענת בא כוח הנאשמת, הקובלים לא הביאו הוכחה חיובית לכוונת הנאשמת לפגוע, וכפי שהוכח מתוך חקירת הקובל עצמו- הפרסומים נופלים לסעיף 14 לחוק, שכן הדבר שפורסם היה אמת והעניין הציבורי ברור על פניו כפי שכבר נטען. עוד טוען בא כוח הנאשמת, שהטענה בדבר פרסום העלונים במערכת בחירות, או אי מתן "זמן מסך" זהה לטענות הקובלים בפרסומי הנאשמת, מהווים את הוכחתה של "הכוונה לפגוע" כיסוד נפשי בעבירה פלילית - מופרכת מכל וכל. 2. לעניין היסוד העובדתי - שותפותה של הנאשמת בהכנת הפרסומים ובהפצתם. לטענת בא כוח הנאשמת, הקובלים בנו קונסטרוקציה פרשנית לפיה שלושה מנשרים בלתי קשורים הינם חלק ממסכת מתוחכמת שנועדה לפגוע בהם. פרשנות הפרסום בפסיקה לפי חוק איסור לשון הרע הינה פרשנות אובייקטיבית. הפרסומים הוצגו בפני בית המשפט, תוכנם נבחן וגרסת הקובלים הוצגה במלואה. בית המשפט יכול להכריע אם העניין נופל לתוך הגנות סעיף 15 (2) ו-15 (4) כטענת הנאשמת. באשר לטענות המקדמיות שהועלו בשנית, טוען בא כוח הנאשמת כי העובדה שהטענות המקדמיות נדחו, אינה מונעת מלהעלותן שנית בשלב זה של ההליך כאשר תוכן הפרסומים ונסיבות פרסומם הובהרו לחלוטין על ידי עדי התביעה. ג. אשר על כן, מבקש בא כוח הנאשמת מבית המשפט לקבל את טענת הנאשמת כי אין עליה להשיב לאשמה. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ושמעתי את עדויות התביעה וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לחייב את הנאשמת להשיב לאשמה. בבואנו להחליט בעניין טענת הנאשמת "שאין עליה להשיב לאשמה", בודקים אנו אם המאשימים/הקובלים עמדו בנטל חובת הראיה, לאמור: החובה להביא "ראיות לכאורה" לאשמה המיוחסת לנאשמת. הלכה למעשה, די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם כפי שנקבעה בע"פ 732/76 מדינת ישראל נגד כחלון ואח', פ"ד ל"ב (1) 170: "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום, ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר"... בעניין זה מפנה ליעקב קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003, עמ' 1049-1051. "כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה...ודי במערכת ראיות ראשונית". ויודגש: "ראיות לכאורה על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ו-1982 ...הן ראיות התביעה בלבד ומשקלן, כל עוד אינו מופרך, אינו רלוונטי ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות או אף סותרות אותן" הלכה פסוקה היא כשמועלית טענת "אין להשיב לאשמה" כל שעל בית המשפט להכריע הוא האם, בהנחה שיינתן בראיות ובעדויות מלוא האמון, ובהנחה שיינתן להם המשקל הנדרש, יהיה בכוחן לבסס הרשעת הנאשם. סבור אני כי המאשימים הביאו ראיות לכאורה במידה הנדרשת בשלב זה כדי להוכיח את ביצוע העבירה של פרסום לשון הרע . על כן אני מחייב את הנאשמת להשיב לאשמה. משפט פליליקובלנה פליליתקובלנהלשון הרע / הוצאת דיבה