תאונת עבודה מהנדס


פסק דין

זוהי תביעה שהגישה התובעת, ילידת 1.1.44, מהנדסת אזרחית במקצועה, שעבדה בשירות הנתבעת 1 בתור מהנדסת גשרים, בשל נזקי גוף והפסדים שנגרמו לה בשל תאונת עבודה מיום 11.5.99, וכאשר הנתבעת 2 היא זו שביטחה את חבות הנתבעת 1 על פי פוליסת חבות מעבידים.

עד שנת 98 הייתה התובעת עובדת משרד, בעיקר, ותפקידה מהנדסת תכנון במחלקת ההנדסה במרחב דרום של רכבת ישראל. באמצע 98 החלה לטפל בנוסף גם בנושא בדק גשרים שנתי באזור הדרום של הרכבת, ולרבות תפקיד של בדיקה ואיתור בעיות קורוזיה ותחזוקה של גשרים.


במסגרת בדק גשרים בקו באר שבע דימונה עסקה התובעת, ביום התאונה, בבדיקת מבנה בטון הסמוך למסילה והמכיל ציוד הגנה קטודית הקשור לתחזוקת המסילה ומניעת חלודה בה.


התאונה התרחשה כאשר התובעת עשתה את דרכה מהחלק האחורי של המבנה, המצוי למרגלות סוללה משופעת, בכיוון למטה, ומעדה על אבנים שהיו פזורות בשטח החשוף שסביב המבנה, וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה בקרסולה באופן שנותרה לה נכות רפואית צמיתה ( מוסכמת ) של 20%.


הדיון בתיק זה מתמקד בשאלת אחריות הנתבעת לקרות התאונה, ובהמשך, אם יש אחריות , יש לדון בגובה ההפסדים והנזקים שנגרמו.


3. אחריות:
התובעת פירטה טענות שונות כלפי מעבידתה שבהן היא רואה רשלנות או היפר חובה חקוקה כלפיה, אשר הביאו לנפילתה ולחבלה ברגלה, כפי שאירע.


הנתבעת כפרה באחריותה, טענה כי מדובר בנפילה אקראית שלא נובעת משום אשם שלה, ומדובר בסיכון רגיל וטבעי לעבודה מסוג זה המתבצעת בשטח פתוח וטרשי, ובמילים אחרות על העובד להקפיד ולשים לב למידרך כף רגלו ולהשמר מפני נפילה כזו.


לא אדון במכלול הטענות החלופיות והמצטברות שעל פיהן מבקשת התובעת לבסס את אחריות הנתבעת, משום שמצאתי ממש בטענה המרכזית שבפיה , לאמור כי בנסיבות שיתוארו להלן חובה הייתה על המעביד להסדיר דרך גישה נאותה ובטוחה למבנה, ומשלא נעשה כך התרשלה הנתבעת כלפי התובעת באופן שעליה לחוב בשל נזקיה.


לא מצאתי כל דופי או אשם תורם במעשי התובעת.


כדי להבין ולנתח את שאלת האחריות חשוב לתאר את מבנה ההגנה הקטודית ומאפייני סביבתו, דברים העולים בצורה בהירה וחדה מצילומי הצבע נ/2 אם כי מעט קשה להמחישם בכתובים.


המבנה הוא קוביית בטון, לא גדולה, שבחזיתו דלת מתכת והוא מוצב על משטח מפולס שמהווה לו בסיס, והוא ממוקם בתחתית מדרון טרשי תלול וזרוע אבנים, בגדלים שונים, הגולש מגשר המסילה אל הוואדי שמעליו מתוח הגשר.


מאחורי המבנה גדר רשת, אשר כנראה הקיפה אותו מכל עבריו, אך בשאר הצדדים נותרו רק עמודי הזווית. מתחתית הוואדי אל דלת המבנה יש לעלות מטרים ספורים ובזווית של עליה די חדה, (על פי מומחה הבטיחות ד"ר ביקלס שמטעם התובעת מדובר בשיפוע של 26.6 מעלות) ויש לעבור בדרך מכשולים בצורת אבנים גדולות וקטנות, בהעדר כל שביל, דרך, או מדרגות, בין סלולות ובין חצובות או מכל סוג שהוא. כמובן, החפץ לרדת מאזור המבנה לכיוון הוואדי עושה את אותה דרך אך במגמת ירידה.


ברור מהצילומים ואין ספק שלא קיימת דרך גישה, לעלות למבנה , לרדת ממנו, או להגיע לצידיו, זולת עלייה או ירידה במידרון הטרשים הנ"ל.


הוכח היטב שתפקידה של התובעת, וההוראות שהוטלו עליה, כללו , באותו יום, גם את בדיקת מבנה ההגנה, והעליה והירידה מהוואדי אליו וחזרה (שם עמד הרכב שהביאה), היו הכרחיים לביצוע משימתה בשירות המעביד.


מר שיוביץ סורין, מנהל מחלקת הנדסת מרחב דרום העיד בתצהירו כי אכן התובעת נגשה לבצע בדיקת מצב המכשור במבנה הבטון הנ"ל, ובעדותו הוא אומר כדלקמן:


" נכון שהתובעת הייתה צריכה לבדוק את מבנה ההגנה הקטודית. נכון שעל מנת להגיע למבנה ההגנה הקטודית התובעת הייתה צריכה לעלות את השיפוע שרואים בתמונה ויש שם אבנים..."( עמ' 22).


תיאור התובעת את התרחשות התאונה מקובל אף הוא על הנתבעת, בסיכומיה, והיא ארעה לצד המבנה (לא מול דלת הכניסה) וכאשר התובעת הייתה בדרכה למטה לאחר שנגשה אל מאחורי המבנה כנראה כדי לבדוק את הגדר, ואז " כשירדתי רגלי נתקלה באבנים מעדתי ונפלתי".( עמ' 21 מיום 13.1.04)



התובעת סימנה בחקירתה הנגדית על גבי הצילומים את מקום הנפילה והמקום תואם נתיב הליכתו הסביר של אדם החפץ לרדת מצידו האחורי של המבנה אל תחתית הוואדי (מהלך מטרים ספורים) כאשר אין בנמצא כל נתיב חלופי הכולל שביל מסודר או מדרגות.


בהינתן שקוביית הבטון, שהיא המבנה נשוא הבדיקה, מונחת על משטח שאינו חורג כמעט בגודלו מתחתית המבנה, ובהינתן העדר מוחלט של נתיב גישה להולכי רגל אל דלת המבנה וממנו, לא כל שכן לחלקו האחורי, הדרך היחידה שבה יכול עובד כדוגמת התובעת לעשות את מלאכתו היא לעלות או לרדת במדרון הטרשים המשופע ולנסות להמנע ככל יכולתו מהחלקה, מעידה, והדרדרות מטה יחד עם האבנים המונחות על דרכו.


לו הייתה קיימת גישה מסודרת לקידמת המבנה ניתן היה לבוא בטענה לתובעת על שנמנעה מלעשות את דרכה מאחורי המבנה בדרך הקצרה אל אותה גישה, והייתה נשאלת מדוע בחרה בציר אלכסוני לצד הקוביה. היות שאלטרנטיבה כזו לא הייתה קיימת, השאלה מתייתרת, ובחירת התובעת את ציר הליכתה סבירה ומתקבלת על הדעת, ומעיון בצילום אולי אפילו מדובר ברע במיעוטו. (זאת משום שלפחות ביום שבו נעשה הצילום הדרך הקצרה ביותר מדלת המבנה מטה עוברת בינות לשני ברזלי זווית המונחים סתם כך וגם דרך גרוטאת מתכת בלתי מזוהה..)



אינני נזקק דווקא לחוות דעתו של מומחה הבטיחות ד"ר ביקלס, שמטעם התובעת, אשר קובע כי על פי כללי הבטיחות והספרות המקצועית הרלוונטית, חובה במקרה כזה להסדיר למבנה רמפת גישה או גרם מדרגות, ואין צורך להכריע בטענת הנתבעת שכלל לא מדובר "בבניין" כהגדרתו בחיקוקים השונים, אלא יש להזקק לשכל הישר ולהגיון הבריא.


אין חולק שמעביד חייב לספק לעובדיו תנאי עבודה בטוחים ובטיחותיים ולהגן על שלומו ובריאותו כנגד אותם סיכונים שאינם טבעיים ומסתברים, ובלתי ניתנים למניעה באופן סביר ( ע.א 663/88 שריזיאן נגד לבידי אשקלון בע"מ פ.ד מ"ז (3) עמ' 225 ).


חובתו הכללית של המעביד כלפי עובדו ביחס להתקנת אמצעי גישה למקום ביצוע העבודה מעוגנת בפקודת בטיחות בעבודה (נוסח משולב) תש"ל 1970:

"על המעביד לדאוג להתקנת אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו אי פעם".


מקובל עלי שכאשר מדובר בחברת רכבות שעובדיה נדרשים לסרוק ולטפל במאות קילומטרים של מסילה שלצידה סוללות ומדרונות עפר, לא ניתן לדרוש התקנת דרכי גישה סלולים או מדרגות לכל נקודה, ובמקרה זה אמצעי הבטיחות יהיו בכיוון של הספקת נעלי עבודה טובות, הדרכה ואימון נאותים לעובד, וכדומה. כאן עסקינן במבנה נקודתי וקבוע, אשר נצרך לטיפול וגישה תקופתיים וידועים, אשר יש לו דלת ברזל בפתחו, ואין כל קושי להתקין אליו שביל או מדרגות נטולות מכשלות ומכשולים.


מעביד סביר וזהיר לא ידרוש מעובדו להגיע למבנה המשמש לאחסון ציוד ( מקרה זה – ציוד הגנה קטודי ), בדרך של התמודדות עם מדרון משופע הזרוע אבנים והמחייב את העובד לתכנן לו נתיב מושכל, ולקוות שלא ימעד ולא ינגף באבן מאבני המקום. המעביד יכול לצפות וצריך לצפות, שזו רק שאלה של זמן, עד אשר מי מעובדיו אכן ימעד ואכן יחבל כאשר אין נעשה דבר, ולו מינימלי, לאפשר גישה נוחה ובטוחה למקום.


שבעתיים נכון הדבר כאשר המעביד מטיל את משימת ההתמודדות עם השטח הקשה הזה על עובדת שהייתה אז בת 55, ואינה אתלטית קלת רגליים על פי מראה (בלי כל כוונה לפגוע חלילה ), וברור שאינה בעלת הכשרה או נסיון במעבר מכשולים אשר כזה בשטח משופע וסלעי, על רקע עבודתה בעבר שהייתה רובה ככולה משרדית גרידא.


הנתבעת הפרה את חובתה הבסיסית כמעביד לספק לתובעת סביבת עבודה בטוחה , הגם שיכלה לעשות כן בנקל, ואין לי ספק שאם הייתה נוהגת הנתבעת כמצופה ממעביד סביר והתובעת הייתה משתמשת בדרך הגישה העשוייה לכך, התאונה לא היתה מתרחשת כפי שקרה.


לפיכך על הנתבעת לחוב בנזקי התאונה, ככל שנגרמו לתובעת .

4. הנזק

התאונה גרמה לכך שנוצר שבר טרימלאורי פתוח בקרסול ימין מדרגה 3 עם תת נקיעה של המפרק ונקע בקרסול שמאל.


התובעת אושפזה למשך 8 ימים בבית חולים סורוקה ועברה ניתוח לקיבוע השבר בקרסול ימין על ידי פלטה וברגים. לאחר שיחרורה הייתה מגובסת זמן מה ונזקקה לכסא גלגלים. מאוחר יותר עברה 82 ימי אשפוז לצורך שיקום בבית חולים "לווינשטיין", ולאחר שהוצא הבורג מקרסולה שבה לבית חולים לווינשטיין להמשך טיפול במחלקת השיקום.


התובעת עברה טיפולים פיזיוטרפיים והידרותרפיים כדי לשפר את טווחי תנועת הרגל והיציבות ולחזק את שריריה, ואחרי תקופה של כחודשיים בהם נזקקה לכסא גלגלים עברה לשימוש במקל הליכה ובתומך קרסול. לטענתה היא נעזרת במקל ההליכה עד היום, ולכך עוד נתייחס בהמשך.


כזכור- נכותה הרפואית הצמיתה המוסכמת של התובעת עומדת על 20%.


היא מתלוננת על כאבים ברגל ימין, נפיחות והתעייפות מהירה של הרגל, חוסר תחושה בכף הרגל ובאצבעות לאחר מאמץ, קושי בהליכה ועמידה ממושכים, בעליה וירידה במדרגות ומספרת כי קשה לה לנסוע בתחבורה ציבורית.


התובעת שבה, לאחר תקופת החלמה, לעבודה אצל הנתבעת, עבודה משרדית, ואולם היא עובדת כיום ומקבלת שכר לפי 5.5 שעות עבודה ביום במקום 8.5 שעות כבעבר ומחלוקת רבתי בין הצדדים ביחס לשאלה אם צמצום כזה בהיקף משרתה, המשפיע על שכרה אכן מתחייב כתוצאה מהתאונה.


על מנת שנוכל לאמוד ולכמת נכונה את הפסדי התובעת ונזקיה כתוצאה מהתאונה יש להכריע תחילה במספר עניינים מהותיים ועקרוניים המשליכים על החישובים השונים.


ראש וראשונה עלינו לקבוע האמנם מוצדק הצמצום בשעות העבודה היומיומיות עקב התאונה, ולעניין זה הוגשו חוות דעת סותרות של מומחי תעסוקה מטעם הצדדים והם הפרופ' כראל מטעם התובעת, והפרופ' ריבק מטעם הנתבעת.


פרופ' כראל סבור שהפגיעה בקרסול והשינויים הניווניים שם גורמים נכות תפקודית ניכרת המגבילה את התובעת כיום לעבודה משרדית שעיקרה ישיבה עם אפשרות להליכה למרחקים קצרים בלבד של עשרות מטרים. לדבריו, מאחר שהתובעת במהלך עבודתה נזקקת לצאת ממשרדה למבנים ומתקנים סמוכים, מידי פעם, ובאשר לפי אופי עבודתה אין היא יכולה לנוח עם רגל מורמת בזמן העבודה, דבר המקל על מצבה וכאביה, לפיכך מוצדק להגביל את יום עבודתה ל- 5 שעות בלבד ולהפחית מסבלה. הוא מדגיש כי גם כך עיקר העבודה חייב להיות בישיבה ויש להמנע מהליכה או עמידה ממושכים.


הפרופ' ריבק מומחה הנתבעת סבור כי עבודה בישיבה , שאינה כרוכה במאמצים גופניים או בהליכה ממושכת תוך מתן אפשרות להרמת רגל לפרקי זמן קצרים לשם מנוחה, מתאימה למצבה הרפואי של התובעת ולכן אין מניעה להעסיקה במשרה מלאה בהתאם לאופי עבודתה הנוכחי.


בעדותו בבית המשפט הדגיש הפרופ' כראל שיש בעיה בישום התאוריה אל מול הפרקטיקה, כאשר יפה ונכון להמליץ על מנוחות תדירות בזמן העבודה, עם רגל מונפת מעלה, אך בחיי היומיום ובעבודה השוטפת קשה ליישם זאת ולמעשה אי אפשר לצאת

מ "הנחת עבודה" (תרשתי משמע) שהעובד יוכל לקיים את האמור במהלך יום העבודה, ולאורך זמן, ולעיתים רבות אילוצי העבודה גוברים.


דבריו אלה של המומחה מקובלים עלי, ובעצם שני המומחים מסכימים שקשה לתובעת לעבוד אפילו בעבודה משרדית לאורך שעות ארוכות אם לא ינתן לה לנוח במהלך שעות העבודה תוך הרמת הרגל, ושניהם מסכימים שקשה לתובעת לעשות מאמצים של הליכה ממושכת, עליה וירידה, ואלה מכבידים עליה ומכאיבים.


בהינתן אלה, ובהתחשב באופי הפגיעה והנכות שנגרמה לתובעת, וכאשר אין מדובר בעובד שהשתמש במחלתו כקרדום לחפור בו, להפסיק לעבוד כליל, ולגרוף רווח משני מנכותו, אין לטעמי לדרוש מן התובעת להתמיד ביום עבודתה המלא והארוך כפי שהיה בעבר, ומבוקשה , הנתמך על ידי אורטופדים שונים, לעבוד יום עבודה מקוצר של 5.5 שעות, הוא בגדר הסביר ויש להכיר בכך כתוצאה מסתברת של התאונה.


כמו כן, נתגלעו חילוקי דעות עובדתיים ומקצועיים (בתחום חשבות השכר והאקטואריה) בין הצדדים ועדיהם ביחס לחישוב נכון של הפסדי השכר שנגרמו ואשר יגרמו בעתיד לתובעת, ובעיקר בהקשר למשקלם וכימותם של רכיבים נלווים כגון הפסדי שעות נוספות, דמי מחלה הניתנים לפדיון, הפרשות לקרנות וקופות גמל וכיוצא בכך.


נשמעו עדים שונים מטעם הצדדים, לנדון, כמו האקטואר גד שפירא מטעם התובעת, ואקטואר הנתבעת מר וייסברג, מנהל מחלקת משכורות ברכבת ישראל, מר לוינסון ומר איתן פרידלנדר מנהל מחלקת חשבות בקרן הפנסיה הרלוונטית לענייננו.


הוברר שהאקטואר מטעם התובעת נתן חוות דעתו בהתבסס על נתונים מספריים לא מדוייקים, שלא באשמתו, משום שהשתמש באישורים שהוציאה מחלקת השכר של הנתבעת עבור מל"ל, אלא שהוברר שהנתונים שם היו חלקיים בלבד, בעוד שבידי העד לוינסון היה להציג תמונה מלאה וברורה יותר של השכר ומרכיביו.


מר לוינסון שהציג בתצהירו ובעדותו את נתוני השכר וההפסד המדוייקים שנגרמו בעבר לתובעת, וחישב את הצפוי לעתיד לבוא עשה עלי רושם טוב ואמין עד מאוד וניכר היה בדבריו שאין הוא מנסה ליפות את התמונה או לעגל פינות וכי בקיאותו בחומר רבה, ודבריו שקולים ומדודים.


הנתונים והמסמוך שהוגשו והוסברו על ידו מקובלים עלי, ובהיות מנהל מחלקת המשכורות מכהן בתפקידו אצל מעביד מוסדי גדול ומסודר, ומאחורי הנתבעת חברת ביטוח המכסה את חבותה, אינני רואה כל אינטרס מצידו או חשד אפילו קל להטות את עדותו, לעוות דברים, או לנסות למזער את הפסדי התובעת בעיני בית המשפט, במחיר של אי דיוק או אמירת אי אמת.


החישובים שנערכו מנגד על ידי התובעת בסיכומיה הם מסורבלים וקשים להבנה, ונראה שלעיתים הם מבוססים על ספקולציה שאין לגביה תשתית עובדתית נאותה, כגון ביחס לצפי הפסדי הפרמיות.


מר לוינסון צירף לעדותו טבלאות בהירות הממחישות את הפסדי השכר והרכיבים הנלווים, כאשר לקח בחשבון את כל המרכיבים, ומחקירתו הנגדית עולה שעשה כן בהגינות מרובה כלפי התובעת וככל הידוע לא השמיט דבר.


לכן- ראיתי להתבסס על הנתונים שנמסרו על ידי הנתבעת באמצעות העדים מטעמה על מנת לחשב את הפסדי התובעת לעבר ולעתיד.
הפסדי שכר עבר

שכרה הממוצע המשוערך של התובעת הוא 14,052 ₪.


הפסדי העבר מתחלקים למספר תקופות:
תקופה א- 6 חודשים ראשונים לאחר התאונה- התובעת קיבלה שכר מלא מהנתבעת למעט הפסד הפרשות של 2,097 ₪. (האגורות עוגלו). בתקופה זו קיבל המעביד דמי פגיעה ממל"ל.
תקופה ב- 4 חודשים נוספים שבהם שולם שכרה המלא, למעט הפרשות, אולם על חשבון ימי מחלה צבורים, וההפרשות שלא שולמו לה מגיעות ל- 9,335 ₪.
תקופה ג- מיום 16.3.00 עד 1.12.02, בתקופה זו שבה התובעת לעבודה חלקית של 5 שעות, אולם שכרה שולם במלואו, כאשר ההפרש עד שכר של 8.5 שעות משולם על חשבון ימי מחלה, ונגרם לה רק הפסד של הפרשה לרכיבים נלווים בשיעור של 928 ₪ לחודש, ולכל התקופה מדובר ב- 30,160 ₪.
תקופה ד- מ- 1.12.02 עד היום – בתקופה זו הוחלט , בהמלצת רופא הנתבעת, להפסיק ולשלם לתובעת את יתרת 3.5 השעות היומיות על חשבון ימי מחלה ולכן נגרם לה הפסד חודשי של 2,608 ₪, שהוא בר פיצוי לתובעת, משנקבע לעיל שצמצום היקף שעות העבודה נובע מהתאונה הנדונה. עבור 31 החודשים שחלפו מגיע לתובעת סכום של 80,848 ₪.

הפסדי שכר עתיד

הפסד חודשי זה של 2,608 ₪ אכן ראוי לאימוץ גם ביחס לחישוב העתידי, ויש קורלציה גם בין סכום ההפסד בפועל לבין החישוב המתקבל מיחוס של הפסד כושר השתכרות לתובעת בגובה הנכות הרפואית של 20%, כך שדרך חישוב זו נראית ראלית והוגנת.


לפי שהוברר שגיל הפרישה הרלוונטי לתובעת יהיה 64, ובהתחשב בתקופת העבודה הצפוייה לה לאור זה, מדובר (בעיגול מסויים) בסכום, לאחר היוון, של 82,000 ₪.

הפסדים נלווים לשכר

חישובי הפסדי הפנסיה שנגרמו לתובעת בשל הירידה בשכרה , כפי שהוצגו על ידי עדי הנתבעת, מאומצים על ידי וסכומם 64,000 ₪.


בשל ניצול ימי המחלה שניתן היה לפדותם בכסף, עם פרישת התובעת לגימלאות מגיע לה פיצוי נוסף של 33,953 ₪.
מאחר שהסכום 2,608 ₪ כולל כבר את מרכיבי ההפרשה לקרן השתלמות וקופת גמל אין להוסיף את ההפסד בגין רכיבים אלה בנפרד.


בחקירתו הנגדית מציין מר לוינסון שחישוב השכר הרבעוני הממוצע לתקופה שקודם התאונה כלל גם ממילא את רכיבי הפרמיות ששולמו לתובעת (עמ' 12 מיום 9.6.04) כך שאם נקבל דרישת התובעת להוסיף רכיבים אלה על ההפסד החודשי יתקבל כפל פיצוי.
לפיכך אין לקבל טענות התובעת במישור זה.


כאב וסבל

בהתחשב באופי הפגיעה, תלונות התובעת על מכאוביה והגבלותיה, האשפוזים שעברה ותקופת השיקום הממושכת, ולאור הנכות הצמיתה שנגרמה לה, ראוי לפסוק לה בפריט זה סכום של 100,000 ₪ נכון להיום.


עזרת הזולת

יש להתייחס בזהירות לטענות התובעת ועדותה לעניין היקף הסיוע שנזקקה לו מצד ג' בעבר כאשר במידה מסויימת, אולי אף מובנת, היא נוטה להעצים ולהאדיר את קשייה ואת היזקקותה לבני משפחתה או לעזרת זרים.


כך למשל הוברר בחקירה נגדית של בתה ליאת שאין זה כה חד משמעי כפי שהוצג על ידי התובעת ובתה בתחילה, שהבת נאלצה לעזוב את עבודתה כטרום מתמחה במשרד עורכי דין כדי לסעוד את אמה וכי נסיבות פרישתה מעבודתה היו מורכבות ומסיבות שונות.


עם זאת כאשר עסקינן בתקופה ארוכה (כ- 82 יום) של שיקום בבית לווינשטיין, ובתקופה של טיפולים פיזיותרפיים ואחרים, וכאשר התובעת נזקקה לכיסא גלגלים תקופה מה, אין ספק שגם בפעולות יום יום פשוטות , ובוודאי בעבודות הבית נזקקה לעזרת זולת אינטנסיבית מבני משפחתה, מעבר למקובל כרגיל בתא המשפחתי, ואף לעזרה חיצונית בשכר מעבר למה שהיה מקובל קודם לתאונה (התובעת העסיקה עוזרת בית גם בעבר).


קשה לדרוש מהתובעת ומבני משפחתה לתעד ולכמת במדוייק את שעות העזרה היתרות ואת התשלומים המדוייקים לעוזרת הבית, ובמקרים אלה ניתן לבצע הערכה גלובלית, ולפיכך יועמד הסכום לפיצוי בגין העזרה היתרה מבני משפחה ועזרה אחרת בבית לתקופת הפציעה וההחלמה שלאחריה על 15,000 ₪ נכון להיום.


מקובל עלי שבחלק מעבודות הבית, ולצורך ביצוע מטלות כגון קניות כבדות וטילטול מצרכים נכותה של התובעת יוצרת עבורה קושי ומכבידה על ביצוען באופן שמזקיק אותה לעזרה חיצונית מוגברת מאשר הסתייעה בה בעבר, וכך יהיה המצב גם בעתיד.


לדוגמא, סביר להניח שעוזרת בית שמעסיקה התובעת תצטרך לסייע לה, כנגד תשלום נוסף, במשימות שקודם לכן הייתה היא לבדה מבצעת אותן כגון שהעוזרת תהיה זו שתערוך קניות ותסחוב את המצרכים מהמרכול.


יש להביא בחשבון ביחס לעתיד לבוא, שעם חלוף השנים וככל שהתובעת תתבגר ואף תגיע לשיבה, אזי ממילא היזקקותה לעזרה חיצונית בעבודות בית שונות ובקניות שוב אינה מושפעת באופן מכריע מהמגבלות נשוא התאונה אלא מדובר בתהליכים טבעיים וידועים.


חישובי התובעת בסיכומיה לעניין זה נראים אומנם מוגזמים, ולאחר בחינת הדבר החלטתי להעמיד ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום גלובלי של 80,000 ₪.


הוצאות יתרות

בדומה – בהינתן שהתובעת אינה יכולה להלך מרחקים ארוכים ברגל, ונגרמים לה כאבים, ולטענתה היא נזקקת לעיתים תכופות למקל הליכה, נראה שיש ממש בדבריה שנזקקה ותיזקק להסתייע במוניות או ברכב של בני משפחתה להסיעה גם לטווחים קצרים יחסית אשר בעבר יכלה לבצע רגלית, אם כי ברור שבאותן נסיעות שממילא אדם סביר עושה ברכב, אין שינוי בשל התאונה ותוצאותיה.
בשל ההסתייעות היתרה הזו ברכב יפסקו לתובעת בגין העבר והעתיד, גלובלית 20,000 ₪.


התובעת טוענת להוצאות רפואיות שונות ולצורך לרכוש תרופות וציוד רפואי כזה ואחר.


ככלל – הוצאות אלה צריכות להיות מכוסות על ידי קופ"ח או המל"ל, ואין בפני סימוכין לאופי וכמות הטיפולים וההוצאות שלשיטת התובעת אינם מכוסים על ידי גופים אלה ומה הסיבה לכך. התובעת מסתפקת באמירה סתמית ולפיה פנתה לגופים אלה אך חרף פניותיה לא זכתה להחזרים.


עם זאת, והגם שב"כ הנתבעת חולק קשות על מהות ואותנטיות הקבלות שצרפה התובעת בתור הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים וכדומה, יש להניח שאכן נערכו נסיעות לשם כך, ויש לקבל עמדתה שלא כל הוצאה, ולא כל תרופה מוחזרים לה במלואם על ידי הנוגעים בדבר, והדברים לעיתים אכן ממומנים מכיסה (כגון ההשתתפות העצמית ברכישת תרופות).
בגין אלה אפסוק לתובעת סכום גלובלי נוסף של 3,000 ₪.


התובעת טוענת לצורך להתאמת דיור בשל נכותה, כאשר היא מתגוררת בדירה המצוייה בקומה רביעית ללא מעלית, מה שמצדיק לטעמה מגורים בבניין עם מעלית וגישה נוחה ללא מדרגות, ותוך התאמת הדירה אפילו לכיסא גלגלים, אם יחמיר מצבה בעתיד.


בגין כך תובעת היא סכום "צנוע" של 336,000 ₪ בהתבסס על חוות דעת המומחה השמאי מר ברקובסקי.


לא הוגשה חוות דעת מומחה רפואי אשר תאשש חד משמעית את הצורך בהחלפת דיור

כמבוקש, והראיות מצביעות על כך שהתובעת התאימה היטב את אורחות חייה למגבלותיה, ללא שינוי דיור, ויתר על כן יתכן שהקשיים הפיזיים המתוארים על ידה, ולטעמה מצדיקים הדבר, אינם בדיוק כפי שהיא מתארת.


אנו יודעים שמאז התאונה ועד היום , מהלך 6 שנים מוסיפה היא להתגורר באותה דירה שבקומה הרביעית וקשה לקבל, כפי שהיא מאשרת, שאפילו לא ניסתה להשכיר את דירתה הנוכחית ולשכור חלף זאת דירה בקומה נמוכה וללא מדרגות, וזאת גם אם נקבל את דבריה שחסרון כיס מנע ממנה עד כה לרכוש דירה אחרת המתאימה למגבלתה.


התובעת מעידה לעניין זה כי " אני אישה מבוגרת ולא רוצה לעבור כל פעם דירה. אני רגילה למקום הזה". הדברים אינם מתיישבים עם דרישתה של התובעת לפצותה בסכומים של מאות אלפי שקלים על מנת לעבור מדירתה הנוכחית.


התובעת גם מאשרת שאין היא נזקקת תמיד אפילו למקל ההליכה המסייע בידה,ולמרות שהיא טוענת שכאשר היא יוצאת משטח המשרד היא נעזרת במקל, רואים בבירור בצילומים שהוגשו על ידי מומחה הבטיחות ביקלס כי בעת שבאה להצביע בפניו על מקום התאונה, באותו ואדי זרוע אבנים, היא יצאה והתרחקה מן המכונית מטרים אחדים ללא מקל כלל, וההסבר שנתנה כי נתמכה ונשענה על המומחה בזמן זה אינו מעורר אמון במיוחד.


יתכן שיש לתובעת אי נוחות מסויימת מהצורך לעלות במדרגות לדירתה, ויתכן כי מעת לעת נגרם לה כאב במהלך העליה, אך אין הדברים מגיעים לידי כך שאוכל לקבוע שהיא נזקקת להתאמת דיור ולרכישת דירה אחרת וחדשה, כפי שנוהגים לפסוק במקרים קשים וחמורים של מגבלת ניידות, דבר שאינו קיים ואינו מוכח כאן.


סיכום הנזקים וההפסדים

שכר עבר-תקופה א- 2,097 ₪.
תקופה ב- 9,335 ₪.
תקופה ג- 30,160 ₪.
תקופה ד- 80,848 ₪

שכר עתיד- 82,000 ₪.
פנסיה- 64,000 ₪

ימי מחלה- 33,953₪.
כאב וסבל - 100,000 ₪.
עזרת זולת בתקופת ההחלמה - 15,000 ₪

עזרה יתרה בבית עבר ועתיד- 80,000 ₪

נסיעות יתרות ברכב- 20,000 ₪.
הוצאות שונות- 3,000 ₪


סה"כ - 520,393 ₪.
לסכומי הפסד השכר שבעבר יש להוסיף רבית המחושבת מאמצע כל תקופה.


5. ניכויים

מוסכם כי יש לנכות מהפיצוי שנפסק לתובעת את גמלאות המל"ל לעבר ולעתיד, וסכומם לפי חוות דעת האקטואר מר שי ספיר, ליום 4.3.02 היה 423,548 ₪.
סכום זה יש לשערך להיום.


6. התוצאה :
על הנתבעות לפצות את התובעת בגין נזקיה והפסדיה בשל תאונת העבודה הנדונה וזאת בגובה הסכום שנקבע לעיל (לאחר הוספת רבית כפי שנקבע) ובניכוי תגמולי המל"ל המשוערכים.


בנוסף- על הנתבעות לשלם הוצאות המשפט של התובעת, לרבות עלויות מומחים רפואיים ואחרים, בהיקף ובגובה שאקבע לאחר קבלת שומה מדוייקת לנדון אשר תוגש על ידי התובעת, לאישורי.
כמו כן הנתבעות ישלמו שכר טרחת עורך דין של התובעת בשיעור 17.5% ומע"מ על סכום פיצוי הנותר לתשלום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רשלנות מהנדסים

  2. תאונת עבודה מהנדס

  3. שכר עבודה - מהנדס

  4. חוק מהנדס רשות מקומית

  5. טופס תעודת גמר מהנדס

  6. התעלמות מהנדס - ליקויי בניה

  7. ביטוח אחריות מקצועית של מהנדס

  8. מבחן רישוי הנדסת מבנים

  9. טופס בקשה לתעודת גמר מהנדס

  10. מהנדס מומחה מטעם בית המשפט

  11. חישוב שכר טרחה מהנדס - בוררות

  12. בקשת ביטול מינוי מהנדס מומחה מטעם בית משפט

  13. אישור מהנדס בדבר השלמת בנייתה של דירה

  14. בקשה של מהנדס בית משפט להבהיר את היקף סמכותו

  15. תביעת מהנדס לנושא הסכם תכנון נספח תנועה

  16. תביעה של הסתדרות המהנדסים נגד הסתדרות העובדים

  17. מהנדס מומחה בית משפט - פירוט ליקויים בחוות דעת

  18. מינוי מהנדס מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים

  19. מהנדס מחשבים מנהל פיתוח - תביעה לתשלום זכויות עבודה

  20. תביעה בטענת אי תשלום למהנדס שהכין תוכניות לעבודת קונסטרוקציה

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון