תאונת עבודה – כרסם חרט


פסק דין

מבוא

1. התובע, יליד 1953, כרסם – חרט במקצועו, עבד במפעלי התעשיה הצבאית לישראל בע"מ (להלן: "תעש" או "הנתבעת"), משנת 1982 ועד לפיטוריו, בשנת 2000.

מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע, בגין שתי תאונות עבודה שארעו במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת.

התאונה הראשונה, ארעה, על פי הנטען, ביום 30.9.94 (להלן:"התאונה הראשונה").

התאונה השניה, ארעה, על פי הנטען, ביום 5.1.97 (להלן:"התאונה השניה").

הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות ארוע התאונות, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.

היות וכל אחת מהתאונות הנטענות, מקימה, עילת תביעה עצמאית, אדון בתביעה, בגין כל אחת מהתאונות, בנפרד.



התאונה הראשונה

נסיבות ארוע התאונה

2. התאונה הראשונה (להלן בפרק זה : "התאונה"), ארעה,על פי הנטען, בעת שהתובע הרים, ביחד עם עובד נוסף, מר מיכאל שמש (להלן:"שמש"), ארגז שהכיל כ - 120 גופי אקדח מגנום ואשר משקלו הכולל, הסתכם בכ - 140-120 ק"ג, על מנת להניחו על משטח בגובה 10 ס"מ מהרצפה ולפתע חש, כאב חד בגבו, מעד ונפל לתוך ארגז אחר (סעיפים 56-51 לתצהיר העדות הראשית, ת/1, להלן:"התצהיר" ועמ' 16 לפרוטוקול).



3. התובע, פירט, בהרחבה רבה, בתצהירו את שיטת העבודה ותנאי העבודה ששררו במפעל, לרבות הדרישה שהוצבה בפני העובדים, לעמוד ביעדי התייעלות שנקבעו. התובע ציין כי עבודתו כללה, עיבוד גופי האקדח, במהלך תהליך היצור וכי גופי האקדח, הועברו בין תחנות העבודה השונות, בארגזים שהכילו למעלה מ-100 אקדחים. הארגזים, הונחו על משטחים והועברו באמצעות מלגזה אך לעיתים, בשל חוסר במלגזות או במלגזנים, נדרשו העובדים, להעביר בעצמם את הארגזים ולעיתים, היו חסרים משטחים והמלגזן, היה מסרב, לשנע ארגזים שלא היו מרוכזים על גבי משטחים.

ביום ארוע התאונה, הגיע ארגז שהכיל כ-120, גופי אקדחים אל המחלקה והונח על הרצפה, ללא משטח. התובע העיד כי הוא ושמש, הוציאו מהארגז את גופי האקדחים וכשסיימו לעבוד עליהם, החזירו אותם לארגז ואז יצאו לחפש משטח שכן המלגזן, לא רצה לקחת את הארגז, ללא משטח. לאחר שמצאו משטח והביאו אותו למקום בו הונח הארגז, הרימו את הארגז אל המשטח שגובהו היה כ-10 ס"מ מהרצפה ובמהלך הרמת הארגז, נפגע התובע בגבו (עמ' 16- 15 לפרוטוקול).

שמש העיד כי הוא זוכר שארעה לתובע, תאונת עבודה אך אינו זוכר את התאונה ואינו זוכר כי ראה את התאונה (עמ' 6 לפרוטוקול) ועדות זו, תמוהה היא, נוכח תאורו של התובע כי לאחר שנפל, שכב על הרצפה, דקות ארוכות כשהוא סובל מכאבים, ושמש, היה זה שעזר לו לקום ולחלוץ את נעלי העבודה (סעיף 56 לתצהיר). יחד עם זאת ולמרות שעדותו של התובע, אינה נקיה מסתירות, כפי שיובהר בהמשך, הרי בהתחשב בכך ששמש, אישר בעדותו את עדות התובע, לגבי שיטת העבודה ותנאיה, לרבות, לחץ העבודה והצורך להרים ארגזים ולהביא משטחים, במקרים בהם הארגזים היו מגיעים למחלקה ללא משטחים ובהתחשב בכך שהעדים מטעם הנתבעת, התייחסו בתצהיריהם ובעדותם, לתאונה השניה בלבד ולא הובא על ידי הנתבעת, עד כלשהו, דוגמת מנהל העבודה או מנהל המחלקה, בה עבד התובע, בעת ארוע התאונה הראשונה, על מנת שיעיד על שיטת העבודה, משקל הארגזים, דרך שינועם והמידע שנמסר לו, על ידי התובע, בנוגע לנסיבות ארוע התאונה שדווחה למוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל"), והוכרה כתאונת עבודה, ראיתי לקבל את גירסת התובע, באשר לנסיבות ארוע התאונה הראשונה.


שאלת האחריות

4. הלכה היא כי מעביד, חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה, הכוללת את החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד, בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים ולפקח על ביצועה הנאות של שיטת העבודה, תוך ישום הוראות הבטיחות, ראה לעניין זה: ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225 וע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592.

לאור עדויותיהם של התובע ושמש, באשר לנהלי העבודה, נראה כי עובדי המחלקה, נדרשו לעמוד ביעדים והספקים שהוצבו אך מאידך, לא הוטוותה שיטת עבודה ונוהלים מסודרים, באשר לדרך שינוע ארגזי האקדחים, בין תחנות העבודה השונות, בתהליך היצור. מעבר לכך שלא נקבעו כללים בדבר שינוע הארגזים, בצורה מסודרת, על ידי המלגזן, הרי שהעובדים נדרשו, להעביר ארגזים בעצמם או להעלותם על משטחים, לצורך הובלתם על ידי המלגזה וזאת מבלי שניתנה להם הנחיה והדרכה, בדבר שיטת העבודה הבטוחה, להרמת משאות ומבלי שהונחו שלא להרים את הארגזים כשהם מלאים באקדחים.

בהעדר הוראות והנחיות, בדבר שיטת העבודה הראויה והבטוחה, לצורך הובלת ארגזי האקדחים בכלל והרמת משאות, בפרט, התרשלה הנתבעת והפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, שהיתה מוטלת עליה כלפי התובע.

בשולי הדברים אציין כי לא ראיתי להתייחס לטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, מכח תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, שכן ברי כי התקנות, אליהן הפנה ב"כ התובע, בסיכומיו, הותקנו לאחר ארוע התאונה הראשונה.


אשם תורם

5. נטייתו של בית המשפט, הינה שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד, אשר תוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת לב או בטעות הנובעת, מ"מאמץ יתר", בביצוע העבודה אלא שמאידך, מקום בו הוכח כי העובד, תרם ברשלנותו, לארוע התאונה, לא יהסס בית המשפט, ליחס לו אשם תורם, ראה לענין זה: ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421 וע"א 655/80 הנ"ל, שם נאמר: "עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה" (שם בעמ' 604).

בענייננו, התובע הודה בעדותו כי ידע שהמלגזן, מסרב לקחת את הארגז, ללא משטח. זאת ועוד, מסעיף 51 לתצהיר אף עולה כי התובע, ראה שהארגז הונח על הרצפה, ליד שולחן העבודה שלו, ללא משטח ונוכח ידיעתו כי המלגזן, מסרב לקחת ארגזים, ללא משטח, יצא, ביחד עם שמש, למצוא משטח. כשנשאל התובע, מדוע לא הביא משטח והניחו מתחת לארגז, בטרם מילא את הארגז, בגופי האקדחים שהיו מסודרים, בגמר העבודה, על שולחנו, השיב כי לא חשב על כך וכדבריו: "לא הרמנו את הארגז על המשטח שהיה ריק כי לא חשבנו על זה, היינו רגילים להרים ארגזים כל הזמן. המשטח בגובה של 10 ס"מ. הבאנו את המשטח ליד הארגז והרמנו את הארגז על המשטח" (עמ' 16 לפרוטוקול). בהתחשב בכך שהתובע ראה שהארגז מונח על הרצפה, ללא משטח וידע כי עליו למצוא משטח בכדי שהמלגזן יוכל לשנע את הארגז, הרי שהיה עליו לחשוב על הצורך בהנחת הארגז על המשטח, בטרם מילא את הארגז בגופי האקדח או למצער לרוקן במעט את הארגז שהיה, על פי עדותו, עמוס לעייפה, בטרם הרים אותו. לחץ הזמן והעבודה, אינו יכול להצדיק לחלוטין את הימנעותו של התובע מלדאוג להנחת הארגז על המשטח, בטרם שמילא את הארגז שכן כך או כך, היה על התובע, לדאוג להנחת הארגז על המשטח וניתן לאמר כי ביצוע פעולה זו, טרם מילוי הארגז, לא רק שאינה גוזלת יותר זמן אלא שהינה יותר קלה ופשוטה. עוד יוזכר, בהקשר זה כי התובע, ציין בתצהירו שזמן מסויים לפני התאונה, עבד כממלא מקום האחראי על המחלקה וגם לאחר שובו של האחראי, חזר לעבודה חלקית בתור אחראי ובשאר הזמן, עבד כפועל מן המניין (סעיפים 16-15 לתצהיר), ומכאן שהתובע, היה, אותה עת, עובד ותיק ומנוסה והיה בידו, להפעיל שיקול דעת כלשהו באשר לסדר ביצוע הפעולות הנדרשות, לצורך השלמת עבודתו. בהתחשב בדברים האמורים מחד ומאידך בכך שלא הוטוותה שיטת עבודה מסודרת והתובע לא הודרך באשר לסדרי העבודה והרמת משאות, סבורה אני כי מירב האחריות, מוטלת על הנתבעת ואת תרומת רשלנותו של התובע ראיתי להעריך, בנסיבות העניין, בשיעור של 10%, בלבד.


התאונה השניה

נסיבות ארוע התאונה ושאלת האחריות

6. נסיבות ארוע התאונה השניה (להלן בפרק זה: "התאונה"), פורטו בסעיפים 77-67 לתצהיר, ועיקרן; טרם תחילת העבודה על כרסמת, נדרש התובע, להרים קרטון מלא צילינדרים, במשקל של 15 ק"ג, מהמשטח לשולחן העבודה. על מנת לקדוח את הצילינדר, נדרש התובע, לסגור בכוח, תפסן ברזל ואז חש כאבים, באזור הצוואר ועמוד השדרה. כדי לנקות את הכרסמת, נזקק התובע, לצינור לחץ אויר אשר נלקח, ככל הנראה, על ידי עובדי משמרת הלילה לעמדת כרסמת ה - C.N.C, על כן נאלץ התובע, להתכופף מתחת לשולחנות העבודה, על מנת להעביר את הצינור בחזרה לעמדת העבודה שלו ובעת שהתכופף מתחת למערכת צינורות השמן, נחבט צווארו בחוזקה, באחד הצינורות.

בחקירה הנגדית, נשמעה מפי התובע, גירסה שונה, על פיה, ראשית, נחבט בצווארו, לאחר שהתכופף על מנת לשחרר את צינור לחץ האויר אך הוא לא שם לב לכך והמשיך בעבודה ולאחר מכן, כשהרים את הקרטון, הרגיש "קליק" בין השכמות וגם לכך, לא התייחס, עד שמנהל המחלקה, שאל אותו מה קרה ומדוע הוא "עקום", ואז פנה ליהודה, סגן מנהל המחלקה, ואמר לו שנתפס לו הגב והוא הולך לרופא (עמ' 13-14 לפרוטוקול).

גירסה שלישית, מופיעה בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, שהוגש למל"ל ואושר בחתימת ידו של התובע (חלק מנ/4), ובו מצויין: "תוך כדי עבודתו ככרסם הרים משטח והרגיש מתיחה חזקה בגב". עוד יש לציין כי כתריאל יגר (להלן:"יגר"), מנהל הבטיחות במפעל, ציין בתצהירו כי התובע, מסר לו כי נפגע בגבו, בעת הרמת ארגז וכי בהתאם לדברי התובע, מילא את הדו"ח הפנימי על תאונת עבודה שצורף לתצהירו, ובו צויין: "העובד לטענתו הרים ארגז ונתפס גבו וצווארו" (ההדגשה במקור - ב.ט.).



7. בנוסף ליגר, העיד מטעם הנתבעת, בצלאל פוגל (להלן: "פוגל"), ששימש כמנהל מחלקת עיבוד שבבי, החל ממרץ 1997. אמנם פוגל, לא יכול היה להעיד, על נסיבות התאונה שארעה בטרם החל לנהל את המחלקה אך עדותו, באשר לתנאי ואופי העבודה, במחלקה זו, שהינה עבודה קלה שעיקרה ליטוש סופי של חלקי נשק קל שמשקלם, אינו עולה על כמה מאות גרמים וכי מדובר בעבודה, המתבצעת ברובה בישיבה, ואינה מצריכה הפעלת כח פיזי משמעותי, לא נסתרה.



8. סופו של יום, מעדותו של התובע, עצמו, לא ניתן לדעת, הכיצד ארעה התאונה; האם התובע, נפגע בצווארו, כתוצאה מהרמת קרטון, אשר משקלו הנטען, לא הוכח או האם התובע, נחבט בצווארו כשהתכופף, על מנת למשוך את צינור לחץ האוויר. מכאן, עולה ונובעת המסקנה כי התובע, לא עמד בנטל הראיה, המוטל עליו, להוכיח את נסיבות ארוע התאונה. משלא הוכחו, נסיבות ארוע התאונה, לא ניתן כלל לדון בשאלה, מהו המעשה או המחדל הרשלני, המיוחס לנתבעת ואשר בעטיו, נגרם הנזק הנטען.



9. למעלה מן הצורך, אציין כי גם אם אקבל כי התובע, נפגע בצווארו, בעת שהרים קרטון, הרי משקלו של אותו קרטון, לא הוכח. לא זו בלבד שאין בפני כל ראיה, התומכת בעדותו של התובע כי משקל הקרטון, הסתכם ב - 15 ק"ג, הרי שעדותו של התובע, בעניין זה, הינה עדות יחידה של בעל דין, העומדת בסתירה לעדותו של פוגל, באשר למשקלם המזערי של חלקי הנשק, המעובדים במחלקה בה עבד התובע. יש לציין כי כושר עבודתו של התובע, הוגבל, לאחר התאונה הראשונה, להרמת משאות במשקל של עד 10 ק"ג, אלא שבנסיבות העניין, לא הוכח כי התובע, נדרש להרים, קרטון שמשקלו עלה על המשקל האמור.

והיה אם התובע, נפגע בצווארו, בעת שהתכופף, על מנת להעביר צינור לחץ אוויר, ונחבט מצינור אחר, תוך כדי התרוממות, הרי שמדובר בחבלה שנגרמה כתוצאה מחוסר תשומת לב, בעת ביצוע תנועת הכיפוף ואיני סבורה כי ניתן להטיל על הנתבעת, אחריות בגין פגיעה זו.

יוזכר כי, חובתו של מעביד, אינה חובה מוחלטת, למניעת כל סיכון וסיכון ובעניין זה, נפסק בע"א 250/64 לוגסי נ. חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1) 30, 32: "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות", כן ראה ע"א 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 וע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ. בן מויאל, פ"ד נה (3), 666. ובענייננו, גם אם צינור לחץ האוויר, הועבר לעמדת עבודה אחרת, הרי שלא הוכח כי העברתו והחזרתו לעמדת העבודה של התובע, כרוכה היתה בסיכון בלתי סביר שמוטל היה על הנתבעת, למונעו.

לפיכך, דין התביעה, בגין התאונה השנייה, להידחות מחמת שלא הוכחו נסיבותיה ולא הוכחה אחריות הנתבעת בגינה.



גובה הנזק

מהות הפגיעה והנכות

10. התובע, תמך את תביעתו בחוות דעתו של ד"ר גפשטיין, אשר העריך את נכותו, בשיעור של 25%, בגין הגבלה בעמוד השדרה המותני ו - 20%, בגין הגבלה בעמוד השדרה הצווארי ובסך הכל, 40% נכות.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי, שהעריך את נכותו של התובע, בשיעור של 10%, בגין הגבלה בעמוד השדרה המותני וזאת בגין מצב קונסטיטוציונלי, שאינו קשור לתאונה הראשונה.



11. פרופ' משה סלעי, אשר מונה כמומחה רפואי, מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו כי בבדיקה ישירה של עמוד השדרה המותני, נמצאה הגבלה קלה עד בינונית בתנועות, ללא חוסר נוירולוגי, וכי בבדיקה לא ישירה, נצפתה, לכל היותר, הגבלה קלה, בתנועות. כן ציין פרופ' סלעי כי לא נמצא הסבר אנטומי או אורגני, לירידת התחושה, ברגל שמאל.

פרופ' סלעי, הוסיף וציין כי לא מדובר בפריצות דיסק טראומתיות אלא בשינויים ניווניים כרוניים, המושפעים במידה רבה, מגילו ומשקלו של התובע וכי עיון בתיקו הרפואי של התובע, מעלה רישומים הקשורים לכאבי גב, עובר לתאונה הראשונה.

פרופ' סלעי, העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 10%, בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני וקבע כי מחצית מנכות זו, יש לייחס למצב הקונסטיטוציונלי ומחצית, להחמרה בגין התאונה הראשונה.

אשר לתאונה השניה, פרופ' סלעי קבע, כי לא נותרה לתובע, נכות צמיתה, בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי.



12. המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' סלעי, לא זומן לחקירה ובנסיבות אלה, חוות דעתו, לא נסתרה וראיתי להעדיפה, על פני חוות הדעת של המומחים, מטעם הצדדים.

פרופ' סלעי, הסביר הסבר היטב, בתשובותיו לשאלות הבהרה כי בזמן הבדיקה, צפה בתנועות חופשיות ומלאות של עמוד השדרה הצווארי וכי במקרים רבים, הבדיקה הלא ישירה, היא המשקפת נכונה את הממצאים, בעוד שהבדיקה הישירה, מושפעת מהתנגדות או שיתוף פעולה לקוי של הנבדק. הערתו של פרופ' סלעי, בעניין הפער בין הבדיקה הישירה לבדיקה הלא ישירה, חזרה על עצמה, גם בנוגע לבדיקת עמוד השדרה המותני ואין לי אלא לציין כי התרשמותו זו של פרופ' סלעי, עומדת בהתאמה להתרשמותי מעדותו של התובע, אשר התאפיינה, במגמתיות והאדרת התלונות והמגבלות.

לפיכך, ראיתי, כאמור, לאמץ את חוות דעתו של פרופ' סלעי ולקבוע כי נכותו של התובע, בגין התאונה הראשונה, הינה בשיעור של 5%, בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני וזאת מתוך נכות כוללת, בשיעור של 10%, וכי כתוצאה מהתאונה השנייה, לא נותרה לתובע, נכות צמיתה.



נזקי התאונה הראשונה

13. לאחר תקופת אי כושר שנמשכה 12 ימים, חזר התובע, לעבודה.

בתקופת אי הכושר, שולם שכרו של התובע כסידרו. לא הוכח, על כן, כי נגרם הפסד שכר כלשהו, בתקופה זו, ומנגד, אין לנכות את דמי הפגיעה שהועברו, על ידי המל"ל, לנתבעת.

בסיכומיו, עתר התובע, לפסיקת פיצוי גלובלי, בסך של 20,000 ₪, בגין הפסדי השתכרות, בשל היעדרויות מהעבודה, לצורך קבלת טיפול רפואי, בתקופה שמיום ארוע התאונה הראשונה, ועד למועד פיטוריו מעבודתו אצל הנתבעת, במאי 2000.

יש לזכור כי הפסד השתכרות בעבר, הינו בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה ומשלא הוכח כי נגרמו לתובע, הפסדי שכר שניתן לקשרם וליחסם, לפגיעה תולדת התאונה הראשונה, אין מקום לפסוק פיצוי, בגין הפסדי השתכרות, בגין התקופה האמורה.



14. אשר לתקופה שלאחר פיטורי התובע מעבודתו אצל הנתבעת, ראשית אציין כי אין בידי לקבל את טענת התובע כי פיטוריו, במאי 2000, נבעו ממגבלות רפואיות שהינן תוצאה ישירה של התאונות. כאמור, בגין התאונה השניה, לא נותרה נכות, והנכות בגין התאונה הראשונה, שהוערכה בשיעור של 5%, מתוך נכות כוללת בשיעור של 10%, אינה עומדת בכל יחס והתאמה, לתלונות התובע ועדותו, באשר לפגיעה בכושר עבודתו.



15. לאחר התאונה הראשונה, הועבר התובע, לעבודה במחלקת עבוד שבבי, בתפקיד שהיה מותאם, להגבלה שהוטלה על כושר עבודתו, בהתאם לאישור הרופא התעסוקתי, על פיו נאסר על התובע, להרים משאות שמשקלם עולה על 10 ק"ג. כשנשאל התובע, באשר לעבודתו והאם נכון כי מדובר היה, בעמדת עבודה קבועה ובעבודה הנעשית בישיבה, השיב: "… ארזתי כמה קרטונים בישיבה. יצא לי לשבת בעבודה. ישבתי לא לצורך העבודה, כי לא יכולתי לעמוד. העבודה בישיבה היתה לסירוגין. אני לא יודע לומר אם רוב העבודה היתה בעמידה או בישיבה, אבל אני לא יכולתי לשבת, היה לי לחץ בצוואר ובידיים. לא יכולתי לשבת ולא יכולתי לעמוד" (עמ' 13 לפרוטוקול), ויוזכר כי לתובע לא נקבעה נכות כלשהי, בגין הפגיעה בצוואר או בידיים.

כשנשאל התובע, אילו בעיות רפואיות, מונעות ממנו לעבוד, מאז פיטוריו, במאי 2000, השיב: "כל הגוף. במיוחד זה הצוואר, הכתף השמאלית, יש לי קרע בכתף השמאלית, ויש לי סי.טי.אס בידיים, יש לי לחץ בגב התחתון, יש לי פגיעה בעצב האולינרי בידיים ולהוסיף את הבעיות הפסיכיאטריות, כתוצאה מהמצב הזה, לכן אני לא עובד, אין משהו אחר." (עמ' 10 לפרוטוקול). כן הודה התובע כי הגיש תביעה למל"ל, בגין ירידה בשמיעה וטנטון, וכי כושר עבודתו, הוגבל, גם בגין בעיה זו (עמ' 11 לפרוטוקול).

עדותו של התובע, באשר למגבלותיו, מעוררת כאמור, רושם של הגזמה והפרזה ומחזקת למעשה את עדותו של פוגל כי התובע, התלונן כל הזמן, על קשיים בביצוע עבודתו, למרות ששובץ בעבודה קלה שהותאמה למגבלותיו הרפואיות, כפי שנקבעו, על ידי רופא התעסוקה, וכדבריו: "היו לי 65 עובדים, אבל ההתעסקות בבעיות שהציג התובע כאחד מ - 65 עובדים, העסיקה אותי לא מעט ומטבע הדברים, כמנהל שיש לי בעיה במקום מסוים, אני מתמקד בבעיה, כדי לפתור אותה, ובמקרה הזה אני עשיתי כל מה שאני יכול כדי להתאים את העבודה, כולל איסור להרים חפצים כבדים מעל 10 ק"ג". ובהמשך: "התובע העסיק את ראש הצוות שלו ואותי לפרקי זמן לא סבירים להתעסק בפתירת בעיות של כן יכול ולא יכול לעשות את העבודה שמוטלת עליו. את עבודת הצילוע של חלקי נשק קל, הוא אמר לי שהוא לא יכול לעשות.", (עמ' 24 לפרוטוקול).

זאת ועוד, פרופ' סלעי, ציין בחוות דעתו כי הינו מעריך את מגבלתו של התובע, לחזור לעבודה במקצועו, כשיעור נכותו ואינו רואה מניעה לחזרתו של התובע לעבודה במקצועו, תוך הימנעות ממאמצים חריפים, הכרוכים בנשיאת משאות כבדים. בנסיבות אלה, בהתחשב בשיעור הנכות ומהותה ולאור העובדה כי מרבית תלונותיו של התובע, אינן קשורות לפגיעה בגב התחתון, סבורה אני כי לא הוכח קשר, בין פגיעתו של התובע, בתאונה הראשונה, לבין פיטוריו מהעבודה כשש שנים, לאחריה, ואני מעדיפה, בעניין זה את עדותם של פוגל ויגר, כי התנהגותו והתנהלותו של התובע שהתבטאה, בנטילת הפסקות ארוכות, ללא סיבה, תלונות על חוסר יכולת לבצע את העבודה והעובדה שהספק העבודה שלו, היה נמוך ביותר, למרות ששובץ לעבודה קלה, המותאמת למגבלותיו, הם שהביאו, סופו של דבר, לפיטוריו.



16. התובע העיד כי מאז פיטוריו, במאי 2000 ועד היום, לא השתלב בעבודה כלשהי. ברי כי נכותו הקלה של התובע, אינה מצדיקה, הימנעות מעבודה. מעדותו של התובע אף לא עולה כי נעשה על ידו, ניסיון רציני, להשתלב בעבודה כלשהי. יוזכר כי התובע, פירט ומנה, רשימת מגבלות ארוכה, המונעות את חזרתו לעבודה ואשר אין כל קשר ביניהן, לבין נכותו, תולדת התאונה הראשונה. העדויות, בדבר התנהלותו של התובע, בעבודתו אצל הנתבעת למרות שיבוצו לעבודה המתאימה למגבלותיו, והעובדה כי מאז פיטוריו, לא ניסה לעבוד או להתקבל למקומות עבודה כלשהם, מעוררים את הרושם כי המוטיבציה של התובע, להשתלב בעבודה, הינה, נמוכה ביותר. זאת ועוד, העובדה שהתובע, אינו עובד כלל ולטענתו סובל הוא ממגבלות רבות שאין להן כל קשר לתאונה, מצביעה על כך שהשפעת הנכות, תולדת התאונה, שהינה, לכשעצמה, נכות קלה, בשיעור של 5%, על כושר עבודתו של התובע, הינה מזערית. בנסיבות אלה, ראיתי להעריך את הפיצוי, בגין הפסדי השתכרות והפסדי כושר השתכרות, באופן גלובלי. בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור הנכות, תולדת התאונה ובעובדה שהתובע, אינו עובד ולא עשה כל ניסיון או מאמץ להשתלב בעבודה, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בגין הפסדי השתכרות, בסכום של 25,000 ₪.



17. את הפיצוי בגין כאב וסבל, ראיתי להעריך, בהתחשב במהות הפגיעה והנכות, בסך של 20,000 ₪.



18. בהתחשב בתקופת אי הכושר הקצרה ושיעור הנכות, לא ראיתי הצדקה, לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת.

אשר להוצאות רפואיות, התאונה, הוכרה על ידי המל"ל, כתאונת עבודה, לפיכך זכאי התובע, להחזר ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה לטיפול רפואי מהמל"ל. מעבר לצורך יצויין כי בנסיבות העניין, לא הוכחו כל צורך או הצדקה, לפנייה לטיפול רפואי פרטי, ועל התובע היה, לפעול למיצוי זכויותיו, לקבלת טיפול רפואי במסגרת קופת החולים בה הוא חבר ולקבל החזר מהמל"ל, בגין הוצאותיו הרפואיות.

יחד עם זאת, בהתחשב בהוצאות דוגמת תשלום דמי השתתפות עצמית לצורך קבלת טיפול רפואי ורכישת תרופות, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 500 ₪, בגין הוצאות רפואיות, בעבר ובעתיד.



19. נזקי התאונה הראשונה, מסתכמים על כן, בסך של 45,500 ₪ ובניכוי תרומת רשלנותו של התובע, שהוערכה בנסיבות העניין, בשיעור של 10%, סך של 40,950 ₪.



נזקי התאונה השנייה

20. גם אם טעיתי במסקנתי, באשר לאי הוכחת נסיבות התאונה השניה ואי הוכחת אחריות הנתבעת, בגינה, ראיתי לציין, כי דין התביעה, בגין התאונה השניה, היה להידחות, שכן בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' סלעי, קבע כי למעט תקופת אי כושר קצרה של שבועיים - שלושה, לא נותרה לתובע, נכות צמיתה, בגין התאונה השנייה, הרי שהמל"ל קבע את נכותו של התובע, בגין התאונה השניה, בשיעור של 10%.

בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שבתקופת אי הכושר לעבודה, שולם שכרו של התובע כסידרו כנגד העברת דמי הפגיעה, לנתבעת, היה התובע, זכאי, לכל היותר, לפיצוי בגין כאב וסבל, אשר בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגיעה, תקופת אי הכושר הקצרה והעדר נכות צמיתה, הייתי מעריכה אותו, בסך של 7,500 ש"ח.

מעבר לדמי הפגיעה, קיבל התובע מהמל"ל, ביום 26.6.03, מענק נכות, בסך של 48,720 ₪, כפי שעולה מנ/5, המפרט את תשלומי המל"ל, בגין התאונה השניה.

היות וכאמור, כל תאונה, מהווה עילת תביעה נפרדת, הרי שלא ניתן לנכות את מענק הנכות ששולם לתובע, על ידי המל"ל, בגין התאונה השניה, מכלל הנזקים, אלא מנזקי התאונה השניה בלבד. לפיכך, נזקי התובע, בגין התאונה השניה, "נבלעים", בסכומים ששולמו על ידי המל"ל כמענק נכות, כך שבכל מקרה, דין התביעה, בגין התאונה השניה, היה להידחות.



סיכום

21. אשר לתביעה בגין התאונה הראשונה, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובע, סך של 40,950 ₪, כפיצוי על נזקיו תולדת התאונה הראשונה.

על הסכום האמור, יתווספו הוצאות המשפט, למעט בגין חוות דעתו של ד"ר גפשטיין, שקביעותיה נסתרו ואינן עומדות בכל יחס לקביעת המומחה מטעם בית המשפט, ושכ"ט עו"ד, בשיעור של 20% ומע"מ כחוק.



התביעה, בגין התאונה השנייה, נדחית.

בהתחשב בכך שניהול התביעה, בגין התאונה השנייה, האריך את הדיון והיה כרוך בהוצאות, מעבר לחוות הדעת הרפואיות שנדרשו במילא, לצורך הדיון בתביעה, בגין התאונה הראשונה, ראיתי לחייב את התובע, בהוצאות הנתבעת, בשל ניהול התביעה בגין התאונה השנייה, בסך כולל של 4,000 ₪.



הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת עבודה במפעל

  2. תאונת עבודה משתלה

  3. תאונת עבודה של צלם

  4. 5% נכות תאונת עבודה

  5. טפסן – תאונת עבודה

  6. תאונת עבודה קטלנית

  7. תאונת עבודה יועץ מס

  8. תאונת עבודה טעמי צדק

  9. תאונת עבודה קומפרסור

  10. תאונת עבודה חבר ישוב

  11. תאונת עבודה פגיעה בעין

  12. תאונת עבודה – כרסם חרט

  13. אפילפסיה תאונת עבודה ?

  14. תאונת עבודה שכיר בנגריה

  15. משרד בבית - תאונת עבודה

  16. תאונת עבודה גננת

  17. ביטוח תאונת עבודה

  18. יריות אקדח - תאונת עבודה

  19. מכונת שיוף - תאונת עבודה

  20. דחיית ערעור תאונת עבודה

  21. כמה מקבלים על תאונת עבודה

  22. תאונת עבודה מי משלם

  23. תקנה 15 תאונת עבודה

  24. תאונת עבודה של מפעיל שופל

  25. 25% נכות בגין תאונה בעבודה

  26. 10% נכות בגין תאונה בעבודה

  27. תאונת עבודה - מטפלת בקשישים

  28. תאונת עבודה של צבעי

  29. תאונת עבודה במעדנייה

  30. טכנאי מזגנים – תאונת עבודה

  31. תאונת עבודה עם מקדחה

  32. תאונת עבודה - חוקר באגף מע"מ

  33. תאונת עבודה בבית אבות

  34. תאונת עבודה בזמן הפסקת אוכל

  35. בדרך לעבודה / תוך כדי עבודה

  36. 100% נכות תאונת עבודה

  37. הרמת משקל כבד - תאונת עבודה

  38. מחלת עור כתאונת עבודה

  39. תאונת עבודה של מזכירה

  40. עורך דין עצמאי - תאונת עבודה

  41. המפקח על העבודה – דו"ח חקירה

  42. תאונת עבודה - נכות של 35 אחוז

  43. תאונת עבודה חברה קדישא

  44. תאונת עבודה - מסור דיסק

  45. תאונת עבודה גננת שכירה

  46. ערעור 0% נכות בגין תאונת עבודה

  47. יום כיף לעובדים - תאונת עבודה

  48. כפל ביטוח - תאונת עבודה

  49. תביעה נגד טמבור - תאונת עבודה

  50. אימון כושר - תאונת עבודה

  51. מחלוקת לגבי נסיבות תאונת עבודה

  52. תאונת עבודה תוך כדי ניקוי דגים

  53. עובד ייצור - תאונת עבודה

  54. פתיחת תריס כתאונת עבודה

  55. בלוטת התריס - תאונת עבודה

  56. קריסה של משטח גבס – תאונת עבודה

  57. תאונת עבודה עצמאי - עבודה מהבית

  58. תאונת עבודה קשה עם מכונה

  59. תאונת עבודה – פגיעה בהפעלת מכבש

  60. נגיחה של פרה - תאונת עבודה ברפת

  61. עמידה ממושכת - תאונת עבודה

  62. עובד לא חוקי - תאונת עבודה

  63. ביטוח אחריות מעבידים תאונת עבודה

  64. ביטוח חבות מעבידים – תאונת עבודה

  65. קטרקט עיניים - תאונת עבודה

  66. עבודה מסוכנת - תאונת עבודה

  67. חישוב פיצוי בשתי תאונות עבודה

  68. תאונת עבודה - החזר הוצאות רפואיות

  69. תביעה נגד סולל בונה – תאונת עבודה

  70. הידבקות במחלה כתאונת עבודה

  71. הצעת בית משפט - תאונת עבודה

  72. פגיעה טיול מהעבודה - תאונת עבודה ?

  73. תאונת עבודה של מטפלת בחו''ל

  74. תאונת עבודה במהלך תיקון תקלה

  75. תאונת עבודה - התיישנות תביעת ביטוח

  76. תאונת עבודה של עצמאי לא רשום

  77. חולשה וסחרחורות כתאונת עבודה

  78. החלפת גלגל ברכב - תאונת עבודה

  79. תביעה נגד מפעלי ים המלח – תאונת עבודה

  80. משקפי מגן לעבודה - תאונת עבודה

  81. אי ספיקת כליות עקב תאונת עבודה

  82. עצמאי פגישה מחוץ למשרד - תאונת עבודה ?

  83. הפרדות רשתית העין - תאונת עבודה

  84. תאונת עבודה עם מכונה לחיתוך בשר

  85. תאונת עבודה עם מסור - פועל בניין רומני

  86. האם טיפול רפואי רשלני לאחר תאונת עבודה

  87. חבות מעבידים תאונת עבודה עם סכין

  88. תאונת עבודה של סדרנית סחורה בסופר

  89. הכרה כ"נכה נזקק" לאחר תאונת עבודה

  90. חתך עם סכין יפנית - תאונת עבודה במחנה קיץ

  91. הוצאות טיפולים אלטרנטיביים – תאונת עבודה

  92. בדיקה מחדש ביטוח לאומי תאונת עבודה

  93. תאונת עבודה – הכחשה של מעביד כי העובד עבד

  94. ערעור על גובה הפיצויים בתאונת עבודה

  95. הטלת חבות על עובד בגין תאונה בעבודה

  96. תאונת עבודה של רתך - תביעה נגד מקום העבודה

  97. כוויות קשות - תאונת עבודה במהלך הדבקת ריצוף

  98. תאונה בעת פעולות נלוות לעבודה - תאונת עבודה ?

  99. האם פגיעה ע"י עובדים בעבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  100. פגיעה עקב תיקון עבודות חשמל בבית – תאונת עבודה ?

  101. תאונת עבודה של עובד נגריה עם מסור - בטיחות בעבודה

  102. החזר כספי למעסיק מביטוח לאומי על תאונת עבודה

  103. האם פגיעה במהלך כנס מטעם העבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  104. לא נרשם כעובד עצמאי במוסד לביטוח לאומי - תאונת עבודה ?

  105. תאונת עבודה עצמאי – דו"ח שנתי הכנסות - חישוב נתוני שומה

  106. ערעור על דרגת נכות בשיעור של 15% בגין תאונת עבודה

  107. בעת שעסק כמנהל מחסן למוצרי חשמל, נפל וקיבל מכה בראש

  108. תאונת עבודה של עובד עצמאי שלא היה רשום כעצמאי בביטוח לאומי

  109. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון