פסק דין 1. תביעת נזיקין בגין אירוע תקיפה שהתרחש ביום 9.12.2001 בשעה 21:00 לערך, בהיכל התרבות בתל-אביב. במהלך האירוע שימש התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") כסדרן באולם בשעה שהנתבע והתובע שכנגד (להלן: "הנתבע") צפה לראשונה בחייו בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית. במהלך אותו אירוע הפעילו הצדדים כח זה מול זה ובעקבות אותו אירוע הוגש כנגד הנתבע כתב אישום לבית המשפט השלום בתל-אביב (ת.פ 1344/03 - להלן: "ההליך הפלילי"). 2. בכתב האישום שהוגש בהליך הפלילי, יוחסו לנתבע עבירות של איומים לפי סע' 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ותקיפה חבלנית לפי סע' 380 לאותו חוק. כב' השופטת דיסקין, לאחר ששמעה את עדויות הצדדים, הרשיעה את הנתבע בעבירות שיוחסו לו וגזרה את דינו. 3. על יסוד העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, טוען התובע בכתב התביעה, כי הנתבע תקף אותו, ומשכך עליו לפצותו מכוח הוראות סע' 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 - עוולת תקיפה. התובע עותר לפיצוי בסך כולל של 50,997 ₪ וזאת בשל נזק לא ממוני: כאב וסבל בסך 48,232 ₪; וכן בגין סיעוד על ידי קרוביו בסך 1,000 ₪ והפסדי שכר בסך 1,265 ₪. הנתבע הגיש תביעה שכנגד התובע בגדרה עתר לפיצוי בגין כאב וסבל בסך 45,000 ₪ וכן לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 1,000 ₪ ובסך הכל עתר התובע שכנגד לפיצוי בשיעור של 46,000 ₪. 4. הצדדים חלוקים לעניין נסיבות האירוע ושיעור הנזק. בעדותו חזר התובע על גרסתו, אשר אומצה כאמור בהליך הפלילי (ראה עמ' 3 ו-4 להכרעת הדין), לפיה במהלך הקונצרט ביקש הנתבע לצאת את האולם תוך כדי הקונצרט כדי להטיל מימיו. בהתאם לנהלים, הבהיר התובע לנתבע כי לא יוכל לחזור למקומו באולם, אלא ייאלץ עם חזרתו מהשרותים לצפות בקונצרט מהיציע עד לשעת ההפסקה. לכששב הנתבע לפתח האולם, ניסה, בניגוד לנהלים, לשוב למקומו וכתוצאה מכך התובע תפס את ידו, במטרה להרחיקו מהדלת ולמנוע ממנו להיכנס לאולם, או אז תקף אותו הנתבע ונגח באפו. בעדותו בבית המשפט שב התובע והדגיש כי פעל בהתאם לנהלי היכל התרבות והבהיר לנתבע כי לא יוכל לחזור למקומו. לדברי הנתבע, הוא לא דחף מיד את התובע, אלא ביקש ממנו בצורה יפה כי יאפשר לו להיכנס לאולם, אך זה לא שעה לפנייתו. לשאלת בית המשפט הבהיר התובע, כי כבר בעת שיצא הנתבע את האולם, אמר לו הנתבע כי על אף הנהלים, יש בכוונתו לחזור למקומו (ראה עמ' 4 ש' 2 לפרוטוקול). בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, חזר הנתבע על נסיבות האירוע מנקודת מבטו. הנתבע מציין כי עקב מצבו הבריאותי בהופעות ממושכות חייב הוא לצאת לשירותים ומצהיר הנתבע : "זמן קצר לאחר תחילת הקונצרט, הייתי חייב לצאת בשנית, ואז פניתי לצאת והתובע ניסה למנוע את יציאתי לשירותים וכאשר ביקשתי להכנס לחזור למושבי, המאבטח מנע זאת ממני ובראותי כי נבצר ממני לצאת מפעםלפעם לשירותים ... ביקשתי ממנו לאפשר לי לחזור למושבי ליטול את חברתי שאצלה היו מפתחות מכוניתי לצאת יחדיו ונוותר על כל הקונצרט". לגירסתו פעל מתוך הגנה עצמית, לאחר שהתובע תקף אותו. בעדותו שב הנתבע וטען כי הוא חולה סכרת, וכי התובע פגע בו גופנית. 5. כתב האישום והכרעת הדין התקבלו כראיה בתיק. סע' 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה"), מורה כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם במשפט האזרחי המתנהל נגדו. בדברי ההסבר להצעת החוק שפורסמה בהצ"ח תשל"ב עמ' 264 נאמר כי הטעם לכך נעוץ בשניים: א. "למנוע במידת האפשר שבתי משפט שונים יסיקו מסקנות שונות ממערכת עובדות אחת. ב. לפשט את הדיון בצמצום כמות הראיות שבית המשפט האזרחי יהיה חייב לשמוע ובמניעת חזרה על טענות שכבר נטענו או שאפשר היה לטעון, בבית המשפט הפלילי, לעניין המסקנות העולות מן העובדות". סע' 42ג' לפקודה מתיר להביא ראיה לסתור או לחזור ולהשמיע ראיה שכבר נשמעה במשפט הפלילי, מקום בו ניתנה לכך רשות על-ידי בית המשפט, רשות כאמור תינתן מטעמים מיוחדים בלבד וכדי למנוע עיוות דין (ראה: ע"א 350/74 מ.ל.ט בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(2) עמ' 217-218). בענייננו לא נתבקשה רשות להבאת ראיות מטעם הנתבע לסתור את ממצאי פסק הדין, ובכך ויתר על זכותו. כעולה מהכרעת הדין, עדותו של התובע היא שזכתה לאמונו של בית המשפט. מעמדן הראיתי של הקביעות בהליך הפלילי הופכות למעשה לראיה כמעט מכרעת, אלא אם קיימות ראיות אחרות המחלישות את ראיות התובע, כגון רשלנות תורמת, הסתכנות מרצון וכו'. סיכומיו של הנתבע מושתתים ברובם על ניסיון חוזר להציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית שונה מזו שזכתה לאמון בית המשפט בהליך הפלילי. 6. לא ניתן לקבל את טענת הנתבע כי התובע היה זה שתקף אותו בעוד שהנתבע פעל מתוך הגנה עצמית (סע' 4 לתצהיר). הוא הדין באשר לטענתו כי הפגיעה אירעה תוך כדי דחיפות הדדיות, וכי התובע הוא זה שתקף את הנתבע (סע' 7, 9, 11, 14 לתצהיר). כל הטענות הללו נוגדות קביעות חד משמעיות ומפורשות בהכרעת הדין. התובע הוסיף בעדותו לגבי דברי הנתבע כי כבר ביציאתו התריע הנתבע כי הוא יחזור למקומו "הוא אמר שהוא יכנס בכח, הוא הלך לשירותים ואני לא עניתי לו. כשהוא חזר הוא התעקש להכנס לאולם, אני הסברתי לאדם מחדש שהוא לא יוכל לחזור למקום שלו הוא אמר לי "תן לי להכנס או שאני הופך פה את האולם". הנתבע בתצהירו מודה כי התובע כבר ניסה למנוע את יציאתו מהאולם וכן ידע כי תימנע חזרתו לאותום מקום. משכך הם פני הדברים הרי שהנתבע ידע כי חזרתו תימנע ותקיפתו את המאבטח לא באה מחוסר ידיעה אלא מתוך רצון להשליט את רצונו על המאבטח וכלל הבאים לקונצרט. טענותיו אלה של הנתבע גם אינן עומדות במבחן ההיגיון. תפקידו של סדרן נועד לעזור לקהל, לשמור על כך שלא תופרע האפשרות של הקהל להאזין לקונצרט בשקט ולמנוע כפיית רצונו של הפרט (בשל צרכיו) על ציבור שלם. התובע העיד : "לשאלתך מדוע נגעתי בו כשהוא רצה לחזור למקומו - אני משיב - כמו שהסברתי, הוא התחיל לדפוק על הדלת ולעשות רעשים. פשוט תפסתי לו את היד כדי שיפסיק את הדפיקות. אני לא תפסתי אותו כדי לעשות לו נזק או להפיל אותו. מנעתי ממנו להכנס". בהתאם לקביעות ולממצאים בהליך הפלילי, בצירוף העובדות שעלו בהליך דנן, אין מנוס מן המסקנה כי הנתבע הוא זה שתקף את התובע, תקיפה המהווה עוולה בהתאם לקבוע בסע' 23 לפקודת הנזיקין. אכן לעיתים יש מי שמתגרה בצד אחר ומביא אותו לבצע תקיפה, אך לא כך המקרה שבפני. עדות התובע לפיה כבר בעת יציאתו של הנתבע מהאולם הודיע הנתבע שהוא מתכוון לחזור לאולם, לא נסתרה. מעבר לכך, לא ניתן אולי למנוע הפרעה בשעת יציאתו של אדם במהלך הקונצרט, אך בודאי שניתן למנוע ההפרעה בכניסה חזרה לאותו מקום ישיבה. הפתרון של כניסה ליציע, נועד למזער הפרעה ולאפשר לאותו אדם, שנאלץ לצאת, להמשיך ולהנות מהקונצרט. הנתבע לא נאות לקיים את כללי האולם ואף ללא כללים היה עליו להשמע להוראות הסדרן. נגיחה של הסדרן מעידה על היותו של הנתבע חמום מוח או בעל "פתיל קצר" והנגיחה היא מעבר להתנגדות סבירה לתפיסתו בידי הסדרן שהיא לכל היותר משיכת ידו. לאור האמור לא מצאתי מתום בהתנהגות התובע והנתבע חב בשל תקיפתו את התובע. 7. כאב וסבל. כבר נאמר לא אחת כי הערכת הפיצוי בגין ראש הנזק "כאב וסבל" איננה מלאכה קלה. בניגוד לחישוב הפיצוי כאשר הזכאות אינה מותנית בקיומו של אשם, כפי שנעשה בהקשר של תאונת דרכים, כאשר הפיצוי מבוסס על אשמת המעוול, על הפיצוי להתבסס על נסיבות המקרה בכללותן. בתוך כך, על בית המשפט ליתן את הדעת למצבו של הניזוק, כמו גם להתנהגותו של המזיק. כאשר מדובר במעשה תקיפה, ההלכה היא כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים עונשיים (ראה: ד. קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית, עמ' 29, 709; ת"א (י-ם) 1549/96 יצחק לוי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה; ע"א 3654/97 קרטין יחזקאל נ' עתרת ניירות ערך (2000) פ"ד נג(3) 385). פיצוי מעין זה, מטרתו, לשדר מסר חינוכי ומרתיע כלפי ההתנהגות המזיקה. בענייננו, יש לתת את הדעת לכך כי אירוע התקיפה התרחש בהיכל התרבות. אין חולק כי התנהגותו של הנתבע איננה הולמת כל אכסניה שהיא, לא כל שכן אכסניה כהיכל התרבות. מהכרעת הדין בהליך הפלילי עולה, כי הנתבע התעלם במופגן מכללי המקום, הקים מהומה חסרת פרופורציה כשכל שנדרש ממנו היה להמתין לזמן ההפסקה ביציע להאזין משם לקונצרט. התנהגותו של הנתבע תוארה בהכרעת הדין כדלקמן: "... ולמרות הסבריו של המתלונן כי לא ניתן לאפשר חזרתו לאולם בעת הקונצרט, ניסה להיכנס פנימה על ידי הזזת הסרט החוסם את דלת הכניסה תוך ניסיון לפותחה בכוח... תחילה הגיב באיום כי אם לא יינתן לו לשוב למקומו הוא "יהפוך את כל האולם", ולאחר מכן החל בהשתוללות מלווה בצעקות רמות וכשהוא הולם בחוזקה על דלת הכניסה ומקים רעש ומהומה... במטרה למנוע כניסתו לאולם בניגוד להוראה, נעמד המתלונן כחיץ בין הנאשם לדלת הכניסה כשפניו מופנות אליו, תפס את ידו וניסה להרחיקו מהדלת, תוך שהוא מתרה בו לבל ימשיך בהתנהגותו. לפתע, התנפל עליו הנאשם ותקף אותו על ידי כך שנגח באפו ואז ניסה להימלט מהמקום". (ראה עמ' 3 להכרעת הדין בהליך הפלילי) השימוש באלימות כתגובה לבקשתו של התובע, אשר שימש כנושא תפקיד המייצג את הכללים שנקבעו על ידי מעסיקו, כי הנתבע יימנע מלשוב למקומו עד לזמן ההפסקה איננו ראוי ויש להוקיעו מכל וכל. כתוצאה מאירוע התקיפה נפצע התובע בפניו עם שבר באף ללא תזוזה אם כי ללא נכות צמיתה. על יסוד מכלול הנסיבות והשיקולים שפורטו, נראה לי כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בגובה של 30,000 ₪. עזרת צד ג'. התובע שהה בחופשת מחלה במשך 10 ימים כמפורט בתעודת חדר המיון (מסומנת ת/3 בתיק הפלילי). התובע טוען כי נזקק לעזרה מהוריו בימים בהם שהה בחופשת מחלה, אך לא הציג ראיות לפיהן סעדו אותו הוריו מעבר לעזרה הרגילה הניתנת על ידי בן משפחה. התובע אף לא הציג ראיות לפיהן הפסידו הוריו שכר עבודה בעקבות עזרה זו. דינה של טענה זו להידחות. הפסד שכר. לטענת התובע, שולם לו על ידי המוסד לביטוח לאומי פיצוי בשיעור 75% משכרו בתקופת אי הכושר. התובע עותר להשלמת הפיצוי בשיעור 25%. התובע צירף לתצהירו תלוש שכר אשר איננו נוגע לחודש הרלבנטי. התובע אף לא צירף אסמכתא כי בוצע ניכוי משכרו הלכה למעשה ולא פרט את תשלומי המל"ל משכך, לא מצאתי לפסוק פיצוי בראש נזק זה . 8. סוף דבר. העולה מהמוטעם שעל הנתבע לשלם לתובע סך של 30,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן ישלם הנתבע לתובע אגרות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משפט פליליאלימותתקיפה