פסק דין 1. בפנינו ערעור על פסק דינה של כב' השופטת א. בית-נר, סגן נשיא בבית משפט השלום בקריות בת.א. 1878/00 שבו דחתה את תביעתה של המערערת. פסק דין זה ניתן לאחר שאיפשרנו לב"כ המערערת להגשי את עיקרי הטיעון בערעור באיחור, ולאחר הדיון שנערך בעל-פה. 2. המערערת, ילידת 1959, הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה במהלך עבודתה ביום 4.10.93. לטענת המערערת היא עבדה באותו היום כמוכרת בעסק של המשיבה מס' 1. במסגרת עבודתה התבקשה לעלות למחסן ולהוריד סחורה. לדבריה, היא עלתה למחסן והחליקה ונפלה וכתוצאה מהנפילה נחבטה בראשה. המערערת טענה כי לאחר הנפילה, שמה לב כי על הרצפה נפילה בגלל נוזל ניקוי על הרצפהאשר כנראה נשפך לפני כן וכי זו הסיבה לנפילתה. 3. המערערת פונתה ממקום העבודה, קיבלה טיפול רפואי ולאחר מכן שבה לעבודתה. בית משפט קמא מינה מומחה בתחום הפסיכיאטרי, את ד"ר גיא אור, שקבע כי המערערת סובלת מנכות נפשית בשיעור של 20% ללא קשר לתאונה וכי בעקבות התאונה לא נותרה לה כל נכות נפשית. 4. המשיבים כפרו בבית משפט קמא בנסיבות אירוע התאונה ובאחריות המשיבה או מי מעובדיה לקרות התאונה וכן כפרו בנזק. בית משפט קמא קבע דיון לשמיעת הראיות. המערערת נחקרה בחקירה ראשית ובחקירה נגדית ופרט לכך לא זומנו עדים נוספים ולא הובאו עדויות נוספות. 5. בית משפט קמא לאחר ששקל את עדותה של המערערת קבע כי לא ניתן לסמוך על עדותה ולא ניתן להשתית עליה כל מימצא עובדתי. בית המשפט ציין כי הובאה בפניו עדות יחידה של בעל דין שקשה לסמוך עליה ועל כן ציין כי המנעות המערערת מלזמן לעדות עדים נוספים אשר על פי טענתה היו עדים למקרה, או אנשים שהגיעו למקום מיד אחרי קרות המקרה, פועלת לרעתה ומחלישה את גרסתה. 6. בערעורה טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא משנמנע לאפשר לה להביא עדים נוספים. לטענתה הדיון שנקבע בפני בית משפט קמא ליום 12.6.03, היה קבוע אך ורק לשמיעת עדותה של המערערת וכי היה מקום לאפשר לה לזמן עדים נוספים לישיבות נוספות. לחילופין טוענת המערערת כי לא היה מקום שבית משפט יראה בעדותה עדות יחידה של בעל דין שכן עדותה נתמכת ברישומים בבית החולים ובפני המוסד לביטוח לאומי. המערערת טוענת כי די היה בראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא כדי ללמד על התרשלות מצד המעסיק. 7. טענתה של המערערת כי הדיון שנקבע ליום 12.6.03 בבית משפט קמא נועד רק לשמיעת עדותה שלה נסתרת מפרוטוקול הדיון עצמו. בישיבה מיום 27.1.03 ניתנה החלטה לפיה נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 12.6.03 כאשר בית המשפט מציין: "הצדדים ידאגו לזימון עדיהם". בישיבה מיום 12.6.03 לא טען ב"כ המערערת כי רצונו להביא עדים נוספים וכאשר ניתנה החלטה להגשת סיכומי טענות לא ביקש לבטלה או לאפשר לו עדויות נוספות. לא מצאנו טענה בעניין העדויות גם בסיכומי הטענות שהגישה המערערת בבית משפט קמא. 8. בית משפט קמא הגיע למסקנה, לאחר ששמע את עדותה של המערערת, כי לא ניתן לסמוך עליה ולא ניתן לקבוע על פיה מימצא עובדתי כלשהו. בית משפט הוסיף כי גרסת המערערת לפיה לאחר שנחבלה זכרה לבקש לראות אם היתה עילה לנפילה ובדקה את הרצפה, אינה סבירה ואינה הגיונית. בית משפט הדגיש את העובדה שהמערערת זכרה לספר על עדים נוספים לאירוע, ומהעדויות עולה גם כי הזכירה לפחות שם אחד, של פקידה בשם רוזה שראתה את האירוע, אך לא טרחה לזמן את העדים. כידוע כלל הוא שאי זימון עדים רלוונטיים פועל לרעת בעל הדין שיכול היה לזמנם. 9. מסקנת בית משפט קמא ולפיה לא ניתן לסמוך על עדותה של המערערת בדבר קיומו של מפגע שגרם להחלקתה, היא מסקנה סבירה המבוססת על יסוד הראיות שהיו בפניו וכידוע ערכאת ערעור אינה מתערבת על נקלה במימצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא אם כן אלו אינם עומדים במבחן השכל הישר וההגיון (ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פד"י לב(2) 661; ע"א 07/86, מגן נ' בכר, פד"י מב(4) 63; ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פד"י מז(1) 661; ע"א 884/93, דינבר נ' עזבון יערי ז"ל, פד"י נ(2) 605). 10. מסקנת בית משפט קמא נתמכת גם במספר ראיות נוספות שהוגשו בהסכמה כמו גליון חדר מיון והתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה אשר בשניהם נאמר כי התובעת החליקה על הרצפה ללא ציון של מפגע כלשהו. נזכיר כי לא כל פגיעה של עובד במהלך עבודתו מלמדת על התרשלות מצד המעסיק ולא די בהוכחת הפגיעה כדי להטיל על המשיבים אחריות לנזקי המערערת (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345). 11. בנסיבות האמורות אנו דוחים את הערעור. בשל מצבה הנפשי והרפואי הקשה של המערערת איננו מחייבים אותה בהוצאות ההליך. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורירצפהנפילה