פסק דין 1. התביעה היא לנזקי גוף, לפי פקודת הנזיקין בגין תאונת עבודה שאירעה לתובע ביום 23/5/92 בעת שעבד כקבלן משנה של הנתבעת מס' 1, ה.צ. הרשקוביץ חברה לעבודות מתכת בע"מ (להלן: חב' הרשקוביץ) במתחם של נתבעת מס' 2 בתי זיקוק בע"מ (להלן: בתי זיקוק) לצורך שיפוץ מתקנים של בתי זיקוק. 2. התובע, יליד 15/5/46 נפגע מפגיעת צינור בגבו, במהלך עבודות צנרת וקונסטרוקציה. התובע שהיה, עובר למועד האירוע, קבלן עצמאי לעבודות צנרת וקונסטרוקציה, נשכר, כקבלן משנה, על ידי חב' הרשקוביץ, לבצע עבודות ריתוך צנרת בפרוייקט שיפוץ צנרת (להלן: השיפוץ) במתקן זיקוק גולמי של בתי הזיקוק. התובע אף העסיק עובדים שכירים מטעמו, כדי שיסייעו בידו לבצע את העבודות הנדרשות, למרות שבבניית הקונסטרוקציה הנדונה לא נעזר במי מעובדיו. בתי הזיקוק היא שיזמה את עבודות השיפוץ ושכרה לצורך זה את חב' הרשקוביץ כקבלן ראשי. חב' הרשקוביץ העסיקה במהלך ביצוע השיפוץ עובדים וקבלני משנה נוספים, בהתאם לצרכי השיפוץ. בנושא מהות יחסיו של התובע עם חב' הרשקוביץ, העלה התובע גרסאות שונות. בכתב התביעה טען התובע שהיה שכיר בחב' הרשקוביץ. בסיכומיו, תוקנה גרסת התובע, ולפיה התובע היה קבלן עצמאי ("אינסטלטור תעשייתי וצנר עצמאי במקצועו") שהועסק ע"י חב' הרשקוביץ. יש אפוא לקבוע בנושא זה, כי התובע היה קבלן עצמאי שהוזמן לבצע את העבודה על-ידי חב' הרשקוביץ, ולא שכיר כפי שטען בכתב התביעה. עוד יש לציין כי התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת שיעור הנזק. החבות נסיבות התאונה: 3. הצדדים חלוקים על נסיבות התאונה ועל אופן השתלשלות הענייניים במועד הארוע. על-פי כתב התביעה עבד התובע אצל חב' הרשקוביץ בבניית קונסטרוקציית צינורות לצורך שיפוץ מתקנים של בתי זיקוק. מטרת עבודות השיפוץ הייתה שיפוצו של מתקן זיקוק גולמי מס' 3. סמוך למתקן ששופץ הוקצה על-ידי בתי זיקוק לחב' הרשקוביץ שטח עבודה פתוח לצורך עבודות הכנה (להלן: שטח העבודות הטרומיות או האתר). באתר זה עבדו הקבלן הרשקוביץ, עובדיו וקבלני המשנה שלו. בשטח זה אף נעשתה עבודת ריתוך שני הצינורות, נשוא התביעה, במהלכה נפגע התובע. העבודה שנדרשה ותיאור התאונה: 4. התובע, בהיותו קבלן ריתוך וקונסטרוקציה נדרש לרתך שני צינורות האחד לשני וביתר פירוט, נדרש לחבר צינור בגודל 12 אינץ' לתוך צינור של 20 אינץ' בזוית של 45 מעלות. לצורך נוחות העבודה הושם תומך בחיבור שבין שני הצינורות בקצהו העליון של הצינור הקטן) (להלן: התומך), אשר הותיר את הצינור עומד מעל פני האדמה (ראו תמונה- נספח ל-נ/12) (להלן: הקונסטרוקציה). בנוסף נדרש התובע וביצע הלחמה במספר נקודות (להלן: פיקים). טענת התובע כי התקין תומך בין שני הצינורות הנ"ל באמצעות זוויתן - פלדה בצורה זווית של "L", לא נתמכה בראיות אחרות. בעת ששהה התובע ליד הקונסטרוקציה שהוא בנה, היא התמוטטה, זאת משום שהצינור הקטן נשמט מאחיזתו של התומך שהושם על-ידי התובע. כך התגלגלה הקונסטרוקציה והצינור הקטן נפל מכוח הגרביטציה, לכוון הקרקע על גבו של התובע. התובע הובהל למרפאת בתי זיקוק ומשם לבי"ח רמב"ם בחיפה, שם עבר ניתוח בגבו לצורך קיבוע שבר. לאחר מכן הועבר התובע לבי"ח אי.מ.מ.ס בנצרת. 5. מחלוקת ראשונה בין הצדדים נוגעת לשאלת עיתוי התמוטטות הקונסטרוקציה ביחס לשלב ביצוע העבודה על ידי התובע, קרי, אם ההתמוטטות התרחשה לאחר שהתובע סיים את עבודתו או במהלכה של העבודה. עוד מעלים הצדדים סברות שונות לסיבת התרחשותה של ההתמוטטות. 5.1 לטענת התובע, התאונה קרתה כשחזר לאסוף את כלי עבודתו שהושארו בסמוך לקונסטרוקציה, זאת לאחר הפסקה לצורך ארוחת צהריים שארכה כחצי שעה. על-פי אותה גרסה עוד לפני ההפסקה סיים התובע את כל עבודת הריתוך שנדרשה לצורך חיבור שני הצינורות והותקן תומך לקונסטרוקציה. וכך בשעה ששהה ליד הקונסטרוקציה, לאחר שסיים את העבודה ואסף את כלי עבודתו, מבלי שיהא כל מגע מצידו, התמוטטה הקונסטרוקציה על גבו. לאור כובד הקונסטרוקציה, טען התובע כי לא יתכן שזו התגלגלה מעצמה וממילא התובע בכוחותיו לא יכול היה לגרום להתהפכות הצינורות, אלא בהכרח הופעל עליה כוח בעוצמה רבה שהביא לתנועתה. לצורך ביסוס טענתו זו, הסתמך התובע על חוות דעתו של המומחה מטעמו, ד"ר ביקליס (מסומנת ת/4) אשר בהתאם להערכת משקל הצינורות קבע כי אדם בודד אינו יכול להפעיל בשום פנים ואופן כוח שיש בו כדי להזיז את הקונסטרוקציה ולכן מסקנתו הייתה שהופעל עליה כוח ממקור חיצוני. הנתבעות לטענתו של התובע, היו צריכות לדאוג לתמיכה מתאימה בקונסטרוקציה ובכך שלא מנעו בתי זיקוק או חב' הרשקוביץ את הכוח שהופעל על הקונסטרוקציה, חלה עליהן האחריות לקרות התאונה. לחילופין, העלה ד"ר ביקליס סברה כי מדובר בסיטואציה של כניעת קרקע. כפי שהסביר בעדותו, הקרקע אשר עליה הונחה הקונסטרוקציה לא יכולה לשאת את כובד משקל התומך שעליו נשענה הקונסטרוקציה, וכך, האדמה נבקעה, התומך שנשען עליה נפל והקונסטרוקציה קרסה. לטענת התובע, את סיטואציית כניעת הקרקע יכלו התובעות למנוע על ידי הידוק של הקרקע בסביבות מתחם העבודה. כך או כך, טען התובע שהקונסטרוקציה לא הייתה מעוגנת כראוי באופן שיבטיח את יציבותה. 5.2 גרסתן של בתי הזיקוק וחב' הרשקוביץ שונה. לדידן, קרתה התאונה תוך כדי עבודתו של התובע ולא לאחר שסיים אותה כפי שטען. זאת ניתן ללמוד לדעתן, מהעובדה שהתובע לא קרא למפקח על העבודה של הקבלן הראשי, כפי שצריך היה לעשות אם אכן סיים את העבודה וכן מעדותו של התובע (עמ' 43 שורה 22-23) לפיה העיד כי הוא נוהג לאסוף את כלי עבודתו רק כשהוא גומר את העבודה ואילו במקרה זה הוא לא אסף את כליו ואף אמר בעדותו שהיה באמצע שיפוץ. עוד טענה חב' הרשקוביץ כי לפני הפסקת הצהריים לא סיים התובע את עבודתו על הקונסטרוקציה אלא לכל היותר סיים את שלב ריתוך הפיקים בין הצינורות וכי לאחר ההפסקה התעתד להתאים טבעת חיזוק לשורש ריתוך הצינורות, תוך שהוא הולם בנקודת החיבור שבין הצינורות ומחמם אותה עם מבער. לצורך כך מבקשת חב' הרשקוביץ להסתמך על ממצאיו של קצין הביטחון, אפריים מרב בדו"ח חקירת התאונה (נספח ב' נ/18) ולפיהם "בזמן ההתאמה של הטבעת החיזוק... בעזרת חימום הטבעת במבער ודפיקות פטיש, ניתק קצה הצינור התומך...". עוד נסמכות הנתבעות על חוות דעת מומחה מטעמן, המהנדס רמי פינצ'ובר (להלן: המהנדס פינצ'ובר), אשר סותר את חוות דעתו של ד"ר ביקליס. המהנדס פינצ'ובר דוחה כל סברה של כניעת קרקע, זאת משום שבהתאם לבדיקתו, הקרקע במתחם העבודות הטרומיות הינה מהודקת (ראו צילום מס' 4 כנספח לחוו"ד מסומן נ/12). צילום הקרקע בוצע בתאריך 4/5/03 (בהתאם לתאריך המופיע על נייר ההדפסה) ולמרות שהתאונה עצמה קרתה ביום 23/5/92, כאחת עשרה שנים לפני הצילום, ניתן בהתאם למהנדס פינצ'ובר להסתמך על הצילום כדי לקבל מושג על אופי הקרקע משום שלא בוצע כל שינוי במשטחים עצמם, מלבד שינויים מקומיים, כשהאופי הכללי של המשטח נותר כפי שהיה בעת האירוע (ראו חוות הדעת בעמ' 3). בחקירתו העלה המהנדס פינצ'ובר סברה נוספת לפיה, הריתוך של שני הצינורות לצינור התומך היה רופף או בכינויו בשפה המקצועית, סיטואציה של משק כנפי הפרפר. קרי מצב בו איזשהו תרחיש, ולו רוח קלה או כל גורם משני אחר, שיש בו כדי להביא לרעידת הקרקע וערעור יציבות הקונסטרוקציה. במצב של ריתוך רופף, די היה ברכב שיעבור בסמוך לקונסטרוקציה כדי לגרום לרעידת הקרקע ולהביא להתמוטטות הקונסטרוקציה (עדותו בעמ' 84 לפרוטוקול). 6. באשר למחלוקת בדבר עיתוי התאונה ביחס לשלבי ביצוע העבודה, ממכלול הנסיבות נראה כי התובע לא סיים את עבודתו על הקונסטרוקציה בטרם יצא להפסקה לצורך ארוחת צהריים, אלא היה במהלכה, כנראה בשלב שלפני התקנת הטבעת לחיזוק החיבור בין הצינורות או לפחות בטרם הושלמה עבודת ה"פיקים". המסקנה האמורה נלמדת מן העובדה שהתובע לא אסף את כלי עבודתו בטרם יצא להפסקה. כפי שהעיד התובע, נהג לאסוף את כליו עם סיום העבודה באזור מסוים ולהעבירם למקום אחר (עמ' 43 לפרוטוקול). סביר להניח שהיה נוהג כך גם כאן. התובע לא אסף את כליו מאזור הקונסטרוקציה, לא העבירם לאזור אחר במתחם העבודות הטרומיות, ואף לא ריכז את כלי העבודה, כדי להקל עליו את המעבר לעבודה אחרת במתחם לאחר ארוחת הצהריים. יתרה מזאת, בהתאם לתצהירו של אילן הדר, מנהל ובעל מניות בחב' הרשקוביץ, נהלי העבודה שקבעה בתי זיקוק שחלים על כלל הקבלנים וקבלני המשנה, קובעים שבטרם מסיימים עבודה כלשהי יש לאשרה אצל מנהל העבודה או מפקח מטעם בתי זיקוק. אמנם בעדותו טען התובע כי הודיע למנהל העבודה מטעם חב' הרשקוביץ שסיים את עבודת הריתוך עוד לפני שיצא להפסקת הצהריים (בעמ' 41 לפרוטוקול), וזאת על אף שלא ציין עובדות אלו בתצהירו. אלא שהתובע לא ידע לציין במדויק למי קרא כדי לאשר את ביצוע העבודה וכן לא המתין עד שזה יגיע כדי לאשר את העבודה. זאת ועוד עם סיום הפסקת הצהריים, לא קרא למפקח להתלוות אליו למקום הקונסטרוקציה כדי לאשר את ביצוע העבודה לשביעות רצונו של מנהל העבודה או המפקח מטעם בתי הזיקוק, אלא שב לאזור הקונסטרוקציה, כנראה להמשך עבודה ועד לשלב התמוטטות הקונסטרוקציה לא שב וקרא למי מהאחראים לאשר את טיב העבודה. דו"ח חקירת התאונה שנערך על ידי אילן הדר, הסתמך על תחקור של מר עמנואל גלאנקיס, שלדבריו היה כביכול עד ראיה לאירוע. בסופו של דבר התברר מעדותו של גלאנקיס בביהמ"ש (פרוטוקול עמ' 103), כי לא היה עד להתרחשות מתחילתה, אלא ראה מרחוק את התרחשות התאונה רק מהרגע שהצינור התגלגל על גבו של התובע, וכי רק לאחר התאונה, סייע בידי קצין הבטיחות לנסות ולעמוד על סיבות התאונה. גם מדו"ח זה עולה שהתובע היה באמצעה של העבודה על הקונסטרוקציה ולא לאחר סיומה. לעניין סיבת קרות ההתמוטטות, נראה כי אף אחד מהצדדים לא הצליח להביא ראיות ברורות שיעידו על אופן השתלשלות העניינים שהביאה להתמוטטות. עם זאת, המסקנה המסתברת היא, כי הקונסטרוקציה התמוטטה גם מפני שלא הייתה מעוגנת כראוי, קרי שהצינור התומך לא הצליח להחזיק בה. סביר הוא, כי אדם בודד אכן אינו יכול להזיז לבדו את הקונסטרוקציה בשל משקלה הרב, אלא שטיעון זה הנסמך על חוות דעתו של מר ביקליס, המומחה מטעם התובע, אינו שולל את האפשרות כי הצינור התומך לא היה מחובר כראוי או שנעשה מלכתחילה שימוש בצינור תומך שאינו מתאים. במצב דברים זה, די היה בתזוזה של התומך מסיבה כלשהי, בין אם משום כניעת הקרקע, תופעת משק כנפי הפרפר או הפעלת כוח ריתוך מצד התובע עצמו, כדי להביא להתמוטטות הקונסטרוקציה, קרי לגלגולה מכוח הגרביטציה אל עבר הקרקע. יש עוד לציין בהקשר זה כי מעבר לסברה שהועלתה מצידו של המומחה ביקליס לא הובאו ראיות מצד התובע לכניעת הקרקע בפני כובד משקלה של הקונסטרוקציה או לאפיונה של הקרקע כפוטנציאלית לכניעת קרקע, מה עוד שקיים ספק אם תמונת הקרקע שצולמה לפני אחת עשרה שנים לאחר האירוע, יכולה להעיד על מצב הקרקע עובר למועד התאונה (ראה עמדתו של המהנדס פינצ'ובר מטעם הנתבעים). בהעדר כל ראיה פוזיטיבית אחרת, הרי שלא ניתן לקבוע אם כניעת קרקע היא זו שהביאה לתזוזת הצינור התומך ולקריסת הקונסטרוקציה, ומכל מקום לא הייתה זו סיבה בלעדית. לצד האפשרות האמורה, אין להתעלם מן העדויות לפיהן עשה התובע שימוש בצינור תומך בצורת I, במקום בתומך מסוג "L". השימוש הראשון נעשה על שטח פנים מצומצם ומהווה תמיכה פחות טובה מתומך בצורת L. כאמור, על אף שהתובע טען כי השתמש בתומך מסוג L, הרי שלא ניתן לקבוע ממצא כזה. בהתאם לתצהירו של מנהל העבודה ולתצהירו של קצין הביטחון של בתי זיקוק, מר אפרים מירב (מסומן נ/18), שהגיע לאתר לאחר קרות התאונה, במקום התאונה לא נמצא כל זוויתן L בשטח העבודה. שימוש בצינור תומך מסוג I, ובייחוד בתמיכה בצינור הקטן שהיה עגול, מאפשר נקודות מפגש מעטות בלבד בין שני הצינורות, וממילא נקודות תמיכה מועטות יחסית. בכך יצר התובע תמיכה בלתי יציבה לקונסטרוקציה. זאת ועוד בהתאם לדברי פינצ'ובר (בעמ' 77 לפרוטוקול) הצינור הגדול, למרות משקלו הרב, יכול היה להתגלגל, גם ללא הפעלת כוח, מאחר שהיה מחובר אליו הצינור הקטן, וזה האחרון יצר חוסר איזון שהביא להטייתו של הצינור הגדול. במידה שהצינור הקטן לא נתמך על-ידי איזשהו זוויתן, הקונסטרוקציה יכולה להתגלגל הצידה ולא נדרש כוח מיוחד, כטענת התובע, כדי להביא לגלגולה. משכך, היה בחיבור רופף של התומך על הצינור, כדי להביא לחוסר יציבות לאורך זמן של הקונסטרוקציה. כך שגם מבלי להכריע בין הסברות השונות שהעלו הצדדים, הרי שתמיכה יחסית רעועה זו יכולה הייתה להתערער מסיבות שונות ולהביא להתמוטטות. נסיבות אלה כגורם לתאונה הן חשובות ומצטרפות לאחרות. 7. התובע טען לאחריותן של חב' הרשקוביץ ובתי זיקוק בקרות האירוע, בשל היות הראשונה אחראית על ניהול האתר בו התרחשה התאונה וכן המפקחת בפועל על התנהלות עבודות השיפוץ ובהיות בתי הזיקוק יוזמת השיפוץ ואחראית על המתקן כולו. התובע הוסיף וטען כי לכל אורך הפרוייקט היה קיים פיקוח צמוד על עבודתו מטעם בתי זיקוק, כך שכל פעולה ללא יוצא מן הכלל בוצעה אך ורק לאחר קבלת אישור הנחיות והוראות ישירות וספציפיות מהמפקחים שמונו מטעמה של בתי זיקוק וכן במקביל אירגן מנהל עבודה מטעמה של הרשקוביץ את העבודה. לצורך כך הסתמך התובע על עדותו של מר הדר אילן, מנהלה של הרשקוביץ ולפיה שטח העבודות הטרומיות היה תחת אחריות ובפיקוח של חב' הרשקוביץ וכי זו לא מינתה מנהל עבודה כללי מוסמך באתר, אף כי היה על חב' הרשקוביץ לדאוג לכל סידורי הבטיחות באתר. כן הסתמך התובע על עדותו של מר צבי רביד, סגן מנהל אגף שירותי הנדסה של בתי הזיקוק (להלן: רביד) לפיה בתי זיקוק הייתה אמורה לדאוג לבטיחות באשר לכל העבודות והתהליכים המתרחשים באתרים המתנהלים בתחומה. לטענת התובע הקונסטרוקציה שהתמוטטה עליו הייתה בשליטת ובאחריות חב' הרשקוביץ ובתי זיקוק וכי יש לראות בה חפץ מסוכן כאמור בסע' 38 לפק' הנזיקין [נוסח חדש]. בהתאם לכך משלא פיקחו מי מהנתבעות על הבטיחות באתר ומשקרסה הקונסטרוקציה, לאחר שסיים את עבודתו עליה ומבלי שנוצר כל מגע בינו לבין הקונסטרוקציה בשעה שזו התמוטטה, הרי שחלה אחריותן על פגיעתו. 8. לטענת התובע בהתאם לסע' 5 א' לתצהיר עדותו הראשית כל פעולה, ללא יוצא מן הכלל, באתר בוצעה לאחר קבלת אישור, הנחיות והוראות ישירות וספציפיות מהמפקחים של בתי זיקוק, הן מבחינה מקצועית והן מבחינת בטחון ובטיחות. מעבר לכך, מטעמה של חב' הרשקוביץ, מונה מנהל עבודה שניהל את האתר, ארגן את העבודה במקום ותאם בין קבלני המשנה והעובדים השונים. באופן זה טוען התובע כי באחריותן של הנתבעות, מכוח הפיקוח על עבודתו מצידן, לדאוג לבטיחות תנאי עבודתו. מן הטעם האמור, גם אם הייתה רשלנות מסוימת בהתנהגות התובע - וזו מוכחשת על-ידו - אין בה לכשעצמה כדי לפטור את הנתבעות מאחריותן. לעומת זאת, טענת בתי זיקוק היא, כי מאחר שהתובע היה קבלן עצמאי לעבודות צנרת וקונסטרוקציה, בעל וותק של שנים רבות, הרי שלא נזקק לכל הסברים, הדרכה או פיקוח. הקשר היחיד עמו היה בעת מסירת העבודה בתחילתה וקבלתה ממנו בסיומה, ללא שום הוראות נוספות באשר לאופן ביצועה. כך גם לטענת חב' הרשקוביץ, ולפיה התובע כקבלן משנה, קיבל את העבודה וקבע את שיטת העבודה בעצמו. הוא נדרש לאשר את עבודתו אצל המפקח מטעם בתי הזיקוק או אצל מנהל העבודה של חב' הרשקוביץ רק לאחר שעבודתו הושלמה ומשכך, לא הוטלה אחריות הפיקוח על הרשקוביץ בפועל. זאת ועוד, כפי שהסביר מר צבי רביד, סגן מנהל אגף שירותי הנדסה בבתי זיקוק (עמ' 105 לפרוטוקול), אמנם על כל מי שנכנס לעבוד בשטח בתי זיקוק בין אם מדובר בקבלנים, קבלני המשנה או עובדיהם חלה החובה להישמע להוראות שלושה גופים: מערכת פיקוח על בטיחות, מערכת פיקוח על איכות ומערכת פיקוח על עצם הביצוע וקצב הייצור. אלא שלעניין הפיקוח המקצועי אין צורך לקבל אישור על כל שלב בעבודה. הקבלן מקבל מבתי זיקוק תוכניות לביצוע ואת כל מערך החומרים והכלים הנדרשים. הוא נדרש לעמוד בלוח זמנים קצוב ובביצוע של חלק מסוים שנדרש לו. אין הוא רשאי להמשיך לחלקים אחרים של העבודה בטרם יקבל אישור על בקרת איכות. לעניין הפיקוח על הבטיחות, מאחר ומתחם העבודה הנדון הינו מתחם עבודות טרומיות, שהוא מחוץ למפעל (בתי זיקוק), פיקוח הבטיחות ע"י בתי הזיקוק הוא פחות. משכך לטענת הנתבעות מלוא האחריות לקרות הארוע חלה על התובע משהוא קבע את אופן עבודתו, ללא פיקוח של חב' הרשקוביץ או בתי זיקוק וכן מאחר שהקונסטרוקציה קרסה על גבו, שהוא התרשל בבנייתה ובתמיכתה. זאת בייחוד לאור כך שהתמיכה בקונסטרוקציה, הייתה צריכה להיות עם תומך בצורת L ואילו התובע בחר להשתמש בתומך בצורת I. 9. העובדה כי התובע היה קבלן עבודות קונסטרוקציה מנוסה שלא הזדקק להוראות ספציפיות והדרכה צמודה לקראת ביצוע עבודות הקונסטרוקציה במסגרת שיפוץ המתקן בבתי הזיקוק, אינה מפחיתה מאחריותה של חב' הרשקוביץ כקבלן הראשי ומאחריותה של בתי זיקוק כמזמינת העבודה ואחראית המתקן מלפקח על תנאי העבודה ולהקפיד על ביצוע ואכיפת נהלי הבטיחות ועמידת כלל הקבלנים, קבלני המשנה ועובדיהם בסטנדרטים ראויים של בטיחות. אמנם כקבלן מנוסה, יכול התובע לקבוע את שיטות עבודתו בעצמו וניתנת לו הסמכות להתוות את אופן ביצוע העבודה, והגם שאין צורך לקבל אישור על כל אחד משלבי העבודה, אין הדבר שולל את אחריותן של הנתבעות לדאוג לבטיחותם של הבאים בתחומי מתחם העבודות הטרומיות. העובדה כי בחר התובע משיקוליו המקצועיים אולי, לעשות שימוש בתומך זה או אחר, יכול שתפחית את מידת אחריותה של חב' הרשקוביץ, אך אינה בהכרח פוטרת אותה - כקבלן אחראי על ביצוע מכלול העבודה הן מבחינת איכותה, הן מבחינת עמידה בלוחות הזמנים והן מבחינת בטיחות העובדים - מכלל אחריותה. על חב' הרשקוביץ היה לוודא - תוך פיקוח צמוד - שנשמרים תנאי עבודה בטוחים, להתריע ואף לאסור אופן עבודה שאינו עומד בסטנדרטים ראויים של בטיחות- זהו משמעותו של הפיקוח הנתון למנהל העבודה מטעם חב' הרשקוביץ ולאחראי הבטיחות מטעמה של בתי זיקוק. על דרך ההשוואה ניתן להפנות לע"א 7130/01 (סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 18) שם נקבע, כי אחריותם של קבלן ראשי ומזמין העבודה, שהיה במקרה זה קבלן המשנה, אינה מצטמצמת למערכת יחסים של עובד-מעביד בלבד, אלא מוטלת עליהם "אחריות להבטיח את שלומו ובטחונו של כל אדם שעשוי להיות מושפע מן המתרחש... בין אם הוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי". כך פורשו פקודות הבטיחות בעבודה באופן שהן באות להגן גם על קבלן עצמאי או מי מעובדיו, שהרי המטרה היא לספק סביבת עבודה בטוחה לכל מי שנמצא בשטח לצורך עבודתו. באותו מקרה הוטלה על מי שהיה הקבלן הראשי אחריות הפיקוח על אתר העבודה ומשכך לדאוג לאמצעי בטיחות נאותים, ואילו על סולל בונה הוטלה אחריות מכוח ההתקשרות בחוזה עם מבצע העבודה בפועל. על דרך ההשוואה במקרה דנן, יש לקבוע כי חב' הרשקוביץ שהייתה הקבלן הראשי והיא אף זו שהתקשרה בחוזה עם התובע , הזמינה את ביצוע העבודה והייתה אחראית על ביצוע עבודות השיפוצים במתקן כולו, עליה הייתה גם האחריות לדאוג לבטיחות העובדים המצויים במתחם השיפוץ, ללא הבחנה בין עובדים ישירים, קבלני משנה או עובדיהם. אחריותה של בתי הזיקוק נובעת דווקא לאור כך שכלל העובדים במתחם בתי הזיקוק, הגם שהיה זה שטח עבודות טרומיות המרוחק ממתקני בתי הזיקוק ושהפיקוח בו, באופן טבעי הוא פחות, מרגע שנכנסו בשערי בתי הזיקוק הוכפפו בהתאם לעדותו של מר צבי רביד, סגן מנהל אגף שירותי הנדסה בבתי זיקוק, להוראות הגופים האמונים על פיקוח על בטיחות, פיקוח על איכות ומערכת פיקוח על עצם הביצוע וקצב הייצור. משהיו צריכים העובדים השונים במתחם להישמע לא רק להוראות חב' הרשקוביץ, הקבלן הראשי, אלא גם להוראותיהם, ולו העקיפות, של המפקחים מטעמה של בתי זיקוק, הרי שיש מקום להטיל עליה אחריות משותפת לוודא שלא נשקפת סכנה למי מהעובדים בשל תנאי העבודה או אופן ביצועה, אם כי זו מותנית עוד במערך היחסים על בסיס העילה הנזיקית והחוזית שבינה כמזמין העבודה לבין חב' הרשקוביץ כקבלן מבצע. 10. אעיר עוד שהתובע טען, שהנתבעות חרגו מהחובות המוטלות עליהן מכוח תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט- 1999, ק"ת 1141. כן טוען התובע כי חרגו הנתבעות מסע' 7 לתקנות בכך שלא מסרו לו בכתב מידע בדבר סיכונים בעבודה שהוא עלול להיחשף אליהם במסגרת ביצוע תפקידו; בהתאם לסע' 8 לתקנות האמורות, טוען התובע כי לא עמדו נתבעות על חובתן לסמן אזורים מסוכנים במקום העבודה; תקנה 181 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח- 1988, ק"ת 388. קובעת כי רכיבים לבניה טרומית יאוחסנו באופן יציב כך שתימנע אפשרות התמוטטות ותקנה 102 לתקנות אלו קובעת כי פריקתם תעשה באופן שיבטיח אותם מפני נפילה או התהפכות. לטענות אלה יש להשיב, כי אין בין תקנות אלו ובין הנסיבות שהובילו לתאונה ולא כלום. מקום העבודה של התובע לא היה לכשעצמו מקום עבודה מסוכן ובוודאי שלא נדרש התובע לעבוד בקרבת חומרים מסוכנים. כמו-כן הוכח, כי התמוטטות הקונסטרוקציה קרתה, בין היתר, בשל תמיכה לא מתאימה על ידי צינור תומך, ומשכך אחסון יציב של רכיבי בניה, לא יכול היה למנוע את התרחשות הבניה, מה גם שאין ראיות כי רכיבי הבניה אוחסנו בצורה שאינה תואמת את הקבוע בתקנות. ועוד, לא הוכח, כי גורם אחר התלוי בתנאי מקום העבודה או המותנה בהם הוא שגרם לתאונה או החמיר את הנסיבות שגרמו לאירוע. יתרה מזאת, לא ניתן לראות בקונסטרוקציה הבנויה מצינורות חפץ מסוכן לצורך סעיף 38 לפקודת הנזיקין, כפי שמבקש התובע לקבוע ובוודאי שלא סיכון המדבר בעד עצמו. התובע כקבלן עצמאי לעבודות קונסטרוקציה מיומן ובעל ניסיון רב, לקח על עצמו את ביצוע העבודה, תוך שהוא מודע לאופי העבודה ולסיכונים הטבעיים הכרוכים בעבודה עם מכשור כבד. עם זאת, אין מדובר במכשור שעשוי להעיד לכשעצמו על סיכון ושלנתבעים הייתה בו שליטה מלאה. חלוקת האחריות בין הנתבעות: 11. לעניין האחריות ניתן להגיע למסקנה כי חלקה של בתי זיקוק בחבות - אם בכלל - פחות משמעותית משיעור חבותה של חב' הרשקוביץ. יש לקבל את טענת בתי הזיקוק, כי שטח העבודות הטרומיות, היה בחזקתה, השגחתה ופיקוחה הבלעדיים של חב' הרשקוביץ והיווה מעין בית מלאכה עצמאי שלה. זאת עולה הן מתצהירו של מר צבי רביד, סגן מנהל אגף שירותי הנדסה של בתי הזיקוק (שם בעמ' 8-9. מסומן נ/17), שהצהיר כי "הפיקוח של בתי זיקוק בשטח עבודות ההכנה הסתכם במתן היתר עבודה כללי אחת לחודש. מעבר לכך, לא נעשה כל פיקוח מצד בתי זיקוק בשטח זה". מסקנה דומה עולה גם מעדותם של מנהל חב' הרשקוביץ, מר הדר אילן ומנהל העבודה הראשי, מר עמנואל גלנאקיס ולפיהן הפיקוח על שטח העבודות הטרומיות וכן על התובע כקבלן משנה, הוא של הרשקוביץ בלבד. עוד העיד מר אפרים מירב, ממונה הבטיחות של בתי זיקוק (עמ' 115 לפרוטוקול) כי בשטח העבודות הטרומיות, מקובל כי משנמסר השטח לקבלן, מנהל העבודה של אותו קבלן, הוא האחראי לכל נושא הבטיחות וזאת לאחר שהוקפד כי מנהל עבודה זה עבר הדרכת בטיחות מטעמה של בתי זיקוק. אחריותה של בתי הזיקוק אינה אלא פיקוח נוסף כללי. לאור כך, ולאור העובדה שחב' הרשקוביץ הזמינה את העבודה הנדונה מאת התובע ובאחריותה היה לפקח על ביצוע העבודה לרבות שמירה על בטיחות נהלי ביצועה, הרי שאחריותה להתנהלות סדרי העבודה במתחם העבודות הטרומיות היא באחריותה המלאה. חב' הרשקוביץ הייתה זו שבאחריותה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיה, בין אם הם עובדיה הישירים ובין אם קבלני משנה. כחלק מאחריותה בפיקוח על העבודה, היה צריך מנהל העבודה מטעמה של חב' הרשקוביץ או כל ממונה אחר מטעמה להקפיד על אופן התנהלות בטיחותי בביצוע העבודות, לרבות אופן ביצוע עבודתו של התובע. לפיכך, לאור נסיבות אירוע התאונה נראה כי אין לחייב את בתי הזיקוק באחריות לתאונה העולה על 10%. אשם תורם 12. לטענת הרשקוביץ, יש להעמיד את האשם התורם של התובע לתאונה בשיעור של 70%, זאת בשל היותו בעל מקצוע מנוסה, שאינו נזקק לפיקוח על עבודתו וקובע בעצמו את אופן התנהלות העבודה, וכי עצם הבחירה בבעל מקצוע נעשתה משום כך. לעניין זה ראוי עוד לציין כי התובע לא היה עקבי במידת האחריות שייחס לחב' הרשקוביץ. לעיתים טען התובע שחב' הרשקוביץ לא מינתה מנהל עבודה כשיר מטעמה, כפי שחייבת הייתה לעשות (עמ' 2 לסיכומי התובע) ואילו כאשר עלה נושא, הפיקוח אישר התובע כי היה מנהל עבודה במקום שארגן את העבודה. המסקנה המתבקשת היא, שהיה מנהל עבודה מטעם חב' הרשקוביץ באתר שהיה יכול וצריך לפקח, לצד חבותו של התובע לבצע עבודה מקצועית לרבות בניית קונסטרוקציה בטיחותית. בקביעת שיעור האשם התורם יש לקחת בחשבון כי התובע הינו קבלן ולא עובד הנתון למרותו הישירה ולפיקוחו הצמוד של מנהל העבודה או האחראי על הבטיחות. טווח שיקול הדעת הנתון בידיו לנהל את סדרי עבודתו, בהיותו קבלן עצמאי, בא לביטוי גם באחריות העצמית המוטלת עליו לדאוג לסדרי עבודה נאותים ולהקפיד על ביצוע העבודה באופן הבטיחותי ביותר האפשרי, שלא כעובד רגיל. משנקבע כי התובע עשה שימוש בתומך מסוג I בעוד שראוי היה שיעשה שימוש בתומך מסוג L, שיכול להבטיח נקודות מגע רבות יותר עם הצינור הקטן הנתמך ובכך לייצב את הקונסטרוקציה בצורה טובה יותר, ומשבחר התובע, בהיותו קבלן עצמאי את סוג התומך ועשה בעצמו את עבודת הריתוך לחיבור התומך אל הקונסטרוקציה, וגם אם יינתן משקל מסוים לאפשרות של כניעת קרקע והעדר פיקוח מספיק, הרי שיש ליתן משקל ממשי (הגם לא הבלעדי) לאופן ביצוע העבודה ובניית הקונסטרוקציה על-ידי התובע. לפיכך, יועמד האשם התורם של התובע על שיעור של 40%. שיעור הנזק הנכות הרפואית: 14. פרופ' סגל, מומחה רפואי בתחום האורתופדיה שמונה מטעם בית המשפט, קבע לתובע שיעור נכות צמיתה של 25%. מאז התאונה החל התובע לסבול מכאבי גב חזקים, קשיים בהליכה, בעמידה וישיבה, כאבים ברגל שמאל עם תחושת נימול ובעיות בהטלת שתן וזקפה, הגבלה בתנועות עמוד השדרה ומצב רוח דכאוני. כתוצאה מהתאונה נזקק התובע לטיפולים רפואיים רבים, טיפולים פיזיותרפיים ונטילת משככי כאבים. מגבלות תיפקודית: 15. כאמור, מדובר בנכות אורתופדית ובניזוק שעיקר עיסוקו בעבודה פיזית. בהתייחס למגבלות התפקודית,יש להזכיר הגבלות בתנועת הגב, ולפיכך יש להעמידה על שיעור הגבוה מזו הרפואית וזאת לאור אופי עבודתו של התובע עובר למועד התאונה. גם בחוות דעתו של פרופ' סגל, צוין כי התובע עבר ניתוח אשר מונע ממנו עבודה פיזית קשה. אמנם אין זה מתפקידו של המומחה הרפואי להכריע בשאלת הנכות התפקודית, וזו מסורה בידי בית המשפט, אך יש מקום להתחשב בקביעה האמורה, מאחר שיש בה כדי ללמד על יכולתו של התובע לשוב לעבודה הדורשת ממנו יכולות פיזיות קשות, כפי זו שעסק בה לפני התאונה. יחד עם זאת, אין לקבל את טענת בא-כוח התובע, כי הנכות האמורה יש בה פוטנציאל משמעותי להחמרה במצבו הבריאותי של התובע, החמרה שיהא בה כדי להשבית את התובע מעבודה כליל. בנסיבות אלו יש להעמיד את נכותו התיפקודית של התובע על שיעור של 35% . כאב וסבל: 16. התובע מבקש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על 1,000,000 ₪ בשל חומרת הפגיעה והשלכותיה על חיי היומיום שלו ועל מעמדו החברתי, מקצועי וכלכלי. סכום זה כולל לשיטתו ריבית בשיעור של 50% מיום התאונה ועד היום. הנתבעות מבקשות להעמיד את הפיצוי על סך של 120,000 ₪ לפי כפל פיצוי המגיע עפ"י חוק הפלת"ד לפי 25% נכות ו-25 ימי אשפוז. בנסיבות העניין, לאור הפגיעה לרבות ימי האשפוז, יועמד הפיצוי על סכום של 170,000 ₪. הפסד השתכרות: 17. התובע שהיה בן 46 בעת התאונה עבד כאמור כקבלן עצמאי לעבודות קונסטרוקציה. בעקבות התאונה, אושפז תחילה בבית החולים ולאחר מכן נדרש לתקופת החלמה בביתו משכך היה בתקופות ממושכות של אי כושר מוחלט או חלקי. בהתאם להסדר מיום 1/7/93 אליו הגיע התובע עם רשויות המס לצורך קביעת שומת מס הכנסה ומע"מ (מסומן נ/2) לשנים 1991-1998, נקבע גובה הכנסתו לשנים הנדונות לפי הפירוט הבא: לשנת 1988 - 42,300 ₪ קרן מעודכנת להיום: 169,016 ₪ (ממוצע חודשי: 14,084 ₪) לשנת 1989 - 40,000 ₪ קרן מעודכנת להיום: 139,557 ₪ (ממוצע חודשי: 11,629 ₪) לשנת 1990 - 55,000 ₪ קרן מעודכנת להיום: 157,972 ₪ (ממוצע חודשי: 13,164 ₪) לשנת 1991 - 110,384 ₪ ביום 11/8/98 תוקנה השומה והועמדה על 160,384₪ קרן מעודכנת להיום: 383,905 ₪ (ממוצע חודשי: 31,992 ₪) בהתאם לאישור רשויות המס מיום 5/1/2000 הועמדה הכנסתו של התובע לשנת 1992 בגובה של 32,469 ₪ קרן מעודכנת להיום: 68,651 ₪. בשנה זו עבד התובע עד לתאונה 5 חודשים בלבד. בהתאם לכך, ממוצע חודשי: 13,730 ₪. המחלוקת העיקרית בין הצדדים בנושא קביעת בסיס השכר מתייחסת לשאלה, אם יש מקום לקבל את השומה המוסכמת אליה הגיע התובע בייחס לשנת המס 1991, כאשר זו נקבעה בהסכמה ביום 11/8/98 כשש שנים לאחר התאונה, וכאשר גובה השומה המוסכמת חורג באופן משמעותי מן ההכנסות המוצהרות לשנות המס האחרות. התובע טען כי יש לערוך חישוב ממוצע לארבע שנות המס שקדמו לתאונה וכי ממוצע זה מהווה בסיס אובייקטיבי לכושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה. הנתבעות טענו כי בחישוב בסיס שכרו החודשי של התובע, יש להתעלם מהכנסותיו בשנת המס 1991 משום שאלו חורגות בעשרות אחוזים מהכנסתו החודשית הממוצעת בשנים שקדמו לה. עוד טענו הנתבעות כי יש להתעלם מהצהרת המס של התובע שנעשתה לאחר התאונה, באשר מהימנותה מוטלת בספק, לאור האינטרס הברור של התובע, כנפגע, להגדיל את הכנסותיו, בכדי לזכות בפיצויים מוגדלים שלא כדין. בנושא האחרון הפנו הנתבעות לע"א 523/87 (שחאדה נ' אליהו, פ"ד מג (1) 385), שם נדחה ערכם הראייתי של הדוחות שהוגשו ע"י התובע למס הכנסה לאחר התאונה וכן לע"א 830/88 (סטן נ' אליהו, תק-על 90(3) 601), שם אישר ביהמ"ש העליון את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי ולפיה אין להסתמך על הכנסה שנקבעה לנפגע, על-פי הסכם שנערך בין התובע לבין רשויות המס לאחר התאונה והעדיף את השומות שנקבעו בשנים שלפני התאונה. יש בדעתי לקבל בנושא זה את עמדת הנתבעות. 18. גובה הכנסותיו של התובע, שנקבע בהסכם המאוחר לשנת 1991 חורג בעשרות אחוזים מגובה הכנסותיו בשנים שקדמו לה. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי גובה הכנסותיו בשנה זו אינו משקף את כושר השתכרותו דרך קבע ומשכך אין מקום לקביעת ממוצע חשבוני פשוט בין השנים האמורות. בנסיבות אלה יש לקבל עקרונית את עמדת הנתבעות ולהעמיד את בסיס השכר על סכום של 13,000 ₪ ברוטו. התובע היה באי כושר מלא מיום התאונה ועד ליום 31/12/94 במשך 31 חודשים- לתקופה זו יפסק הפסד השתכרות מלא (13,000 ₪*31 חודשים), סכום של 403,000 ₪. מיום 1/2/95ועד להוצאת הקיבועים הפנימיים של עמוד השדרה ביום 19/2/1996 (בהתאם לתשובות פרופ' סגל לשאלות ההבהרה מיום 22/12/03 שקבע לו נכות זמנית של 40%), סכום נוסף לעבר (13,000 ₪* 12.5 חודשים* 40%) 65,000 ₪. סכום זה נקבע, תוך מתן משקל לעובדה כי התובע ניסה לחזור למעגל התעסוקה בתקופה זו ואף קיבל בחלק מהתקופה דמי אבטלה, זאת משום שיש להניח כי בשל מגבלותיו, נבצר מהתובע לבצע סוגי עבודות שונים וכי בהתאם לכך, נאלץ לעבוד בעבודות בשכר נמוך משהיה רגיל אליו ובהתאם לכך בתקופת אי העסקתו היה זכאי לדמי אבטלה נמוכים. לתקופה זו ייפסק פיצוי נוסף לעבר בסך של (מיום 12/2/1996 ועד היום- 113.5 חודשים* 13,000 ₪* 35% נכות תפקודית) - 516,425 ₪. סך הפיצוי לעבר בראש נזק זה מגיע ל- 984,425 ₪. אובדן כושר השתכרות בעתיד: 19. התובע היום בן 59 שנים. מאחר שהתובע אינו עוסק עצמאי עוד, יש להעמיד את גיל פרישתו בהתאם לקבוע בחוק על גיל 67. אין לקבל את טענת הנתבעות כי פגיעתו של התובע התרחשה בגיל מבוגר, שממילא קרוב לגיל 55, שלשיטתן הוא גיל פרישה מעבודות פיזיות. אמנם בע"א 480/87 (צור נ' כפכפי, פ"ד מג(1) 302, 306) חושב הפיצוי לנפגעת שעבדה עובר לתאונתה במלון בעבודות פיזיות, עד הגיעה לגיל 55, אלא שהמקרה דנן שונה. בפרשת כפכפי תירגם בית המשפט את קביעתו של בית משפט קמא כי סיכוייה של הנפגעת באותו מקרה להתמיד בעבודה שעשתה הינם לתקופה קצרה יותר מגיל הפרישה, אך לא הביא קביעה זו לידי ביטוי בחישוב הפיצוי, משקבע פיצוי מלא עד גיל הפרישה הקבוע בחוק. וכך, תוך התחשבות בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, חושב הפיצוי עד גיל 55 ונעשה על דרך האומדנא בלבד. במקרה זה אין ראיה לכך שהתובע עמד לפרוש מעבודתו או שנהוג בעיסוק מסוג זה לפרוש בגיל כה צעיר. משכך יש לקבוע כי התובע היה ממשיך בצורה זו או אחרת בעיסוקו כצנר וכאיש אינסטלציה עד הגיעו לגיל פרישה כחוק. החישוב לעתיד ייעשה אפוא, לפי הנתונים הבאים: 13,000 ₪* 35% נכות תיפקודית* מקדם היוון ל- 94 חודשים עד לגיל פרישה 82.8881, סכום המגיע ל- 377,141 ₪ (במעוגל). עזרת הזולת בעבר ובעתיד: 20. התובע מבקש על סמך תקופת אי כושרו ולאור הגבלותיו הניכרות בגין עזרת בני משפחתו לסייע בידיו בפעולות היומיום, פיצוי בגובה של 200,000 ₪. הנתבעות טוענות כי מאחר שמדובר בנזק מיוחד אשר לא הוכחו הוצאות בגינו ומאחר שבכל תקופת אישפוזו היה מטופל בידי אחיות בית החולים, שאין הצדקה לפיצוי בגין רכיב זה. עם זאת, מוכנות הנתבעות להציע פיצוי גלובלי, לפנים משורת הדין, בגובה של 20,000 ₪. מאחר שאין מקובל לפצות בגין עזרת צד ג' הניתנת ע" בן משפחה, כשזו ניתנת במידה המקובלת במסגרת היחסים בין בני המשפחה (ראו ע"א 177/98 עוז ואח' נ' ד"ר לזרוס ואח', פ"ד נב(3) 193) ומאחר שלא הוכחה עזרת צד ג' החורגת מהמקובל או צורך רפואי מיוחד הדורש עזרת צד ג' (ע"א 151/84 חורי נ' ביה"ח המשפחה הקדושה, פ"ד מב(1) 779,783), הרי שאין מקום לקבל את טענתו של התובע. עם זאת ולאור הצעת הנתבעות יועמד הפיצוי בגין רכיב זה על 20,000 ₪. אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראשי נזק נוספים שטען להם התובע (הוצאות רפואיות וניידות) בהיות התאונה תאונת עבודה שהוכרה על-ידי המל"ל ולפיכך זכאי התובע לקבל מהמל"ל את כל ההוצאות והטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק, לרבות הוצאות נסיעה הקשורות לתאונה זו (ראה ע"א 2596/92 הסנה נ' כהן, תק-על 95(1) 576 וכן ראה תחולתו של חוק בריאות ממלכתי ע"א 6881/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא(2) 724,741-742). הפיצוי הכולל: 21. סיכום של ככל הפיצויים שנפסקו הוא: כאב וסבל 170,000 הפסד השתכרות לעבר 984,425 הפסד השתכרות לעתיד 377,141 עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 20,000 סה"כ 1,551,566 ₪. לאחר הפחתת אשם תורם בשיעור של 40% יעמוד הפיצוי המגיע לתובע על סכום של 930,939 ₪ (במעוגל). ניכויים: 22. בהיות התאונה תאונת עבודה, אין מחלוקת כי יש לנכות את תקבולי המל"ל. הנתבעות הגישו שתי חוות דעת אקטואריות (נספחים ב' ו- ג'). לתובע שולמו תגמולי מל"ל לעבר על בסיס הנתונים הבאים: מ- 24/5/92 עד 21/11/92 אי כושר מלא; מ- 22/11/92 עד 31/1/94 - 100% זמנית; מ- 27/11/תגמולי המל"ל נכון ליום92 עד 31/1/94 - 60% מ- 1/2/94 לצמיתות 27% חוות הדעת המקורית (נספח ב') העמידה את תגמולי המל"ל על סכום של 755,605 ₪ נכון ליום 30/4/03, ומאחר שמדובר במדד שלילי, אין מקום לשנותו. על-פי חוות הדעת האקטוארית המתוקנת (נספח ג') כאשר זו מסתמכת על השומה בהסכמה הנוספת, עומדים על סכום של 1,952.030 ₪ נכון ליום 30/4/03. מאחר שבקביעת בסיס השכר לא נלקחה בחשבון השומה המוסכמת המתוקנת לשנת המס 1991, הרי שניכויי המל"ל ייעשו על-פי חוות הדעת האקטוארית הראשונה (נספח ב'), קרי; 755,605 ₪. יש עוד להעיר, כי מאחר שהפיצויים שנפסקו, למעט רכיב כאב וסבל, שוערכו על בסיס הפרשי הצמדה בלבד, יש לנכות את תקבולי המל"ל משוערכים בהפרשי הצמדה בלבד. לאחר הפחתת ניכויי המל"ל עומד הפיצוי המגיע לתובע על סכום של 175,334 ש"ח (930,939 -755,605). העדר זכאות לפיצוי מעבר לתגמולי המל"ל בשיעור של 25% מהנזק: 23. במסגרת תשובת התובע לסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעות טען התובע (סעיף 3 לסיכומי התשובה) כי גם אם התביעה נבלעת בתקבולי המל"ל עומדת לו הזכאות "לפיצויים בשיעור של 25% מעבר לסכום נזקיו ובנוסף לתשלומי המוסד לביטוח לאומי...". מאחר שהפיצוי שנותר לתובע במקרה דנן נמוך משיעור של 25% מכלל נזקיו, לאחר הפחתת אשם תורם, הרי שיש לבחון גם טענה זו. לאור פסק הדין שניתן ברע"א 686/97 (מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל ואח', פ"ד נג(5) 145, להלן: פרשת עיזבון תמר), לא נתבקשה תגובת הנתבעות. סעיף 330(סעיף 152 בנוסח הקודם) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל) קובע שבכל מקום שבו תובע המל"ל את הצד השלישי המעורב בתאונה בתביעת שיבוב, יהיה הזכאי לגמלה, שהוא הניזוק, זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שעל הצד השלישי לשלם. השאלה הממוקדת היא, אם חברת הביטוח שביטחה את העובד העצמאי הזכאי לגמלה הוא בגדר "צד שלישי", באופן שהמל"ל זכאי לחזור אליו בתביעת שיבוב. התשובה לשאלה זו מותנית בתשובה לשאלה, אם "עובד עצמאי" הוא בגדר "מעביד" כמשמעו בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, שאז אין המל"ל יכול לחזור אליו, וממילא אין הוא גם יכול לחזור לחברת הביטוח שבטחה אותו, שהרי זו באה בנעליו של העובד העצמאי. התשובה שניתנה בפרשת עיזבון תמר הייתה בחיוב, ובהעדר זכות לתביעת שיבוב מהמל"ל למבטח של העובד העצמאי בגין הגמלאות ששילם, הרי שנשללה גם הזכות של אותו עובד עצמאי - העובד ל- 25% פיצויים נוספים מעל שיעור נזקו (שם, עמ' 156א-ד). ביתר פירוט, השאלה שהתעוררה שם הייתה, אם זכאי המוסד להגיש תביעת שיבוב נגד חברת ביטוח שביטחה "עובד עצמאי" הרשום ככזה בביטוח הלאומי, בגין תאונה שהוכרה כתאונת עבודה, לפי חוק המל"ל ואשר מזכה את העובד העצמאי בגמלאות. התשובה תלויה במעמדו של "העובד העצמאי". בפרשת עיזבון תמר הושם דגש כי הגדרת "מעביד" לפי סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין ממקדת עצמה על מי שנושא בתשלום דמי ביטוח. הפטור מתביעת השיפוי הניתן על-ידי המל"ל מכוח חוק המל"ל לא ניתן בשל היותו מעסיק אלא בשל מי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח. כאשר מדובר בעובד עצמאי שהוא גם נפגע, הרי שמדובר במי שגם נשא בדמי הביטוח למל"ל כך שבעקיפין הוא עצמו נשא בנטל הגמלה שהוא עצמו מקבל מהמל"ל, ולכן ניתן לראותו כ"מעביד" כמשמעו בסעיף 82(ג) לפקודה. המסקנה מן האמור היא, שאין המל"ל יכול לחזור אליו, וממילא לפי הלכת אלגריסי (ע"א 545/85, פ"ד מד(2) 8,162-163) לא ניתן גם לחזור אל המבטח העומד בנעליו של העובד העצמאי. התוצאה מן האמור היא שלילת זכות תביעת שיבוב. סעיף 82(ג) לפקודה שולל קיומה של תביעת שיבוב של המל"ל כנגד מעבידו של עובד שנפגע בגין אותן גמלאות שהמל"ל שילם לעובד הנפגע. מכאן שזכות שיבוב גם לא קיימת כנגד חברת הביטוח הבאה בנעליו של התובע כעובד עצמאי, ולכן אין התובע בענייננו, זכאי לפיצוי הנ"ל. עוד הובהר בפרשת עיזבון תמר, כי בהיות הזכות לפיצוי יתר של 25% בגדר של תשלום מעל שיעור הנזק הוא לכשעצמו מהווה אנומליה בדיני הנזיקין ולעקרונות הבסיסיים בדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו, ולכן אין הגיון כלכלי-משפטי להגדיל את שיעור הפיצוי מעל הנזק הממשי של העובד העצמאי (שם, 163-164). מן הטעמים המפורטים לעיל, אין התובע זכאי לפיצוי מעל לסכום שנפסק. יתרת אגרה: 24. התיק נפתח כתיק בבית משפט השלום בחיפה והועבר להמשך דיון לבית משפט זה. ההתחייבות לשאת באגרה ניתנה על-ידי התובע עוד ביום 6/3/1996 (תאריך פתיחת התיק לעניין קביעת האגרה). בהחלטה שניתנה על-ידי כבוד הנשיא קיטאי בבית משפט השלום בחיפה ביום 18/6/98 הורה בית המשפט על העברת התיק לבית משפט זה על בסיס בקשת התובע, ועל אף התנגדות הנתבעות, תוך הדגשה, כי ההעברה תהא כפופה לדיני האגרות. בנסיבות אלה אין מקום לחייב את הנתבעות לשאת במלוא האגרה המתחייבת. על אף האמור בתקנה 6(ג) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987, יש להעמיד את החיוב החל על הנתבעות, ביחד ולחוד, על מחצית שיעורה של האגרה המתחייבת בבית משפט זה, בנוסף לחלקן של הנתבעות לשאת באגרה המתחייבת בבית משפט השלום. התוצאה: 25. אשר על כן, לסילוק מלא וסופי של נושא התביעה, לרבות תביעות המיטיבים למיניהם, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד לתובע באמצעות בא כוחו סכום של 175,334 ₪. כמו כן, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק על הסכום הנ"ל. לעניין האגרה המתחייבת בתיק, ישאו הנתבעות, ביחד ולחוד, במחצית שיעורה של האגרה המתחייבת בבית משפט זה, בנוסף לחלקן של הנתבעות לשאת באגרה המתחייבת בבית משפט השלום. חלוקת החבות בין הנתבעות לבין עצמן לגבי כלל החיובים הכספיים המפורטים לעיל תהא, באופן שחלקה של נתבעת מס' 1 יעמוד על 90% ואילו חלקה של נתבעת מס' 2 יעמוד על 10%. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גב