פסק דין בפני תביעה כספית על סך של 8,000 ₪, אשר הוגשה בסדר דין מהיר. התובע הינו אזרח ישראלי אשר הזמין טיסה בחברת הנתבעת במחלקת התיירות. הנתבעת הינה חברה בע"מ המספקת שירותי טיסה ותיירות בארץ ובעולם. ביום 11/08/04 טס התובע בחברת הנתבעת לארה"ב. טוען התובע כי בדלפק הרישום קיבל כרטיס עליה למטוס הנושא את מושב 34B ולאחר כשלוש שעות טיסה, התבקש על ידי דיילת, לעבור למושב 45K. דא עקא התברר לתובע כי המושב מצוי בסמוך למגלשת החירום במטוס וכי לא ניתן לשבת בנוחות במושב מכיוון שאת המגלשה מכסה קופסה המונעת ישיבה שלא ב- 90 מעלות. התובע טוען כי לאור הצפיפות נאלץ לשבת כשרגלו מונחת על מכסה המגלשה, וכן כי לאחר שנרדם התבקש על ידי דיילת להימנע מלהניח את רגלו על המכסה אחרת ייעצר בנחיתה. משביקש התובע לעבור למקום אחר כיוון שאינו מסוגל לטוס עד ארה"ב עם רגליים כפופות, נאמר לו על ידי הדיילת, כי מחלקת התיירות מלאה וכי האפשרות היחידה היא להעבירו למחלקת העסקים תמורת סך של 929$ וזאת בנוסף לתמורה ששולמה בגין כרטיס הטיסה המקורי.כל ניסיונות התובע ובקשותיו להתחשבות לגבי המחיר לא נענו למרות שעבר זמן רב מההמראה ומשכך שילם את הסך והועבר למחלקת העסקים עד לתום הטיסה.התובע טען כי כל פניות דיילות הנתבעת נעשו בחוצפה והתנהגותם הייתה מעליבה ופוגעת. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי מושבו של התובע 44K היה ביציאת החירום וכי דלת היציאה אינה פוגעת בנוחות הישיבה, וכי התובע ביקש לעבור למחלקת העסקים ולפיכך שילם מרצונו את הסך של 929$ שזהו המחיר הסטנדרטי לשידרוג הכרטיס והמעבר למחלקת העסקים וכי התובע קיבל את התמורה המלאה לסך ששילם. התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: משקראתי את כתבי הטענות, ושמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם הנני בדיעה כי דין התביעה להתקבל כפי שיפורט להלן: עדותו של התובע הייתה אמינה בעיניי והסתדרה עם מהלכם ההגיוני של הדברים שכן הוכח ולא נסתר כי מושבו הראשוני שהוזמן היה B34 והדבר אף אושרר על ידי הגב' עידית אולמרט ממחלקת פניות לקוחות בנתבעת. כן הוכח כי המצב בו נוסע מבקש במהלך הטיסה לשדרג את כרטיסו ולעבור למחלקת העסקים הינה דבר חריג ולא שיגרתי. טענתה של הגב' זיוה לוין דיילת הנתבעת לגבי העובדה כי "כסא המריבה" מוזמן ומבוקש מראש דווקא על ידי חברי "מועדון הנוסע המתמיד" בנתבעת ( כשהתובע נמנה על חברי המועדון) שכן זהו מקום נוח ומבוקש לא מקובלת עלי. לדידי, לא סביר שבטיסה שנמשכת 12 שעות יבקש נוסע כסא שבו רגליו צריכות להיות במצב של 90 מעלות עד לנחיתה. (עמודים 14, ו- 19 לפרוטוקול) עדותו של התובע כי משהטיסה יצאה לדרך התבקש על ידי דיילת הנתבעת לעבור ל"כסא המריבה" ומשהסכים והלין על הנוחות וביקש לעבור למקום נוח יותר נענה כי המחלקה מלאה והאפשרות היחידה שעומדת בפניו היא לשדרג את הכרטיס ולשלם סך של 929$ לא נסתרה שעה שהנתבעת בחרה שלא להביא לעדות את הדיילת שטיפלה ופנתה אל התובע אלא בחרה להעיד דווקא את הגב' לוין שתפקידה הוא מנהלת שרות בטיסה ובעדותה אף ציינה כי לא היא שפנתה אל התובע והייתה אחראית על חלק אחר במטוס, וכן כי המגע היחיד שהיה ביניהם היה עת חייבה את כרטיסו לטובת השידרוג. באי העדת העדה הרלוונטית לתביעה זו יש כדי לפגוע בטיב טענותיה של הנתבעת, שכן הכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917). וכך גם הפסיקה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ראה ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615 ,605). הנתבעת גם לא הסבירה מדוע לא הביאה את הדיילת הספציפית לעדות, והסתפקה בתואנה כי בנתבעת מועסקות כ- 1200 דיילות ולא ניתן לדעת מי היא הדיילת הספציפית. אם כך, כיצד בכל זאת מצאה הנתבעת להעיד דווקא את הגב' לוין שהיתה על הטיסה אך לא במחלקה של התובע? האם קשה היה כ"כ לנתבעת לברר ברישומי כח אדם מי אותה דיילת שהעבירה את התובע מכסאו המקורי לכסא ליד הדלת, פנתה אליו וביקשה להוריד את רגליו, איימה על הבאת שוטרים ו"הציעה" תשלום שידרוג בסך 929 $? תמהני. יתרה מזו, הנתבעת גם לא הביאה לעדות את מר נחום שקיבל את מקום מושבו המקורי של התובע ויכל לתמוך בגרסתה כנגד עדותו הברורה והעקבית של התובע. ב"כ הנתבעת המלומד הסתמך על שני פס"ד בטיעוניו לדחיית התביעה. דא עקא, מדובר בפס"ד של ביהמ"ש לתביעות קטנות וכן מקריאתם עולה כי לא מדובר באותם מקרים אלא בנסיבות שונות. לדידי, שונה בהחלט מצב של נוסע המרגיש חוסר נוחות כזו או אחרת בטיסה, ממשיך לטוס ובחזרתו לארץ תובע "עוגמת נפש" ותביעות קנטרניות אחרות, לבין נוסע אשר באמצע טיסתו מוציא מכיסו 929 $ ועובר למקום אחר ובכך מוכיח הלכה למעשה שטרונייתו איננה משוללת יסוד וקנטרנית אלא תלונה אמיתית בגין הושבתו במקום שלא הזמין מלכתחילה ואשר אינו מאפשר טיסה בישיבה סבירה. בעניין זה דוחה אני את טענת ב"כ הנתבעת המלומד, לפיה הנתבעת מטיסה על מטוסים שנבנו כך ע"י חברות בינלאומיות. משלא שלחה הנתבעת הודעת צד ג' נגד יצרן המטוסים אין לה להלין אלא על עצמה. לאור כל האמור לעיל הנני מקבל את התביעה אך בחלקה שכן לא ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת במלוא הפיצוי הנדרש בגין עוגמת נפש. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 6,000 ₪, בנוסף הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט וסך של 2,000 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד. תביעות נגד חברות תעופהתעופהפיצויים