פסק דין בפני תביעה כספית אשר הוגשה בהליך של תביעות קטנות. הנתבע הינו עו"ד במקצועו. טוען התובע כי שכר את שירותיו של הנתבע לצורך ייצוגו בתביעה שהוגשה כנגדו בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, להוכחת אבהותו וכן תביעה למזונות. בהתאם להסכם בין הצדדים והבטחת הנתבע כי יעניק לתובע טיפול וייצוג הולם ומקצועי שילם התובע את שכר טרחת הנתבע בסך כולל של 23,700 ₪. התובע טען כי הנתבע התרשל בתפקידו וכתבי ההגנה שהגיש היו קצרים ותמציתיים, כן טען כי הנתבע לא פעל להשגת פסיקה ומאמרים להבנת התיק. התובע טען כי לאור התרשלותו של הנתבע נאלץ לשכור עו"ד אחר ולשלם לנ"ל שכ"ט. משביקש התובע מהנתבע את כספו בחזרה השיב לו האחרון כי יהיה מוכן להשיב לו סך של 5,000 ₪ בלבד. הנתבע הכחיש את עניין הרשלנות וטען כי השתתף בעשרות הרצאות בתחום בו ייצג את התובע וכן כי השקיע שעות רבות בייצוגו ובטיפול התובע וכן כי התובע הוא שהפר את ההסכם ביניהם, כן טען כי לאחר שבבדיקת הרקמות הוכח כי התובע הוא האב ומשכך תביעת המזונות כנגדו התקבלה החל התובע לטעון טענות לגבי טיב הטיפול שקיבל מהנתבע. כן הודה הנתבע כי הציע לתובע לפנים משורת הדין סך של 5,000 ₪ בחזרה והיתרה תשמש לשכ"ט בגין שעות העבודה ברבות שהקדיש לטיפול בתיק. דיון: מקצוע עריכת הדין מן הקשים שבמקצועות החופשיים. עורך הדין, בניגוד לבעלי מקצוע אחרים, נאלץ להתמודד בד בבד במיני חזיתות רבות כנגד יריבים רבים. עורך הדין מקבל לידיו תיק לייצוג בביהמ"ש, מגיש תביעה ומייד עומד מולו "האוייב" הראשון: הצד שכנגד. זה, סבור לעיתים תכופות שעורך הדין, ולא יריבו במשפט, הוא האשם האמיתי בסכסוך בינו לצד שכנגד (אם בינו לבין שותפו לשעבר או בינו לבין בת זוגתו וכו'...) אותו צד שכנגד אץ לו רץ לו ושוכר שירותיו של עו"ד נמרץ ומטיל עליו את תפקידו - "להיות גלדיאטור" - ולהלחם ב"אויבו" הגדול, ב"כ הצד שכנגד. והנה מתגלה לעורך הדין אוייב נוסף: ב"כ הצד שכנגד, אשר לעיתים נאלץ לפעול בצורה שהותוותה לו. בהגיעו לבית המשפט, לעיתים, מוצא עצמו עורך הדין בחזית נוספת מול בית משפט. חובתו לפעול כ - Officer of the court, בנוסף לחובת האמון והמסירות ללקוח, מביא אותו לעיתים, למצער, לקבל הערות ואף להגיע לעימותים עם בית המשפט אשר לא פעם נגרמים כתוצאה מעומס העבודה המוטל על בית המשפט. לאחר כל אלו, ומבלי שיוכל עורך הדין לנוח על זרי דפנה, מוצא שוב את עצמו בחזית נוספת, הפעם "בתוך ביתו", מול לקוחו, המסרב לשלם שכר טרחה שסוכם עליו ואף מטיח בעורך הדין האשמות והטחות שלעיתים מגיעות לועדת האתיקה של הלשכה ולפעמים אף לבית המשפט. אכן, מקצוע קשה מקצוע עריכת הדין. סוגייה משפטית אחת עולה בתיק זה והיא קיומה, הלכה למעשה, של חובת הזהירות והנאמנות הנדרשת מעורך דין, שעה שהוא מטפל בעניינם של לקוחותיו, ויישומה בתיק זה. בשוליו, או שמא בעיקרם של דברים, נטושה בין הצדדים מחלוקת עובדתית באשר לפועליו של התובע ו/או אף באשר לאינטרפטציה המשפטית אותה ראוי להחיל על פעולות אלו, לשבט או לחסד. אך טרם אביע דעתי באשר לאופן בו נהג התובע בטיפולו בתיק, מוטב יהיה אם אחזור על עיקרי ההלכות אשר נטוו בחוק, בפסיקה וספרות המשפטית בכל הנוגע למסגרת חובות האמון והזהירות של עורך הדין כבעל מקצוע בפני לקוחותיו. בעניין זה כבר נקבע דבר קיומם של שני מישורים בהן יבחנו פעולותיו של עורך הדין כלפי לקוחו. הבסיס העיקרי לחבות זו הוא בסיס חוזי. בצדן של הסכמות בהן מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו, אלו רובצות להן, חובות ערטילאיות נוספות בהן מקבל עורך הדין על עצמו את ייצוג הלקוח, במידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת אינטרסיו של הלקוח. בין אלו מצויות אף חובות האמונים והיושר כלפי הלקוח אשר הפרתן עשויה לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. (ראהע"א 37/86 - משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ו-18 אח' . פ"ד מד(4), 446). בסיס אחר לחבות עורך הדין, נקבע שיהיה במעשה עוולה נזיקית הנוגעת לרשלנותו מקצועית של עורך דין על פי עוולת הרשלנות, אשר בפקודת הנזיקין. להוכחת אלו, באופן המקים חבות מקצועית לעורך הדין יידרש הלקוח בהוכחת הפרת חובה כלפי התובע להשתמש בכושר ובמקצוענות סבירה וכן את נזקו הנגרם כתוצאה מהפרה זו (ראה: י' שנהב - ר' לויתן, "אחריותו המקצועית של עורך דין, ניהול סיכונים וביטוח החבות", הפרקליט לב(תשל"ח) 178-177 וכן המ' 106/54 ויינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח 1329 ,1317). ואולם, חובה חוזית ונזיקית אחד הם, ונהייה אחר הפרתם תעשה אף היא בדקדוק הגדרותיו ותכניו של סטנדרט מיומנות וזהירות הנדרש מעורך דין כלפי לקוחו. (ראה: א. בר שלום, "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי דין", הפרקליט כא(תשכ"ה) 491 ,479). רמת זהירות ומיומנות זו תבחן בשתיים. האחת, בפרשנות דיני הנזיקין הנוגעים לחובתיו המקצועיות של עורך הדין כבעל מקצוע. והשנייה מאותם לכללים המוצאים מקומם וביטויים בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961,(להלן: "החוק") על כלליהם ותקנותיהם. על שני אלו יקום וייפול דבר חבותו המקצועית של עורך הדין. כך נקבע כי עורך הדין כבעל מקצוע המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח, חב על פי מצגו לנהוג כבעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את התיק המוצג בפניו במידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין סביר בנסיבות דומות" (י. שנהב - ר' לויתן, לעיל, בעמ' 181 וראה האסמכתאות שם ובעמ' 182). בין אלו אוזכרו אף ידיעה סבירה של חוקי המדינה ותקנותיה בהקשר לעניין בו הוא מטפל, עמידה בלוח הזמנים ובפרט אלו הקבועים בחוק בנוגע לענייני הפרוצדורה הדיונית והמהותית. בהקשרים להתנהלות המשפט, על עורך הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט, תוך ניהול הדיונים כראוי. עוד נפסק כי עורך הדין מחויב להודיע ללקוחו על מצב הדברים לאשורו, בכל הקשור להוראות החוק ולפסיקה החלות על מקרהו וכן את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם. (ראה ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ471 ,468 וכן ע"א 420/75 כהן נ' אייזן, פ"ד ל(29 (2)) כישלונו של עורך דין באחד מאלו ייתפס כהפרת חובותיו כלפי לקוחו. ודוק, גם מחדלים מעיין אלו ייבחנו אף הן בצדן של טעויות בשיקול דעת. לאחר עיון מדוקדק בכל החומר שבפני לא מצאתי ולו פגם אחד בהתנהלותו של הנתבע ובוודאי לא מצאתי כל מחדל שאפשר לייחס לו עילת רשלנות עפ"י המבחנים שצויינו לעיל. בנוסף התובע לא הביא לעדות את "המומחה" או את העו"ד האחר שייצג אותו בהמשך ההליכים שבהתאם למסקנותיהם טען כי הנתבע אינו מומחה ואינו מבין דבר בנושא הנדון. באי העדת העד הרלוונטי לתביעה זו יש כדי לפגוע בטיב טענותיו, והרי הכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917). וכן ראינו בפסיקה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615 ,605 ) לסיכום: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות בצרופותיהם ובמסמכים אשר הוגשו על ידי התובע בדיון ושמעתי את עדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנתבע לא התרשל בעבודתו ונהג כעו"ד סביר וכי התובע "הממורמר" לאחר שאבהותו הוכחה בבדיקה מדעית, בחר לנסות ולטעון, ללא כל בסיס, לרשלונותו של הנתבע בטיפולו בתיק. לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה במלואה. התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט בסך 500 ₪ תוך 15 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תביעות קטנותתביעה נגד עורך דיןעורך דין