בית המשפט ציין בפסיקתו כי הובלתו של התובע מישראל כשהוא חולה נפש, בשנת 1949 - כאילו היה חפץ - אף כי עלה קודם לכן לישראל כדי להישאר בה, היא עוולה שביסודה פגיעה בזכות יסוד שלו להישאר בארץ, פגיעה באוטונומיה שלו ובשליטתו על גופו. הפגיעה אינה רק פגיעה בזכותו כאזרח, אלא בכלל זכויותיו כאדם, בכללן הזכות להימצא במקום אליו בחר להגיע. זכותו של אדם לקבוע את מקום הימצאו היא זכות יסוד, המהווה אחד מהיבטי זכותו לחירות. זכות אדם לחירות היא זכות יסוד בסיסית, הקיימת כבר משחר הקמת המדינה, ולא רק החל ממועד קבלת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו בלבד. מקובלת במשפט הישראלי ההשקפה כי זכויות היסוד של האדם הן טבעיות, וקיומן הוכר בהלכה כבר קודם לחוקי היסוד (ראו ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, עמ' 355-339, וכן דפנה ברק-ארז, עוולות חוקתיות, עמ' 7-23). בענייננו, קיומה של הזכות להשתקע בישראל למי שעומד במבחני העליה לא יכול להיות מוטל בספק, גם כאשר מדובר בשנת 1949. להלן פסק דין בנושא הגליה מהארץ : פסק דין מהות התביעה 1. התובע יליד שנת 1928. בתביעה שלפני נטען כי התובע עלה לארץ בשנת 1949 ממרוקו דרך צרפת, התגייס לצבא וקיבל אזרחות ישראלית, אך הוגלה ע"י נתבעת 1 לצרפת בשלהי אותה שנה, לאחר שלקה בנפשו במהלך שירותו הצבאי. על פי הנטען, בצרפת אושפז התובע במשך כ-35 שנים בבתי חולים לחולי נפש, וזאת גם בשנים בהן לא היה כל צורך רפואי באשפוזו, בעוד פניותיהם ותחינותיהם המרובות של בני משפחתו שהתגוררו בישראל אל המשיבות להעלותו ארצה - בעיקר לנתבעת 2 - נתקלו בקיר אטום. התובע חזר לארץ בשנת 1984, ביוזמה של ישראלי בשם אלי רונן - שקרא כתבה על מצוקתו כמי ששולח מהארץ ואושפז בצרפת והחליט לפעול להשבתו. אלי רונן שיחרר את התובע מבית חולים לחולי נפש בו שהה בצרפת, והעלה אותו על טיסה לישראל בלא דרכון וללא רשות. יצויין כי התביעה הוגשה לאחר שאחיו של התובע, נתמנה כאפוטרופוס עליו. עוד יצויין כי בהחלטה מיום 1.1.04 דחיתי את טענות ההתיישנות שהעלו הנתבעות. 2. האירועים העובדתיים שביסוד עילות התביעה חולקו ע"י באי-כח התובע לשלוש קטגוריות מרכזיות כדלקמן: א. מעשה הגלייתו של התובע מן הארץ, שהחל עם קבלת ההחלטה ע"י נתבעת 1 בדבר גירושו של התובע לצרפת באוגוסט 1949, ונסתיים עם החזרתו של התובע ארצה ע"י אלי רונן. ב. דרך טיפולן של הנתבעות לאורך תקופה בת למעלה משלושים שנים בהעלאת התובע ארצה. ג. מחדליהן הרשלניים של הנתבעות באי שמירה על מסמכים מהותיים בעניינו של התובע. 3. לשיטת באי-כח התובע, מעשה הגלייתו מן הארץ של התובע מבסס את תביעתו על יסוד שלוש עוולות: (א) רשלנות, (ב) הפרת חובה - חקוקה (הפרת הוראות חוק השבות, התש"י-1950; הפרת הוראות חוק הכניסה לישראל והוראות תקנות הכניסה לישראל תשל"ד-1974; הפרת הוראות מגילת העצמאות), (ג) עוולה חוקתית עצמאית הסומכת על הפרת זכויות יסוד בסיסיות וחוקתיות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהוא, לטענת באי-כח התובע, חוק בעל היבטים הצהרתיים דקלרטיביים באשר לזכויות היסוד של הפרט שבאו לעולם קודם לו. באשר לדרך טיפולן של הנתבעות בהעלאת התובע ארצה טוענים באי-כח התובע כי יש לבחון פעולותיהן במשקפי עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת החיקוקים שצויינו לעיל), ויש להגיע למסקנה כי התקיימו יסודות עוולות אלו. אשר למחדלי שמירת מסמכים מהותיים, טוענים באי-כח התובע כי מדובר בעוולה ראייתית, שגם אותה יש לבחון בבית הקיבול של עוולת הרשלנות. לשיטתם, בכל הקשור לשמירת מסמכים בעניינו של התובע, התנהגו הנתבעות באופן בלתי סביר, אשר הזיק לתובע בחשיפת העובדות הרלבנטיות. משכך, קמה לתובע עילת תביעה עצמאית ברשלנות, בשל נזק ראייתי שהסבו לו הנתבעות. 4. בתביעה מבוקש סעד של פיצויים, ונטען בה כי המשיבות אחראיות לפצות את התובע בגין נזקים שנגרמו לו בשל העוולות שביצעו כלפיו, החל מכך שהביאו להגלייתו מן הארץ, לאחר מכן בהתרשלותן בבדיקת עניינו לאורך שנים ארוכות, ובסרבן פעם אחר פעם לבקשתו לשוב ארצה, בלא שבדקו את הסטטוס שלו כעולה וכאזרח המדינה, תוך הסתמכות מוטעית על כך שבמצבו הרפואי אין בארץ תנאים לקליטתו, וכלה בכך שלמעט פעם אחת כלל לא הביאו את עניינו לדיון בנושא העליה במשך 35 שנים, חרף פניות חוזרות ונשנות לעשות כן (ס' 19 לסיכומים). נסיבות הגעת התובע לארץ, ובכללן קבלת אזרחות ישראלית 5. הצדדים חלוקים לגבי עובדות תקופת הגעתו ארצה של התובע בשנת 1949. לגרסת התובע, הוא גוייס בעלותו ארצה, בעיצומה של מלחמת השחרור וקיבל בשנה זו תעודת זהות ישראלית (מוצג ה'). חרף זאת הוגלה לצרפת, משהתגלה כי פרצה אצלו מחלת נפש. בהקשר זה מפנה התובע למסמכי הנתבעות, שהוגשו על ידו, מהם עולה כי גוייס ב-23.3.49, ונקבע לו אז פרופיל רפואי גבוה (סיווג א'), אך מספר חודשים לאחר מכן, ב-7.7.49, נבדק ע"י וועדה רפואית של צה"ל, שמצאה כי הוא במצב פסיכוטי קשה, "היסטריה גרביס", ובהמשך אובחן כסובל ממחלת הסכיזופרניה. בעת הבדיקה בוועדה נרשם: "פרטים על מחלה ופציעה - שוכב עירום בעיניים עצומות, קיבל ואליום, חוסר ראיה". למעשה, הנתבעות לא חלקו על כך שהתובע היה חולה נפש בעת שהוועדה הרפואית של משרד הביטחון החליטה להחזירו לצרפת. לענין מצבו הנפשי גם הוגשה ע"י התובע חוות דעת פסיכיאטרית, עליה חתומה ד"ר אברמוביץ. הנתבעות לא חלקו על תוכן חוות דעת זו, שהוכנה על סמך התעודות הרפואיות של התובע בעבר, ומכל מקום, לא העמידו ראיה סותרת. ד"ר אברמוביץ הבהירה כי, כחולה סכיזופרניה לא היה ביד התובע לדאוג לעצמו, לקבל החלטות, לשקול חלופות וליזום מהלכים משמעותיים. אכן, על סמך פרטים אלו - ובכלל זה תיאור הוועדה הרפואית לגבי מצבו שהובא לעיל - ניתן לקבוע כי בעת שהובל לצרפת היה התובע חסר אונים וזקוק לאשפוז פסיכיאטרי, ומכאן שאת הגעתו לצרפת אין לייחס לרצונו, אלא להחלטות המדינה, שגם העמידה אמצעיה לצורך זה (נשאה בהוצאות הבאתו לצרפת). ד"ר אברמוביץ העידה: "אנחנו יודעים שהתובע לקה בהתקף פסיכוטי קשה מאוד, עם מצב שהוגדר אחר כך כקטטוניה, שהוא אחד המצבים הקשים בפסיכיאטריה בכלל ובסכיזופרניה בכלל" (פרו' מיום 15.9.03, עמ' 21). 6. המחלוקת בהקשר לנסיבות הגעתו של התובע ארצה והגלייתו, כפי שהיא מתבטאת בסיכומי הנתבעות, נסובה בעיקר על שני נושאים אלו: א. האם התובע גורש מהארץ בכח ואושפז חרף רצונו בבית החולים הצרפתי. ב. האם התובע קיבל מעמד של עולה חדש לאחר שהגיע לארץ ונעשה אזרח ישראלי. 7. אשר לנושא הראשון, ייאמר כי גרסה לפיה התובע נחטף מביתו והובל בכח על ידי אנשי מערכת הבטחון לספינה שגירשה אותו לצרפת הופיעה בתצהירו של מסעוד, כגרסה שסופרה לו ע"י התובע כבר לפני זמן רב. הנתבעות טוענות כי מדובר בעדות שמועה. אכן, התובע עצמו לא העיד. ברם, ב"כ התובע אינו חוזר לראיה זו בסיכומיו, וחלף זאת נשען על מסמכי הנתבעות. חרף האמור, הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי התביעה מתבססת כל כולה על עדות אחת ויחידה, שלא זו בלבד שהועלתה על ידי מי שפקודת הראיות מכתיבה זהירות רבה ונימוקים מיוחדים ביחס לקבלת עדותו, בהיותו אחיו של התובע וגם צד מעונין בתביעה (ס' 54 לפקודת הראיות), "אלא שהיא גם ממילא ומלכתחילה פסולה ובלתי קבילה הואיל ובעדות אסורה מפי השמועה עסקינן". הנתבעות מוסיפות ומדגישות בהקשר זה כי, המקור לעדות השמועה הוא דבריו של חולה נפש. הנתבעות מאריכות בטיעוניהן כנגד ראיה זו, אבל בו בזמן אינן מתמודדות עם העולה ממסמכיהן שלהן, ואינן מסבירות מדוע לא ניתן להסיק מהם מסקנות בדבר הובלתו של התובע מהארץ כשהוא חולה. אוסיף כי, התשובה לשאלה אם התובע "נחטף" והובל לספינה אינה מעלה ואינה מורידה. מאחר שהתובע היה אז חולה נפש, הדעת נותנת שהחלטת הנתבעת 1 שיש להחזירו לצרפת היא שקבעה את אשר ארע, ולא חפצו של התובע. הדעת נותנת גם שאם התובע בחר להגיע לארץ באותה תקופה (וכפי שיוטעם להלן - עלה לארץ), לא היה זה לרצונו לעזבה למקום זר לו (כאשר אין מחלוקת שהתובע עלה ממרוקו ורק עבר דרך צרפת בדרכו לארץ) תוך זמן קצר. לכן, ניתן לומר, כי הבאתו של התובע לצרפת הייתה שלא מרצונו. אחד ממסמכי הנתבעות (מסמך של נתבעת 1) הוא מסמך מיום 19.6.90, שנשלח לאחי התובע על ידי גב' סתו, אחראית לפניות הציבור במשרד הבטחון. במכתב זה (מסמך ס"ד בתיק המוצגים מטעם התובע), נכתב: "מעיון בתיקיו הצבאיים של אחיך אותם הזמנו מארכיון צה"ל עולה שהוא גוייס במסגרת מח"ל מצרפת ב-23.3.49 שירת תקופה קצרה ושוחרר מסיבות רפואיות ב-15.8.49. מעיון בטופס ההצבות שלו מתוך ארכיון צה"ל עולה: ב-23.3.49 גוייס ושהה בקלט ז'. ב-23.5.49 הועבר לבית חולים 13 (היה ברשימת המאושפזים שאינם מוצבים ליחידות). ב-29.6.49 שהה בשני מתקני הבראה של יחידת אלישע (יחידת מחלימים של חיל הרפואה). ב-7.7.49 התקיימה בבית החולים 13 וועדה רפואית ששחררה את [פלוני] מסיבות רפואיות על בסיס מחלה נפשית. ב-5.8.49 הועבר למחנה שחרורים. ב-8.8.49 התקיימה ועדת שחרורים שהחליטה להחזירו לארץ בה גוייס צרפת. ב-15.8.49 לאחר 8 ימי חופשה פוטר מהשירות הצבאי, צויין שהוצאות החזרתו ישולמו על ידי המטכ"ל". במכתב נוסף מיום 19.1.00 שנכתב על ידי עוזר שר הבטחון ומשנה למנכ"ל המשרד, האלוף (במיל') משה גדרון), שהיה גם מבקר מערכת הבטחון, נכתב, בין היתר: "להלן הנתונים אשר העלתה בדיקתי: א. [פלוני] גוייס לצה"ל במסגרת מח"ל מצרפת בתאריך 23.3.49 . ב. בתאריך 7.7.49 החליטה וועדה רפואית לשחרר את [פלוני] מסיבות רפואיות. ג. בתאריך 8.8.49 התקיימה וועדת שחרורים שהחליטה להחזירו לארץ בה גוייס צרפת (הואיל והיה מגוייס מח"ל). ד. בתאריך 15.8.49 פוטר מהשירות הצבאי. ה. תקופת שירותו בצה"ל הייתה סה"כ 5 חודשים כולל אירועי מחלתו. לא נמצא תימוכין לכך שלקה בנכות בתקופת שירותו ועקב שירותו". (מסמך פ"ז למוצגי התובע). שני מכתבים אלה נכתבו ע"י גורמים מוסמכים אצל הנתבעות לעריכת הבדיקה ונכתבו שלא כלאחר יד, אלא לאחר חקירה ודרישה (כעולה מלשונם המפורשת). בשניהם נכתב כי התובע היה מגוייס מח"ל. עובדה זו אינה מקובלת על התובע, ובשני המכתבים לא הוסבר מה מקורה. את העובדות האחרות בשני המכתבים, המקובלות גם על התובע, אני מאמצת כנגד הנתבעות, כעובדות העומדות ביסוד החזרתו של התובע לצרפת. בשאלה אם התובע היה מגוייס מח"ל אדון להלן. ממסמכים אלה עולה בבירור כי המדינה קיבלה החלטה להחזיר את התובע לצרפת, משהסתבר כי הוא חולה ברוחו. אוסיף כי, מטופס הוועדה הרפואית מיום 25.7.49 (מוצג ע"ח) עולה (הצילום הוא בלתי ברור ואולם הנתבעות לא חלקו על התוכן הנטען) כי התובע התקבל לצה"ל בדרגת בריאות א' ושוחרר בדרגת בריאות ה'. 8. המחלוקת בנקודה השניה נקשרת למחלוקת נוספת, שניצניה כבר התבטאו באמור לעיל, ושעניינה השאלה אם התובע עלה כמתנדב במסגרת מח"ל. כאמור, התובע משיב על שאלה זו בשלילה. לגרסת הנתבעות, התובע היה איש מח"ל, אשר הוחזר כדת וכדין ועל פי הכללים הנהוגים לארץ גיוסו - צרפת. הוא הגיע על גבי האוניה "מודיקה" ביום 21.3.49, שהביאה עמה 127 איש מצרפת. ליד שמו ברשימת הנוסעים (נספח ג' לתצהיר משה גן), מופיעות המילים "מ.ג". כלומר, "מתנדבי גיוס", כעולה מגרסת מר משה גן, איש הסוכנות שעסק בענייני קליטה ועליה מאז שנת 1955, בתצהיר משה גן נאמר: "מתנדבי מח"ל לא נחשבו לעולים אלא כמי שהגיעו לארץ לצורך התנדבות לשירות בצה"ל. בדרך כלל, בתום שירותם בצה"ל היו מתנדבי מח"ל חוזרים מרצונם לחו"ל. רוב המתנדבים חזרו לחו"ל על חשבונם כחלק מהתנדבותם ותרומתם למאמץ המשותף. מתנדבים שלא היה באפשרותם לממן את חזרתם לחו"ל - משרד הבטחון היה מממן עבורם את החזרה. מתנדבי מח"ל שרצו להישאר בארץ בתום שירותם, נשארו בארץ ושינו סטטוס לעולים". (סעיפים 10 ו-11 לתצהיר). על פי גרסת הנתבעות, אפוא, הססטוס של התובע היה כשל מתנדב מח"ל בלבד (ולא של עולה), שחזר לארץ מוצאו על חשבון המדינה, כפי שהיה נהוג כלפי כל מתנדבי מח"ל, ולכן, החזרתו לצרפת הלמה את הכללים שנהגו. ואולם, גם משה גן הבהיר - כעולה מהדברים שהובאו לעיל - כי לא כל מתנדבי מח"ל חזרו לחו"ל: אלה שרצו בכך נשארו בארץ "ושינו סטטוס לעולים". יתר על כן, הנתבעות עצמן הודו בכתב הגנתן שהתובע נעשה אזרח ישראלי, ואם כך, מתבקשת גם המסקנה שהוא קיבל מעמד של עולה. בנוסף, המסקנה כי התובע, כמי שהגיע על האוניה "מודיקה", לא היה בין העולים אינה מתחייבת כלל. באותו מסמך עצמו, שבו צויין כי הוא "מ.ג.", מכונה רשימת נוסעי האוניה - "רשימת עולים". אכן, אפשר שבמסמך זה החליף הביטוי "עולים" את הביטוי "נוסעים", ואולם, במסמך שנשלח ע"י משרד הפנים, אגף העליה והמרשם, ביום 22.6.77 (מוצג פא), נכתב כי במרשם האוכלוסין רשום כי [פלוני] עלה ביום 20.3.49. עובדה נוספת שמעלים באי-כח התובע בהקשר לסטטוס של התובע אותה עת היא שמספר הזיהוי של התובע על פי פנקס הזיהוי (מוצג ה') הוא אותו מספר שקיבל התובע לאחר מכן, מששב ארצה. לאור האמור, מקובלת עליי המסקנה כי התובע עלה ארצה בשנת 1949. באי-כח התובע מוסיפים ומדגישים כי, מאחר שהתובע עלה לישראל לפני חוק השבות, חלה עליו הוראת ס' 4 לאותו חוק, הקובעת: "תושבים וילדים, כל יהודי שעלה לארץ לפני תחילת תוקפו של חוק זה... דינו כדין מי שעלה לפני חוק זה". מכאן שמאחר שהתובע עלה לארץ כבר בשנת 1949, זכאי היה לזכויות שמעניק חוק השבות, למצער בכל התקופה שמאז קבלת חוק השבות, והרי פניות רבות של מסעוד בעניין עליית התובע נעשו לנתבעת 2 לאחר קבלת חוק השבות. ויוטעם, הטענה כי התובע היה מגוייס מח"ל אין בה כדי לעמוד לנתבעות גם מטעמים נוספים. מהראיות שלפני עולה כי חיילי מח"ל (בהבדל מחיילי גח"ל), גוייסו כמתנדבים למלחמה מארצות כמו ארה"ב, קנדה, אנגליה, אפריקה הדרומית, צרפת וכד'. מדובר בחיילים שהגיעו ממדינות רווחה, אשר הסכימו לעזור ליישוב בארץ במלחמה מבלי לאבד את אזרחותם וזכויותיהם, ולגביהם גם הובטחה ההחזרה לארצות מוצאם (ראו מוצג צא, מכתב אל שליש שר הבטחון, מר נחמיה ארגוב, מיום 2.8.49). אין חולק, מטעימים באי-כח התובע, כי לעולים ממרוקו - והתובע עלה כאמור ממרוקו - שעלו במסגרת העליה ההמונית כעולים חדשים וגוייסו לצה"ל, לא הובטחה נשיאה בהוצאות השבתם לארצם בתום המלחמה. בנסיבות שתוארו, ובכלל זה היות מגוייסי מח"ל מגוייסים מארצות רווחה, נראה לי כי הטענה שהתובע נמנה עם מגוייסי מח"ל - שהופיעה גם במסמכי הנתבעות - בטעות יסודה. ואולם, גם אם נכונה היא, כבר צויין לעיל כי מדברי משה גן עלה כי לא היה מה שימנע מאותם מגוייסים להישאר בארץ ולשנות סטטוס, וכך להיות בה עולים חדשים בעלי אזרחות ישראלית. לכן, אין בטענה בדבר היותו של התובע איש מח"ל כדי למנוע את האפשרות שהתובע עלה לארץ וקיבל בה אזרחות ישראלית, ולו לאחר "שינוי סטטוס", וגם אין בה כדי להסביר באופן המניח את הדעת את החזרתו של התובע, מבלי שהביע רצונו בכך, לצרפת. הדעת נותנת כי בנקל יכלו הגורמים שטיפלו בענין מטעם הנתבעות לדעת כי הקשר היחיד של התובע לצרפת היה העובדה שעלה לארץ ממרוקו דרך צרפת, כפי שעלו עולי מרוקו האחרים. מכל מקום, ככל שטיעון הנתבעות בהקשר זה בא לשלול את העובדה שהתובע באותה תקופה קיבל אזרחות ישראלית, אין בידו להשיג את מטרתו ולו מהטעם הפשוט, ששתי הנתבעות הודו בכתבי הגנתן כי התובע קיבל אזרחות ישראלית (נתבעת 1 בסעיף 41 ונתבעת 2 בסעיפים 5, 14 ו-15). יתר על כן, טענת נתבעת 2 בכתב ההגנה היתה כי בכל התקופה הרלוונטית לכתב התביעה היה התובע אזרח ישראלי, ולכן לא נזקק למעשה לשירותיה של הסוכנות לצורך עליה לאחר מכן. באי-כח התובע טוענים בצדק כי, נוכח הודאת הנתבעות בעובדת היותו של התובע אזרח בכל התקופות הרלוונטיות, הן נמנעו מלהגיש את מלוא הראיות להוכחת עובדה זו, ומסיבה זו, אף נמנעו מהגשת תעודת עובד ציבור הנמצאת ברשותם, שבה צויין כי פנקס הזיהוי של התובע הוא תעודת זהות לכל דבר וענין וניתן לאזרח המדינה ולא לאחרים. הנתבעות טוענות בהקשר זה כי, כל החוקים המתייחסים להגדרת הזכאות לאזרחות בישראל חוקקו לאחר תאריך שהותו בישראל ויציאתו של התובע מהארץ: חוק השבות, ב-1950; חוק הכניסה לישראל, ב-1952; חוק האזרחות, ב-1952; חוק הדרכונים, ב-1952. עוד טוענות הנתבעות כי, מתן פנקס הזיהוי, כל משמעותו היתה: מתן תעודה מזהה. דא עקא, הנתבעות לא הבהירו מדוע לא ניתן לקבל אזרחות לפי הדינים שקדמו לחוקים אלו, ולנוכח הודאתן בעובדת האזרחות בכתבי ההגנה, לא היה על התובע להציג את הדין הקודם, מאחר שהעובדה האמורה לא היתה במחלוקת. יתר על כן, כפי שהבהירו באי-כח התובע, מאחר שהתובע עלה לארץ ב-1949, בוססה זכותו לשהות בישראל בחוקים שלאחר מכן. חוק השבות, תש"י-1950, קבע כי זכותו של כל יהודי לעלות ארצה ולהשתקע בה. חוק האזרחות, התשי"ב-1952, חיבר לזכות השבות את זכות האזרחות. באי-כח התובע מדגישים, כאמור לעיל, את תוכנו של ס' 4 לחוק השבות, אשר קבע: "כל יהודי שעלה לארץ לפני תחילת תוקפו של חוק זה, וכל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחילת תוקפו של חוק זה ובין לאחריה, דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה". לפי סעיף זה מדגישים באי-כח התובע, מאחר שהתובע עלה ארצה בחודש מרץ 1949, הרי לאחר החוק נחשב הוא כעולה לכל דבר וענין. יתר על כן, הם מוסיפים כי על פי ס' 2 לחוק השבות, ניתן לשלול אשרת עולה רק ממי שעלול לסכן את בריאות הציבור, וזה השיקול היחיד מתחום הבריאות שנקבע, ואיש לא טען שהתובע עלול היה לסכן את בריאות הציבור. אוסיף לענין עמדת הנתבעות בשאלת קבלת האזרחות הישראלית ע"י התובע ב-1949, כי תמוהה בעיני התעלמותן של הנתבעות מהודאתן הנזכרת בכתבי הטענות. אין הן מסבירות כיצד בידן להעלות טענת העדר אזרחות חרף ההודאה המפורשת. ברם, לאור הראיות שפורטו לעיל, ניתן להגיע לאותה מסקנה, אף ללא הישענות על ההודאה המפורשת. ויוטעם, בעת שמיעת הראיות, באי-כח התובע התנגדו בבירור, בזמן הרלוונטי, לשינוי חזית. בנסיבות אלו, אני קובעת כי התובע רכש אזרחות ישראלית בשנת 1949. 9. עובדת אזרחותו הישראלית של התובע, מאז 1949, היא עובדה מרכזית בטיעונו של התובע לענין הפגיעה רבת השנים בזכותו להישאר בארץ ב-1949 או לשוב לארץ בשנים שלאחר מכן. ב"כ התובע טוען בהקשר זה כי, הוראות ס' 6(ב) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה "כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל", אך נתנה ביטוי חוקתי להלכה הפסוקה שקדמה לה בשנים רבות, לפיה אזרח ישראל "רשאי להיכנס למדינה ולצאת ממנה באורח חופשי" (מתוך בג"צ 24/52, חכים נ' שר הפנים, פ"ד ו', 638, 642). ב"כ התובע מפנה בהקשר זה גם לבג"צ 155/53, סאלם אחמד כיואן נ' שר הבטחון ואח', פ"ד ח' 301, שבו הובהר כי אין לגרש מהארץ מי שהינו אזרח המדינה, ולבג"צ 174/52, חסין נ' מפקד בית הכלא, פ"ד ו' 897, שבו נקבעה הלכה דומה. פסיקה זו, טוענים באי-כח התובע, מלמדת כי מעשה גירוש התובע היה מנוגד להלכות מבוססות של בית המשפט העליון שניתנו כבר באותם ימים. עוד מטעים ב"כ התובע כי, חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, קבע כי שר הפנים אינו מוסמך לגרש אזרח ישראלי. אשוב לנושא זה להלן. טיפול בני המשפחה בנושא עליית התובע 10. בתקופה בה עלה התובע לארץ, חיו בני משפחתו עדיין במרוקו. לבני המשפחה נודע על הימצאות התובע בצרפת באורח מקרי, ע"י מכתב ממשפחת פינטו, שעלתה ארצה ממרוקו דרך צרפת. מסעוד, אח התובע ואפוטרופסו כיום, נסע לצרפת ופנה אל ד"ר גוטמן, שהיה, כדבריו, נציג הסוכנות היהודית במרסיי. זה סיפר לו כי התובע מאושפז בבית חולים לחולי נפש בצרפת. מסעוד נפגש עם התובע, שביקש ממנו כי יפעל להוציאו מבית החולים. מסעוד ביקש לעשות כן, אך, לגירסתו, נתקל בסירוב מנהל בית החולים, שאמר לו כי רק הסוכנות היהודית יכולה להוציא את התובע מבית החולים, שכן היא האחראית עליו. מסעוד פנה שוב לד"ר גוטמן, ולדבריו, זה התנה את ההסכמה לשחרור התובע ואת ההסכמה להשיבו לישראל בכך שמסעוד יעלה לישראל תחילה ויוכיח כי נקלט בה היטב. כהכנה לכך, מסעוד התנדב לשהות ב"הכשרה" במרסיי במשך תקופה בת כעשרה חודשים. לדבריו, עשה כן כדי שתתאפשר עליית התובע ארצה. על פי גרסתו של מסעוד, הוא ניסה לשכנע את ד"ר גוטמן כי יאשר את שחרורו של התובע מבית החולים לחולי נפש, ללא הועיל. על פי גרסה זו, לאחר מאמצים והשתדלויות רבות, הבטיח ד"ר גוטמן למסעוד כי לאחר שהוא יעלה לארץ ישראל וייקלט בה, תתיר הסוכנות היהודית את העלאתו של התובע לארץ. לאחר עליית מסעוד לארץ, בשנת 1951, פנה למשרדי הסוכנות היהודית בישראל, ואלו הפנו אותו למשרדי הסוכנות בצרפת. מסעוד שב לצרפת, ובפניותיו בענין התובע, נאמר לו שעליו קודם להעלות את משפחתו לארץ, ורק אז תותר עלייתו של התובע ארצה, ואז, ב-1955, עלתה משפחת התובע ממרוקו לישראל דרך צרפת. אם התובע, מרים, שאליה התלווה מסעוד, התחננה בפני נציגי הסוכנות בצרפת שיאפשרו לה לעלות עם בנה התובע לארץ, ללא הועיל. עפ"י גירסת מסעוד האחרונים דרשו כי ראשית תעלה המשפחה לארץ ותקבל שיכון. ב-1955 קיבל מסעוד מכתב, בעקבות פנייתו לקבלת מידע, מבית החולים הפסיכיאטרי "לה טימון", שבו אישר בית החולים שהתובע אושפז ביום 3.12.51 והאחראית לאשפוזו שם היא הסוכנות היהודית (מוצג ט' למוצגי התובע). ביום 9.11.55 קיבל מסעוד מכתב נוסף מבית החולים "לה טימון", שבו נאמר כי מצבו הרפואי של התובע משביע רצון והוא יכול להיות בישראל. פניות משפחת התובע, שעלתה לישראל בשנת 1955 וקיבלה צריף בישוב עקיר (לימים - קרית עקרון), למשרדי הסוכנות היהודית לארץ לא הביאו לפתרון הבעיה, ופניות לגורמי הנתבעת 1 הביאו למענה כי בעלת הסמכות לטפל בענין היא הסוכנות היהודית. אם התובע נפטרה בשנת 1966, 11 שנים לאחר שראתה את התובע בצרפת. עוד בהיותה בחיים, בתגובה לפניותיה, נכתב אליה בשנת 1965 ממשרד ראש הממשלה: "אם כוונתך שנאפשר לך לראות את בנך הנמצא בצרפת, צר לנו להודיעך אולם אין באפשרותנו לעזור לך בבקשתך זו" (מוצג י"ג). ב-1968 דנה הוועדה למקרים מיוחדים - שבה היו חברים נציגים מטעם שתי הנתבעות - בעניין עליית התובע, והחלטתה היתה לדחות את הבקשה (מוצג פ"ו). בשנת 1965 מילאה אם התובע טופס להכרה בתובע כנכה צה"ל, ואולם, נבצר מהאם למלא את הטופס כדבעי, מכיוון שלא היו בידה פרטים. בתגובה נענתה האם, ב-8.4.66, כי התביעה לא תידון בהעדר פרטים על מחלתו ובשל אי-המצאת מספרו האישי של התובע בצה"ל (מכתב קצין התגמולים, מוצג י"ז). לאחר מכן קיבלה האם תשובה כי הוחלט להפסיק את הטיפול בעניינו של התובע, מאחר שתביעתו התיישנה. גולת הכותרת של התכתבות מוזרה זו היא מכתב משרד הביטחון מיום 25.12.66 (מוצג כ"א), לפיו אין אפשרות לאתר את מספרו האישי של התובע. ביום 14.12.69 נכתב במכתב של הסוכנות כי עניינו של התובע נמצא בבדיקה יסודית בצרפת (מוצג כ"ד). וב-27.1.70 קיבל מסעוד מכתב מהסוכנות היהודית, שבו נאמר: "כפי שאתה רואה, עדיין לא הירפתי מענין זה. קיבלתי לאחרונה מכתב מפריז בצרוף תעודה רפואית מפורטת על מצבו של אחיך. משרדנו בפריז העביר ענין זה לחוות דעתו של משרד הבריאות. מצדי אוסיף לגלות ענין בבעיה אנושית זו, אך עדיין אי אפשר להעריך את סיכויי עלייתו שלדעתי אינם גדולים" (מוצג כ"ו). ב-1974 נשלח למסעוד מכתב מהסוכנות היהודית, שנכתב ע"י מנהל המדור לפניות הציבור, ובו צוין כי מצבו הבריאותי של התובע דורש אשפוז, ועקב המלחמה חסרים מקומות אשפוז מתאימים, "דבר המונע את החזרתו של אחיך לארץ בשלב זה... במידה ותהיה אפשרות ומקום לאשפוז, יוגש המקרה מחדש לועדה העוסקת במקרים אלה" (מוצג כ"ט). ברם, בעדותו (פרו' מיום 14.9.04), אישר כותב המכתב, חיים ניראל, כי תייק מכתב זה מבלי להעבירו לאיש לצורך קיום הבחינה המחודשת. ב-1975 פנה מסעוד לקצין העיר ברחובות כדי לברר מה היה מספרו האישי של התובע, שכאמור משרד הבטחון לא מצא אפשרות לאתרו. התשובה לא איחרה לבוא, ובה צוין המספר האישי (מוצג ל"ג). עם נתוני המספר האישי, פנה מסעוד שוב למשרד הביטחון וביקש פרטים אודות הטיפול הרפואי בתובע. במכתב מיום 6.5.75 השיבה לו נציגת המדינה כי בתיקו האישי של התובע מצוי רק פרוטוקול הוועדה הרפואית, אשר קבעה כי התובע בלתי כשיר לשירות בצה"ל לאחר כמה חודשי שירות. בסוף שנת 1976 נכנס לתמונה ח"כ ז'ק אמיר, שפנה בשם משפחת התובע במכתב לשר הביטחון, בו דרש כי התובע יוחזר לארץ ויאושפז, במידת הצורך, באחד מבתי החולים המתאימים בארץ, כך שבני משפחתו יוכלו לבקרו ולהיות לו לסעד. טיפולו של ח"כ ז'ק אמיר לא נשא פרי. ב-1977 הגיש מסעוד תביעה בשמו של התובע להכרה כנכה צה"ל, וקיבל תשובה כי התביעה נדחתה בשל התיישנות (מוצג מ"ה). במכתב מיום 7.7.77 פנה מסעוד למשרד הביטחון, לראש הממשלה ולשרי ממשלה, שבו התייחס לעוול שנגרם לתובע בגירושו לחו"ל ובהותרתו שם (מוצג מ"ו). ב-4.9.77 נשלח אליו מכתב ממשרד הביטחון, בו נכתב כי "אין בידי משרד הביטחון כל מידע על נסיבות שובו של [פלוני] לחו"ל" (מוצג מ"ז). גם במכתב מאוחר יותר, מיום 26.10.99, נכתב כי "מן הרשומים שבידי חיל הרפואה לא נמצא כל תימוכין לטענתך בדבר הפנייתו של אחיך לצורך אשפוז בצרפת מטעם צה"ל". שוב אציין כי תמוהה ביותר עמדת אי-ידיעת הפרטים ששידרה המדינה לאורך זמן. במכתב מיום 20.12.77, החתום על ידי יועץ שר הקליטה, ציין הכותב כי בירורו העלה כי הוועדה למקרים מיוחדים של הסוכנות, שהיא היחידה המוסמכת לדון במקרים אלו, דנה בבקשת התובע מספר פעמים ולא מצאה כל אפשרות להעלותו מסיבות רפואיות ומחוסר תנאים לקליטתו בארץ (מוצג מט). ב-1982 ביקר מסעוד את התובע בצרפת בבית החולים "סנט אלבן". על פי גרסת מסעוד, התובע אמר שהוא רוצה לבוא עם מסעוד ארצה ולקח עמו מזוודה. הרופא במקום אמר כי הם מוכנים לשחרר את התובע ואף דאגו בבית החולים לצלם את התובע לצורך הוצאת דרכון, ואולם, לאחר מכן טען הרופא כי הוא צריך לטלפן לנציג הסוכנות ולקבל את אישורו. הרופא עשה זאת בנוכחות מסעוד, אך הסוכנות, לדברי מסעוד, לא הסכימה לשחרור התובע. מסעוד נסע למשרדי הסוכנות במרסיי וביקש כי יאפשרו לו לקחת את התובע לישראל. דרישתו זו נענתה בסירוב. ב-1984 פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות", על ידי העיתונאי נח קלינגר, כתבה אודות התובע. מר אלי רונן, אדם פרטי תושב תל-אביב, שקרא את הכתבה, החליט, כאמור, להביא את התובע לארץ. בגין מעשה זה, נפתח לתובע תיק פלילי. לאחר שהתובע עלה לארץ כתב אליו סגן ראש הממשלה מר דוד לוי: "ראה נא בי, כאחד מן הרבים מאד בבית ישראל, השמח עמך בנס שיבתך הביתה... מדינת ישראל חבה לך חוב שאין להחזירו: מחיר השנים הרבות של גלות מאונס" (מוצג נו). מרבית הזמן מאז עלייתו ארצה שוהה התובע בבית אבות רגיל בגדרה, מחזיק חדר במקום, ואף מסייע בעבודות משרדיות פשוטות במשרדי בית האבות. הקשר של הנתבעות לאשפוז בצרפת 11. הנתבעות מכחישות קשר לאשפוז התובע בבית החולים בצרפת, ומדגישות בהקשר זה כי האשפוז התרחש כעשרה חודשים לאחר שהתובע הגיע לצרפת. נראה כי למסעוד היו סיבות טובות לחשוב כי המאשפזת היא הסוכנות היהודית, והיא גם זו שהיה בידה "לשחרר" את התובע מהאשפוז. ואולם, על פי כלל הראיות שלפני, אין בידי לקבוע ממצא עובדתי כזה. אוסיף כי גירסת מסעוד, לפיה הסוכנות מנעה את עצם שחרורו של התובע מבית החולים אינה מתקבלת על הדעת, ומכל מקום, היא מבוססת על עדות שמועה (דברי הרופא בבית החולים). סביר יותר הפירוש לפיו הסוכנות שללה אז את אפשרות קליטתו של התובע במוסד מתאים בארץ, ולכן הובהר לרופא שמוטב לתובע להישאר בבית החולים. אשוב לנושא זה להלן. כללי העליה ותפקיד הוועדה למקרים מיוחדים 12. הנתבעות טוענות בסיכומיהן - בניגוד לאמור בכתבי טענותיהן, כאמור - כי התובע לא נעשה אזרח ישראלי, וכי לגביו, מכל מקום, הן פעלו בהתאם למדיניות ולכללי העליה הראויים. כללים אלו צורפו כנספח ו' לתצהיר משה גן. הנתבעות מבקשות לבחון כללים אלו על רקע מציאות אותה תקופה וקשיי ההתמודדות של המדינה בשנות היווסדה, כאשר מדינות ערב צרו עליה מכל עבר, המשאבים היו מצומצמים, וכך מקומות המגורים והתעסוקה. אשר על כן, מוסיפות הנתבעות, הונח בבסיס כללי העליה הרעיון שיש להעלות בראש ובראשונה עולים היכולים לקיים את עצמם, ואשר יוכלו לסייע בפיתוח ובבניית המפעל ההתיישבותי בארץ, והעקרון העובר כחוט השני בין הכללים, הוא פוטנציאל העולה להסתגל ולהתערות בארץ, מבחינה כלכלית וחברתית. על כן, גם נקבע בכללי העליה "לא יאושרו לעליה... משפחות שיש בהן חולי רוח". הנתבעות מטעימות - לנוכח טענות התובע בדבר אפליה עדתית - כי מוצאו של אדם לא היווה כל שיקול במסגרת זו, וכי לא היתה אפליה לרעה של בני עדות המזרח. הנתבעות מפנות בהקשר זה לדברים הכתובים בספרו של ד"ר צור, העד המומחה מטעם התובע (עמ' 297 לספר), לפיהם תופעה מקובלת במדינות הגירה היא מגמת חיזוק החברה והרחקת החלש, המבוגר והנכה. 13. הנתבעות מוסיפות כי, יהודים אשר ביקשו לעלות ארצה ואשר לא עמדו בקריטריונים של כללי העליה, הופנו לוועדה למקרים מיוחדים. הוועדה למקרים מיוחדים היתה וועדה משותפת למדינת ישראל ולסוכנות היהודית. וועדה זו אמורה היתה לדון אך ורק באותם פונים אשר מלכתחילה לא עמדו בכללי העליה (ראו תצהירו של חיים ניראל ותצהירו של משה גן). הוועדה אישרה עליית מקרים מיוחדים, כאשר הובהר, לאחר בדיקה, כי בן משפחה של החולה מבטיח את קליטתו. כך נאמר בתצהיר משה גן לענין הבדיקה: "עו"ס היתה בודקת אם יש לו מקום בבית ואם יש לו קליטה סבירה. אם לא היתה קליטה - היינו דוחים את הבקשה". על כן טוענות הנתבעות כי, דחיית בקשת העליה של התובע נכנסת למסגרת הכללים שנהגו, לפיהם הכלל הוא שחולה נפש לא יועלה ארצה, וחריג לכלל מתקיים רק אם יש לחולה משפחה המבטיחה קליטתו בישראל. 14. הנתבעות מטעימות כי מהראיות עולה כי משפחתו של התובע לא הראתה יכולת לקלטו. הנתבעות טוענות כי הוועדה למקרים מיוחדים דנה בעניינו של התובע מספר פעמים, אך הודע לאחיו מסעוד, באמצעות יועץ שר הקליטה, כי הוועדה למקרים מיוחדים לא מצאה אפשרות להעלות את אחיו ארצה "מסיבות רפואיות ומחוסר תנאים לקליטתו בארץ" (במכתב מיום 20.12.77 שנכתב ע"י יועץ שר הקליטה, מוצג מט). ואולם, מהפרוטוקולים של הוועדה למקרים מיוחדים שהוצגו, לא עולה כי נערך בה דיון בענין התובע יותר מפעם אחת ויחידה - בשנת 1968. 15. מכל מקום, גם לשיטת הנתבעות, הוועדה למקרים מיוחדים לא דנה באזרחים ישראלים. כך, מר דומיניץ, חבר הוועדה, אמר: "ההגבלות הם רק לגבי מי שמבקש לעלות בפעם הראשונה. הוועדה לא דנה באזרחים ישראלים" (פרו' מיום 14.9.04, עמ' 124). אם כך, התוצאה המשפטית המיידית של מסקנת היות התובע אזרח ישראל בשנים הרלוונטיות לגירושו ולסירוב העלאתו לישראל היא, שהתובע לא נזקק לקבל את היתר הוועדה למקרים מיוחדים כדי לעלות ארצה בשנות גלותו בצרפת. ברם, יובהר כבר כאן כי, הזכות להיכנס בשערי הארץ אינה זהה לזכות לקבל סיוע לצורך זה מהסוכנות. 16. הנתבעות כותבות בסיכומיהן כי, היה על מסעוד, בפניותיו השונות, להציג את תעודת הזהות של התובע, או למצער לטעון כי אחיו הוא אזרח ישראל, ואם היה עושה כן היה מובהר לו כי אינו נזקק כלל לאשרת עליה. בסיכומי הנתבעות נכתב: "אדרבא: מכל המסמכים, המכתבים והפרוטוקולים עולה כי לא נטען ש[פלוני] הוא אזרח המדינה; אם היה אזרח, הרי ברי שמי מעשרות אנשי המקצוע היה קם ואומר את הברור מאליו - שלפיו אין צורך לא בוועדה ולא באישור (ושוב: אם היה [פלוני] אזרח, למה לפנות בכלל למדינה או לסוכנות היהודית, מלכתחילה?). דא עקא, שכאמור לעיל, על פי המצב המשפטי - [פלוני] לא היה אזרח המדינה, אלא מתנדב מח"ל, שבא להתגייס - חלה (ככל הנראה) - ועזב, כדת וכדין, בחזרה למקום גיוסו: צרפת... כפי שכבר הטעמנו, ברור כי ועדת החריגים, כגוף מקצועי המתמחה בנושאי העליה והקליטה, בוודאי שהיתה מתייחסת לעובדת אזרחותו של התובע, לו אכן היה אזרח ישראלי, או לו היה מאן דהוא טוען כך, ולו ברמז... ראיה לכך כי לו היה [פלוני] ל'עולה' או ל'אזרח' היתה מציינת זאת הוועדה, במפורש, מצינו בפרוטוקול ישיבת יום 2.11.1973 (נספח יב'1 לתצהירו של מר משה גן", שם נכתב, למשל, ביחס לעניינו של ה"ה הרצקוביץ, כי - 'הנ"ל בן 58- נשוי שייך לשארית פליטה. נשאר בגרמניה אחרי השחרור, עלה ארצה בשנת 1949 וחזר לשם בשנת 1950...' לעומת זאת, בדיון הוועדה מיום 1.3.68, בה נדון עניינו של [פלוני] (הפרוטוקול צורף כנספח י' לתצהירו של מר גן), נכתב כי היה אמנם בארץ אך לא מצוין כי 'עלה'. כאמור: 'הנ"ל בן (גיל לא ידוע) נמצא מאושפז בבי"ח לחולי נפש בצרפת זה כמה שנים. היה בארץ בשנת 1949ו ושרת בצה"ל שנה...". ברם, בטענותיהן שבסיכומים לענין אי-העלאת הטענה שהתובע אזרח המדינה, מתעלמות הנתבעות מהראיות. בתצהיר מסעוד, שהנתבעות ויתרו על חקירתו הנגדית, פורט במספר מקומות כי המצהיר הציג את פנקס הזיהוי של התובע (ראו סעיפים 25, 28, 30, 35, 78, לתצהירו). יתר על כן, גם הנתבעות מכירות בכך שבוועדה כיהנו אנשי מקצוע, ובמצב דברים זה, גם אם מסעוד, מתוך טעות, היה נמנע מלהציג או מלהפנות למסמך היחידי שהיה ברשותו לתמיכה בטיעוניו - דבר שאינו סביר - ניתן היה לצפות שיובהר לו מה נדרש כדי לאפשר את העליה, בבחינת "את פתח לו". מכל מקום, הדעת נותנת, שמסעוד עשה שימוש במסמך שתמך בטענותיו. 17. באי-כח התובע מתעכבים בסיכומיהם ארוכות על פניותיו של מסעוד אל עובדי הנתבעות בעניינו של התובע במהלך השנים. פניותיו של מסעוד עצמן לא הוצגו. ככל הנראה, מסעוד לא שמר העתק מהן. ואולם, נשתמרו והוצגו תגובות שנשלחו אל מסעוד (אפשר שמדובר רק בחלק מהתגובות, ושהיו פניות נוספות). באי-כח התובע העלו, כאמור, טענה של עוולה ראייתית, הנשענת על העובדה שתיק מסמכי התובע לא נשתמר אצל הנתבעות. לנושא זה אשוב בהמשך. מכל מקום, אותן תגובות שהוצגו יש בהן כדי ללמד גם על תוכן פניותיו של מסעוד. נראה כי בפניותיו למשרד הביטחון התמקד מסעוד בזכות התובע להכרה כנכה צה"ל מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959, ובבירור פרטים נחוצים לתביעה, מאחר שכל התגובות עוסקות בנושא זה, וכן נראה כי בפניותיו לסוכנות או למשרד הקליטה עלה נושא הטיפול בעליית התובע. יש להדגיש בהקשר זה כי גם אם מסעוד לא העלה לפני משרד הביטחון את נושא העליה, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שתוסק להלן, לפיה היה על המדינה למצער לסיים בהקדם את הגלייתו של התובע, כמי שגרמה לה. אשר לנושא ההכרה בתובע כנכה צה"ל - בתגובות אנשי משרד הביטחון הובהר למסעוד כי עליו לנקוט בדרך הקבועה בחוק, ולאחר שנאלץ להתגבר על קשיי קבלת מידע (כגון קבלת מספרו הצבאי של התובע בעת שהתגייס - מספר שמשום מה, ובאופן מקומם, גורמי משרד הביטחון לא סיפקו לו והוא קיבלו, בסופו של דבר, בפניה פשוטה מיוזמתו לקצין העיר, כאמור לעיל), נדחתה תביעת התובע בשל התיישנות. אח התובע התרעם על הדרך בה הסתיימה אותה תביעה. ברם, קורות אותו הליך הן מחוץ לגדר הדיון שלפני. טענת המצג המטעה 18. המסקנה העולה על פי טיעון הנתבעות עצמן היא, אפוא, שבמשך שנים התדפק מסעוד - שהוא אשר טיפל בשם המשפחה בעניינו של התובע - על דלת בלתי נכונה לעניין עליית התובע, מאחר שהוועדה למקרים מיוחדים לא היתה אמורה לדון באזרח ישראלי. האם יש לייחס לנתבעות בהקשר זה מצג מטעה, כטענת ב"כ התובע, במיוחד לאור יחסי הכוחות בין מסעוד לבין הגורמים הפועלים מטעם הנתבעות. באי-כח התובע תומכים טענותיהם בהקשר זה בטענה כי גם אם מסעוד, בשל בורותו, לא העלה את העובדה שאחיו אזרח ישראל, אין בכך לבטל את רשלנות הנתבעות, שבמשך עשרות שנים דחו את פניותיו בלא בדיקה אמיתית של מעמד התובע, הגם שידעו כי הוא עלה לישראל ב-1949, ולחם בארץ. ואולם, גם אם נכון לומר כי ראוי היה שהנתבעות יסבירו את המצב לאח התובע, כדי למנוע פניות חוזרות לסוכנות, לא ניתן להתעלם בהקשר זה מטענה חלופית של הנתבעות, לפיה אפילו היה התובע אזרח ישראלי, ממילא היה אמור להגיע לדיון לפני הוועדה למקרים מיוחדים על פי כללי העליה, מפאת מחלת הנפש בה לקה ובשל הסיוע שהיה נדרש להעלאתו. אם נכון הדבר - משתנה התמונה, מאחר שהכתובת לפניות הייתה נכונה. בהקשר זה מפנות הנתבעות לאמור בנספח ט' לתצהירו של משה גן, מכתב מנהלת העליהבו נאמר: "... אמנם כל בעל דרכון ישראלי יכול לחזור בכל עת על חשבונו ובטיפולו העצמי. אך במידה שאנו מטפלים ביורד כזה, שומה עלינו לבדוק גם בענייני בריאותו ומצב בריאות הנפש. לפי התוצאות אנו שופטים אם לטפל בו או לאו". אם כך, אליבא דנתבעות, בכל מקרה, בין אם התובע היה אזרח המדינה (כנטען על-ידו) ובין אם לאו, הרי שעל מנת לקבל אישור לבוא ארצה בשנית ולקבל סיוע מהסוכנות היהודית, היה עליו לעמוד בכללי העליה; על פי הידוע לנו היום, מוסיפות הנתבעות, בקשתו (אשר הוגשה באמצעות מסעוד) - לא עמדה, עם כל הצער שבדבר, בקריטריונים שנקבעו באותם כללים. בהקשר לטיעון חלופי זה, ייאמר כי אינו עולה בקנה אחד עם ראיות אחרות מטעם הנתבעות, שהבהירו כי לוועדת החריגים לא היתה סמכות לדון במי שהוא אזרח ישראל. לכן, ניתן לומר, כי הנתבעות מעלות בהקשר זה טענות סותרות, ומוסיפות כי לטענות סותרות אלו בסיס בראיותיהן. ברם, אפילו כך, אין המסקנה המתבקשת ממצב דברים זה פשוטה, כפי שיובהר להלן. 19. כאן המקום להתעכב על מהות פניות אח התובע לנתבעת 2 במשך השנים, ובכלל זה לוועדה למקרים מיוחדים. להבנתי, משמעות פניותיו הייתה, בעיקרו של דבר, בקשות להעמדת סיוע כספי בהעלאתו של התובע לארץ ובסידורו בישראל במוסד מתאים. לשון אחר, פניות אלו, למעשה, לא התייחסו להכרה בעצם זכותו של התובע להיכנס לישראל ולשהות בה, אלא בעיקר להכרה בזכות לסיוע בעליה. למסקנה זו ניתן להגיע בהישען על מספר שיקולים, שאחד מהם הוא העובדה שאח התובע מעולם לא ציין בפניותיו כי התובע יוכל לשהות אצל בני המשפחה ויתמך כלכלית באמצעותם, וזאת גם כאשר ידע מתגובות הנתבעות כי עומדת כנגד העלאתו של התובע בעיית תנאי קליטתו בארץ. כך במכתבו של עוזר שר הקליטה מיום 20.12.77 שהוזכר לעיל, נכתב למסעוד - "לאחר שיחתנו בדקתי את בקשתך והתברר לי כי הוועדה למקרים מיוחדים של הסוכנות היהודית דנה בבקשתך מספר פעמים ולא מצאה כל אפשרות להעלות את אחיך ארצה מסיבות רפואיות ומחוסר תנאים לקליטתו בארץ. וועדה זו של הסוכנות היא היחידה המוסמכת לדון במקרים כאלה". מסעוד אינו טוען בתצהירו כי השיב בענין זה שיש ביד המשפחה ליצור תנאים לקליטתו של התובע בארץ. אוסיף כי, גם אם נטען כי אם התובע הכינה בדירתה חדר בעבור התובע, לא נאמר כי עובדה זו הועברה לידיעת הנתבעות. גם ממכתב מטעם הסוכנות, בחתימת גב' חן שושנה מיום 19.2.79 (מוצג עג), עולה כי הושב למסעוד שטיפול הסוכנות נעשה: "על מנת לבדוק אפשרות הבאת אחיך מצרפת במצבו הרפואי וכן מתן עזרה רפואית כאן במרכז רפואי כלשהו או במוסד רפואי אחר, לפי הצורך שיידרש על מנת להגיש עזרה מתאימה למצבו". בהערכה זו, לענין מהות הפניות, תומכות, לשיטתי, גם טענות באי-כח התובע באשר למצב החוקי, שבגדרו ברורה הייתה זכותו של התובע מכח היותו יהודי שעלה לישראל ונעשה אזרח ישראלי להיכנס בשערי הארץ, כפי שהובהר בחוק השבות. ואולם, ככל שזכות זו ברורה - וכאמור, מפורשת היא בחוק השבות ובסעיפים ברורים אחרים ביתר החוקים - היה קיומה צריך להיות ברור גם לאח התובע, שהרי החוק הוא מן המפורסמות. לכן, לשיטתי, אין זה מדוייק לומר כי אח התובע ביקש הכרה בזכות התובע להיכנס לישראל - הכרה בלתי נחוצה לפי המצב החוקי - אלא נכון לומר שבקשותיו היו בקשות סיוע לעליה, ואין פלא שפנה בהקשר כזה לסוכנות. הדעת נותנת שכך גם הובנו הפניות אצל נתבעת 2. הסוכנות היא הגוף שהוקם ע"י המדינה כדי לתת סיוע לעולים, כעולה מפירוט תפקידיה על פי האמנה שנכרתה בינה לבין ממשלת ישראל (שפורסמה בילקוט הפרסומים תשל"ט בעמ' 2172), אמנה אליה הפנה ב"כ התובע בטיעונו המפורט והמלומד. באמנה נכתב: "תפקידי הסוכנות: 1. אלה תפקידי הסוכנות היהודית: (א) ארגון פעולות העליה בתפוצות והעברת העולים ורכושם לישראל. (ב) השתתפות בשיכונם של העולים ובקליטתם. (ג) מתן שירותי בריאות לעולים אגב עלייתם וקליטתם. (ד) טיפול בזקנים, בבעלי כשירות מוגבלת בנכים ובנזקקים אחרים לעזרה ולשירותים חברתיים. (ה) כל פעילות, בין בעצמה ובין תוך שיתוף פעולה עם מוסדות אחרים, שמטרתה לסייע לעולים ולנזקקים להיקלט בחיי החברה בישראל". תפקידה המיוחד של הסוכנות היהודית במתן סיוע לעליה היה ידוע לכל. באי-כח התובע כותבים בסיכומיהם כי, אין חולק שאמנה זו שיקפה את מצב הדברים כפי שהוא מאז תחילת פעילותן המשותפת של הסוכנות ומדינת ישראל בכל הקשור לקליטת העלייה במדינת ישראל (סעיף 40). מכאן הדרך קצרה למסקנה שהפונה לסוכנות בבקשה להעלאת אדם שהינו כבר אזרח ישראל מבקש למעשה את סיועה הכלכלי בהעלאתו, ולא הכרה בזכותו להימצא בישראל. כאשר מדובר באזרח ישראלי, אזי, ע"פ טיעוני באי-כח התובע עצמם, עצם זכותו להיכנס בשערי ישראל לא זקוקה להכרה נוספת, ולכן, נכונה טענת הנתבעות כי לעצם ההכרה בזכות להיכנס לא נזקק התובע לסוכנות כלל. לא נעלם ממני שבמכתבי נתבעת 2 דבר זה לא תמיד הובהר. ואולם, גם כך אני מתקשה לקבוע כי מסעוד הוטעה לחשוב שעמדת הסוכנות היהודית מבטאת יותר מאשר אי-נכונות להעמיד סיוע לצורך העלאת אחיו. שאלת מתן הסיוע לעולים היא למעשה זו הנשלטת על ידי כללי העליה שהוצגו על ידי הסוכנות היהודית. כללי העליה מעצם טיבם וחרף לשונם הרחבה, לא באו להחליף את חוקי הכניסה והשהות בישראל, אלא להגדיר את אוכלוסיית העולים שהסוכנות תסייע בהעלאתה. משמעותם של כללים אלה הייתה קביעת סדר העדיפויות במתן סיוע הסוכנות. קביעה כזו היא סבירה והיתה כורח המציאות. לסיכום, הכללים הדיוניים אינם מאפשרים לנתבעות לטעון כי התובע לא נעשה אזרח ישראלי לאחר עלייתו. ברם, אין ספק כי לאחר שהתקבלה שרשרת חוקי השבות (חוק השבות; חוק האזרחות; חוק מעמדה של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל; חוק הכניסה לישראל), הובהר לכל כי זכות בידו של התובע להימצא בישראל בהיותו יהודי, וכמי שעלה כבר ב-1949. כך בוודאי, כאשר הוא נעשה כבר לאחר עלייתו אזרח ישראלי. לכן, ככל שחזקה טענת התובע בענין זכותו לעלות מכח היותו אזרח ישראלי - ואמנם חזקה היא - כך נחלשת טענתו כי הנזק בהישארותו כל השנים בחו"ל נגרם באשמת הנתבעות, מאחר שהן הטעו אותו לגבי זכויותיו ולא נתנו משקל הולם לסטטוס שלו. בחוקים בהם נקבעו הזכויות הרלוונטיות, הובהרו זכויותיו של התובע להיכנס לארץ, ואם כך, גם בני משפחתו יכלו לדעת, ולו מכח החוק, שפנייתם לסוכנות אינה נסובה על עצם הזכות לעלות, אלא על קבלת סיוע לצורך העליה. מתן סיוע כאמור הוא התפקיד שמילאה הסוכנות, ולענין זה רשאית היתה לקבוע סדרי עדיפויות שגובשו גם על דעת המדינה, בכללי העליה. אשר לצורך בסיוע ייאמר כי, ניתן היה להתרשם מהראיות שלפני שלבני משפחת התובע לא היו אמצעים לשאת בכלל העלויות הכרוכות בהבאתו לישראל. עובדה היא שהם לא העלו במהלך השנים בפני הרשויות את האפשרות שהם יתמכו בו. אם כך, גם אם היה מובהר לבני המשפחה - אם היה צורך בכך - כי בידם להעלות את התובע, תוך נשיאה בכלל העלויות של הובלתו לארץ וסידורו במקום הולם - הדעת נותנת שבני המשפחה לא היו מעלים את התובע בשל חוסר יכולתן לשאת בהוצאות העליה, מה גם שבצרפת הוא נמצא במקום מוגן שבו מחלתו מטופלת. לסיכום, כאשר החוקים הרלוונטים מבהירים דיים את העובדה שזכות התובע לשוב לארץ אינה תלויה בסוכנות, איני סבורה שיש ביד התובע לטעון כי בני משפחתו הוטעו לחשוב אחרת. מכל מקום, מאחר שאין בידי לקבוע כי התובע נכנס לגדר מקבלי הסיוע על פי כללי העליה, מתבקשת המסקנה כי לא ניתן להעריך שהיתה מתקבלת תוצאה אחרת לענין העלאת התובע אילו נלקחה עובדת היותו אזרח ישראלי בחשבון ע"י הוועדה למקרים מיוחדים. בנסיבות אלו,אני מתקשה לקבל את טענת ההטעיה של התובע, שהוצגה ע"י באי-כוחו כטענה המתייחסת להטעיה בדבר עצם זכות הכניסה לישראל. יתר על כן, איני רואה מקום להתעלם מהאפשרות שהוועדה למקרים מיוחדים ראתה עצמה בצדק כוועדה המתאימה לדון בנושא, מאחר שהבקשה להביא את התובע ארצה היתה כרוכה, בנסיבות המקרה, באישור תמיכה מתאים, ולו לצורך קליטתו בארץ במוסד מתאים. אין בידי גם לומר כי אילו ועדה זו נתנה דעתה לסטטוס של התובע היתה החלטתה שונה בענין הסיוע. לכאורה, היקפו של הסיוע הנחוץ להבאת אדם מחו"ל וקליטתו בארץ אינו משתנה, גם כשמדובר במי שכבר עלה בעבר לארץ. תקפות כללי העליה 20. לענין כללי העליה אציין כי לא הועלו ע"י באי-כח התובע טענות לענין עצם קביעת כללי עליה, ולענין פסלותם של כללים אלה או אחרים - ככל שהם נוגעים למי שטרם רכשו זכות להימצא בישראל - ובכלל זה הכלל לענין אי העלאת חולי נפש, אלא אם עולה עימו משפחה המבטיחה קליטתו בישראל. טענותיהם יוצאות מהנחה שמצבו של התובע היה מיוחד - כמי שכבר עלה לארץ, נעשה אזרח ישראלי והוגלה על ידי המדינה, ולפיהן, בשל כך היה על הגורמים המתאימים שטיפלו בו להימנע מגירושו מישראל ולאחר מכן היה עליהם להיענות לפנית אחיו ולטפל בהעלאתו. בהקשר זה מדגישים באי-כח התובע כי מדובר בחולה נפש שגורש מישראל. באי-כח התובע נשענים על חוות דעת מומחה, ההיסטוריון ד"ר ירון צור מאוניברסיטת תל-אביב, שהנתבעות וויתרו על חקירתו, וטוענים כי התנהגות זו של שליחת יהודי מהארץ, ובפרט יהודי חולה נפש, לא היתה נורמטיבית ולא מקובלת. ד"ר צור, שתחום מומחיותו הוא העשור הראשון למדינה, ציין בחוות הדעת: "לא מוכר לי כל מקרה אחר של התנהגות דומה ביחס לחולה נפש. מוכרים לי מקרים שבהם נמנעה הסוכנות מלהתיר את עלייתם של חולים בהיותם בחו"ל, אך לא מוכר לי כל מקרה של משלוח חולים מן הארץ חזרה לחו"ל". ד"ר צור איבחן בין מקרים של מניעת עלייתם של חולי נפש לבין מקרים של החזרת חולה נפש לחו"ל, וכתב: "מקרים שבהם נמנעה עלייתם של חולי נפש (וחולים אחרים וכן קשישים, נכים וכו'), מוכרים היטב. זוהי תוצאה של תקנות המיון שהיו נהוגות בטרם המדינה ואף אומצו לאחר הקמתה. ואולם מלבד מקרהו של [פלוני] לא נתקלתי בשום מקרה בו הוחזר חולה נפש לחו"ל". ד"ר צור הזכיר בחוות דעתו מקרה בודד מאותה תקופה של גירוש מספר צעירים עולים ממרוקו, בשל דפוסי התנהגות עבריינית שלהם. לדבריו, משנודע הדבר לראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הבהיר כי פעולה זו מנוגדת מפורשות למדיניות הממשלה והמדינה. נראה, אפוא, כי ההחלטה החפוזה של גורמי משרד הביטחון בדבר השבת התובע לצרפת אינה משקפת "מדיניות מלמעלה", שביסודה אפליה, אלא יוזמה מקרית ואישית של המעורבים בקבלת החלטות לגבי התובע, ומכל מקום, מדובר ביוזמה חריגה שלא הופעלה ביחס לכלל העולים. אין ספק שמדובר בגישה פסולה שיש להוקיעה, כפי שאדגיש להלן. ברם, אין בידי לשלול או לאשר את הטענה שביסוד פעולה זו מונחת היתה דעה קדומה כנגד יהודי מרוקו דווקא (במובחן מיחס מפלה לרעה כלפי חולי נפש). בהקשר זה אבהיר כי לשיטתי, לגבי מי שטרם עלה לישראל, ואפילו אם היה מדובר במי שעלה לישראל וירד ממנה, לא היה פגם בעבודת הוועדה למקרים מיוחדים שתפקידה היה בין השאר למצוא את היוצאים מהכלל המצדיקים את העלאת חולה הנפש. הדעת נותנת כי אישור הוועדה לעלית החולה משמעו היה החולה ייתמך על ידי המוסדות המתאימים בארץ, במקרה בו ברור שבני המשפחה לא יוכלו לשאת בהוצאות סידורו. יש מקום שאבהיר בהקשר זה כי מפרוטוקולים של הוועדה למקרים מיוחדים שהציגו הנתבעות ניתן לומר כי הוועדה לא אישרה עליית חולי נפש, גם כאשר מדובר בחולים שלא באו ממרוקו. לכן, נראה כי למצער פעולת הוועדה למקרים מיוחדים היתה נקייה מאפליה. שאלה אחרת היא האם היה על הוועדה למקרים מיוחדים, שהיתה, כאמור, ועדה משותפת לשתי הנתבעות, להכיר במצבו המיוחד של התובע - כמי שעלה לישראל והוחזר ממנה - ולנהוג בו באופן שונה מאשר לגבי חולי נפש אחרים? אין בידי לומר כי תשובה כזו נובעת מכללי העליה עצמם. לשון אחר, גם אם היה מובהר כי התובע הוא אזרח ישראלי הנמצא בחו"ל בשל גירושו מישראל לא נובעת מעובדה זו - על פי כללי העליה עצמם, כי זכותו לקבל "סל קליטה" הכולל נשיאה כספית בכל היבטי העליה: הוצאות הנסיעה לארץ, והסידור בישראל. עוולת ההגליה 21. ואולם, אילו הכירה הוועדה במצבו המיוחד של התובע - כמי ש"הוגלה" מהמדינה - היה בא קץ לעוולה הנמשכת שבוצעה כלפיו בעצם "הגלייתו", כלשון באי-כוחו, מהמדינה בשנת 1949. מקובל עלי כי הובלתו של התובע מישראל כשהוא חולה נפש, בשנת 1949 - כאילו היה חפץ - אף כי עלה קודם לכן לישראל כדי להישאר בה, היא עוולה שביסודה פגיעה בזכות יסוד שלו להישאר בארץ, פגיעה באוטונומיה שלו ובשליטתו על גופו. הפגיעה אינה רק פגיעה בזכותו כאזרח, אלא בכלל זכויותיו כאדם, בכללן הזכות להימצא במקום אליו בחר להגיע. זכותו של אדם לקבוע את מקום הימצאו היא זכות יסוד, המהווה אחד מהיבטי זכותו לחירות. זכות אדם לחירות היא זכות יסוד בסיסית, הקיימת כבר משחר הקמת המדינה, ולא רק החל ממועד קבלת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו בלבד. מקובלת במשפט הישראלי ההשקפה כי זכויות היסוד של האדם הן טבעיות, וקיומן הוכר בהלכה כבר קודם לחוקי היסוד (ראו ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, עמ' 355-339, וכן דפנה ברק-ארז, עוולות חוקתיות, עמ' 7-23). בענייננו, קיומה של הזכות להשתקע בישראל למי שעומד במבחני העליה לא יכול להיות מוטל בספק, גם כאשר מדובר בשנת 1949. יוטעם בהקשר זה כי, זכותו של התובע מכח עלייתו אז לארץ כללה גם זכות לחיות בארץ. הזכות להשתקע בישראל נלווית לזכותו של העולה לישראל. כך עולה מהאמור בחוק השבות תש"י-1950: "אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל", וכן: "יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה רשאי, בעודו בישראל לקבל תעודת עולה". אכן, חוק השבות מאוחר לתקופת עלייתו של התובע, ואולם, זכות זו היתה מובנת מאליה לגבי כל יהודי כבר קודם לכן, כעולה ממגילת העצמאות (ראו להלן, ס' 23). משמע זכות ההשתקעות בישראל כלולה בזכויותיו של העולה לישראל. זו הרי תכלית העליה. אילו הושאר התובע בארץ, יש להניח שהמדינה הייתה דואגת לו במסגרת מדיניות הרווחה שלה וגורלו היה כגורל חולי הנפש שבחסותה, כבכל מדינה מתוקנת. ולכן, מסקנתי היא כי הובלתו של התובע לצרפת, היא בגדר ניצול מחלת הנפש שלו למטרת הוצאתו מהארץ ומהווה הפרת זכותו הבסיסית לקבוע את גורלו ולהימצא בישראל. ברור בעליל שהתובע זכאי היה להישאר בארץ, זאת אפילו אם עלה לארץ כשהוא כבר חולה, דבר שלא הוכח. הוא גוייס כבריא, ורכש את זכותו להימצא בישראל כבר בעת שעלה. הובלתו לצרפת כשהוא חולה וחסר אונים היתה בגדר פגיעה ממשית בזכותו לחירות ולכבוד. מקובל עלי גם כי המינוח ההולם מעשה פסול כזה שבתוצאותיו נשא התובע משך שנים רבות הוא - "הגלייה". שתי הנתבעות אף מכחישות כי הן שדאגו לאשפוזו של התובע בצרפת ולאחזקתו שם במוסדות מתאימים. הכחשה כוללת זו עומדת לרועץ לנתבעות, כי אילו המשיכו לדאוג לתובע ניתן היה למצער לומר כי הן דאגו לו בחו"ל למקום שהות הולם. ברם, לאור ההכחשה, מתבקשת המסקנה כי המדינה נפטרה ממנו והותירה לצרפתים את הדאגה לו. ויוטעם, פעולה זו של הוצאתו לחו"ל היא על פי הראיות פעולת נתבעת 1, באמצעות עובדי משרד הבטחון, שהוסמכו ע"י המדינה לטפל בענין. נעלה מספר שאין למצוא תכלית ראויה בכך שהציבור בישראל נפטר מן הצורך לדאוג לתובע, תוך הטלתו על ציבור אחר. מדובר ביהודי שעלה לישראל והתגייס בה לצבא - הדעת נוטה כי "רכש" זכות ליפול למעמסה על הציבור היהודי בישראל, כאשר הובהר בחוקי השבות כי תכלית הקמת המדינה היא קליטת יהודים. השלכות האשפוז בצרפת 22. אעבור לנושא האשפוז בצרפת. ממכתבו הנזכר של אלוף משה גדרון עלה כי וועדת השחרורים החליטה להחזיר את התובע לארץ בה גוייס - צרפת. באי כח התובע טוענים בצדק כי הרציונל העומד מאחורי השבת אדם למדינת המוצא או למדינה בה גוייס הוא - החזרת אדם אל ארצו, מולדתו, משפחתו. ובמקרה זה דובר בחולה נפש במצב קשה שהוחזר אל מקום בו שהה בעבר תקופה קצרה בלבד, במהלך עלייתו לישראל. מקובלת עלי טענת באי כח התובע, לפיה מכרטיס גיוסו של התובע כפי שמולא על ידו ב-23.3.49 (צורף על ידי נתבעת 1 במסגרת בקשה מוסכמת לצרוף מסמכים) עלה כי התובע מסר שכתובת אימו בקזבלנקה. אם כך, היה בידי אנשי משרד הביטחון לדעת כי צרפת עבור התובע היא מקום זר למעשה. אליבא דבאי כח התובע, בגין העובדה שבצרפת לא היה לתובע כל מכר, נבצר מהתובע במשך 35 שנים לחיות חיים עצמאיים מחוץ לכותלי בית החולים, ולו לתקופה קצרה. הם מוסיפים כי אפילו מאסירים פליליים לא נמנעת חופשה תקופה כה ארוכה. עוד טוענים ב"כ התובע כי הנתבעות מנעו את אפשרות שיקום התובע והשתלבותו בקהילה במשך תקופה ארוכה זו. לשיטת באי-כח התובע, מהמסמכים הרפואיים שנתקבלו מבתי החולים הפסיכיאטרים בצרפת בהם שהה התובע עולה כי היו תקופות שבהן לא נדרשה שהות התובע בבית חולים פסיכיאטרי. כך בדו"ח מיום 14.9.82 מבית חולים סנט אלן (מוצג נב') נאמר כי נוכחותו של התובע בבית חולים פסיכיאטרי אינה מחוייבת מזה שנים רבות וכי הוא יכול בהחלט לחיות בקרב משפחתו או בבית אבות. באי-כח התובע מפנים בהקשר זה גם לחוות הדעת של הפסיכיאטרית ד"ר אברמוביץ פנינה (מוצג פב'), לפיה לאשפוז זה היתה השלכה שלילית על מצבו הבריאותי של התובע: "היווה האשפוז הממושך, הכפוי והלא מוצדק פקטור מרכזי שהרע את הפרגנוזה והמהלך הטבעי של מחלתו... בדיעבד יתכן שהפרוגנוזה התפקודית הקוגנטיבית האפקטיבית ובעיקר הבין אישית הייתה שונה אילו התאפשרה בזמנו אינטראקציה תומכת ואוהבת של [פלוני] עם בני משפחתו, במקביל לניסיון שיקום וקליטה מחדש בקהילה. בהעדר כל אלו נחרץ גורלו של [פלוני] לנכות צמיתה חמורה ביותר. במבט לאחור אין לשלול כי הנכות הנוכחית לא הייתה בהכרח מחוייבת המציאות וכי הוחמרה בגין המהלך הקפקאי והמצמרר שתואר". הנתבעות לא העמידו מול חוות דעת זו חוות דעת משלהם. ברם, לענין הערכה זו, אציין כי איני סבורה שעל פי כלל הראיות שלפני ניתן לייחס לריחוק מהמשפחה גם השפעה ישירה על בריאותו הנפשית של התובע. הטענה אמנם הגיונית, ואולם, ספקולטיבית מדי. גם ד"ר אברמוביץ ביטאה אותה כהשערה והשתמשה במילה "יתכן", מבלי שקבעה שיעור החמרה. עוד ייאמר כי, אין ספק כי התובע היה בתקופה הרלוונטית להגליה חולה מאוד בנפשו, ויש להניח כי גם אם היה נשאר בישראל היה צורך לאשפזו. בנוסף, משפחת התובע עלתה לארץ רק בשנת 1955, משמע - בתקופה הרלוונטית לפרוץ המחלה ולאשפוז לא נמצאה בארץ כדי לתמוך בו. יתר על כן, מהתיעוד הרפואי משנות האשפוז בצרפת, מתעורר הרושם כי התובע לא ביטא התנגדות לסביבה וחי בשלווה בבתי החולים בהם שהה. מכל מקום, אין כל סיבה להניח כי התובע לא קיבל טיפול הולם כל השנים הללו. בנוסף, התובע נמצא בישראל משנת 1984, והוא עדיין חולה, אם כי אינו מאושפז. יחד עם זאת, מקובל עלי שלקרבת בני המשפחה יכולה היתה להיות השפעה רגשית חיובית על התובע, ועובדה זו תילקח בחשבון בתוצאת העוולה בגדר הפיצוי בגין כאב וסבל. יש מקום להניח כי, גם אם התובע היה מאושפז בארץ, היו בני משפחתו מקיימים עמו קשר (בביקורים ובהזמנתו לביתם מדי פעם בפעם), דבר שהיה תורם להרגשתו הטובה. בעת אישפוזו בצרפת לא היה ביד בני המשפחה לגלות כלפיו חמימות, וקרוב לוודאי שבשל כך חש בדידות רבה. עוד טוענים באי כח התובע כי במשך 35 שנים נמנעה מהתובע - שהיה בוגר ישיבה - היכולת לקיים את מנהגי דתו מאחר שאושפז בין גויים בבית חולים שאין לו כל זיקה ליהדות, כך שלא היה באפשרותו לשמור על מנהגים בסיסיים ביותר ליהודי. לענין זה אציין כי, לא עלה בידי להתרשם מהראיות שהתובע ייחס במהלך השנים חשיבות למנהגי הדת היהודית (גם אם למד בעבר במסגרת דתית, אין די בכך כדי לקבוע שסבל מחוסר יכולתו לקיים אורח חיים דתי), ולכן גם אם נכון לומר באופן כללי כי אילו שהה התובע בישראל היה נשמר באופן טבעי הקשר שלו למנהגים היהודים, אין בידי לקבוע כי סבל מהעדרם בצרפת. כן טוענים ב"כ התובע כי הנתבעות מנעו מהתובע את הזכות לחיות כבן משפחה ולקיים קשר עם בני משפחתו. בהקשר זה הוסיפו כי אמו של התובע הכינה בביתה בקרית עקרון חדר לתובע, שהמתין לו עד יום מותה. אכן, יש להניח שהקשר המשפחתי, אילו התאפשר, היה תורם באופן משמעותי להרגשתו הטובה של התובע, והעדרו תרם לבדידות ואומללות. עוד על הנזק לתובע 23. הגליית התובע נסתיימה - שלא על ידי נתבעת 1 שגרמה לה - כ-35 שנים לאחר שהחלה. התובע לא תיאר במילותיו שלו את סבלו במשך שנים אלו. אי-העדת התובע הוסברה ע"י מחלתו. הפסיכיאטרית גב' רבינוביץ ציינה בחוות דעתה "[פלוני] נפגע חמורות בכישוריו לנהל תקשורת בין אישית ובדיקתו מגלה חולה שהינו כמעט מוטיסטי [הערה: נראה כי הכוונה לאוטיסטי], שאינו מסוגל לנהל שיחה". מכל מקום, יודגש כי אין מקום להערכה שבשל מחלתו לא חש התובע בבידוד ממשפחתו. מסקנה זו אינה נזקקת לראיות, שהרי נעלה מכל ספק שגם לחולי נפש יש רגשות. יתר על כן, העד אלי רונן, אשר קרא על סיפורו של התובע ונסע לצרפת לבית החולים לבקרו ב-1984, תיאר בתצהירו את נסיבות פגישתם בחו"ל כדלקמן: "כשהגעתי לבית החולים ביקשתי לבקר את [פלוני]. [פלוני] היה במקום, עמד ליד השער, חבוש בכובע ובחליפה ובצדו מזוודה לצורך נסיעה חזרה לישראל. כשראיתי את [פלוני] כך וכששמעתי מעובדי המקום כי [פלוני] מחכה שנים שיבואו לקחת אותו לישראל, לא יכולתי יותר להשאיר אותו שם וביקשתי לקחת אותו". וגם בעדותו סיפר: "נסעתי 400 קמ"ש מפריז למרסיי אחרי שגילינו איפה הבחור הזה נמצא. דיברתי עם רופא שלו, וכשהגעתי לשם מצאתי אותו עם מזוודה של 15 ק"ג בחוץ - עומד ומחכה למשיח" (פרו' מיום 24.9.04, עמ' 32). גם על פי תצהירו של מסעוד, בשנת 1982, כאשר ביקר את התובע בצרפת, האחרון כמעט לא דיבר, אך אמר שהוא רוצה לבוא עימו ולקח מזוודה (ס' 77). יש בידי, אפוא, לקבוע שהתובע רצה מאוד בסיום גלותו, ותקוותו נכזבה שנים רבות. מכאן, שמדובר באכזבה ובעוגמת נפש ממושכת. לענין משך הזמן שבגדרו נמשכה "הגלות", אדגיש כי אין מקום לטעון כנגד התובע כי היה בידו להקטין את הנזק ולקצר את זמן שהייתו בחו"ל. עסקינן במי שהיה ועדיין הינו חולה נפש, ומצבו הנפשי לא איפשר לו קבלת החלטות וביצוען, כפי שציינה ד"ר אברמוביץ כאמור לעיל. על כך אוסיף כי, גם אם עולה מהרשומות הרפואיות מבתי חולים בצרפת כי מצבו של התובע לא חייב אישפוזו בחלק מהזמן, אין בכך כדי לשלול את ההערכה שלא היה בידו גם בתקופות "הטובות" לקבל החלטות כאלה, מה גם שכישורי התקשורת הבין-אישית אצלו היו לקויים. בנוסף, יודגש כי אין מקום להביא בחשבון כשיקול רלוונטי בהקשר זה את יכולתם של בני משפחתו להביאו לארץ. התביעה אינה של בני המשפחה, והנזק אינו נזקם. לא חלה עליהם חובת הקטנת הנזק. הפגיעה בחירויות היסוד ובאוטונומיה 24. הפגיעות מהסוג שצוין לעיל הן פגיעות בזכויות אדם בסיסיות, שבמוקדן זכותו לאוטונומיה. בע"א 2781/93, מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, הוכרה, ברוב דעות, הפגיעה באוטונומיה - שם בהקשר של העדר הסכמה מודעת לטיפול רפואי - כמהווה ראש נזק עצמאי בר פיצוי. לענין מהות הפגיעה באוטונומיה במובנה הרחב, נאמר ע"י כב' השופט ת' אור: "נקודת המוצא לדיון טמונה בהכרה בכך שלכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. זכות זו הוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו... זכותו זו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו - היכן יחיה, במה יעסוק; עם מי יחיה, במה יאמין. היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט, במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיותו ואת חייו של הפרט (ס' 15 לפסק הדין). הזכות לאוטונומיה היא זכות מסגרת... בהתאם לכך שימשה זכות זו בסיס לגזירתן של זכויות ספציפיות רבות" (ס' 18 לפסק הדין). בענין דעקה דובר על פגיעה באוטונומיה בשל אי-מתן מידע, שפגע ביכולת התובעת לבחור בחירה מושכלת בטיפול רפואי. הטיפול הרפואי שקיבלה התובעת שם לא היה רשלני. הפגיעה בענין דנן שונה בעוצמתה מהפגיעה בה דובר בענין דעקה. אין ספק כי בענין דנן הפגיעה באוטונומיה, או ביכולתו של התובע לעצב את חייו ולבחור את בחירותיו, הרבה יותר גדולה בהשוואה לפגיעה שנבחנה בענין דעקה. ואולם, גרעין הפגיעה - מבחינת זכויות היסוד הנפגעות - אינו שונה במהותו בשני המקרים. "על פי הלכת דעקה, המדגישה את עצמאותו וחוסר תלותו של ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, יש מקום לפסוק פיצוי נפרד ומצטבר על הפגיעה באוטונומיה, גם כאשר קיים נזק תוצאתי עקב הפ¬רת החובה לספק אינפורמציה" (מתוך מאמרו של צחי קרן פז, "פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה: התפתחויות עכשוויות ומגמות עתידיות", המשפט, גליון 20, יוני 2005, עמ' 67, 68). "הייחוד בעילה של פגיעה באוטונומיה הוא במתן פיצוי על עצם הפגיעה באוטונומיה (כלומר, שלילת כח הבחירה), כאשר פגיעה כזו אינה מלווה בפגיעה באינטרס אחר וקונקרטי יותר" (שם, עמ' 70). קרן-פז מדגיש שם כי, אפשר שהנזק לאוטונומיה בשל הימצאות במצב בלתי רצוי יהא זניח לעומת נזק אחר שניתן לייחסו להתרשלות (שם), ואולם, מוסיף "עם זאת, עיונית מדובר בשני נזקים שונים...". עם זאת, נראה כי לעיתים הבחנה כזו היא מלאכותית, ואפילו מיותרת, כאשר מדובר בפגיעה באינטרס אחר, קונקרטי יותר, כפי שעולה מדבריו בהמשך המאמר. בענייננו, לא עומדת לדיון רק הפגיעה בזכות קביעת מקום ההימצאות, בטהרתה, אלא נעלה מספק שלפגיעה בתובע היו תוצאות מעשיות רבות (ריחוקו מבני משפחתו, פגיעה במרקם חייו בשל כך שלא חי בין יהודים). ניתן להציג את הרבדים השונים של הפגיעה בתובע בענייננו באופן הבא: בנוסף לפגיעה בזכויות יסוד מהותיות, בשל ההובלה לחו"ל, כגון הזכות לחירות, הזכות לחופש התנועה, הזכות להשתקע בארץ או לחיות בה, פגיעות שהיו להן תוצאות קשות בחייו של התובע ושגרמו, מטבע הענין, לצער ולסבל משמעותיים, ניתן לדבר על הפגיעה הטהורה בזכותו של התובע לקבוע אם להימצא בארץ או לצאת ממנה. בדעקה העמיד בית המשפט העליון את הפיצוי בגין הפגיעה הטהורה בזכות הבחירה על 15,000 ש"ח. אם כך, ברי שהפיצוי לענייננו צריך להיות הרבה יותר גדול. בענייננו, ברי שהנזק הכללי בולע את הנזק שעניינו הפגיעה הטהורה בשל הימצאות במצב לא רצוי. אציין כי נזקקתי לדיון בפיצוי בגין עצם ההפרה לצורך קביעת גובה הפיצוי ההולם מקרה זה. לנושא זה אשוב להלן. ב"כ התובע מוסיפים כי בשל האשפוז בצרפת שהביא לבידודו של התובע, ראוי שהיקף הפיצוי יילמד מחיקוקים העוסקים בפיצוי בגין מעצר שווא, ולענין זה מפנה לתקנות סדר הדין פיצויים בגין מעצר או מאסר, התשמ"ב-1982. כלל טענות אלו מחייבות בירור יסודי של הקשר הסיבתי בין אחריות הנתבעות לתוצאות שהתובע טוען להם. אחריות נתבעת 1 להגלייה ולתוצאותיה; עוולת הרשלנות 25. כבר נאמר לעיל כי היו בידי בני משפחת התובע הפרטים הנחוצים לקביעה כי בשנת 1949 עלה התובע לארץ וקיבל מספר זיהוי המעיד על כך שנעשה אזרח ישראלי. באי-כח התובע עצמם טוענים כי זכותו של התובע להיכנס בשערי ישראל הובהרה בחוקים שפורטו לעיל, ולכן קבעתי לעיל שאין לקבל את טענת ההטעיה של הנתבעות. לכך אוסיף כי, גם ניתן להתרשם שמה שמנע את הגעתו של התובע לישראל היה תלותם של בני משפחת התובע בקבלת סיוע מהסוכנות לצורך זה. לשון אחר, ניתן לומר כי לכאורה, בהעדר זכות על פי כללי העליה לקבלת סיוע, לא ההטעיה גרמה לתוצאות, אלא קשייהם הכלכליים של בני המשפחה. אילו בני המשפחה לא היו קשי-יום, יש להניח שהיה עולה בידם לבקר את התובע הרבה יותר, או אפילו לדאוג לו להימצא במקום אחר בצרפת, בו היה חופשי לצאת ולבוא (כאשר הדבר היה אפשרי מבחינת מחלתו), ולקיים אורח חיים דתי יהודי. ברם, התמונה שתוארה לעיל - בענין סיבת אי-העליה - אינה התמונה הנכונה. אכן, אילו דובר באדם שטרם עלה לישראל המבקש סיוע בקליטתו בשל היותו חולה נפש, ניתן היה לומר כי בהעדר זכות לסיוע כלכלי בעליה מהנתבעות, גם אין יסוד לטענותיו בדבר התוצאות שנגרמו מכח שהותו בגולה. ברם, בענייננו, יציאתו של התובע לגולה נגרמה בשל פעולת גירושו, שבוצעה ע"י נתבעת 1, לכן מתבקשת גם המסקנה כי המדינה אחראית למרחק הפיזי שנוצר בינו לבין בני משפחתו ובינו לבין ארצו, ועל תשתית זו קמה ממילא גם חובתה לבטל את המרחק האמור, דהיינו, למצער, להחזיר את התובע לארץ ע"י נשיאה בהוצאות הובלתו ונסיעתו. אכן, בני המשפחה עלו רק בשנת 1955, ואולם, עלייתם ארצה בעקבות התובע צריכה היתה להיות צפויה, כעלייתם לארץ של יהודים אחרים מקצוות העולם באותה תקופה. לשון אחר, חובה היתה על המדינה לפעול לביטול הגירוש או ההגלייה, חובה שקיומה נמשך עד לביטולה של ההגליה. אכן, לאחר עלייתו היתה מתעוררת שאלה לגבי מקום שהייתו בארץ: האם ראוי שסידורו יוטל על בני משפחתו בארץ או שמכח זכויותיו, ככל אחד הזכאי להימצא בארץ, זכאי היה גם לזכויות סוציאליות, הכוללות סידור במוסד. ואולם, אלמלא הוגלה, שאלה כזו היתה נשקלת לגבי התובע כפי שהיא נשקלת כלפי כל ישראלי אחר, על פי אמות המידה לזכויות לסעד הישימות לגבי כל ישראלי במדינתו. יתר על כן, אין בידי לקבוע שגם אם היה התובע בארץ במהלך השנים בהם שהה בבתי חולים בצרפת, היה מנותק ממשפחתו. במיוחד כך בכל הנוגע לקשר עם אמו, ואולם, גם אחיו ואחיותיו - אלו שהעידו לפני - עוררו רושם של אנשים חמים, ויש מקום להעריך כי היו מקיימים עמו קשר טוב במידת יכולתם. לאור האמור, מאחר שעקב הגירוש יש לראות את נתבעת 1 אחראית למרחק בינו לבין משפחתו בארץ, יש לקשור את סבל הבידוד האמור לפעולותיה. שונה המצב לגבי נתבעת 2, שכאמור, פעלה על פי "כללי עליה", שמכוחם מתן הסיוע לתובע חולה הנפש לא היה בסדר העדיפויות שנקבע. נתבעת 2 לא גרמה להגליית התובע. באי-כח התובע טוענים לרשלנות נתבעת 2 בטיפול בעניינו של התובע ובהבאת הענין בפני הוועדה למקרים מיוחדים, ובכלל זה טוענים הם כי חרף פניות אליה החל משנת 1951, הפעם הראשונה שהובא הענין לוועדה היתה בשנת 1968, דהיינו - 17 שנים אחר כך, וגם לאחר מכן לא הובא הענין שוב לוועדה במשך שנים ארוכות. עוד טוענים הם שלא ניתנו לפקידי הנתבעת 2 ההוראות המתאימות - כגון בירור הסטטוס של הפונה - וכי אם אלו היו ניתנות, סביר שהיתה מתקבלת החלטה אחרת על יד הוועדה. איני סבורה שיש לקבל טענות אלו, שהרי, בסופו של דבר, נתבעת 2 פעלה לענין הסיוע על פי כללי העליה, שהיו כללים סבירים, ואלו לא הכילו התייחסות למקרה מיוחד בו גורש אדם שלא כדין מן הארץ. הבאת המידע המיוחד האמור לפני הוועדה למקרים מיוחדים היתה צריכה להיעשות ע"י נציגי המדינה שבוועדה. בנוסף, יצוין כי, כל עוד בני משפחת התובע לא הציגו תנאי קליטה טובים לתובע וכל עוד לא השתנו כללי העליה - ואין ראיה שהדבר קרה - אין מקום להניח שתוצאת החלטת הוועדה למקרים מיוחדים היתה שונה. כבר נאמר לעיל כי, על פי כללי העליה, העובדה שהתובע היה בעל סטטוס של אזרח ישראלי לא היוותה כשלעצמה סיבה למתן סיוע של הסוכנות בעלייתו. 26. נחזור לעוולות הנטענות כלפי הנתבעות: העוולה הבסיסית היא עוולת הרשלנות. אין ספק שהובלתו של התובע כשהוא חסר אונים לצרפת בשנת 1949 היא מעשה בלתי סביר שפגע בצפייתו הטבעית והמובנת מאליה - לחיות בישראל כיהודי שעלה לישראל והתגייס בה לצבא בימים קשים. בנסיבות אלו, מקובלת עלי טענת באי-כח התובע, לפיה היה על הנתבעת 1 להראות מכח איזו הוראה חוקית היתה מוסמכת לשלוח את התובע לצרפת, דבר שלא עשתה. פעולת נתבעת 1 נכנסת לגדר עוולת הרשלנות. מהיבט חובת הזהירות של נתבעת 1, יצוין כי היה ביד עובדי נתבעת 1 לצפות, וראוי היה שיצפו, שיהודי שעלה ארצה ייפגע אם ימצא עצמו בצרפת שלא מבחירתו. חובת הזהירות שהופרה היא החובה לאפשר ליהודי שעלה בנסיבות שצויינו להישאר ולחיות בארץ, חובה שהבסיס לה מצוי בזכויות כל יהודי לחלק ולנחלה בישראל. כבר נאמר כי, ההכרה בזכויות אלו לא התחילה עם קבלת חוק השבות. ב"כ התובעים הפנו לדברי חבר הכנסת זרח ורהפטיג, בדיון שהתקיים בכנסת בהצעה לתיקון חוק השבות (דברי הכנסת כרך 15 עמ' 823): "חוק השבות בא לקבוע עקרון שכל עם ישראל בעולם כולו יש לו חלק ונחלה בישראל וכאשר אדם מישראל רוצה לחזור למולדתו לישראל, הוא איננו בבחינת מהגר אלא בבחינת שב למולדתו... מכאן שיהודי החוזר למולדתו חוזר הוא בזכות ולא בחסד. ואם זוהי זכותו, אין לנו שום זכות למנוע ממנו את האפשרות לחזור למולדתו". ובמגילת העצמאות נאמר לענין זה - "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליית יהודים ולקיבוץ גלויות". ניתן, אפוא, לדבר על הפרת החובה (ההתרשלות), וכאמור לעיל, גם על נזק שנגרם בעקבותיה, ובכך מתקיימים כל יסודות העוולה. באי-כח התובע הבהירו כי, לעצם ההחלטה על שליחת התובע לצרפת אין לתובע טענות כנגד הנתבעת 2, אלא כנגד הנתבעת 1 בלבד. ברם, טענות התובע מופנות כנגד שתי הנתבעות, בכל הקשור לדרך השבת התובע ארצה, וכן בכל הקשור לאי-שמירה על מסמכים מהותיים בעניינו של התובע. גם בהקשר זה נשענים הם על עוולת הרשלנות. אשר לדרך השבת התובע ארצה, הדיון דלעיל מוביל למסקנה כי מי שהיתה צריכה להסיר את תוצאות ההגליה היא המדינה דווקא, כמי שגרמה לה. הסוכנות היהודית לא היתה מעורבת במעשה ההגליה ופעלה על פי כללי עליה סבירים. ראוי היה שהמדינה - שנציגיה ישבו בוועדה למקרים מיוחדים - תפנה תשומת לב הנציגים האחרים לכך שהובלתו של התובע לחו"ל נעשתה תוך פגיעה בזכויותיו, וכי ראוי לחרוג מכלל העליה שנקבע בענין העלאת חולי רוח. מכל מקום, איני סבורה שיש לייחס לסוכנות את המשכתו של מעשה ההגליה. לשיטתי, יש לייחס מעשה נמשך זה למדינה בלבד, למצער כבעלת האשמה המכרעת בגרימתו. דיון בעוולה הראייתית יבוא להלן. התאמת עוולת הרשלנות לשמש בסיס לפיצוי 27. בספרה על עוולות חוקתיות, הצביעה המחברת, ד"ר ברק ארז (כיום פרופ' ברק ארז), על התאמתה של עוולת הרשלנות לפתרון בעיית הסעד בגין הפרה מוגמרת של זכויות חוקתיות. ד"ר ברק ארז כתבה, בין השאר: "עוולת הרשלנות יכולה לשמש בסיס להכרה בחובת זהירות מושגית חדשה שיש לה קיום במערכת היחסים שבין הפרט לרשות - חובת זהירות חוקתית. משמעותה של חובה זו היא שהרשות חייבת לצפות את הנזקים הנובעים מהפרתן של הזכויות המיוחדות המוטלות עליה כלפי הפרט - הזכויות החוקתיות והמינהליות. השם חובת זהירות חוקתית נותן ביטוי לכך, שהחובה מושתתת על הזכויות החוקתיות, הזכויות שקיימות במערכת היחסים שבין האזרח לרשות" שם, עמ' 192-193). ד"ר ברק ארז הוסיפה: "הגישה המוצעת היא שהפרת חובות המוטלות על הרשות, אשר כנגדן עומדות זכויות של הפרט, תיחשב רשלנות, היא מבוססת על ההשקפה... שרשלנות היא חריגה מסטנדרט. מהי חריגה ברורה יותר מסטנדרטים חברתיים יסודיים מאשר הפרה של זכויות הפרט?" (עמ' 201). ד"ר ברק ארז קראה להכרה בחובת זהירות מושגית חדשה: "בשלב הנוכחי של התפתחות המשפט בישראל, יש לעגן את האחריות החוקתית בדיני הנזיקין. כבסיס לאחריות תשמש עוולת הרשלנות באמצעות הכרה בחובה מושגית חדשה - חובת הזהירות החוקתית. החידוש בתחום העילה ילווה ביישום מושכל של תורת הנזיקין הכללית (שם, עמ' 216). ד"ר ארז מפנה בספרה הנזכר למאמרם הידוע של פרופ' רובינשטיין ופרופ' פרידמן: "אחריות עובדי ציבור בנזיקין", שפורסם בהפרקליט כא (תשכ"ה) 61, שבו הובעה הדעה כי החריגה מאמות המידה המחייבות לגבי התנהגותה של רשות ציבורית נופלת לגדרה של עוולת הרשלנות, בין שהחריגה היא תמימה או זדונית. לפי גישה זו, כתבה ד"ר ברק ארז, עוולת הרשלנות יכולה להשתרע על הפרה של חובה מכח המשפט המינהלי, בין שנעשתה בשוגג ובין שנעשתה בזדון, אם חרגה מנורמת הקיום של רשות סבירה. הדרך שהציעה ד"ר ברק ארז היא משכנעת, ואיני רואה כל קושי לאמצה. בענייננו, המדינה, באמצעות אנשי משרד הביטחון, הפרה חובת זהירות לכבד את זכויות היסוד של התובע. אנשי משרד הביטחון יכלו לצפות שהתובע, כאשר ישוב לעשתונותיו, גם אם יישאר חולה, יחוש צער על שהורחק מהמדינה אליה עלה. נראה גם כי, גם אם היה ידוע בשנת 1949 שלתובע אין משפחה בישראל, ניתן היה להעריך שגם משפחתו תעלה לישראל, כדרכם של יהודים באותה תקופה. התנהגותם של הגורמים המרחיקים היתה, אפוא, בלתי סבירה וחורגת מסטנדרט ההתנהגות הראוי. בענין דעקה- שגם הוא נבחן בגדר עוולת הרשלנות - ציין כב' השופט ת' אור כי הענין שלפניו אינו מעורר צורך להכריע בשאלת ההכרה בעוולות החוקתיות (סעיף 28 לפסק הדין). ואולם, בע"א 1081/00, אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, בוססה אחריות המדינה בגין עילת תביעה מינהלית על התרשלותה של המדינה, ובו כתב כב' הנשיא ברק: "אמת המידה לבחינת התרשלות היא סטיה מסטנדרט הזהירות של אדם סביר... החובה הכללית שלא להתרשל כלפי מי שחבים לו חובת זהירות מוטלת גם על המדינה ופקידיה... מתן נימוקים לא נכונים ואי-מתן זכות טיעון בנסיבות הענין אינם תואמים את כללי המשפט המינהלי. בד בבד הם מהווים ביחסים בין עובד הציבור לבין האזרח הבא עמו במגע - פעולה רשלנית במסגרת דיני הנזיקין. בגין הפרת חובת הזהירות בנזיקין יחולו התרופות האזרחיות, ובלבד שלא יינתנו סעדים סותרים במהותם או כפל פיצוי" (ס' 17 לפסק הדין). וראו לענין ההכרה בזכות לפיצוי בגין עוולה חוקתית גם ע"א 9185/03, אסתר טננבוים ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ. אשר לנזק - שבלעדיו אין קיום לעוולת הרשלנות - הטעים כב' הנשיא ברק, בע"א 1081/00 הנ"ל, כי הגדרת הנזק בסעיף 2 לפקודת הנזיקין היא רחבה וכוללת גם נזק שאינו רכושי (שם, ס' 18). ולענין הוכחת הנזק, מציין כב' הנשיא ברק כי הוא יכול להילמד, בין השאר, "מעצם ההפרה הבוטה של חובת ההגינות... אכן, מתן הנמקה שגויה ושלילת זכות טיעון עלולים, בנסיבות מסוימות, לפגוע בפרט ולגרום לנזק לא רכושי. הקביעה לפיה נזק זה הוא בר פיצוי אינה זרה למשפט הפרטי" (שם). בענייננו, סבלו של התובע גם הוא יכול להילמד מטבע הענין. אין ספק שהפגיעה באוטונומיה שתוארה גורמת לסבל ולכאב. מכל מקום, בענין זה מצויות גם הראיות שצויינו לעיל (עדות אלי רונן, תצהיר מסעוד). בענין אבנעל עמד בית המשפט גם על הקשיים לכמת את הנזק מהסוג בו עסקינן, וציין: "מהו גובה הפיצוי בגין נזקי המערערים כתוצאה ממתן הנמקה שגויה ושלילת זכות הטיעון? קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת העיקרון של החזרת המצב לקדמותו חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו. על רקע הסכום הכולל של הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי הייתי מעמיד את הפיצוי על 30,000 ש"ח, כערכם ביום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. סכום זה מבטא את הפגיעה במערערים כתוצאה מהתנהלותה הרשלנית של המשיבים בעניינם, אך אינו מופרז ביחס לנזקם הרכושי" (ס' 22 לפסק הדין). על שיעורו של הפיצוי בגין פגיעה בזכות חוקתית 28. הסכומים שנפסקו בענין דעקה ואבנעל בשל עצם הפגיעה בזכויות החוקתיות הם סכומים נמוכים, כעולה מהאמור לעיל. ואולם, אין בכך כדי לקבוע את גדר הפיצוי לענייננו, שבו אין ספק כי היו תוצאות קשות להפרת הזכויות, וזאת מעבר לפגיעה בשל עצם הפרת הזכויות. דיון מעמיק בגישת בתי המשפט לפיצוי, תוך הפניה למשפט השוואתי, מצוי בספרה הנזכר של ד"ר ברק ארז, עמ' 243-287, ואולם, גם הוא מתייחס בעיקרו "לפיצוי בגין הפגיעה בזכות עצמה, מעבר לפיצוי בגין הנזקים התוצאתיים שההפרה גרמה להם" (עמ' 244). הדיון שם מלמד כי העיסוק בנושא זה במשפט האמריקאי ובמשפט האנגלי הוביל גם לאפשרות של פסיקת פיצויים עונשיים, במיוחד כאשר הנתבעים פעלו מתוך כוונה רעה, פזיזות או אדישות לזכויות, והוביל גם לבחינת השאלה באיזו מידה צריכה פסיקת הפיצויים להיות נאמנה להוכחה קונקרטית של נזק. אשוב לדבריה המחכימים של ד"ר ברק ארז להלן. אני רואה לנכון להפנות כאן לדברים שכתבתי בשבתי בבית משפט השלום, בת"א 5203/97, אעליאן מירואן ואח' נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ. בתיק זה פסקתי, על דרך הפשרה, פיצויים בגין פגיעה מטעמי לאום, והדברים שכתבתי שם יפים גם לענייננו: "סוג הפגיעה במקרה דנן - פגיעה מטעמי לאום, וכמוה פגיעה מטעמי גזע, דת ומין - הביאה במשפט האמריקאי גם לפסיקת פיצויים עונשיים, בין בפגיעה של רשויות שלטוניות ובין בפגיעה על ידי פרטים (במסגרת ה-CIVIL RIGHTS ACT). פיצויים אלה אף נפסקו בנפרד מהפיצוי בגין הסבל הלא ממוני. כך ב- RAMSEY V. AMERICAN AIR FILTER CO. INC. 772 F .2d 1303 (1985)) בתביעה בגין הפליה לרעה בעבודה על רקע גזעי (ע"פ מה שידוע כס' 181), העמיד בית המשפט לערעורים את סכום הפיצוי בשל הסבל והמתח הנפשי שנגרמו בשל הפליה כאמור שנמשכה על פני תקופה ארוכה, על 35,000 דולר, ואת הפיצוי העונשי על 20,000 דולר. פיצויים עונשיים כאלו נקשרו במשפט האמריקאי לכוונה רעה או לזדון, ואולם בפסיקה מאוחרת יותר הספיקה גם אדישות וחוסר זהירות של הפוגע (RECKLESSNESS). פסה"ד SMITH V. WADE (1983) 75 L.ED 2d 623 מוכר כציון דרך בתחום זה, ובו קבע ביהמ"ש כי ניתן לפסוק פיצויים עונשיים בשל פגיעה בזכות יסוד, כאשר התנהגות הפוגע חסרת זהירות או מגלה אדישות גרידא כלפי הזכות המוגנת. הפיצוי העונשי האמור הוא מעבר לסכום ההולם את פיצוי הסבל כשלעצמו, ומטרתו להרתיע ולמנוע הישנות פעולות מאותו סוג בעתיד ("DETERRENT - REMEDY"). במאמר של MICHAEL WELLS DAMAGES FOR CONSTITUTIONAL TORTS, LOUISIANA LAW REVIEW VOL 56 P 841, מביע המחבר דעתו כי ראוי אף להרחיק לכת מעבר לצעדים שנעשו בפסיק דין כ-SMITH V. WADE כדי ליצור תרופות יעילות להפרות חוקתיות. פריצת דרך בנושא סמכות בית משפט לפסוק פיצויים עונשיים בישראל נעשתה בחוות דעתה של השופטת א. ברק בבית הדין הארצי לעבודה בדב"ע 129-3 שרון פלוטקין ושדולת הנשים לישראל נ. אחים אייזנברג בע"מ לגבי פגיעה בשויון שנעשתה כלפי אשה בניגוד לחוק שיויון ההזדמנויות בעבודה תשמ"ח-1988. כב' השופטת ברק סברה - וחברי ההרכב הצטרפו לדעתה - כי על פי תכליתו של חוק זה מתקבל על הדעת שבנוקטו את המונח 'פיצויים' התכוון המחוקק גם לפיצויים עונשיים 'מעבר לפיצויים על נזק שניתן להערכה'. השופטת ברק הוסיפה כי לביהמ"ש סמכות טבועה לפעול כך על פי תכליתו של החוק, והדגישה את חשיבות יעילות הסעד כדי להבטיח הגנה משפטית על הזכות הנדונה. פסיקתה של השופטת ברק מדגישה את הצורך להרתיע באופן אפקטיבי מפני הפגיעה בזכות כסיבה מספיקה לפסיקת פיצויים עונשיים. נראה כי גם ע"פ הגישה האמריקאית, משהורחב הבסיס לפסיקת הפיצוי גם למצבים שאין לזהות בהם זדון או כוונה רעה, מתקבלת תוצאה זהה. במילים אחרות, הגורמים הקובעים הם חשיבותה של הזכות הנפגעת והצורך להרתיע מפני הפרתה". ... ואולם, אף במקרים שבהם אין סיבה לפיצוי מוגבר מהיבט כוונת הפוגע, עדיין אין להמעיט בחומרת הפגיעה ככל שהיא נגזרת מטבע הזכות המופרת. אפנה בענין זה ל-STEELE V. TITLE REALTY COMPANY 478 F .2d 380 (1973) שבו נדונה הפליה על רקע גזעי בדיור, ובו קבע בית המשפט לערעורים האמריקאי כי גם כאשר ההפליה נעשית בצורה אדיבה ומנומסת, ללא כוונה רעה, זכאי הנפגע לפיצוי בשל ההשפלה הרגשית שחווה, אם כי ההתנהגות הטובה של הפוגע עשויה להיזקף לטובתו בפסיקת גובה הפיצויים". בשאלת הפיצוי העונשי, כותבת ד"ר ברק-ארז בספרה הנזכר (עמ' 286), לאחר שהיא מציינת כי חרף קשיים במישור העיוני, הפיצויים העונשיים היו לעובדה מוגמרת בישראל: מה צריכה להיות העמדה היחס לפסיקתם של פיצויים עונשיים בתחום האחריות החוקתית? כאמור, התשובה נגזרת מן ההשקפה הכללית בנושא. אם יש מקום להכרה בפיצויים עונשיים, קיומם צריך להקיף גם את מערכת היחסים שבין האזרח לרשות. עם זאת, מאחר שהפיצויים העונשיים הם אנומליה בתחום דיני הנזיקין, יש להקפיד הקפדה יתירה בהפעלת שיקול הדעת באשר לפסיקתם ולהגבילם למקרים חריגים. בהקשר החוקתי הזהירות צריכה להיות זהירות מיוחדת. מלכתחילה פסיקת פיצויים בגין הפגיעה הערטילאית בזכות מבוססת על הערכה של מידת הפגיעה בפרט, וזו עשויה להיות מושפעת גם מן הכוונה שהיתה ביסוד המעשה המעוול. אולם, אין לפסול את הפיצויים העונשיים רק מן הטעם שהנתבעת היא רשות ציבורית". על יסוד דברים אלו, אני רואה לנכון לקבוע שיש בידי גם לפסוק פיצויים עונשיים, אם יתברר כי מדובר במקרה המתאים. כדי להגיע למסקנות אופרטיביות בדבר גובה הפיצוי בענייננו, אוסיף ואתעכב על מהות הפגיעה הרלוונטית. מהות הפגיעה העומדת לדיון 29. בעסקה בשאלה מה צריכה להיות עמדת המשפט הישראלי ביחס לפיצויים שייפסקו בגין הפרה של זכויות חוקתיות, מציגה ד"ר ברק ארז את ההבחנה בין "שלוש קבוצות עיקריות של נזקים - פיזיים, כלכליים ורגשיים". אשר לקבוצה הראשונה, המצבים שבהם ההפרה של הזכות החוקתית גורמת לנזק פיזי,מציינת המחברת כי המענה המשפטי לשאלה שהוצגה הוא טריוויאלי ועולה מדיני הנזיקין הנוהגים. כדבריה: "גרימת נזק פיזי צפויה לגבש אחריות במסגרת היישומים המוכרים של העוולות. נזק מסוג זה הוא הנזק המובהק שדיני הנזיקין הכירו בו מראשיתם". להלן יוטעם כי, חלק מהנזקים בענייננו שייכים לקבוצה זו. עסקינן כאן, בעיקרו של דבר, בנזקים רגשיים (בהבדל מנזקים ממונניים, כלכליים), ולענין קבוצת הנזקים הרגשיים, כותבת ד"ר ברק ארז: "הקבוצה השלישית מתייחסת לפגיעה בזכות הערטילאית, לנזק שנובע מן ההפרה עצמה, גם כאשר היא לא גורמת נזק ממוני מסוג כלשהו - לא נזק פיזי ואף לא נזק כלכלי. הכוונה היא לנזק שניתן להניח כי נגרם לאדם שזכויותיו האישיות לא זכו להתחשבות ולהכרה. נזק זה בא לידי ביטוי בפגיעה ברגשותיו של התובע. זהו נזק אמיתי אך קשה מאוד להוכיחו הוכחה קונקרטית (שם, עמ' 266). בקבוצה השלישית האמורה, התמקדה הסקירה ההשוואתית בספרה של ד"ר ברק ארז. ואולם, חשוב להבהיר כאן כי, גם אם בענייננו, על פניו, אין מדובר בנזק ממוני, ומבחינת הסיווג נכון לומר כי במרכזו פגיעה רגשית, אין מדובר בגדרו רק בפגיעה בזכות הערטילאית, מאחר שענין לנו בעוולה שהיו לה תוצאות ממשיות וממושכות בעולם הפיזי. עיקרן של תוצאות אלו הוא ההרחקה הפיזית מן הארץ, ואחר כך הריחוק הממושך מהארץ ומהמשפחה והבידוד שנלווה אליה, ועם ההרחקה - מרקם החיים האופייני לשהות בנכר (ככל שפגע ברגשי התובע שביקש לחיות בארץ). ניתן להשוות את ענייננו, מבחינת ההשלכות הפיזיות, לפגיעה מסוג כליאת שווא, שגם בה אין פגיעה פיזית בגוף, ואולם, קיים היבט פיזי ברור. נושא כליאת השווא הובא לדיון בע"א 558/84, כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 755, ע"י אשה שאושפזה בכפיה בבית חולים לחולי נפש מבלי שקויימו ההליכים הקבועים בחוק לאשפוז מסוג זה, ואולם, התביעה נדחתה מאחר שעמדה לנתבעים הגנת סעיף 27(ד) לפקודת הנזיקין. על כן, לא נוכל ללמוד ממנו לענייננו, בכל הנוגע לשיעור הפיצוי ההולם. בהקשר לנזק הלא ממוני, ד"ר ברק ארז מפנה לע"א 243/83, עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, שבו הבהיר כב' השופט ברק (כתוארו אז) שאף נזקים לא רכושיים הם בני פיצוי במסגרת דיני הנזיקין. באותו ענין נבחנה תביעה שהוגשה נגד העיריה, לאחר שזו הוציאה נגד התובע דו"חות חניה בהתייחס לרכב שכבר לא היה בבעלותו, דבר שהודיע עליו לעיריה מספר פעמים. הוצא נגדו גם צו מאסר בגין אי-תשלום קנס ודמי פיגור, שבגינו נעצר ושוחרר רק לאחר תשלום הקנס. התובע הגיש נגד העיריה תביעה על הנזקים שנגרמו לו בעילת רשלנות, וטען, בין השאר, שנזקיו הם לא רק אובדן זמן וכסף ופגיעה בשמו הטוב, אלא גם ההטרדה שהוטרד, הפגיעה במידת הריכוז שלו בעבודה והסבל הנפשי שסבל. כב' השופט ברק (כתוארו אז) בחן את השאלה האם הטרדה גרידא יכולה להיות נזק בר-פיצוי, וציין שהקושי בהערכת הנזק לא הרתיע את בתי המשפט בעבר ואין סיבה שיעמוד לרועץ בהקשר זה. גב' ברק ארז מסכמת שם "מכל מקום, באופן עקרוני, ההלכה החדשה בתחום הפיצויים כפי שנקבעה בענין גורדון, יכולה לחול במקרים מתאימים גם על הטרדה שגורמת רשות מינהלית" (עמ' 36). במאמרו הנזכר הדגיש ד"ר קרן פז את האבחנה בין נזק תוצאתי לבין נזק הנגרם מכך שפעולת הפגיעה באוטונומיה פגעה בחופש הבחירה של התובע. כך, לשיטתו, בפרשת ע"א 1338/97, תנובה נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673, שבה נבחנה עילתו של הנפגע משתיית חלב שלא ידע כי יש בו סיליקון במסגרת שאלת אישור תביעה כייצוגית. לשיטתו של ד"ר קרן פז, בפרשה זו "היה ערבוב מסוים הן בהנמקת הרוב והן בהנמקת המיעוט בין נזק תוצאתי הנובע מהפגיעה באוטונומיה לבין הנזק של שלילת כח הבחירה... טשטוש התחומים נגע לשאלה אם הפיצוי ניתן בשל שלילת כח הבחירה או בשל רגשות גועל המתעוררים בשל צריכת החלב - רגשות שהם תוצאה של הפעולה העוולתית (הוספת הסיליקון ללא יידוע הלקוחות) המהווה גם פגיעה באוטונומיה" (שם, עמ' 70). אני רואה לנכון להבחין כאן היטב בין עצם הפגיעה בזכות התובע לקבוע את מקום הימצאו - השקולה בעיני לפגיעה בזכותו לבחור (את מקום הימצאו) - על כל הכרוך בה, לבין התוצאות של פגיעה זו, כפי שתוארו לעיל, כדי להבהיר שמסגרת הפיצוי שאומצה בענין דעקה ובענין אבנעל נמוכה מדי, ואינה הולמת את ענייננו (ראו לעיל, ס' 24). אכן, בנזק מסוג עוגמת נפש עסקינן, ואולם, אין מדובר אך בנזק בגין עצם הפרת הזכות החוקתית, אלא בנזק בעל היבטים פיזיים במובן זה שלמעשה העוולה היתה השפעה ישירה על גופו ואורח חייו של התובע, נזק שהיקפו צריך להיקבע גם הוא על פי דיני הנזיקין המסורתיים. דא עקא, שלא מצאתי פסק דין אשר יוכל להנחותני בדרך זו, והצדדים שלפני לא הפנו אותי לפסק דין כזה. באי-כח התובע הפנו לתקנות הפיצויים בגין מעצר שווא (תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982), וחישוביהם על פי הקריטריון שנקבע שם (לפיו שיעור הפיצוי היומי הוא החלק ה-25 מהשכר הממוצע במשק), הובילו אותם לסכום פיצוי גבוה מאוד, העומד על 5,339,994 ש"ח. ברם, סכום זה, על פניו, אינו מתאים לענייננו. בענין דנן התובע לא היה עצור כלל, ומכל מקום, מידת החופש שחווה בעת אשפוזו בצרפת היתה פועל יוצא של מחלתו. יתר על כן, הפיצוי בגין מעצר או מאסר שווא מניח, מטבע הענין, אובדן השתכרות. אין פלא, על כן, שהקריטריון לפיצוי היומי בתקנות האמורות נובע מהשכר הממוצע במשק. אם כך, סכום הפיצוי שם אינו נגזר מאובדן החופש גרידא. בעניננו, לא ניתן להניח כי התובע היה עובד ומשתכר אילו לא שהה בצרפת במוסד בשל מחלתו. החלופה הרלוונטית בענייננו היא שהותו במוסד רפואי בישראל, או אפילו בבית אמו בתקופת חייה. נראה, על כן, שהפיצוי על פי אמת המידה שהציעו באי-כח התובע צריך להיות הרבה יותר נמוך. ואולם, אותו פיצוי יכול לשמש כגבול עליון, המלמד על הפיצוי ההולם. עוד אבהיר כי, הגם שסבורה אני כי יש לפצות את התובע בסכום משמעותי בשל עוצמת הפגיעה רבת השנים בו, איני סבורה שבמסגרת זו יש לשקול פיצוי עונשי. אין מדובר בפעולות שנעשו כנגדו בזדון, ונראה כי הפועלים מטעם המדינה סברו כי הם פועלים לטובת הציבור, וכי נכון יהיה לשלח את התובע מהארץ כדי לא להכביד על הציבור בישראל, שהיה נתון אז במלחמה ובהתמודדות על עצם קיומה של המדינה. לענין המועד שבו נתקבלה החלטת ההגליה, אציין כי מדובר בתקופה הסמוכה למלחמת השחרור, מלחמה שנמשכה עד לעשירי למרץ 1949. עד לאותו מועד, במשך 20 חודשים, נמשכה המלחמה. אבדותיה של ישראל הגיעו ל-6,000 הרוגים, כ-4,000 מהם אנשי צבא (האנציקלופדיה העברית, כרך שישי (1) עמ' 860). אכן, תקופה קשה זו התרחקה עם השנים, ברם, לאחר מכן, בשנים בהן שהה התובע בצרפת, הדעת נותנת כי המעורבים בטיפול בעניינו של התובע הביאו בחשבון את העובדה שיש לו מקום אשפוז בצרפת. מהאמור לעיל עולה שאין סיבה לקבוע כי התנהגות המטפלים בענין נבעה מדעה קדומה כלפי יהודי מרוקו, במובחן מדעה קדומה כלפי חולי נפש. דברים אלו באים אך ורק כדי לומר שאין מקום להרחיק לכת ולפסוק פיצוי עונשי, אך אין בהם כדי לבטל את חומרת הפגיעה בתובע, המצדיקה פיצוי על הצד הגבוה. לאחר ששקלתי את היבטי הענין, הגעתי למסקנה שרבע מהסכום שהוצע על ידי באי-כח התובע (בעיגול מסוים) יהלום את נסיבות המקרה, דהיינו - 1,350,000 ש"ח. סכום זה, מבחינתי, מכיל גם את הפיצוי בגין הפגיעה בזכויות היסוד המעורבות במשמעותן הערטילאית, וגם את הפיצוי בגין תוצאות ההפרה - עוגמת הנפש הכרוכה בפגיעה היחסית בחירות התובע, בבידודו למשך שנים ובאיכות חייו. סכום זה גם מתחשב במשך הזמן הארוך של ההפרה. להבנתי, סכום זה עולה בקנה אחד עם סכומים הנפסקים בתחום הנזיקין בגין עוגמת נפש במקרים בהם מדובר בנזק רציני שנמשך על פני שנים רבות. העוולה הראייתית 30. לעניין העוולה הראייתית, טוענים באי-כח התובע כי אי-שמירת תיקו של התובע בארכיון הנתבעת 2 פגעה ביכולתו להציג את מחדלי הנתבעות בטיפול בעניינו. כך, לדבריהם, מתקשה התובע להוכיח את הפניות הרבות שפנה לגורמים השונים ואת מהות תגובותיהם, וגם מתקשה הוא להוכיח טענתו כי במשך 35 שנות אשפוז לא היו פניות של הנתבעות לבית החולים בצרפת. עוד טוענים הם כי, אלמלא רשלנות הנתבעות בשמירת תיקו של התובע, ניתן היה ללמוד כי עניינו נותר במשך שנים בלא כל טיפול, וגם ניתן היה לראות כי שום גורם אצל הנתבעות לא ביקש לברר את הסטטוס של התובע, וכך לאורך שנים, עניינו נדחה על דרך הסתם ע"י פקידים שונים שזנחו את הטיפול בעניינו. בהקשר זה נשענים באי-כח התובע על מאמרם של א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי וודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כ"א 91, עמ' 196. לענין טיעונים אלה, אציין כי בסופו של דבר, המסמכים הרלוונטיים לעוולת ההגליה עמדו לפני, ואיני רואה מקום לקבוע כי העדרם של מסמכים אחרים פגע בתובע. ממילא, בהעדר מסמכים נוספים לגבי מצבו הנפשי של התובע בעת ההגלייה, הוסקו המסקנות המתבקשות מהמסמכים הקיימים לענין ניצול חוסר האונים שלו בעת שהובל לצרפת. יתר על כן, עוולת ההגלייה בולעת גם את הטענות לענין דרך התנהלות נתבעת 1 במהלך השנים, עד לסיום גלותו של התובע, שהרי עד לעלייתו של התובע לארץ בשנת 1984, ביצוע העוולה נמשך. לכן, לענין הפיצוי, אין חשיבות מיוחדת למספר פניותיו של מסעוד אל נתבעת 1 במהלך השנים. יתר על כן, גם אם מסעוד כלל לא פנה לנתבעת 1 בהקשר זה - כבר נאמר כי, נראה שפנה לנתבעת 1, בעיקרו של דבר, בהקשר ספציפי של הכרה בזכויות התובע כנכה - התרשלותה של נתבעת 1 קיימת עד לשובו לארץ, כמי שביצעה מעשה שתוצאותיו נמשכות. לכן, אין לעוולה הראייתית נפקות לענייננו, ואין בדיון בה כדי להביא לתוצאות אחרות מאלו שהתקבלו תוך דיון בעוולה החוקתית. עוולת הפרת חוקה חקוקה 31. מסקנתי דלעיל, לפיה נתבעת 1 אחראית כלפי התובע בגין עוולת הרשלנות שביצעה כלפיו בפוגעה בזכויותיו החוקתיות, מייתרת את הדיון בעוולת הפרת החובה החקוקה. אציין כי, נוח לדון במעשה ההגלייה שראשיתו ב-1949 במסגרת עוולת הרשלנות, מאחר שהדיון אינו מצריך הצבעה על החיקוקים שהופרו. חוקי השבות - ובשם זה נקראו לעיל שורת החוקים שעסקו בזכויות היהודים העולים לישראל - נחקקו לאחר שהתובע הוגלה, והדבר יוצר קושי בדיון בפגיעה בתובע במסגרת עוולת הפרת החובה החקוקה. לסיכום 32. התובע עלה לארץ ממרוקו בשנת 1949 והתגייס לצה"ל. לאחר שחלה במחלת נפש, וכשהוא חסר אונים בשל המחלה, הובל ע"י אנשי משרד הביטחון לצרפת. מצרפת הוחזר התובע לארץ לאחר 35 שנים, בסיוע אדם שעניינו נגע אל לבו. במהלך השנים עד לחזרתו, שהה התובע בבתי חולים לחולי נפש. במשך תקופה ארוכה זו, נמנעה המדינה מלסיים את הגלייתו ולא דאגה להעלותו לישראל. משפחתו של התובע עלתה לארץ ב-1955. בשל הרחקתו של התובע לצרפת, נמנע ממנו לא רק לחיות בארץ אליה בחר לעלות, אלא גם להנות מהקשר המשפחתי בארץ ונגזר עליו למעשה לחיות בבידוד בחו"ל. מעשי המדינה - שנעשו באמצעות אנשי משרד הביטחון - הם בגדר עוולה חוקתית, בשל פגיעה בצרור זכויות יסוד, ובכללן זכות התובע לאוטונומיה על גופו, הזכות לקבוע את מקום הימצאו, זכותו לחיות בישראל, זכותו לחופש התנועה, הזכות לקרבת בני משפחה. על כן, התקיימו בנסיבות המקרה יסודות עוולת הרשלנות, והפיצוי ההולם בגדר עוולה זו צריך להתחשב בעוצמת הפגיעה הנלמדת מסוג הזכויות שנפגעו ובמשך הזמן הארוך בו נמשכה הפגיעה. ראוי, על כן, שהפיצוי יהא משמעותי, אם כי (כפי שהוסבר לעיל בסעיף 29), בנסיבות הענין לא צריך הפיצוי להיות עונשי. סוף דבר 33. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה נגד נתבעת 1, וקובעת כי זו תשלם לתובע פיצוי בסכום של 1,350,000 ש"ח (מהיום). כן תשלם נתבעת 1 לתובע הוצאות המשפט (מיום הוצאתן) וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ כדין. התביעה כלפי נתבעת 2 נדחית, ללא צו להוצאות. התחום הנפשירפואהחולי נפש