החלטה א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא גרוס והשופטות קובו ורובינשטיין) מיום 12.7.04 בתיק ע"א 3397/00 בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט טל) מיום 31.10.00 בתיק אזרחי 71874/95, שבו נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבות 2-1 ונתקבלה חלקית תביעתו נגד המשיבה 3. ב. (1) המבקש הוא המחזיק ובעל הזכויות בדירה הבנויה בבית דו קומתי בנאות-אפקה בתל-אביב. המשיבות 2-1 אישרו הקמה של בית אבות המשתרע על שטח של כ-17 דונם מול דירתו של המבקש. המשיבה 3 היא הבעלים והמנהלת בפועל של בית האבות. על פי תכנית מפורטת 2301 (בתוקף מ-15.1.87) יועד המגרש שמול בית המבקש לבניית בית אבות בעל שני מבנים גבוהים. נוכח דרישת משרד הבריאות הגישה המשיבה 3 בקשה לשינוי התכנית, ובעקבותיה הוכנה תכנית מתקנת 2301/א' לבניית בית אבות בעל ארבעה מבנים נמוכים. התכנית המתקנת אושרה על ידי המשיבה 2 בשינויים מסוימים (ב-31.12.90) לאחר קבלתן של התנגדויות אחדות. בטרם אושרה התכנית המתקנת כנדרש בחוק, הוציאה המשיבה 1 שני היתרים לבניית בית האבות: היתר 2/85 לעבודות חפירה וכלונסאות (ניתן ב-22.8.89) והיתר 2/126 לבניית בניין בן 6 קומות מעל קומת המרתף (ניתן ב-14.12.89). היתר שלישי 2-920177 לבניית בניין אחד והרחבת שלושה אחרים ניתן בדיעבד (ב-3.3.92) לאחר שכבר תמה הבניה. (2) המבקש הגיש תביעה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ת"א 33372/90, נגד המשיבות 1 ו-3 ונגד אחרים למתן סעד זמני וקבוע הכולל צו להפסקת בניה, צו הריסה וכן פיצוי כספי. הצדדים הסכימו למתן צו זמני להפסקת הבניה בקטע הצר של הבניין המצוי מול דירת המבקש. ב-13.12.92 דחה בית המשפט (השופטת דיבון) את תביעת המבקש ופסק כי הנזק שייגרם למבקש עקב ההבדל בין שתי התכניות אינו מצדיק מתן צווי מניעה והריסה. ג. (1) בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 133/93), נפסק, בהסכמת הצדדים, כי פסק דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו, אך המבקש יוכל להגיש בתוך שנה תובענה חדשה שתוגבל לפיצוי כספי בעילות שנקבעו. ואכן המבקש הגיש תביעה נגד המשיבות בבית משפט השלום לפיצוי בגין עוולות של הפרת חובה חקוקה ומטרד וכן על בסיס סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. (2) בית משפט השלום פסק כי היתרי הבנייה 2/85 ו-2-920177 ניתנו בניגוד לחוק, ברם דחה את תביעת המבקש בעילה של הפרת חובה חקוקה, בקבעו כי אישורה של התכנית המתקנת 2301/א' ניתק את הקשר הסיבתי בין אי חוקיות היתרי הבנייה לבין גרימת הנזק. בית המשפט קיבל בחלקה את טענת המטרד נגד המשיבה 3 ופסק למבקש פיצוי בסך של 2% מערך דירתו. בעניין זה נקבע כי טענת המטרד תחומה אך למטרדים הנובעים מן השוני בין תכנית 2301 לבין תכנית 2301/א'. בית המשפט נמנע מלהתערב בקביעותיהן של הועדה המקומית ושל ועדת המשנה לעררים. כן נדחתה בקשת המבקש לפיצוי על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. ד. ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט פסק לעניין טענת הפרת החובה החקוקה, כי נחה דעתו שהפגמים שנפלו בדרך פעולתן של המשיבות במהלך בניית בית האבות לא הובילו לנזקים להם טען המבקש. בית המשפט פסק, כי אין לתחום את טענת המטרד רק למטרדים הנובעים מהפער בין התכנית המקורית והמתקנת, אולם דחה את טענת המטרד בקובעו כי המבקש לא הציג טענות משפטיות העשויות להביא להתערבות בקביעות הערכאה הדיונית בנדון. עוד נפסק, כי הטענה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה צריכה להיבחן אך לפי ירידת הערך שנגרמה לדירת המבקש כתוצאה מהשינויים שהכניסה תכנית 2301/א' בתכנית 2301, וכי שינויים אלה אינם מצדיקים תשלום פיצויים כנדרש על ידי המבקש. עוד צוין כי בצד הנתונים בדבר ירידת ערך הדירה יש להביא בחשבון גם נתונים לגבי עליית ערכה, עקב שינויים בתכנית אשר היטיבו עם המבקש. ה. בבקשת רשות הערעור שלפני נטען כי בפסק הדין נפלו שגגות שבעובדה ובמשפט. נטען כי המטרדים הנגרמים למבקש בפועל כתוצאה מהבניה רבים מאלה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכי ירידת ערך הדירה בעטיה של הבניה גדולה מכפי שנקבע לצורך חישוב הפיצוי. עוד נטען, כי מתקיים קשר סיבתי בין אישור התכנית המפורטת 2301 לבין נזקו של המבקש וכן כי שיקולים של מדיניות משפטית מובילים להטלת אחריות על המשיבות בגין הפרת חובה חקוקה. נטען גם כי המבקש עומד בתנאים לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בנוסף טען המבקש, כי הפגמים באישור התכנית המפורטת 2301/א' יורדים לשורשה ומביאים לבטלותה ולבטלות ההיתרים שנתנו על פיה, וכן כי יש לפצותו בגין פגיעה בזכות שימוע חוקתית להשמיע את התנגדותו לתכנית מפורטת קודם הוצאתה לפועל. ו. (1) אודה ולא אבוש כי ממעמקי התודעה האזרחית והרצון לחיות במדינה מתוקנת, שהמשפט המינהלי מקוים בה - ומעטים יחלקו כי עדיין איננו במחוז החפץ ויש שאנו חשים בגזרות מסוימות כי אנו מתרחקים הימנו - מעומקם של אלה היתה לי אהדה לטרוניות המבקש; ודברי נאמרים, הואיל ולא נתבקשה תגובה, על פי פסיקתם של שני בתי המשפט הקודמים, שבפסקי דין מפורטים ומעמיקים, אשר בחנו כל סוגיה בחון היטב, ציינו ליקויים וקלקולים שנפלו בהתנהגותן של הרשויות. זו כונתה בפי בית המשפט המחוזי "קלוקלת" לגבי הליך אישורה של תכנית 2301א'. ועוד, במקום אחד אומר בית משפט השלום כי "לא ניתן לקבל במקרה שלפני מדיניות משפטית המכשירה את השרץ על-ידי מתן היתר בדיעבד, שכן יישום מדיניות זו באופן גורף תביא לידי פגיעה כפולה בשלטון החוק, פגיעה שתתבטא בכך שהציבור יראה כי חוטא יוצא נשכר, דבר אשר יגרור בהכרח את שימת הצורך בהוצאת היתרי הבניה לפלסתר". בית המשפט גם קיבל "כמהימנה את תרעומתו הכנה" של המבקש על אי קיום ההליכים של הוצאת היתרים כחוק ועל בניה בלתי חוקית. בית המשפט המחוזי מציין "כי עובדות התביעה שנפרשו בפנינו מצביעות על כשלים ומחדלים חמורים מצדן של המשיבות במסגרת הליך התכנון והבניה... אלא שעל אף זעמו המוצדק של המערער (המבקש דנא - א"ר) על האופן שבו התנהלה הבניה, ועל אף הביקורת לה ראויות הרשויות... לא ראינו מקום להתערב...". ולהלן "אכן, זכות הטיעון של המערער ושכניו נפגעה באופן בלתי תקין..." (אמנם להלן נאמר כי על אף התנהגותן של הרשויות בקשר לתכנית 2301א', הן גם רצו כי אישור התכנית ייעשה תוך התחשבות בתושבי הסביבה). אכן, שני בתי המשפט בדקו אחת לאחת את העילות הנטענות, ובאו לכלל מסקנה, למעט במישור אחד בבית משפט השלום, כי חרף הביקורת אין מקום לקבלת התביעות. (2) אוסיף, כי השאלות המועלות בבקשה אינן נטולות טעם במישור הכללי הציבורי, אך לא ראיתי מקום לדיון בגלגול שלישי, לאחר שנשתכנעתי בהנמקותיהם של בתי המשפט הקודמים כי אין מקום להתערבות ספציפית ואופרטיבית במקרה דנא, על פי העילות השונות. (3) המבקש ממקד את בקשתו, כאמור, אף כי לא רק, בהיפר החובה החקוקה, בין השאר בטענה כי האישור שניתן בדיעבד אינו מרפא את הפגמים ואינו מנתק קשר סיבתי בין ההפרה לנזק, וכן בטענה כי האישור ה"קלוקל", לרבות פגיעה בזכות השימוש, ראויים לפיצוי נפרד ומביאים לבטלות התכנית. כן נטענו טענות באשר למדיניות השיפוטית הראויה. לשיטת המערער, גם לא היה לו יומו בבית המשפט המחוזי בגלל קוצר זמן ודחיות; אך חוששני שאין מקום להידרש לנושא זה, נוכח פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי. (4) לעיצומם של דברים: (א) לא אוכל לקבל את טענת המבקש, כי התוצאה הסופית משמעה שהמשיבות יצאו נקיות מרבב ואילו המערער ידיו על ראשו, וכן כי אין אמצעי בידי אזרח מן השורה למנוע פעולות בלתי חוקיות; דומה כי בשנים שחלפו מאז הפרשה הנוכחית גברו האפשרויות למנוע פעולות בלתי חוקיות, ואין ספק כי בתי המשפט ערים לכך. מובן כי לא בכל מקרה יראה בית המשפט עין בעין עם הפונים, אך הוא הדין לכך שלא בכל מקרה יראה עין בעין עם הרשויות. (ב) לאחר ששבתי ועיינתי בהנמקות בית משפט השלום באשר להיפר החובה החקוקה, וכן בהנמקות בית המשפט המחוזי, ואלה אף אלה נראות לי, סבורני כי בסופו של יום, גם אילו ננקטו ההליכים כחוק, כנראה היתה התוצאה קרובה ביותר לזו שהושגה. יש איפוא קושי באשר לקשר הסיבתי הנטען בין החובה, הפרתה והנזק. נתתי אל ליבי את משאלתו היפה של המבקש, כי ייקבע שגיבוש הנזק בא בטרם מתן האישורים בדיעבד, בעקבות הלכת ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 112 (השופט זמיר); ואולם, לאחר העיון איני סבור כי המקרה דנן מתאים לכך, שכן שוב הדעת נותנת, על פי האינדיקציות שנתנו בתי המשפט הקודמים בתיק, כי סוף דבר היתה התכנית המתוקנת מתאשרת באורח קרוב לקיים. ראו גם י' זמיר, הסמכות המינהלית 732-731. (ג) באשר לטענת הפיצוי בקשר להפרת זכות הטיעון, טענה זו ראויה להיבחן במקרה המתאים, אך משלא הועלתה בכתב התביעה אלא בערעור, מסופקני אם ערעור בגלגול שלישי הוא המקום להידרש אליה. מאמין אני כי תבוא שעה שפיצויים כאלה יישקלו; ראו מכבר באשר לפיצויים מינהליים בינוי ופיתוח בנגב נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449 (השופט ברנזון), וכשלעצמי לא הייתי פוסל בבוא היום גם הטלת אחריות אישית על הנוגעים בדבר כדרך להרתעתם, גם אם אנו רחמנים בני רחמנים; כן ראו בהיקש - אמנם בחקיקה - גם סעיף 221 לפקודת העיריות (נוסח חדש) שעניינו חיוב אישי על נושאי משרה ברשות מקומית בגין הוצאה בלתי חוקית מקופת הרשות, והנחייה 8.2000 של היועץ המשפטי לממשלה. אך יהא צורך לדון בכך בכובד ראש במקרה המתאים (ראו גם ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, הנשיא שמגר). (ד) הוא הדין לטענות בנושאים האחרים. ז. האם למדו הרשויות והאם הופקו לקחים במקרה דנן? אודה כי בשנות כהונתי כיועץ משפטי לממשלה (מ-1997 עד סוף 2003) ניסינו חברי ואנכי בשירות המשפטי הציבורי, במשרד המשפטים ובמשרד הפנים, ובמיוחד עסק בכך היועץ המשפטי לממשלה דהיום (אז המשנה ליועץ המשפטי), לעשות לשיפור פעילותן של הרשויות בתחומים הקשורים בתכנון ובניה, ומאמצים אלה מצאו ביטוין בהנחיות שונות. יזמה משכבר להקמת יחידה בפרקליטות המדינה לאכיפת דיני מקרקעין קרמה עור וגידים לאחרונה. אכן, בענייננו עסקינן, אמנם, בפרשיה שראשיתה ב-1987 וההתדיינות בה ראשיתה ב-1990 - אך אין להוציא מכלל אפשרות, עם כל המאמצים החקיקתיים והיישומיים, שתופעות כפי שנתגלו כאן לא פסו גם כיום מן העולם. אין מי שיתקע לידנו כי קלקולים כגון אלה אינם עוד עמנו; המדובר בשאלות כמו זכות הטיעון, לא רק קיומה עלי ספר אלא מימושה; תחילת בניה בטרם אישור סופי; היתר רטרואקטיבי על כל אי התקינות המובן מאליו שבו, הקרוי לעתים "הכשרת השרץ", ועוד. החלטה זו תועבר ליועץ המשפטי לממשלה, שיתבקש לעיין גם בשני פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כדי לשקול אם יש מקום להנחיות בתחומים אלה מעבר לקיים. אולי בכך תהא תרומתו של המבקש לציבור בהליכים אלה. ח. בכפוף לאמור, אין בידי להעתר לבקשה. זכויות בדירהתל אביב