חוות דעת פסיכיאטרית - אסיר

פסק דין א. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מיום 28.7.03 בתיקים ת.ק. 2187/03 ו- 2188/03 (כב' השופט חג' יחיא), לפיה נדחו תביעות המבקש לסעד כספי בגין מעשים ומחדלים שבוצעו, לטענתו, ע"י המשיבים. ב. בקשת רשות הערעור מגוללת מסכת עובדות, אשר העיקריות שבהן והצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המבקש שהה במאסר במשך 7 שנים, ככל הנראה, מאסר אזרחי, בשל סירובו ליתן גט לאשתו, והיה נתון תחת חסות שירות בתי הסוהר בתקופות נשוא הבקשה. בשל היותו נתון במאסר, הובל המבקש מפעם לפעם לדיונים בבית המשפט, באחריותה של משטרת ישראל. תלונותיו של המבקש נחלקות לחמש קבוצות אירועים, כעולה ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, כדלהלן: (א) ביום 22.1.97 הובא המבקש לבית המשפט המחוזי בת"א לדיון בע"ש 82/97 בפני כב' השופט אברהם בייזר ז"ל. במסגרת הדיון ניתנה החלטה, וזו לשון הפרוטוקול וההחלטה: "העותר: מבקש גזר דין מוות. החלטה בקשתו של העותר מצביעה לכאורה על מצב נפשי מעורער. ולדעתי יש מקום שהוא יבדק על ידי פסיכיאטר. אין אפשרות לתת הוראה לבדיקה כזו ללא נוכחות של סנגור ולכן אני מחליט למנות לו עו"ד מטעם הסנגוריה הציבורית. המזכירות תמציא החלטה זו לסנגוריה הציבורית. העותר יובא לבית המשפט ממקום מאסרו. לעותר יש עתירות נוספות לא מעטות ואני מחליט לא לדון בהן עד לקבלת חוו"ד פסיכיאטרית". ביום 26.1.97, למרות החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.1.97 כאמור, שלח מנהל בית הסוהר את המבקש לבדיקה פסיכיאטרית, בלא שיהא מיוצג. בבית משפט קמא נחלקו דעותיהם של הצדדים בסוגיה, האם במעשיו הפר מנהל בית הסוהר את החלטת כב' השופט בייזר, או שמא שירות בתי הסוהר עשה שימוש בסמכותו של ראש האגף הפסיכיאטרי, הקבועה בסעיף 15 לפקודת בתי הסוהר - להעברת אסיר לאגף הפסיכיאטרי על מנת שייבדק בדיקה פסיכיאטרית, לשם קביעת מצבו הנפשי. מפרוטוקול חקירתו של מנהל בית הסוהר אשמורת (ככל הנראה, המנהל שכיהן בפועל במועד קיום הדיון בפני בית משפט קמא, ולא המנהל שהיה נוכח בעת קרות הארועים) עלה, כי ביום 23.1.97 התרחש ארוע שבעקבותיו הפנתה העובדת הסוציאלית את עניינו של המבקש להתערבות גורם מהאגף לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר, ובשל כך נשלח המבקש לבדיקה פסיכיאטרית כאמור. מהעובדות אשר הוצגו בפני בית משפט קמא עולה עוד, כי ההחלטה לבצע את הבדיקה הפסיכיאטרית, נחתמה בידי פלוני, מר זאב דובג'נזסקי, אשר לבית משפט קמא לא נודע מיהו ומה תפקידו. וכך נכתב בשולי החלטתו הנ"ל של כב' השופט בייזר: "26/1/97 ק. אסירים ר. עו"ס 1. יש להביא את האסיר לבדיקה פסיכיאטרית עוד לפני הדיון שנקבע לתאריך 19.2.97. 2. נא לדווח אלי לאחר בצוע הבדיקה הפסיכיאטרית. זאב דובז'ינסקי, סג"ד". מן הראוי להוסיף ולומר, כי לשיטתו של המבקש הוסתר ממנו אופיה הצפוי של הבדיקה וזו נודעה לו רק אחר תחילתה. משנודעה למבקש מהות הבדיקה, הביע התנגדות לביצועה - ומשכך, הופסקה הבדיקה מיד. בית משפט קמא סבר כי החלטתו של כב' השופט בייזר אכן השפיעה על נקיטת היוזמה לבדיקה על ידי שירות בתי הסוהר, אך לא היה בה נסיון לעקוף את הוראתו של בית המשפט המחוזי לפיה יובא המבקש בפניו - רק אחרי מינויו של סניגור למבקש. (ב) טענה נוספת בפי המבקש כי הגיש תביעה כנגד המדינה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, בסיומו הורה כב' השופט סובול על השבת האגרה, אולם, האגרה לא הוחזרה. משכך עתר המבקש לבית המשפט קמא במסגרת תיק ת.ק. 2188/03 לפיצוי כספי בגין השיהוי בהשבת האגרה, הרשלנות שבהעדר הטיפול בעניינו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. (ג) לטענת המבקש בוצעו לו צילומי רנטגן בתקופת מאסרו. המבקש עתר לבית המשפט על מנת לקבל לידיו את צילומי הרנטגן, ובית המשפט הורה למדינה לנקוט בהליכים לאיתורם. גם בסוגיה זו עתר המבקש לפיצוי כספי בגין השיהוי באיתור צילומי הרנטגן, הרשלנות שבהעדר הטיפול בעניינו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. (ד) בשנים 96-97 בהיותו אסיר הגיש המבקש שתי תלונות לחוקרי המשטרה, אולם מספרי התלונות או עותקיהם - לא נמסרו למבקש. רק משפנה המבקש לערכאות ניתן לו מידע אודות אחת התלונות בלבד. גם בסוגיה זו עתר המבקש לפיצוי כספי בגין מעשי הרשות, הרשלנות שבהעדר הטיפול בעניינו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. (ה) המבקש קיבל מזון "כשר למהדרין" במהלך שהותו בבית הסוהר. דא עקא, במהלך נסיעותיו לדיונים אשר נערכו בבתי המשפט בירושלים, שהה המבקש בבית המעצר בירושלים שם ניתן למבקש אוכל ברמת כשרות רגילה, שאיננה "למהדרין". בסוגיה זו, דנו ערכאות שונות, כעולה מצרופות בקשת רשות הערעור, ונקבע בהם, בין היתר כך: "למשיב מגיע אוכל כשר למהדרין ועל המשטרה לגרום לכך שהוא יקבל אוכל כזה וכך אני מורה. אני ער לכך שלא תמיד יודעים מתי העותר מוחזר לכלא ברמלה, וזה מקשה על תכנון אספקת המזון, אולם יש להתגבר על זה מבחינת אספקת המזון. אין חובה על המשטרה להתיר לו לקבל אוכל ממבקרים ובתנאי שהוא מקבל את מזונו כסדרו". (החלטת כב' השופט בייזר מיום 7.11.1996 בע"ש 1550,1378/96 - צרופה א1' לכתב התביעה בת.ק. 2188/03 - נספח ו' לבקשת רשות הערעור). משלא סופק למבקש מזון בכשרות "מהדרין" בכ-20 פעמים, עתר המבקש לפיצוי כספי בגין הרשלנות שבהעדר הטיפול בעניינו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. בין לבין, לאחר הגשת בקשת רשות הערעור ועובר למועד הגשת הסיכומים בתיק זה, העלתה ב"כ המבקש טענה לפיה קמה למבקש עילת פיצוי מכח "אי קיום חובות רשות שלטונית", תוך הפניה לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח' נ' מ"י ואח' אשר ניתן מפי כב' הנשיא ברק ביום 17.1.2005, ט"פ (להלן: "פרשת אבנעל"), ממנו ביקשה ב"כ המבקש להסיק כי "התנהגות בלתי סבירה של רשות מינהלית ואי קיום חובותיה המינהליות מהווה עילה נזיקית המזכה בכל מקרה את הניזוק בפיצוי, וזאת גם אם הנזק אינו מוחשי". ג. אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ד. דיון (א) (א) בית משפט קמא קבע: "מעיון בהחלטה לבצע בדיקה פסיכיאטרית לתובע מתברר בעליל כי זו נעשתה בעקבות "המלצתו" של כב' השופט בייזר, שכן ההחלטה לבצע בדיקה נרשמה על פני החלטת כב' השופט בייזר . חתום על ההחלטה זאב דובג'ינזסקי, אך עיון בחותמת אינו מגלה מה תפקידו של מר דובג'ינסקי. אכן לא רק שיש סמיכות בין החלטת בית המשפט ובין ההוראה לבצע את הבדיקה, אלא שההחלטה לבצע את הבדיקה נעשתה בעקבות וכתוצאה מאותה החלטה, אך לא כביצוע של אותה החלטה. השאלה אם מי שהחליט על הבדיקה הינו מנהל האגף או מנהל בית הסוהר, לא התבררה דיה, אך אין צורך בכך. משני טעמים א- לא נגרם לתובע כל נזק בר תביעה (בשים לב להוראות סעיף 4 לפקודת הנזיקין, וההכלות מפני בית המשפט העליון בענין) בגלל שמי שהורה על הבדיקה הוא מנהל בית הסוהר ולא ראש האגף. ב- התובע בעצמו אמר כי לאחר מספר דקות משבתו בפני הפסיכיאטר, גילה כי מבצעים בו בדיקה פסיכיאטרית, ואז הוא הנגד לבדיקה, קם והלך. לפי כך אני קובע כי לא היתה כל הפרה של החלטת כב' השופט בייזר במקרה זה". (עמודים 5-6 לפסק הדין של בית המשפט קמא) מעיון בכתבי הטענות, בנספחים ובסיכומים, עולה כי אכן צודקת ב"כ המערער בטענתה, לפיה נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, בהסקת מסקנה לענין האחריות מתוך העדרו של נזק, בעוד אשר שאלת הנזק, מן הראוי שתידון רק אחר שלב קביעת האחריות. כמו כן, צודקת ב"כ המערער כי מנספח י"ג לבקשת רשות הערעור שהינה תעודת עובד ציבור אשר נחתמה בידי מר זאב דובזינסקי, עולה, כי מר זאב דובזינסקי כיהן במועדים הרלוונטיים כמפקד בית הסוהר אשמורת. מכאן, עולה, כי אכן, הוראת הבדיקה נחתמה ע"י מנהל בית הסוהר ולא בידי מנהל האגף הפסיכיאטרי, ובנקודה זו צודק המערער בטענותיו בדבר חריגה מסמכות שבוצעה על ידי הרשות. יתר על כן, עיון בהחלטת מנהל בית הסוהר בעניין ביצוע הבדיקה (נספח "א" לסיכומי המערער), מעלה כי יש ממש בטענת המערער לפיה אפשר ומעשה מנהל בית הסוהר כוון "לסכל" את החלטת כב' השופט בייזר. החלטת ביהמ"ש ניתנה כאמור ביום 22.1.97 במעמד הנוכחים. ההחלטה נושאת חותמת דואר נכנס של בית הסוהר מיום 26.1.97. בו ביום, ניתנה החלטת מנהל בית הסוהר, בלשונה דלעיל, תוך חריגה מסמכות ועל גבי ההחלטה הנ"ל - באורח המעלה חשש כבד כי אכן כוונתו היתה לסכל את החלטת בית המשפט. ואולם, למרות העובדה כי נמצאה אחריות לפעולת הרשות, לא מצאתי לפסוק פיצוי בהעדר נזק. כאמור בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 1081/00 ענין אבנעל בע"מ כאמור, בסע' 18 בו, נקבע כי נזק הינו מונח רחב הכולל בחובו נזק ממוני ונזק שאינו ממוני, כאשר סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר נזק כדלהלן: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווח גופני או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". בענייננו, לא מצאתי ראיות לאבדן או חיסור של חיים, נכס, נוחות, רווח גופני או שם-טוב, או כיוצא בהם. במיוחד, לאור העובדה שהבדיקה המדוברת לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. בשולי הדברים יצויין כי לא מצאתי ממש בטענה לפיה היתה בבדיקה זו הפרת חובה חקוקה מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על פי דין, חלה חובה למנות סניגור לאדם הניצב בפני ערכאה שיפוטית - טרם השלחו לבדיקה פסיכיאטרית. חובה שכזו אינה מצויה בפקודת בתי הסוהר לענין זכותו של האסיר לייצוג, טרם הליך של בדיקה פסיכיאטרית. דיון בערכאת ערעור אזרחית אינו הפורום הנכון לדון בשניוּת זו בין חוקים שונים, ומכל מקום בהעדרה של חובת יצוג מכח החוק, אין בידי לקבוע כי חלה כאן עוולה של הפרת חובה חקוקה. (ב) אשר לסוגית האיחור בתשלומם של 194 ₪ שנפסקו לטובת המערער, בענין זה קבע בית משפט קמא: "...אין לתובע עילת תביעה כנגד המדינה בגין עוגמת נפש שנגרמה כתוצאה מאי החזרת האגרה בזמן . מדובר בסכום של 194 ש"ח אותו היתה הנתבעת חייבת להחזיר לתובע . אי החזרתו בזמן הינה מעשה שלא צריך לקרות מצד המדינה וזרועותיה. ... אני סבור כי אין עילה בנזיקין כנגד המדינה על אי החזרת האגרה, וסעדו של התובע היה בפניה לבית המשפט לענינים מנהליים,שהיה מורה לנתבעים לבצע את ההחלטה להחזיר את הסכום, ואולי היה מחייב את הנתבעים בהוצאותיו של התובע בגין ההליך תוך לקיחה בחשבון את אי הנוחות שנגמרה לתובע בגין אי תשלום החוב בזמן ". (עמודים 8-9 לפסק הדין של בית המשפט קמא) לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא בסוגית התשלום או מתן פיצוי בעדו. אין זה מן הראוי כי בית המשפט יעסוק בענין פלוני במסגרת הליכים כפולים ומכופלים, מקום שבעל דין טרם מיצה את הליכי הגביה העומדים לרשותו על פי דין, מה עוד שעיון בסיכומי המשיבים מעלה כי האגרה הושבה, למעשה, ביום 10.9.2003. ומכל מקום, לא מצאתי מקום להתערב בפסיקת פיצוי בסוגיה זו. (ג) סוגיה נוספת, בה עתר המערער לסעד הינה פיצוי בגין השיהוי באיתור צילומי הרנטגן אשר בוצעו לו במהלך שהותו בבית הסוהר. בית משפט קמא סבר כי "התובע לא הוכיח כל נזק בר פיצוי בסעיף זה", ולא מצאתי לנכון להתערב בממצאיו של בית משפט קמא בענין זה. בשולי הענין, אבקש להפנות את תשומת לב המערער לספֵק העולה מהחלטתו של כב' השופט דוויק ז"ל מיום 13.1.99 (צרופה י1' לכתב התביעה בת.ק. 2188/03 - נספח ו' לבקשת רשות הערעור) באשר לאחריותה של המשטרה בענין. (ד) לענין טענת המערער באשר לתלונותיו בפני חוקרי המשטרה שלא תועדו כראוי, קבע כב' בית משפט קמא כי הוא מקבל את גרסת הנתבעים לפיה "לא ניתן להשיב ענינית לטענותיו של התובע, אבל גם אם כך הדבר, הרי לא נגרם לתובע כל נזק בגין אי מסירת הידיעה". בענין זה, מן הראוי להפנות לתגובת המדינה מיום 11.11.98 במסגרת רע"ב 5357/98 (צרופה ד1' להודעת התובע בת.ק. 2188/03 - נספח ח' לבקשת רשות הערעור) בה פורטו התלונות אשר אותרו אחר חקירה ודרישה, אשר בעקבותיה דחה כב' הנשיא ברק את בקשת המערער שם. בנסיבות אלו, ולאור הפירוט אשר נמסר למערער, לא מצאתי לנכון להתערב בפסיקת בית משפט קמא. (ה) אשר לטענת המערער המתייחסת לאי קבלת אוכל ברמת כשרות "כשר למהדרין". בענין זה נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין רע"ב 704/97 סמסון נ' משטרת ישראל מיום 8.7.97 (צורף כנספח לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור) שבו נאמר: "בישיבה הקודמת ביקש בית המשפט מן המדינה לחזור ולבדוק את תלונות העותר בשלושה עניינים: הספקת מזון כשר למהדרין; אפשרות הגישה לטלפון; וטיול יומי בחצר בית המעצר. המדינה בדקה את הדברים ככל שנתבקשה והגישה לנו הודעה משלימה המפרטת את מימצאיה. בהודעת המדינה יש, לדעתנו, תשובה מניחה את הדעת לכל השאלות והטענות שביקשנו עליהן תשובה. בישיבת היום חזר העותר וטען טענות, שנועדו להכחיש את גירסת המדינה. בהתייחס לכך שמענו דברים גם מפי סנ"צ מנחם נידם, מפקד בית המעצר, ונחה דעתנו כי אין עמנו מקום להוסיף ולעסוק במסגרת הבקשה לרשות הערעור באותם נושאים שכבר נדונו ולובנו די הצורך. אם יש לעותר תלונות פרטניות, ביחס לאירועים כאלה ואחרים, בידו לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירת אסיר חדשה. הבקשה לרשות ערעור נדחית". בית משפט קמא סבר כי: "התובע אינו מצביע על תאריכים ספציפיים, ואין ביכולתה של הנתבעת לבדוק טענות אלו בגלל הזמן הרב שעבר, והשיהוי בהגשת התביעה ע"י התובע". לא מצאתי לנכון להתערב בממצאי בית משפט קמא, במיוחד לאור העובדה שבטענות המערער לא פורטו המועדים המדויקים הרלוונטיים לתלונות המערער, ומשכך, בצדק, נמנעה מהמשיבים היכולת להתגונן כנגד טענותיו הספציפיות. ה. אשר לשאלת קיומה של עילת פיצוי מכח "אי קיום חובות רשות שלטונית", סבורה אני כי שעתה של עילה חדשה זו טרם באה. פסק הדין בענין ע"א 1081/00, פרשת אבנעל הנ"ל, לא הצביע על קיומה של עילה חדשה. בענין זה קבע כב' הנשיא א' ברק: "...יצירתה של עילה חדשה אכן מעורר שאלות יסוד באשר להיקף האחריות המינהלית מחד גיסא ולכוח החקיקה השיפוטית של בית המשפט מאידך גיסא. היכול בית המשפט הגבוה לצדק ליצור הלכות שיפוטיות, המטילות אחריות לתשלום פיצויים מחוץ לנורמות, המקובלות בדין הפרטי, ומעבר להן? האם יצירתה של אחריות זו רצויה היא? מה גבולותיה של האחריות? האם היא מוטלת רק על המדינה או גם על עובד הציבור שפעל בשמה?" (בג"ץ688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4) 85, 99; וכן ראו פסקה 11 לפסק דיני בע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))". (עמ' 13 לנוסח "נבו") מכל מקום, נראה, כאמור, כי גם בפרשת אבנעל הנ"ל, טרם נקבעה עלֵי דין עילה חדשה מעֵין זו. או כלשון כב' הנשיא שם: "...נראה כי בבוא העת יהיה מקום לבחון את מקומה של עילה זו במשפט הישראלי. במקרה שלפנינו הנזקים בגינם נפסקו פיצויים נזיקיים חופפים את הנזקים עליהם עשויה לחול העוולה המנהלית..." ובוודאי שלא נקבעה הלכה חדשה לפיה התנהגות בלתי סבירה של רשות מינהלית ואי קיום חובותיה המינהליות מהווה עילה נזיקית המזכה בכל מקרה את הניזוק בפיצוי, וזאת גם אם הנזק אינו מוחשי - כטענת ב"כ המערער בסיכומיה. בעניינו, לסיכום אינני סבורה כי זכאי המערער לפיצוי כלשהו, כמפורט בפסק הדין. ו. סוף דבר דין הערעור להדחות בכפוף לאמור לעיל ומהטעמים שפורטו. בהתחשב בהיקף ההליכים שנוהלו בסוגיות דנן מחד, וביכולותיו הכלכליות של המערער מאידך, ישא המערער בתשלום הוצאות המשיבים וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הפקדון שהופקד יועבר ישירות לב"כ המשיבים, ויתרת ההוצאות ישולמו, כמפורט. בית סוהר / כלאהתחום הנפשיאסיריםפסיכיאטריהחוות דעת