מימון אכיפת חוק הגבלת העישון

פסק דין בקשה לדחייה על הסף, הנסבה על השאלה, אם רשאית רשות מקומית לדרוש שיצרני ויבואני הסיגריות בישראל, ישאו בנטל מימון פעילותה לאכיפת החוק להגבלת עישון במקומות ציבוריים, התשמ"ג - 1983 (להלן: "החוק" או "החוק להגבלת עישון"). כללי 1. ביום 25.03.04 הגישה התובעת-המשיבה (להלן: "העירייה") המרצת פתיחה לבית משפט זה (ה"פ 109/04), ובה עתרה לפסק דין הצהרתי, לפיו על המבקשות לשאת בנטל מימון אכיפת הוראות החוק בתחום שיפוטה. בהחלטת כב' הנשיא השופט מ. לינדנשטראוס מיום 22.7.2004 (בש"א 7918/04+ בש"א8416/04) נקבע שעל העירייה, להגיש תביעה רגילה לסעד כספי. לאור החלטה זו, המירה העירייה את המרצת הפתיחה בתביעה דכאן, ובה עתרה לחייב את המבקשות לשאת בנטל הוצאות מימון אכיפת החוק ולחייבן ביחד ולחוד לשלם לעירייה סך 24,000,000 ₪. המבקשות עתרו לדחיית התביעה על הסף בהיעדר עילה. מכח סמכותי עפ"י תקנה 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (כפי שתוקנו בתיקון מס' 2 התשנ"ז - 1997), אני מחליט על יסוד הבקשה, תגובת העירייה, ותשובת המבקשות לתגובה. המסגרת הנורמטיבית ועילות התביעה 2. חוק הגבלת עישון, אוסר על אדם לעשן במקומות ציבוריים שנקבעו בתוספת לחוק. התוספת לחוק הורחבה פעמים מספר, וכיום האיסור לעשן במקומות ציבוריים כולל, בין היתר, עישון ברכבת, בבית קפה או במסעדה (למעט בחלק המיועד לכך), בבנקים ובמקומות עבודה. סעיף 7 לחוק קובע כלהלן: "שוטר וכן עובד של רשות מקומית שראש הרשות המקומית הסמיכו לענין חוק זה (להלן - מפקח), רשאים להיכנס בכל עת סבירה לכל מקום ציבורי כדי לברר אם קוימו הוראות חוק זה והתקנות לפיו, ובלבד שלא ייכנסו למקום מן המקומות המפורטים בפסקאות 2, 4, 5 ו-6 של התוספת, אלא לאחר שהודיעו על כוונתם למחזיק של המקום, או למי שעובד שם". וזו דרך הילוכה של העירייה בתביעתה: המבקשות-הנתבעות, אחראיות לנזקים הבריאותיים הנגרמים לציבור המעשנים והמעשנים הפסיביים, באשר העישון הסביל (פסיבי) חושף גם את הלא-מעשנים לרמת סיכון גבוהה לחלות במחלות קשות. כרשות מקומית, מוטלת על העירייה חובה חוקית ומוסרית להפעיל את סמכותה לאכוף את חוק הגבלת עישון. על המבקשות, כמי שאחראיות לנזקי העישון, לשאת בעלות הפיקוח והאכיפה של חוק הגבלת עישון, וכלשון כתב התביעה "ייכבדו המשיבות (הנתבעות - י.ע.) ו'יכניסו ידן לכיסן' המלא לעייפה, ויואילו לממן את מניעת הנזקים הנגרמים על ידן לציבור כתוצאה מהעישון הכפוי-הפסיבי". 3. העירייה ייחסה למבקשות עוולות שונות, כמו רשלנות, תרמית, מטרד לציבור, שקר מפגיע, דיני הגנת הצרכן ועוד. בעיקר, סמכה העירייה יתדותיה על שניים אלו: חוק עשיית עשר ולא במשפט, התשל"ט-1979: סעיף 1 לחוק כולל במושג ההתעשרות "נכס, שרות או טובת הנאה אחרת". לשיטתה של העיריה, "טובת הנאה" כוללת גם חסכון בהוצאות. ומהו אותו חסכון בהוצאות? סירוב המבקשות לממן את אכיפת החוק למרות שהן נושאות באחריות לגרימת נזקים בריאותיים עצומים לחברה ולסביבה, תוך התעשרותן על חשבון הציבור. חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף"): החוק מכיר בזכותו של מיטיב להיפרע את הטבת הנזק ממי שגרם לזולתו נזקי גוף. "הטבת נזק" מוגדרת בסעיף 1 לחוק "הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו....". לשיטתה של העירייה, באמצעות הצבת פקחים המוסמכים להטיל קנסות על מעשנים במקומות ציבוריים, העירייה תמנע את יצירת הנזק עוד לפני שנגרם. לכן, על העירייה להטיל את מימון ההוצאה על המשיבות-המזיקות. עד כאן, בקליפת אגוז, טיעוני העירייה. דחייה על הסף 4. טרם אכנס לבחינת הדברים, אקדים ואזכיר, כי בבקשה לדחייה על הסף עסקינן. שמתי נגד עיני את ההלכה הבסיסית, לפיה על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה בבואו להורות על דחייה על הסף, מקום בו ברור למעלה מכל ספק שאין לתובע כל סיכוי לזכות בתביעתו - ראה, לדוגמה, ע"א 765/81 עומיסי נ. יעקב חסן, פ"ד לט(1) 556. לצורך דחייה על הסף, על בית המשפט להניח, שיעלה בידי התובע להוכיח את העובדות בכתב התביעה. די אפילו באפשרות קלושה שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תידחה באיבה. מכאן, הכלל לפיו אם ניתן להציל תובענה מכליון על דרך של תיקון, אין מוחקים או דוחים כתב תביעה על הסף - ראה, לדוגמה, ע"א 556/84 קומפנפי פריזיין דה נ. שמואל פלאטו שרון, פ"ד לט(2) 529. לאור זאת, ולצורך הבקשה דכאן, יצאתי מנקודת הנחה שהעירייה הוכיחה שעישון מזיק לבריאות המעשן ולבריאות "המעשן הפסיבי" הנמצא בקרבתו, כי המבקשות מתעשרות מעסקי הסיגריות, וכי העירייה תידרש למשאבים כספיים לצורך אכיפת החוק. על רקע הנחות אלו, אבחן אם התביעה מגלה עילה. אין מטילים מס אלא על פי הוראה שבחוק 5. אם "נקלף" את התביעה ממחלצותיה נמצא, שהעירייה מבקשת להטיל על המבקשות מעין מס/היטל/אגרה שלא על פי דין. כבר שנינו ולמדנו, בבחינת מושכלת יסוד של שלטון החוק, שאין מטילים מס או היטל ללא סמכות מפורשת בחוק. הדברים מעוגנים בסעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה הקובע כי "מסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות". לרשות המקומית מספר מקורות תקציביים לצורך פעילותה, החל מגביית ארנונה, דרך היטלים למיניהם (כמו ביוב ודרכים) וכלה באגרות למיניהן (כמו אגרת חינוך). ברם, אין הרשות המקומית מוסמכת "לגלגל" על הציבור, או על חלק מסויים ממנו, לשאת בעלויות הכרוכות בביצוע מטלותיה. כך, לדוגמה, פסל בית המשפט נוהג של רשות מקומית לגבות "אגרת מבני ציבור", בהיעדר סמכות שבחוק - בג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ. ראש העיר חולון, פ"ד מט(5) 582: "מעקרון שלטון החוק נגזר גם שאין רשות צבורית רשאית לגבות מס או היטל ללא הסמכה בחוק... בעניננו, לא בחריגה מן האמור בחוק המסמיך עסקינן, אלא במצב שאין כל הוראת דין - לא בחוק ולא בחוק עזר - על פיה מוסמכת העיריה לגבות את אגרת מבני ציבור. הצד השווה בין פרשתנו והענין שנדון בע.א. 65/76 הנ"ל הוא שבאין חוק עזר תקף שיסמיך את העיריה לכך, אין היא רשאית לגבות כספים מהציבור, אך בשל קיומו של צורך ציבורי במימון עבודות בניה שהעיריה מתכוונת לבצע". בדומה, נפסל נוהג של הרשות המקומית, להתנות מתן היתר בנייה בהפקדת ערבות בנקאית - ע"א 630/97 הועדה המקומית לתכנון ולבניה נהריה נ. שיר הצפון חברה לבניין בע"מ, פ"ד נב(3) 399. קיצורו של דבר, כללי המשפט הציבורי והחוקתי, שוללים את כוחה של הרשות לגבות אגרה/היטל או מס מכל מין וסוג שהוא, ללא הסמכה מפורשת בחוק או מכוח חוק - ע"א 6518/98 הוד אביב נ. מינהל מקרקעי ישראל, דינים סה 758. 6. פשיטא, כי אם העירייה הייתה עותרת לבית המשפט בדרישה לחייב קבלנים בהפקדת ערובה או בתשלום נוסח "אגרת מבני ציבור", תביעתה הייתה נדחית בהעדר סמכות שבחוק. כך גם במקרה שבפנינו. העובדה שבתביעת נזיקין עסקינן, אל לה לטשטש את המהות האמיתית של התביעה והיא: הטלת חובה על המבקשות, לממן את פעילות האכיפה של החוק להגבלת עישון. בהיעדר הוראה שבחוק, אין בית המשפט רשאי להטיל על המבקשות חיוב, שמשמעותו היא, הטלת אגרה או היטל למימון פעילות הרשות המקומית. 7. ככל שירדתי לסוף דעתה של העירייה, ראוי, לשיטתה, להטיל על המבקשות לממן את פעילות האכיפה, כמי שיצרו את הסיכון הבריאותי. ברם, אותה טענה ניתן להעלות כלפי יוצרי סיכונים נוספים ורבים בחיי היום-יום. כך לדוגמה, קשה להלום, כי נטיל על יצרני המכוניות לממן את פעילות האכיפה המשטרתית, אך משום שנסיעה במכונית יוצרת סיכונים תחבורתיים. או שמא נטיל על יצרני התרופות לממן פעילות שתכליתה לפקח על מכירות התרופות מחוץ לבתי המרקחת, כדי למנוע נזק לציבור? או נטיל על מפעלים מזהמים, לממן את פעילות האכיפה נגדם, שלא על דרך של הטלת מס או קנס או היטל? יכול הטוען לטעון, שאין הנדון דומה לראיה. לחברה יש אינטרס לקיים את הפעילות השוטפת של חיי היום-יום, גם אם אותה פעילות עלולה לגרום נזק בצידה. מטעם זה, אנו נכונים "לסבול" קשת של פעילויות שעלולות לגרום נזק, מקום בו התכלית של אותן פעילויות, עולה בקנה אחד עם אינטרס החברה. לכן, למרות שנסיעה במכונית יוצרת סיכון מטבעה, הרי שעצם הנסיעה במכונית אינו פעילות שלילית שיש לחברה אינטרס למגרו. לא כן ביחס לעישון. העישון הוא פעילות יוצרת סיכון מטבעה, שאין בצדה כל תרומה לחברה, למעט תרומה לכיסן של יצרניות הסיגריות. לחברה אין אפוא אינטרס לעודד עישון, ולכן, יש להטיל על יצרניות הסיגריות לממן את הפעילות הנדרשת למיגור התופעה. כנגד טענה זו, נאמר שעישון, כמו שתיית משקאות חריפים, היא פעילות שהמחוקק מתיר. מכוח חופש העיסוק, ניתן לייצר, לשווק ולהפיץ סיגריות ומשקאות חריפים. צריכתם של מוצרים אלו, יכול שתהיה חוקית ויכול שתהא בלתי חוקית, כמו עישון במקומות ציבוריים או מכירת משקאות חריפים לקטינים. כך גם השימוש בנשק, בתרופות או בכימיקלים או ברעלים למיניהם, יכול שיהיה שימוש חוקי או לא חוקי. תהא זו תוצאה לא סבירה, אם בדרך של תביעה משפטית, נחייב יצרן של מוצר שניתן לעשות גם שימוש לא חוקי במוצריו, לממן פעילות שנועדה למנוע את השימוש הבלתי חוקי במוצר. 8. ברגיל, אכיפת החוק היא חלק מתפקידי הרשות ועל הרשות לשאת בהוצאות הדרושות לשם כך. בבג"ץ 5009/97 מולטימדיה נ. משטרת ישראל, פ"ד נב(3) 679, נדרש בית המשפט להוראת סעיף 36 לפקודת המשטרה, הוראה המאפשרת למשטרה לדרוש, כתנאי למתן הסכמתה לעריכת אירועים, שמבקש ההיתר יממן את פעילות השוטרים הנדרשים לשמירה על הסדר. בית המשפט הביע תמיהתו על הסדר זה (שם, עמ' 689): "המשטרה פועלת - ואמורה לפעול - בתחום המשפט הציבורי, ותשלום שכר עבור שירותיה, לכאורה, אינו כלל במקומו. אכן, טרם הגענו להפרטתה של המשטרה. יש לקוות כי אף לא נגיע לכך". מטעם זה, ועל אף ההסמכה המפורשת בפקודת המשטרה, מצא בית המשפט לפרש הוראת סעיף 36 לפקודה, על דרך הצמצום, לסוגי אירועים שנועדו להפקת רווח למארגנים. כך נקבע מקום בו קיימת הוראת דין מפורשת, ועל אחת כמה וכמה, שעל בית המשפט להימנע מ"להפריט" את סמכויות האכיפה של הרשות המקומית בדרך של חקיקה שיפוטית. קשה להלום, כי כל רשות מקומית תהא רשאית לעשות דין לעצמה, ולגבות מס/היטל נוסף, בדמות דרישה למימון פעילות שהמחוקק הטיל עליה, פעילות שנועדה לאכוף איסורים ומגבלות שקבע המחוקק. שאם תאמר כן, אין לדבר שיעור, לא למטה ולא למעלה ולא לצדדים. הנה כי כן, במקרה שלפנינו, העמידה העירייה את התביעה על הסכום של 24 מליון ₪, כסכום המשקף את עלויות האכיפה צופה פני עתיד. כמה פקחים מתכווונת העיריה להעמיד כנגד סכום זה ולאיזה פרק זמן? שהרי תוקפו של חוק הגבלת עישון אינו מוגבל בזמן. ומה המנגנון שיבטיח כי העירייה לא תעשה שימושים אחרים בכסף? ועוד שאלות רבות, שעשויות להתעורר. 9. ואם לא די באמור לעיל, הרי שהמחוקק כבר נתן דעתו על הצורך לממן את פעילות האכיפה של חוק הגבלת עישון, והקים מנגנון מיוחד לשם כך. סעיף 6 לחוק קובע כלהלן: "קנסות ששולמו עקב הפעלת סמכותו של עובד של רשות מקומית בשל עבירה על חוק זה שנעברה בתחומה, יועברו לקופת אותה רשות מקומית". ברגיל, מועברים כספי קנסות לאוצר המדינה, אלא שבא המחוקק, והעמיד מקור תקציבי נפרד לטובת הרשויות המקומיות, על מנת לעודד את פעילות האכיפה של החוק למניעת הגבלת עישון. בדרך זו, העביר המחוקק אל מפרי החוק להגבלת עישון, את נטל מימון אכיפת החוק. וראה והשווה, פעילות הקרן שהוקמה לפי סעיף 36ח(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973 ותקנות הסמים המסוכנים (דרכי הנהלת הקרן לטיפול בנכסים שחולטו), התש"ן-1990. [במאמר מוסגר נציין כי על פי סעיף 1 לתקנות בריאות העם (איסור עישון בבתי חולים), התשס"ד-2004, מוטלת על בתי החולים החובה למנות סדרנים כמשמעותם בסעיף 8 לחוק הגבלת עישון, על מנת להבטיח קיום הוראות החוק בשטח בית החולים. להבדיל מהרשויות המקומיות, המחוקק לא קבע מנגנון לפיו סכומי הקנסות יועברו לבית החולים]. 10. נדגיש שוב, כי פעילות האכיפה לפי חוק הגבלת עישון, אינה מופנית כלפי יצרני ויבואני הסיגריות. החוק לא אוסר על ייצור סיגריות או ייבואן ולא אוסר על עישון סיגריות (ואיני נדרש לסוגיית הפטרנליזים כנגד זכות המעשן על גופו). החוק מופנה כלפי מפרי החוק, אלו הדשים בעקבם את החוק (ואת הסיגריה) ומעשנים במקומות ציבוריים. העקרון לפיו "איש בחטאו יומת" הוא עקרון בסיסי, ואין מקום להלקות את המבקשות בכיסן, בשל חטאיהם של מפרי החוק. המחוקק מטיל מסים, אגרות והיטלים למיניהם על ייצור, שיווק ויבוא של סיגריות (שחלקם "מגולגל" על הצרכן הסופי). אחת ההצדקות למיסוי זה, הוא הרצון לצמצם את צריכת מוצרי הטבק בשל הסיכון והנזק לציבור הגלום במוצרים אלו. אילו חפץ המחוקק להטיל על יצרניות ויבואניות הסיגריות, מס נוסף ונפרד לצורך עלות אכיפתו של חוק הגבלת עישון, היה עליו לעשות כן בחיקוק מפורש וספציפי. בהיעדר חיקוק כאמור, לא ניתן לעקוף באמצעות הוראות מהמשפט הפרטי את העקרון הבסיסי לפיו אין להטיל מס/היטל/אגרה ללא הוראת חוק. סיכום ביניים: לא די בכך שאין לגבות מס או היטל ללא סמכות מפורשת בחוק, בא חוק הגבלת עישון וקבע הסדר פוזיטיבי, לפיו הקנסות על פי החוק, יועברו לקופת הרשות המקומית. הוראה זו, בנוסף לעקרון החוקיות הנזכר לעיל, יוצרת סביבה טבעת של הסדר שלילי, ומהווה טעם נוסף בגינו מנועה הרשות המקומית לתבוע מגופים פרטיים לממן את פעילותה לאכיפת חוק הגבלת עישון. בנקודה זו, יכולים היינו לסיים ואידך זיל גמור. למרות זאת, אומר מילים מספר על חוק עשיית עשר ולא במשפט וחוק הטבת נזקי גוף, עליהם סמכה העירייה יתידותיה. עשיית עשר ולא במשפט 11. סעיף 1(א) לחוק עשיית עשר קובע כלהלן: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". לצורך הדיון גרידא, אני נכון להניח ש"טובת הנאה" כוללת גם חסכון בהוצאות, וכי "מי שקיבל" עשוי להיות גם מי שעתיד לקבל. ברם, המבקשות לא "קיבלו" ולא נהנו מחסכון בהוצאות, שהרי הסמכות והחובה לאכוף חוק הגבלת עישון אינה מופנית כלפיהם. מכירת סיגריות כשלעצמה, אינה אסורה בחוק, והאיסור לעשן במקומות ציבוריים אינו מופנה אל המבקשות, אלא למעשן. לכן, לא ניתן להצביע על "הטבה" שקיבלו המבקשות כ"זוכה" ולא ניתן לראות את העירייה כ"מזכה". ובקיצור, טענת העירייה לתחולת דיני עשיית עשר ולא במשפט לוקה בהנחת המבוקש: ההנחה שעל המבקשות לשאת במימון אכיפת החוק, הנחה שהיא עצמה עומדת במוקד השאלה שבמחלוקת. 12. כך גם באשר להוראות אחרות בחוק עשיית עשר ולא במשפט. סעיף 4 לחוק, עניינו מי שפרע חוב זולתו: "מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב". "מי שפרע" נאמר, ולכאורה, תנאי לתביעה הוא הוצאה או תשלום ששולם בפועל. אך גם לפי פרשנות מרחיבה, המכירה בהוצאות ותשלומים בעתיד, לא ניתן לראות את המבקשות כמי שחייבות לקיים את הוראות חוק הגבלת עישון. נהפוך הוא, הסמכות והחובה לאכיפת מצוות החוק, נתונה לעירייה מכוח החוק. כך גם לגבי הוראת סעיף 5 (א) לחוק עשיית עשר, לפיו מי שפעל לשמירה על "חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו...." זכאי לשיפוי על הוצאות שנגרמו לו עקב כך. אין לראות את העירייה כ"שומרוני טוב" שפעל בהתנדבות, אלא כמי שפעלה במסגרת סמכויותיה וחובתה לאכוף את חוק הגבלת עישון. ואם לא די בכל אלו, נזכיר, כי הוראות חוק עשיית עשר, חלות "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות..." - סעיף 6(א) לחוק. במקרה שלפנינו, נדחות הוראות עשיית עשר מפני הוראות חוק הגבלת עישון. 13. בנקודה זו נחזור לעקרון החוקית במשפט המינהלי. בהיעדר הוראת חוק, המבקשות אינן חייבות לממן את אכיפת חוק הגבלת עישון. ממילא, אין המבקשות "מתעשרות" על חשבון הרשות המקומית, שעליה הנטל לשאת במימון אכיפת החוק. העירייה אינה "מזכה" או "מעשירה" או "עושה טובה" למבקשות, אלא ממלאה חובה שהוטלה עליה בדין. הטבת נזקי גוף 14. התביעה אינה מגלה עילה, גם על פי חוק הטבת נזקי גוף. על פניו, לא ניתן לדרוש שיפוי על הוצאות עתידיות שטרם הוצאו על ידי המיטיב. זאת, נוכח לשון סעיף 1 לחוק, המאפשר תביעה בגין "הוצאות שהוצאו" - ע"א 331/75 מבטחים מוסד לביטוח של העובדים נ. פלאצי, פ"ד לב(1) 63. לכן, לא סגי בכך שהמיטיב הבטיח או התעתד לשלם - ג. טדסקי "הטבת נזקי גוף ע"י הלא-אחראי בנזיקין" הפרקליט כא (תשכ"ה) 237, 246; נ. זלצמן "הטבת נזקי גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק - מיטיב - מוטב" עיוני משפט ד 621, 627. על פי הנטען בכתב התביעה, העירייה טרם הוציאה הוצאות למימון אכיפת חוק הגבלת עישון, ואם המבקשות לא ישפו אותה בגין הוצאות אלו, היא לא תוציא את ההוצאות הדרושות לאכיפה. דהיינו, אם לא תקבל העירייה את מבוקשה בתביעה דכאן, היא לא תסבול מחסרון כיס. 15. שאלה נוספת היא, אם ניתן לדרוש שיפוי על הוצאות שהוצאו לטובת אדם או ציבור לא מסויים, בגין נזק ששיעורו והיקפו לא מוגדר ולא מתוחם, ובמקרה שלפנינו - הנזק העתידי שייגרם למעשן הפסיבי האלמוני במקומות ציבוריים. לטענת המבקשות, חוק הטבת נזקי גוף, הוא אינדיבידואלי, במובן זה, שעל העירייה להיכנס בנעלי ניזוקים מסויימים ולהגיש תביעות פרטניות. 16. איני נדרש להכריע בשאלות נכבדות אלו. די שאצביע על כך, שחוק הטבת נזקי גוף, אינו יכול, קונספטואלית, להוות אכסניה לתביעה דכאן. זכות המיטיב היא בעלת אופי סוברוגטיבי - ראה, לדוגמה, ע"א 3622/96 חכם נ. קופת חולים מכבי, פ"ד נב(2) 638, 645; ד"נ 24/81 חונוביץ ואח' נ. כהן ואח', פ"ד לח(1) 413; רע"א 7817/99 אבנר איגוד ביטוח לנפגעי רכב בע"מ נ. קופת חולים מכבי ואח', דינים סד 132 והאסמכתאות שם. חוק הטבת נזקי גוף, קובע תחלוף מכוח דין, אך עקרון התחלוף כשלעצמו, מבוסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט שתכליתם למנוע התעשרות שלא כדין מחייב, אשר צד ג' פרע את חובו - ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ. כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לה(1) 393, 399. חוק הטבת נזקי גוף מאפשר למיטיב לחזור אל המזיק. אך במקרה שלפנינו, המזיק הוא המעשן אשר מפר את הוראות חוק הגבלת העישון, ולא המבקשות. העירייה זכאית לחזור אל המעשן, וכך התיר לה המחוקק לעשות, בכך שקבע שהקנס ילך לקופתה של הרשות המקומית. לשון אחר, זכותה של העירייה, תלויה בקיומה של חבות של המזיק כלפי הניזוק, והמזיק על פי חוק הגבלת עישון הוא המעשן, ובשל כך הטיל עליו המחוקק סנקציה בדמות קנס. המזיק אינו יצרן הסיגריות, כפי שיצרן כלי נשק, לא ייחשב כמזיק, בשל שימוש לא חוקי שעשה פלוני בכלי נשק, וכפי שיצרן נייר לא ייחשב כאחראי להשלכת פסולת ברשות הרבים. 17. נחזור ונדגיש. העישון, כשלעצמו, לא נאסר בחוק והתביעה לא עוסקת בנזק הנגרם כתוצאה מהעישון. התביעה נסבה על הוצאות מימון אכיפת חוק הגבלת עישון, על אותם עבריינים המעשנים במקומות ציבוריים שהעישון אסור בהם. החוק לא מופנה כלל אל המבקשות, כיצרניות או יבואניות הסיגריות. מכאן, שגם "הנזק" שנגרם לעירייה, אינו אותו נזק שנגרם למעשן הפסיבי, שלהגנתו מבקשת העירייה להיחלץ. בכך שונה ענייננו מהתביעה של קופת חולים כללית כנגד יצרניות הסיגריות (ת.א. 1571/98 התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בירושלים). שם, נטען על ידי קופת חולים, כי עקב נזקי העישון גדלו ההוצאות הרפואיות שהוצאו בפועל על ידה, לרבות הוצאות למניעת הנזק, ויש לראות את תביעתה, ככל שהיא נסמכת על סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, כתביעה עצמאית, ולאו דווקא תביעה סוברוגטיבית. 19. העירייה הסתמכה על מאמרו של א. פורת "תביעות בגין נזקי העישון: האתגר של דיני הנזיקין בעידן העוולות ההמוניות" משפטים לג (תשס"ג) 477. המאמר מצביע על הבעייתיות של החלת דיני הנזיקין המסורתיים, העוסקים בניזוק האינדיבדואלי, על תביעות של נזק המוני. המחבר המלומד מציע להטיל אחריות קיבוצית על מעוולים, דוגמת יצרני הסיגריות, על פי נתח השוק ומידת הסיכון בסוגי הסיגריות, ועל פי הסתברות שהנזק לציבור נגרם על ידי יצרן הסיגריות. זאת, כדרך להגשמת המטרה ההרתעתית של דיני הנזיקין ועקרונות צדק מתקן. בין היתר, מעלה המחבר את האפשרות להכיר בתביעות מיטיבים בגין נזק כלכלי שנגרם להם באופן ישיר עקב ייצור סיגריות, כמו המדינה, קופות החולים ושירותי בריאות אחרים. ברם, מעבר לקשיים עליהם מצביע פורת במאמרו, הבסיס לתביעות אלו, הוא מעמדם של שירותי הבריאות כמיטיבים, וכבר עמדנו על כך, שאין לראות את העירייה כמיטיב, לצורך חוק הגבלת עישון. העוולות השונות 20. גם העוולות השונות שנזכרו בכתב התביעה מצוות עורכי דין מלומדה, אינן מגלות עילה כנגד המבקשות. עוולות התרמית, הטעייה על פי הגנת הצרכן, רשלנות, מצג שווא וכיו"ב, כוחן יפה לכאורה בתביעת הניזוקים-הנפגעים, בשל נזקי גוף שנגרמו להם. לא זו עילת התביעה במקרה שלפנינו. סוף דבר 21. אני מורה על דחיית התביעה על הסף בהיעדר עילה. אני מחייב התובעת לשאת בשכ"ט הנתבעות בסך 25,000 ₪ בצירוף מ.ע..מ לכל אחד משלושת באי כוח הנתבעות (דהיינו, סך 75,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ.). מאחר והתיק הסתיים בהמשך לישיבת קדם המשפט הראשונה, אני מורה על החזר האגרה ששולמה על ידי העירייה, בניכוי האגרה המינימלית לפי סעיף 8 לתקנות האגרות. טבק / סיגריותעישון במקומות ציבורייםמימון